דר' אורי לוי, פוריה עילית 15208 טל. 04-6750856 פקס 04-6750855 ה' אב תשס"ה עריכה כ"ט אדר א' תשע"ד. אתר www.drurilevy.org.il

הגהה והשלמה; ב' סיוון תשע"ה 20 במאי 2015, חשוון תשע"ו

שיבוש נוסח רמב"ם לברכות על מצוות עשה במשנה תורה

להערכה נכונה של האמור כאן, מומלץ לקרא לפני פרק זה את הפרקים הקודמים, ולפחות את הפרק הראשון של המבוא ופרק קצר וחשוב על גדולת רמב"ם, שנמצאים באתר הנ"ל.

(ההדגשות במאמרים, שלי, א. לוי).

תקציר

בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי, נתנו חז"ל כללים לנוסח הברכות על מצוות עשה. יש ניגודים רבים בין הבבלי לירושלמי וככלל, הלכה כבבלי. אולם נוסח ברכות רבות גם בבבלי עצמו לא תואם כללים אלה: יש ברכות שנוסחן אינו להלכה, בחלק מהן יש טעויות סופרים ובחלק שונה הנוסח על ידי 'מגיהים' כדי להתאימו לנוסח התלמוד השגוי או למנהגם השגוי. שנויים דומים נעשו גם במשנה תורה, ראה מבוא.

רמב"ם, בהבנתו העמוקה והקף ידיעותיו האדיר, ברר מדברי חז"ל את כללי נוסח הברכות על מצוות עשה, שאדם מברך לעצמו וניסח אותם בהלכות ברכות. ה'מגיהים' גרמו שיבושים גם בכללים אלה וגם בנוסח ברכות רבות במשנה תורה ולכן אינן תואמות את הכללים, כיצד?

לפי שמואל בתלמוד ורמב"ם במשנה תורה, יש לברך 'לקרות מגילה', כמפורש בהלכות ברכות יא,ה, אבל בהלכות מגילה א,ג, נפסק לברך 'על מקרא מגילה'. יוכח שהניגוד נגרם בגלל שיבוש הלכות מגילה.

בהרצאת הדברים תהיינה חזרות רבות על דעת שמואל בתלמוד, כדי לבסס את ההלכות שנוסחן נכוןבמשנה תורה.

את חשיבות הדיוק בנוסח הברכות נלמד מהלכה ה בפרק א בהלכות ברכות, בה נאמר:

ונוסח כל הברכות, עזרא ובית דינו תיקנום ואין ראוי לשנותן, ולא להוסיף על אחת מהן, ולא לגרוע ממנה; וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, אינו אלא טועה...

ומהלכות קריאת שמע א,ח:

כללו של דבר: כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, הרי זה טועה, וחוזר ומברך כמטבע.

וכיוון שחוזר ומברך כמטבע, נמצא שהברכה שלא כמטבע היתה ברכה שאינה צריכה ועל המברך ברכה שאינה צריכה כתב רמב"ם בהלכה טו בפרק ה בהלכות ברכות:

כל המברך ברכה שאינה צריכה, הרי זה נושא שם שמיים לשווא; והרי הוא כנשבע לשווא, ואסור לענות אחריו אמן...

מכאן שלנוסח נכון של הברכות יש חשיבות רבה.

 כללי חז"ל בנוסח הברכות נמצאים בתלמוד הבבלי במסכת פסחים דף ז, עמודים א-ב, ופזורים בעוד מספר מקומות. רמב"ם ידע, יותר מכל פוסק אחר, לבחור ביניהם את אלה שהם להלכה, נאמר בדף ז,א:

אמר רב יהודה הבודק (חמץ לפני פסח, א.לוי.) צריך שיברך. מאי מברך? רב פפי אמר משמיה דרבא: לבער חמץ, רב פפא אמר משמיה דרבא: על ביעור חמץ. בלבער כולי עלמא לא פליגי דודאי להבא משמע, כי פליגי בעל ביעור. מר סבר מעיקרא משמע ומ"ס להבא משמע. מיתיבי ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה. התם היכי נימא? נימא למול, לא סגיא דלאו איהו מהיל. אבי הבן מאי איכא למימר? אין הכי נמי. מיתיבי: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה. התם נמי היכי נימא? נימא לשחוט? לא סגיא דלאו איהו שחט. פסח וקדשים, מאי איכא למימר? אין הכי נמי.

לפי הדיון בקטע זה ודעת שמואל שבהמשך, יש למברך על עשיית המצווה לעצמו, לברך לפני עשייתה: 'לעשות'. מל את בנו, אומר 'למול', שחט לעצמו, אומר 'לשחוט' וכן כל כיוצא בזה. אבל אם מברך על מצווה שעושה לאחר ולא לו, מברך 'על העשייה' מל את בן חברו, אומר 'על המילה', שחט לאחר, אומר 'על השחיטה' וכל כיוצא בזה.

בהמשך מקשה התלמוד:

מיתיבי העושה לולב לעצמו, מברך: שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה, נטלו לצאת בו אומר: אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב. שאני התם דבעידנא דאגבהה נפק ביה. אי הכי. לצאת בו? יצא בו מיבעי ליה! אין הכי נמי, ומשום דקא בעי למיתנא סיפא: לישב בסוכה, תנא רישא נמי: לצאת בו, דקתני סיפא העושה סוכה לעצמו אומר: ברוך אתה ה' שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה, נכנס לישב בה אומר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה, והלכתא על ביעור חמץ.

לפי קטע תלמוד זה, אם עשה מצווה ולא ברך תחילה, מברך אחר עשייתה, גם אם יצא ידי חובתו, 'על העשייה'. למשל נטל את הלולב ולא ברך, יצא ידי נטילת לולב, אך מברך אחר הנטילה 'על נטילת לולב'. אולם דעות אלה נדחות בקטע התלמוד שבהמשך:

דכולי עלמא מיהא מעיקרא בעינן לברוכי, מנלן? דאמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן... בי רב אמרי חוץ מן הטבילה ושופר. בשלמא טבילה דאכתי גברא לא חזי, אלא שופר מ"ט? וכי תימא משום דילמא מיקלקלא תקיעה, אי הכי, אפילו שחיטה ומילה נמי! אלא אמר רב חסדא: חוץ מן הטבילה בלבד. איתמר: תניא נמי הכי טבל ועלה בעלייתו אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה: (תלמוד בבלי, מסכת פסחים דף ז,ב)

לדעת שמואל שהלכה כמותו בדינים (1), כפי שסיכם רב חסדא, יש לברך לפני עשיית המצווה 'לעשות', חוץ מגר שמברך על הטבילה אחר שטבל וזה המקרה היחיד שהמברך על מצוות עשה, מברך אחר עשייתה כי אינו יכול לברך לפני עשייתה כמוסבר בהמשך.

את כללי חז"ל לנוסח ההלכות שנתקבלו להלכה, ריכז רמב"ם בפרק יא בהלכות ברכות, אולם בנוסח משנה תורה שלפנינו, יש שיבושים גם בכללים ונוסח ברכות רבות שונה מהמתחייב מהכללים. כיצד לסלק שיבושים אלה?

לפי הדעות בתלמוד הבבלי וכלל חז"ל שהלכה כשמואל בדינים, והשוואות פסקי רמב"ם בהלכות השונות, ניתן לשחזר בקירוב את נוסח רמב"ם המקורי בסבירות קבילה.

בפרק יא בהלכות ד-ה נאמר:

ד... וכל מצות עשה שבין אדם להקדוש ברוך הוא, בין מצוה שהיא חובה, בין מצוה שאינה חובה, מברך עליה קודם לעשייתה.

ה. וכן כל המצוות שהן מדברי סופרים, בין מצוות שהן חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה והדלקת נר שבת והדלקת נר חנוכה, בין מצוות שאינן חובה כגון עירוב ונטילת ידיים, מברך על הכול קודם לעשייתן, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות. והיכן ציוונו? בתורה, שכתוב בה "אשר יאמרו לך תעשה" (דברים יז,יא). נמצא עניין הדברים והיצען, כך הוא, אשר קידשנו במצוותיו, שציווה בהן לשמוע מאלו שציוונו להדליק נר של חנוכה, או לקרות את המגילה; וכן שאר כל המצוות שמדברי סופרים.

הכלל לברך על כל המצוות קודם העשייה 'לעשות' הוא כדעת שמואל בתלמוד, לפיו יש לברך 'לקרות את המגילה', מכאן שהאמור בהלכות מגילה א,ג לברך 'על מקרא מגילה', שגוי!

ונאמר בהלכה ז:

ז. העושה מצוה, ולא בירך, אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת, מברך אחר עשייה; ואם דבר שעבר הוא, אינו מברך. כיצד: הרי שנתעטף בציצית, או שלבש תפילין, או שישב בסוכה ולא בירך תחילה, חוזר ומברך אחר שנתעטף, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להתעטף בציצית וכן מברך אחר שלבש תפילין, להניח תפילין ואחר שישב בסוכה, לישב בסוכה. וכן כל כיוצא באלו.

אבל נראה שבהלכה ח יש שיבוש, שנאמר:

ח. אבל אם שחט בלא ברכה, אינו חוזר אחר שחיטה ומברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על השחיטה; וכן אם כיסה הדם בלא ברכה, או הפריש תרומה ומעשרות, או שטבל, ולא בירך, אינו חוזר ומברך אחר עשייה. וכן כל כיוצא בזה.

בהלכה זו הפיסקה 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על השחיטה', אינה מדברי רמב"ם כי, לפי הלכה ה, יש לברך לפני השחיטה 'לשחוט', ולא נכון לכתוב 'חוזר ומברך 'על השחיטה', כי יש לברך לפני השחיטה 'לשחוט' ורק אם השוחט שוחט לאדם אחר, מברך 'על העשייה' כלומר 'על השחיטה', אבל בכך דן רמב"ם רק בהלכות יג-טו.

נוסח הלכה ח צריך להיות:

ח. אבל אם שחט בלא ברכה, אינו חוזר ומברך אחר שחיטה, וכן אם כיסה הדם בלא ברכה, או הפריש תרומה ומעשרות, או שטבל, ולא בירך, אינו חוזר ומברך אחר עשייה. וכן כל כיוצא בזה.

על מצווה שלא ברך לפני עשייתה, מברך כל עוד מקיים את המצווה, אבל אם לא ברך ונגמרה המצווה אינו מברך אחריה חוץ מגר אחר טבילתו כמובא בהלכה ט:

ט. אין לך מצוה שמברכין אחר עשייתה לעולם, אלא טבילת הגר בלבד שאינו יכול לומר, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו, ועדיין לא נתקדש ולא נצטווה, עד שיטבול; לפיכך אחר שיטבול, מברך על הטבילה, מפני שהיה דחוי מעיקרו, ולא היה ראוי לברכה.

גם כלל זה הוא לדעת שמואל בתלמוד כפי שראינו לעייל.

ועוד כלל יש בהלכה י בפרק יא, לפי חז"ל במנחות מב,א:

רב נחמן אשכחיה לרב אדא בר אהבה רמי חוטי וקא מברך לעשות ציצית א"ל מאי ציצי שמענא? הכי אמר רב ציצית אין צריכה ברכה...

ובאותו ענין נאמר בהמשך:

...דתניא העושה סוכה לעצמו אומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. בא לישב בה אומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה ואילו לעשות סוכה לא מברך...

נראה שלפי האמור בתלמוד פסק רמב"ם בהלכה י:

י. כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה, מברך בשעת עשייתה; וכל מצוה שיש אחר עשייתה ציווי אחר, אינו מברך אלא בשעה שעושה הציווי האחרון. כיצד: העושה סוכה, או לולב, או שופר, או ציצית, או תפילין, או מזוזה, אינו מברך בשעת עשייה אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות סוכה, או לולב, או לכתוב תפילין, מפני שיש אחר עשייתן ציווי אחר. ואימתיי מברך, בשעה שיישב בסוכה, או כשינענע הלולב, או כשישמע קול השופר, או כשיתעטף בציצית, ובשעת לבישת תפילין, ובשעת קביעת מזוזה. אבל אם עשה מעקה, מברך בשעת עשייה, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות מעקה; וכן כל כיוצא בזה.

נשים לב שנאמר בהלכה זו 'ואימתי מברך? בשעה שיישב בסוכה, או כשינענע בלולב, או כשישמע קול שופר. אך אין הכוונה שיברך אחר שכבר ישב, או אחר שנטל את הלולב לנענע, כי בלשון רמב"ם משמעות 'בשעה שישב בסוכה', כשירצה לשבת בסוכה, שכך נאמר בפירוש בהלכות סוכה יא,יב:

יב. כל זמן שייכנס לישב בסוכה כל שבעה מברך, קודם שיישב, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה. ובלילי יום טוב הראשון, מברך על הסוכה, ואחר כך מברך על הזמן, ומסדר כל הברכות על הכוס: נמצא מקדש מעומד, ומברך לישב בסוכה ויושב, ואחר כך מברך על הזמן. וכזה היה מנהג רבותיי ורבי ספרד, לקדש מעומד בלילי ראשון של חג הסוכות, כמו שביארנו.

ובדומה לכך משמעות 'כשינענע בלולב' כשירצה לנענע'.

ובהלכות יג-יד פסק רמב"ם עוד כלל חשוב לנוסח ברכות עשה:

יג. כל העושה מצוה, בין שהייתה חובה עליו בין שאינה, אם עשה אותה לעצמו, מברך לעשות; עשה אותה לאחרים, מברך על העשייה.

יד. כיצד: לבש תפילין, מברך להניח תפילין; נתעטף בציצית, מברך להתעטף בציצית; ישב בסוכה, מברך לישב בסוכה. וכן הוא מברך להדליק נר של שבת, ולגמור את הלל. וכן אם קבע מזוזה לביתו, מברך לקבוע מזוזה; עשה מעקה לגגו, מברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות מעקה; הפריש תרומה ומעשרות לעצמו, מברך להפריש; מל את בנו, מברך למול את הבן; שחט פסחו וחגיגתו, מברך לשחוט.

גם הלכה זו תואמת את דברי שמואל בפסחים.

טו. אבל אם קבע מזוזה לאחרים, מברך על קביעת מזוזה; עשה להן מעקה, מברך על עשיית מעקה; הפריש להם תרומה ומעשרות, מברך על הפרשת תרומה; מל את בן חברו, מברך על המילה. וכן כל כיוצא באלו.

למרות שכל הפעלים בשתי הלכות אלה הם בלשון עבר: 'לבש', 'נתעטף', 'ישב בסוכה' הכוונה בביטוי 'ישב בסוכה' 'רצה לישב בסוכה', כמפורש בהלכות סוכה ו.יב כנ"ל וכן יתר הפעלים בעבר כמו 'לבש תפילין' הכוונה רצה ללבוש תפילין, שהרי הברכות נאמרות תמיד לפני עשיית המצווה. ואם שכח לברך ועודנו מקיים את המצווה למשל, בעודו יושב בסוכה יכול לברך, אבל אם נגמרה המצווה, לא יברך אחריה, למשל אחר המילה, כמפורש בהלכה ז, כי 'אין לך מצוה שמברכין אחר עשייתה (כלומר אחר גמר עשייתה) לעולם, אלא טבילת הגר בלבד! (הלכה ט).

לאור כללים אלה, נבחן כמה סטיות בנוסח כללים נוספים ונוסח ההלכות שאינן לפי הכללים:

נאמר בהלכות מגילה א,ג:

ג. ... ומברך קודם קריאתה בלילה שלוש ברכות: ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מקרא מגילה;

הנוסח 'על מקרא מגילה', נוגד את דעת שמואל ואת האמור בהלכה ה בפרק יא בהלכות ברכות. הנוסח 'על מקרא מגילה' נכון רק אם המברך יצא ידי חובת קריאת המגילה והוא קוראה לאחרים (הלכה יג). אך אם לכך התכוון רמב"ם היה מפרש זאת. ההלכה דנה במברך על קריאת המגילה בדרך כלל, כלומר, בקריאה לצאת בה ידי חובתו ועל מצוות עשה שאדם עושה לעצמו, או לעצמו ולאחרים, מברך לפניה 'לעשות' לכן צריך לברך 'לקרות מגילה', כמו 'לשמוע' קול שופר' כמפורש בהלכות ברכות יא,ה' הנ"ל.

אמנם נאמר בברכות יא,טז [יד]:

עשה המצוה לו ולאחרים כאחד, אם הייתה מצוה שאינה חובה, מברך על העשייה; לפיכך הוא מברך על מצות עירוב. הייתה חובה ונתכוון להוציא עצמו מידי חובה, ולהוציא אחרים, מברך לעשות; לפיכך הוא מברך לשמוע קול שופר.

אך את הלכה זו לא כתב רמב"ם, היא תוספת שגויה, כי נאמר בה:

עשה המצוה לו ולאחרים כאחד, אם הייתה מצוה שאינה חובה, מברך על העשייה;

שהרי זה נוגד את דעת שמואל בתלמוד:

דכולי עלמא מיהא מעיקרא בעינן לברוכי, מנלן? דאמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן... חוץ מן הטבילה בלבד. (תלמוד בבלי, מסכת פסחים דף ז,ב)

שרמב"ם מפרשה ומפרטה בהלכה ט:

ט. אין לך מצוה שמברכין אחר עשייתה לעולם, אלא טבילת הגר בלבד שאינו יכול לומר, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו, ועדיין לא נתקדש ולא נצטווה, עד שיטבול; לפיכך אחר שיטבול, מברך על הטבילה, מפני שהיה דחוי מעיקרו, ולא היה ראוי לברכה.

ובהלכות יא,ד-ה:

ד... וכל מצות עשה שבין אדם להקדוש ברוך הוא, בין מצוה שהיא חובה, בין מצוה שאינה חובה, מברך עליה קודם לעשייתה.

ה. וכן כל המצוות שהן מדברי סופרים, בין מצוות שהן חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה והדלקת נר שבת והדלקת נר חנוכה, בין מצוות שאינן חובה כגון עירוב ונטילת ידיים, מברך על הכול קודם לעשייתן, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות.

אמר שמואל כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן' נמצא שמצוות עשה בין מן התורה ובין מדברי סופרים, בין חובה ובין רשות, בין להוציא רק את עצמו ובין להוציא גם אחרים מברך 'לעשות' ולא 'על העשייה' !

וגם מבחינה סגנונית מוכח שלא רמב"ם כתב את הלכה טז, כי נאמר בה 'לצאת מידי חובה', אולם רמב"ם כתב במשנה תורה בקרוב לשמונים מקומות, לצאת ידי חובה' ולא 'מידי חובה' ורק בהלכה זו יא,טז ובהלכות ברכות ה,טז, נאמר 'מידי חובה' והוכח שאת שתיהן לא כתב רמב"ם. ראה נשים חייבות בברכת המזון מהתורה.

עקרונית נוסח הברכות על מצוות עשה, אחד, בין אם המצווה חובה על המברך ובין אם אינה חובה. אם עשאה לעצמו, או לעצמו ולאחרים מברך לעשות; עשאה רק לאחרים, מברך על העשייה.

בהלכות תפלה ז,ד, נאמר:

...כשנוטל ידיו מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים...

פיסקה זו לא נכתבה על ידי רמב"ם, כי צריך לאמר 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו ליטול ידיים', כפי פסק רמב"ם בהלכות ברכות. גם הלכה ב בפרק ו בהלכות ברכות לא נכתבה על ידי רמב"ם נאמר בה:

כל הנוטל ידיו--בין לאכילה, בין לקרית שמע, בין לתפילה--מברך בתחילה, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים: שזו מצות חכמים היא שנצטווינו בתורה לשמוע מהן, שנאמר "על פי התורה אשר יורוך" (דברים יז,יא). ומים אחרונים--אין מברכין עליהן, שאינן אלא מפני הסכנה; ולפיכך חייב אדם להיזהר בהן ביותר.

אך אין צורך ליטול ידיים בכלי לקריאת שמע ולא לתפילה, אלא רק לאכילת פת ולטיבול במשקים. כי לא נאמר שצריך ליטול ידיו בכלי לתפילה, אלא רק לרחוץ עד הפרק שכך נאמר בהלכות תפלה ד,ב:

טהרת הידיים כיצד: רוחץ ידיו במים עד הפרק, ואחר כך יתפלל. היה מהלך בדרך והגיע זמן התפילה, ולא היה לו מים--אם היה בינו ובין המים ארבעה מילין, שהם שמונת אלפים אמה--הולך עד מקום המים ורוחץ, ואחר כך יתפלל; היה בינו ובין המים יתר מכאן--מקנח ידיו בצרור או בעפר או בקורה, ומתפלל.

כי, כאמור,  רק לאכילת פת ולטיבול במשקים, יש ליטול ידיים בכלי ובפרק ו הדן בהלכות נטילה לאכילה פורטו בהלכות ה עד כא דיני נטילה, למשל נאמר בהלכה ה [ד]:

ה. עד היכן היא נטילת ידיים, עד הפרק; וכמה שיעור המים, רביעית לכל שתי ידיים. וכל שחוצץ בטבילה, חוצץ בנטילת ידיים; וכל העולה למידת המקוה, עולה לשיעור רביעית.

ז.    כל הנוטל ידיו, צריך להיזהר בארבעה דברים: במים עצמן, שלא יהיו פסולין לנטילת ידיים; ובשיעור, שיהיה בהן רביעית לכל שתי ידיים; ובכלי, שיהו המים שנוטלין בהן בכלי; ובנוטל, שיהו המים באין מכוח נותן.

ועוד הרבה פרטים בנדון. אולם בהלכות קריאת שמע לא נאמר אפילו שיש לרחוץ את הידיים, כמו שנאמר בהלכות תפילה! ואילו היתה קריאת שמע חייבת בנטילת ידיים, היה רמב"ם מביא את ההלכות הדנות בנטילה ידיים בהלכות קריאת שמע ורק מזכירן בהלכות תפילה ובהלכות נטילה לאכילת פת.

ועוד מוכח שלא רמב"ם כתב בהלכה ב בפרק ו בהלכות ברכות ולא בהלכות תפילה ז,ד, שהנוטל ידיו לאכילה מברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים' שהרי בהלכה ה בפרק יא (וכלל א) פסק:

ה [ג] וכן כל המצוות שהן מדברי סופרים--בין מצוות שהן חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה והדלקת נר שבת והדלקת נר חנוכה, בין מצוות שאינן חובה כגון עירוב ונטילת ידיים--מברך על הכול קודם לעשייתן, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות...

מכאן שיש לברך לפני שנוטל ידיו לעצמו: אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות, כלומר, ליטול ידיים, כמו להדליק נר וכל כיוצא בזה, ואחר נטילת ידיים לא יברך כלל! כי אחר הנטילה לא נמשכת המצווה כמו ישיבת הסוכה, ועל מצוות עשה שאינה מתמשכת אין מברכים אחר עשייתה ש'אין לך מצוה שמברכין אחר עשייתה לעולם, אלא טבילת הגר בלבד...' (ברכות יא,ט).

ואין ליחס לרמב"ם הלכה שנוסח הברכות שבה נוגד את נוסח הברכות לפי שמואל ואת הנוסח המתחייב מהכללים שכתב רמב"ם עצמו. לכן לא יתכן שכתב רמב"ם 'על נטילת ידיים' את האמור בהלכה ב בפרק ו בהלכות ברכות הנ"ל ואת האמור בהלכה ד בפרק ז בהלכות תפילה.

ועוד ראייה שלא רמב"ם כתב את הלכה ב בפרק ו בהלכות ברכות. פרק ו דן בחייוב נטילה לפני אכילת פת, בפטור מנטילה בין תבשיל לתבשיל, בחיוב נטילה אחר ארוחה, במהות נטילת הידיים ובשיעור המים לנטילה. אולם הלכה ב, בפרק ו, חריגה כי לא דנה באף אחד מנושאים אלה, אלא בנוסח הברכה על נטילה ידיים. אבל בנוסח ברכות בכלל, ובנוסח הברכה על נטילת ידיים בפרט, דן פרק יא בהרחבה ואין מקום לדיון בנוסח הברכה על הנטילה בפרק ו כי אין זה נושאו.

ועוד, בהלכה ב יש הסבר בוסר מדוע יש לברך 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו' על ברכות מדברי סופרים, למרות שלא ה' ציוונו בהן, אלא החכמים, אך הסבר זה אין מקומו בפרק ו, אלא בפרק יא, העוסק בנוסח הברכות ואכן בפרק ו יש הסבר מפורט לכך, שניתן בהקשר לנוסח הברכות שהוא נושא פרק יא, לכן אין מקום להסבר הבוסר הקצר שבפרק ו בהלכה ב.

ועוד, לא הגיוני ליחס לרמב"ם שכתב בהלכה ב הנ"ל שחייוב מים אחרונים הוא מפני הסכנה, בטרם הסביר שיש סכנה, ומהי הסכנה ואכן הסבר סיבת חייוב מיים אחרונים, נתן רמב"ם בפרק ו רק בהלכה ד:

כל (לשון עבר = ופירושו, מדד, א. לוי) את המלח, צריך נטילת ידיים באחרונה, שמא יש בו מלח סדומית או מלח שטבעו כטבע מלח סדומית ויעביר ידיו על עיניו וייסמה (ויתעוור, א. לוי). מפני זה חייבין ליטול ידיים בסוף כל סעודה, מפני המלח...

כי רק אחר הסבר זה, יש מקום לפיסקה 'כיוון שנטילת ידיים באחרונה היא רק מפני הסכנה אין מברכין עליה', כפי שנאמר בהלכה ו בפרק יא חמישה פרקים אחרי פרק ו!

ולמה אין מברכין על נטילת ידיים באחרונה, מפני שלא חייבו בדבר זה אלא מפני הסכנה, ודברים שהן משום סכנה, אין מברכין על עשייתן. הא למה זה דומה? למי שסינן את המים ואחר כך שתה בלילה, מפני סכנת עלוקה, שאינו מברך וציוונו לסנן את המים; וכן כל כיוצא בזה.(ברכות יא,ו [ד])

לאור טיעונים אלה, מוכח שכל הלכה ב בפרק ו, אינה מדברי רמב"ם, אלא תוספת זרה וחשוב להעיר על כך בספרי משנה תורה. ונזכיר שרק הנוטל ידיים לאחרים מברך 'על נטילת ידיים' (כמוסבר בהלכה יא,יג)

גם הלכה יז [טו] בפרק יא, לא נכתבה על ידי רמב"ם, נאמר בה:

נטל את הלולב, מברך על נטילת לולב, שכיון שהגביהו, יצא ידי חובתו; אבל אם בירך קודם שייטול, מברך ליטול לולב, כמו לישב בסוכה. ומכאן אתה למד, שהמברך אחר שעשה, מברך על העשייה. אבל נטילת ידיים ושחיטה, הואיל וכדברי הרשות הן, אפילו שחט לעצמו, מברך על השחיטה ועל כיסוי הדם, ועל נטילת ידיים. וכך הוא מברך על ביעור חמץ, בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים, שמעת שגמר בליבו לבטל, נעשת מצות הביעור, קודם שיבדוק, כמו שיתבאר במקומו.

נבחן את האמור בה:

נטל את הלולב, מברך על נטילת לולב, שכיון שהגביהו, יצא ידי חובתו;

לדעה זו יש מקור בתלמוד במסכת פסחים ז,א-ב:

מיתיבי העושה לולב לעצמו, מברך: שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה, נטלו לצאת בו אומר: אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב. שאני התם דבעידנא דאגבהה נפק ביה.

אולם היא נשללה על ידי שמואל שסיכם רב חסדא את דבריו שעל כל מצוות עשה שעשה אדם לעצמו מברך 'לעשות', 'חוץ מן הטבילה בלבד'.

וכך פסק רמב"ם בהלכה ט:

אין לך מצוה שמברכין אחר עשייתה לעולם, אלא טבילת הגר בלבד...

ומכאן שהכלל שהוחדר למשנה תורה בהלכה זו:

ומכאן אתה למד, שהמברך אחר שעשה, מברך על העשייה.

לא רמב"ם כתבו, כי לדעת שמואל שהלכה כמותו בדינים ורמב"ם פסק לפיו, אין מברך לעצמו אחר העשייה, אלא הגר בלבד, לאחר טבילתו!

וגם אם נאמר שמצוות נטילת לולב היא מצווה מתמשכת, יש לברך 'ליטול לולב', לא 'על נטילת לולב' ורק אם המברך מברך למי שאינו יודע לברך, אחר שהוא עצמו יצא ידי חובת נטילת לולב, או שאינו מתכווין לצאת בברכה זו והוא מברך לאחר, יברך 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב'. אך אם לכך התכווין רמב"ם ללא ספק היה מפרש זאת!

וכנראה שכמו במקומות רבים אחרים, כתב מישהו הערה בשולי הלכות משנה תורה, לפי קטע התלמוד במסכת פסחים ז,א-ב, שהוכח שאינו להלכה, וסופר 'זריז' החדירה לתוך הלכות ברכות.

גם בירושלמי במסכת סוכה דף יד,א, נאמר, לכאורה, שיש לברך 'על נטילת לולב':

אמר רב בלולב: מה אם חנוכה שהיא מדבריהן הוא אומר: על מצות נר חנוכה לולב שהוא דבר תורה לא כל שכן.

אך אין כוונת רב שנוסח הברכה על מצוות הדלקת נר חנוכה הוא: 'על הדלקת נר חנוכה', אלא כיוון שיש לברך על הדלקת נר חנוכה, שחייובו מדברי סופרים, קל וחומר שיש לברך על נטילת לולב שחייובה מהתורה. אך גם לו פסק רב בירושלמי, ואפילו בבבלי, לברך על נר חנוכה 'על הדלקת', הלכה כשמואל בדינים(4) שפסק לברך 'להדליק', ועוד, כשיש ניגוד בין הבבלי לירושלמי, הלכה כבבלי, שכך כתב רמב"ם בהקדמה למשנה תורה:

הקדמה לג ודברים הללו, בדינים וגזירות ותקנות ומנהגות שנתחדשו אחר חיבור התלמוד. אבל כל הדברים שבתלמוד הבבלי, חייבין כל ישראל ללכת בהם; וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמים שבתלמוד, ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם.

ועוד שיבוש נרחב יש בהלכה יז, נאמר בה:

אבל נטילת ידיים ושחיטה, הואיל וכדברי הרשות הן, אפילו שחט לעצמו, מברך על השחיטה ועל כיסוי הדם, ועל נטילת ידיים.

וזה בניגוד לדעת שמואל בתלמוד שעל כל המצוות שאדם עושה לעצמו מברך לפניה 'לעשות' בין אם היא חובה ובין אם היא רשות וכך פסק רמב"ם בהלכות ד-ה נאמר:

ד... וכל מצות עשה שבין אדם להקדוש ברוך הוא, בין מצוה שהיא חובה, בין מצוה שאינה חובה, מברך עליה קודם לעשייתה.

ה. וכן כל המצוות שהן מדברי סופרים, בין מצוות שהן חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה והדלקת נר שבת והדלקת נר חנוכה, בין מצוות שאינן חובה כגון עירוב ונטילת ידיים, מברך על הכול קודם לעשייתן, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות.

נמצא שעל כל מצוות עשה בין מן התורה ובין מדבריהם בין רשות ובין חובה מברך לפני עשייתה לעשות! על נטילת ידיים מברך לפני הנטילה 'ליטול ידיים' ולא 'על נטילת ידיים', ועל השחיטה מברך לשחוט ולא 'על השחיטה' כמפורש בהלכה יד [יב]:

ברכות יא,יד [יב]... מל את בנו, מברך למול את הבן; שחט פסחו וחגיגתו, מברך לשחוט.

אבל אחר המילה, השחיטה, כיסוי הדם או נטילת ידיים, אין לברך כלל! כי אין אלה מצוות מתמשכות כמו לישב בסוכה. לכן המברך אחר נטילת ידיים, הברכה אינה צריכה ונאמר בברכה שאינה צריכה בהלכה טו בפרק ה בהלכות ברכות:

כל המברך ברכה שאינה צריכה, הרי זה נושא שם שמיים לשוא; והרי הוא כנשבע לשוא, ואסור לענות אחריו אמן...

וגם הקטע האחרון של הלכה יז:

וכך הוא מברך על ביעור חמץ, בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים, שמעת שגמר בליבו לבטל, נעשת מצות הביעור, קודם שיבדוק, כמו שיתבאר במקומו.

אינו מדברי רמב"ם, למרות שכך נאמר בתלמוד:

והלכתא 'על ביעור חמץ'. (בבלי פסחים דף ז,ב)

כי כמו שעל נטילת ידיים, על שחיטה ועל כיסוי הדם, יש לברך לעשות, כן יש לברך על ביעור חמץ 'לבער', ואחר הביעור אין לברך כלל, כי כבר נגמרה המצווה. לכן לא רמב"ם כתב שלפני ביעור חמץ יש לברך 'על ביעור חמץ... שמעת שגמר בליבו לבטל, נעשת מצוות הביעור'. כי אם נעשת המצווה, שאינה מצווה מתמשכת, אין לברך עליה כלל! ואכן, אחר ביעור החמץ, נגמרה המצווה וגם אם היתה מצוות הביעור מתמשכת, היה צריך לברך 'לבער', לכן אין לברך 'על ביעור חמץ' לפני הביעור ולא אחריו. יש לברך לפניו 'לבער את החמץ', ורק אם מבער אדם אחד את חמצו של אדם אחר, מברך, לפני הביעור 'על ביעור חמץ' כמו שהקובע מזוזה לאחר, מברך על קביעת מזוזה, כמפורש בהלכה טו.

ועוד, נאמר, בהלכה יז בפרק יא בהלכות לולב, 'כמו שיתבאר' ופשוט שהכוונה כמו שיתבאר בהלכות חמץ ומצה, אבל אין בהלכות חמץ ומצה הסבר לנוסח 'על ביעור חמץ' ואילו היה הסבר בהלכות חמץ, ומצה, היה צריך לכתוב בהלכות לולב 'כמו שהתבאר' בלשון עבר, שהרי הלכות חמץ ומצה קודמות להלכות לולב.

ועוד, אם 'מעת שגמר בליבו לבטל נעשת מצוות ביעור קודם שיבדוק', אחר שנעשתה המצווה אסור לברך, כמו שאסור לברך אחר מילה או אחר שחיטה. ועוד, אם נעשת מצוות ביעור', למה צריך לחזור ולאמר 'כל חמץ שיש ברשותי שלא ראיתיו...הרי הוא בטיל'? הרי כבר ביטלו.

הוכח שהאמור בהלכה יז אינו הולם את כללי חז"ל, כפי שהובאו במשנה תורה ומכאן שלא רמב"ם כתבה. לכן יש להתעלם מהלכה זו לגמרי ולציין זאת כהערה בנוסח משנה תורה המקובל.

בהלכה יא,יב [י] יש עוד סטיה מכללי נוסח ברכות המצוות שבהלכות ברכות:

אחד העושה מצוה לעצמו, ואחד העושה אותה לאחרים, מברך קודם עשייתה, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות; אבל אינו מברך שהחיינו, אלא על מצוה שעשה לעצמו. היו לפניו מצוות הרבה, אינו מברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על המצוות, אלא מברך על כל אחת ואחת, בפני עצמה.

האמור בקטע המודגש נוגד את האמור בהלכה יא,טו [יג], שהעושה מצווה לאחרים ולא לעצמו, מברך 'על העשייה'.

יתר על כך, הלכה יא,יב [י] לא עוסקת בנוסח הברכה, אלא בדיון שהתחיל בהלכה יא,יא [ט] מתי יש לאמר, נוסף לברכה על המצווה, גם 'שהחיינו'. לכן הקטע 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות', בהלכה יב [י], זר לנושא הלכה יב [י], ונוגד את הלכה יג בה נקבע שהמברך לאחרים מברך 'על העשייה' ולא 'לעשות'. לכן גם קטע זה לא נכתב על ידי רמב"ם, יש להתיחס אליו כאילו אינו ואז נוסח הלכה יא,יב [י] נכון ופשוט, כך:

אחד העושה מצוה לעצמו, ואחד העושה אותה לאחרים, מברך קודם עשייתה, אבל אינו מברך שהחיינו, אלא על מצוה שעשה לעצמו...

גם בהלכות לולב ז,יד [טו] יש ברכה שלא רמב"ם כתבה:

משחרב בית המקדש, התקינו שיהיה לולב ניטל בכל מקום, כל שבעת ימי החג, זכר למקדש; וכל יום ויום מברך עליו אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב, מפני שהיא מצוה מדברי סופרים. ותקנה זו, עם כל התקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי משחרב בית המקדש; וכשייבנה המקדש, יחזרו הדברים ליושנן.

הפיסקה המודגשת:

...מברך עליו אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב, מפני שהיא מצוה מדברי סופרים.

אינה לדעת שמואל שאמר: כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן...' כל המצוות כולל מצוות מדברי סופרים. ואין הפיסקה לדעת רמב"ם שכתב בהלכה ה:

ה. וכן כל המצוות שהן מדברי סופרים, בין מצוות שהן חובה מדבריהם, כגון מקרא מגילה והדלקת נר שבת והדלקת נר חנוכה, בין מצוות שאינן חובה כגון עירוב ונטילת ידיים, מברך על הכול קודם לעשייתן, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות.

וכיוון שעל כל המצוות שהן מדברי סופרים מברך 'לעשות' לא רמב"ם כתב קטע הלכה יד:

וכל יום ויום מברך עליו אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב, מפני שהיא מצוה מדברי סופרים.

כי פסק רמב"ם לפי שמואל, שעל כל מצוות עשה שאדם עושה לעצמו מברך 'לעשות' לכן על נטילת לולב לעצמו צריך לברך 'ליטול לולב'. אין לברך 'על נטילת לולב', אלא המברך למי שאינו יודע לברך בעצמו והמברך לו, כבר יצא ידי חובת נטילת הלולב.

גם לשון ההלכה אינה לשון רמב"ם. הביטוי 'שהיא מצוה מדברי סופרים' נדיר בלשון רמב"ם. 'מדברי סופרים' נמצא במשנה תורה מעל 300 פעמים, 'שהיא מצוה' 8 פעמים, 'מצוה מדברי סופרים' 4 פעמים, אבל 'שהיא מצוה מדברי סופרים' נמצא פעם  אחת בלבד, ורק בהלכה זו. לא סביר שעל יותר מ300- בטויים 'מדברי סופרים', יהיה רק אחד 'שהיא מצוה מדברי סופרים', אם רמב"ם כתב בטוי זה.

יש מי שטען שהפיסקה 'מפני שהיא מצוה מדברי סופרים' לא נועדה להסביר מדוע יש לברך 'על נטילת לולב' ולא 'ליטול לולב', אלא להסביר שיש לברך על נטילת לולב 'אשר קידשנו', למרות שהיא רק מצווה מדבריהם. ושהנוסח 'על נטילת לולב', יותר כולל מ'ליטול לולב'. אך טיעון זה לא מקובל, כי בפרק יא הדן בנוסח הברכות כבר הוסבר מדוע מברכים 'אשר קידשנו' על ברכות מדברי סופרים, כנ"ל.

הסבר לנוסח 'אשר קידשנו' ניתן לגבי כל מצוות עשה שמדבריהם, ולא נזכר בהתייחס לנוסח 'אשר קידשנו' לגבי מצוות עשה מסויימת, חוץ מברכת נטילת ידיים שבהלכה ב בפרק ו בהלכות ברכות, שהוכח שאינה מקורית, אלא תוספת זרה.

ועוד, אין כל צידוק לטענה שהברכה 'על נטילת לולב' יותר כוללת מהברכה 'ליטול לולב', וגם לו הייתה יותר כוללת, אין לקבלה, כי על מצוות עשה יש לברך 'לעשות' כפי שפסק שמואל והסביר רמב"ם בהלכות ברכות יא,ה [ג]:

לשמוע מאלו שציוונו להדליק נר של חנוכה, או לקרות את המגילה; וכן שאר כל המצוות שמדברי סופרים.

לאור כל זאת, סביר שהנוסח המקורי של הלכה יד בפרק ז בהלכות לולב, היה קרוב לנוסח הבא:

משחרב בית המקדש, התקינו שיהיה לולב ניטל בכל מקום, כל שבעת ימי החג, זכר למקדש; וכל יום ויום מברך עליו וכשייבנה המקדש, יחזרו הדברים ליושנן.

לסיכום דיני נוסח הברכות:

במאמר זה הוכח שנעשו שנויים רבים בהלכות ברכות שגרמו לחוסר עקביות בולט בין הכללים לנוסח כל ברכות עשה, מן התורה ומדבריהם בין מצוות חובה ובין רשות כפי שקבע רמב"ם על פי חז"ל. וחלו שיבושים גם בכללים עצמם.

המאמץ לשחזר את נוסח רמב"ם המקורי על פי התלמוד ופסקי רמב"ם בהלכות השונות, גילה תוספות מטעות שאחר סילוקן התקבלו חמישה כללים, תואמים ביניהם, שנסיתי לנסחם כך:

א. המברך על מצוות עשה לעצמו, או לעצמו ולאחרים מברך לפני הברכה 'לעשות'.

לפי כלל זה יש לברך ליטול ידיים ולא על נטילת ידיים, ליטול לולב, ולא על נטילת לולב. לבער חמץ ולא על ביעור חמץ, לקרות מגילה ולא על מקרא מגילה וכל כיוצא בזה.

ב.   המברך רק לאחרים ולא לעצמו, מברך לפני הברכה על העשייה:

לפי כלל זה המל את בן חבירו מברך על המילה, המניח תפילין לחבירו, מברך על הנחת תפילין, הקובע מזוזה לאחרים, מברך על קביעת מזוזה, הקורא מגילה לאחרים, אחר שהוא יצא ידי קריאתה, מברך על קריאת מגילה, נטל ידיים לאחר, מברך על נטילת ידיים' וכל כיוצא בזה.

ג.    העושה מצוה, ולא בירך, אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת, מברך 'לעשות'.

לפי כלל זה אם נתעטף בציצית, ולא בירך תחילה, מברך אחר שנתעטף, להתעטף בציצית, ישב בסוכה ולא בירך תחילה מברך אחר שישב ליישב בסוכה.

ד.   על מצוות עשה שאין עשייתה קיימת, אם לא ברך לפני עשייתה אינו מברך אחריה.

לפי כלל זה אם שחט ולא בירך תחילה, לא יברך אחר השחיטה, נטל ידיו ולא בירך תחילה, לא יברך אחר הנטילה, נטל את הלולב ולא בירך לפני הנטילה, לא יברך אחר הנטילה.

ה.   כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה, מברך בשעת עשייתה; וכל מצוה שיש אחר עשייתה ציווי אחר, אינו מברך אלא בשעה שעושה הציווי האחרון.

לפי כלל זה העושה סוכה, או ציצית, או תפילין, אינו מברך בשעת עשייתם 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות סוכה, או ציצית, או תפילין', מפני שיש אחר עשייתן ציווי אחר. ואימתי מברך? בשעה שיישב בסוכה, או כשיתעטף בציצית, ובשעת לבישת תפילין. אבל אם עשה מעקה, מברך בשעת עשייה, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות מעקה; וכן כל כיוצא בזה.

מסקנות להלכה:

ואלה רוב הברכות על מצוות עשה שאדם עושה לעצמו, שנוסחן המקובל 'על העשייה', שגוי כי הן צריכות להיות 'לעשות', הנוסח הנכון הוא:

ליטול ידיים, ליטול לולב, לקרא מגילה, לשחוט, לכסות את הדם, לבער את החמץ, לספור את נעומרץ

נספח א:

יש להדגיש שלא צריך לנהוג כמו כולם, אפילו לא כמו שנהגו 'כל בתי הדין', אם ברור שכולם טועים, וכך פסק רמב"ם בהלכות שבועות יא,טו [יד]:

הדיינין שהשביעו את הנשבע בכל לשון שהוא מכירה, הרי זו כמצותה; וכן הורו הגאונים. אבל רבותיי הורו, שאין משביעין אלא בלשון הקודש; ואין ראוי לסמוך על הוריה זו ואף על פי שנהגו כל בתי דינין להשביע בלשון הקודש, צריך להודיע את הנשבע, עד שיהיה מכיר לשון השבועה: ששבועת הדיינין, היא שבועת הפיקדון בעצמה. ואף שבועת היסת, נהגו כל העם להשביע אותה בלשון הקודש.

נראה שהפיסקה 'ואף שבועת היסת נהגו כל העם להשביע אותה בלשון הקודש', אינה מקורית אלא תוספת, הן מבחינת תוכנה והן מבחינת סיגנונה, כיצד?

מבחינת תוכנה: הפיסקה 'הדיינין שהשביעו את הנשבע בכל לשון', משמעה כל השבעה כוללות השבעתו שבועת היסת.

מבחינת סיגנונה: צריך לאמר משביעים את הנשבע, לא משביעים את השבועה, כאמור בפיסקה הזרה 'להשביע אותה (את שבועת ההסת).

ויותר מזה אדם שהגיע להוראה ויודע שבית דין הגדול הורה לעבור על איסור כרת, ועשה כדבריהם כי חשב שיש לשמע לבית הדין הגדול גם אם הוא טועה, הוא חייב חטאת. כך פסק רמב"ם בהלכה יג בפרק יג בהלכות שגגות:

יג. וכן אם לא היו העושים שוגגין על פי ההוראה--הרי בית דין פטורין, וכל העושים חייבין. כיצד: הורו בית דין לאכול חלב הקיבה כולו, וידע אחד מן הקהל שטעו ושחלב הקיבה אסור, ואכלו מפני הוראתם, שהיה עולה על דעתו שמצוה לשמוע מבית דין, אף על פי שהם טועים--הרי זה האוכל חייב חטאת קבועה על אכילתו ואינו מצטרף למניין השוגגים על פיהם.

יד. במה דברים אמורים, בשהיה זה שידע שטעו, חכם או תלמיד שהגיע להוראה; אבל אם היה עם הארץ, הרי זה פטור--שאין ידיעתו באיסור ידיעה ודאית...

לפי פסיקה זו כל אדם שהגיע להוראה ויודע, או יכול לדעת, שדייני ישראל טועים בהוראתם ולמרות זאת נהג לפיהם, כי חשב שמצווה לשמוע להם למרות שהם טועים (אף כאשר אומרים על שמאל שהוא ימין, כדברי רמב"ן), הוא חוטא!

(1)   דקיימא לן דכל היכא דפליגי רב ושמואל, הלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני (בכורות מט,א)

דקיימא לן הלכתא כרב באיסורי בין לקולא בין לחומרא (נידה כד,א)

נספח ב:

נוסחי הברכות בתלמוד הירושלמי שונים מאד מנוסחן בתלמוד הבבלי ואין בהם שיטה אחידה, נאמר ברכות דף סו,א פרק ט הלכה ג גמרא:"

העושה סוכה לעצמו אומר: ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות סוכה.

לאחרים לעשות לו סוכה לשמו.

אולם לפי חז"ל ורמב"ם, אין מברכין כלל על עשיית הסוכה, אלא רק על הישיבה בסוכה.

ברכות אלה לא קיימות להלכה ונאמר בהמשך:

נכנס לישב בה אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו ליישב בסוכה. משהוא מברך עליה לילי יום טוב הראשון אינו צריך לברך עליה עוד.

אולם יש לברך ליישב בסוכה בכל פעם שנכנס אליה, כנ"ל.

העושה לולב לעצמו אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציוונו לעשות לולב. לאחר לעשות לולב לשמו.

אולם לפי חז"ל ורמב"ם, אין מברכין כלל על עשיית הלולב, אלא רק על נטילתו.

ועוד נאמר בירושלמי:

כשהוא נוטלו אומר על נטילת לולב ואשר החיינו. ומברך בכל שעה ושעה שהוא נוטלו.

אולם על הלולב מברך ליטול, לא על נטילת, ורק פעם אחת ביום.

אין מברכים לפני עשיית המצווה 'על העשייה', אלא כשאדם מברך לאחרים וכך נאמר בתלמוד הירושלמי ברכות דף סו,ב פרק ט הלכה ג גמרא:

העושה מזוזה לעצמו אומר לעשות מזוזה. לאחר לעשות מזוזה לשמו. כשהוא קובע אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וציונו על מצות מזוזה...

אולם ראינו שיש לברך על מצוות עשה 'לעשות', על קביעת המזוזה ולא על עשייתה.

בהקדמה למשנה תורה כתב רמב"ם שפסק התלמוד הבבלי הוא המחייב:

הקדמה לג ודברים הללו, בדינים וגזירות ותקנות ומנהגות שנתחדשו אחר חיבור התלמוד.  אבל כל הדברים שבתלמוד הבבלי, חייבין כל ישראל ללכת בהם; וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמים שבתלמוד, ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם.