דר' אורי לוי, פוריה עילית 15208, טל 04-6750856 פקס 04-6750855
עדכון ד' חשוון תשס"ד
שנויים בתלמוד ובכתבי הפוסקים
פרק שישי
האמנם כתב רמב"ם במשנה תורה שיש ספק אם חייבות נשים בברכת המזון מהתורה?
לכאורה מה השאלה? הרי כתוב בנוסח משנה תורה שלפנינו שיש ספק אם נשים חייבות בברכת המזון מהתורה, שכך נאמר בהלכות ברכות ה,א:
נשים ועבדים, חייבין בברכת המזון; וספק יש בדבר אם הן חייבין מן התורה, לפי שאין קבוע לה זמן, או אינן חייבין מן התורה. לפיכך אין מוציאין את הגדולים ידי חובתן. אבל הקטנים, חייבין בברכת המזון מדברי סופרים, כדי לחנכן במצוות.
אולם הוכח במבוא שלא כל מה שכתוב בנוסח זה או אחר בכתבי רמב"ם, נכתב על ידו.
כאשר נמצא בכתבי רמב"ם דבר הנוגד את ההגיון ההלכתי, או שיש סתירה בין דבריו במקום אחד לדבריו במקום אחר יש להניח שבאחד המקומות, אין אלה דברי רמב"ם.
במשנה, ברי"ף, בפירוש רמב"ם למשנה, בספר המצוות ובמאירי, נפסק שנשים חייבות בברכת המזון מן התורה כי היא מצוות עשה שלא הזמן גרמה ונשים חייבות במצוות עשה שלא הזמן גרמן. נמצא שהאמור בנוסח הלכה א בפרק ה הנ"ל סותר גם את ההגיון ההלכתי המונחה על ידי הכלל הנזכר וגם את דברי רמב"ם עצמו בפירוש המשנה ובספר המצוות.
ואמנם אפשר להוכיח שסתירה זו היא תוצאה של שיבושים בהלכות ברכת המזון, בנוסח משנה תורה שלפנינו, כנראה על ידי סיפוח הערה מהגליון לתוך ההלכה. דרך שיבוש זו שכיחה, ראה דברי רב חיים העליר במבוא ובדוגמאות שהובאו שם.
הפיסקה שבהלכה א:
וספק יש בדבר אם הן חייבין מן התורה, לפי שאין קבוע לה זמן, או אינן חייבין מן התורה. לפיכך אין מוציאין את הגדולים ידי חובתן
נוגדת את ההגיון ההלכתי, ותקרא בהמשך פיסקה, כיצד?
נתבונן בכללי חייוב נשים במצוות. בהלכות עבודה זרה, בפרק יב, הלכה ד [ג] כתב רמב"ם את כלל חז"ל:
כל מצוות לא תעשה שבתורה אחד אנשים ואחד נשים חייבים, חוץ מבל תשחית ובל תקיף ובל יטמא כוהן למתים. וכל מצות עשה שהיא מזמן לזמן ואינה תדירה נשים פטורות: חוץ מקידוש היום, ואכילת מצה בלילי הפסח ואכילת הפסח ושחיטתו, והקהל, ושמחה, שהנשים חייבות.
וכמו שיש מצוות עשה שהזמן גרמן שנשים חייבות בהן כך יש מצוות עשה שלא הזמן גרמן שנשים פטורות מהן, אך בכל מקרה בו קיימת חריגה מהכלל, הסביר רמב"ם את סיבת החריגה. כך למשל מצות עשה יא' של חיוב תלמוד תורה היא מצוות עשה שלא הזמן גרמה. ולמרות זאת נאמר בספר המצוות:
...ונשים אין חייבות בה מאומרו ולמדתם אותם את בניכם, אמרו: בניכם ולא בנותיכם כמו שהובהר בגמרא קדושין.
ובדומה לחייוב תלמוד תורה, החייוב לפדות את הבכור היא מצווה שלא הזמן גרמה, ולמרות זאת היא חלה על האב ולא על האם וכך נאמר בהלכות ביכורים יא,א [ב]:
מצות עשה לפדות כל איש מישראל בנו שהוא בכור לאימו הישראלית, שנאמר "כל פטר רחם לי" (שמות לד,יט), ונאמר "אך פדה תפדה את בכור האדם" (במדבר יח,טו). [ב] ואין האישה חייבת לפדות את בנה שהחייב לפדות את עצמו, הוא שחייב לפדות את בנו.
ואשר לברכת המזון, בפתח הלכות ברכות, בפרק א בהלכה א, נאמר:
מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון, שנאמר "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוהיך" (דברים ח,י). ואינו חייב מן התורה, אלא אם שבע, שנאמר "ואכלת, ושבעת וברכת" ומדברי סופרים, שאפילו אכל כזית, מברך אחריו.
הלכה זו פותחת את הלכות ברכות והיא הלכה כללית, ואילו היו רק גברים חייבים בברכת המזון מן התורה ולא נשים, היה רמב"ם מציין זאת כאן, כפי שציין לגבי כל שאר מצוות עשה שלא הזמן גרמן ולמרות זאת נשים פטורות מהן וכפי שציין כאן שרק אם שבע האדם הוא חייב מהתורה בברכת המזון וכפי שציין לגבי כסוי ערווה, ברכות א,ט:
...ואסור למברך לברך כשהוא ערום, עד שיכסה ערוותו. במה דברים אמורים, באיש; אבל אישה יושבת ופניה טוחות בקרקע, ומברכת.
ובהלכות תפילה א,א [ב] כתב רמב"ם:
ואין מנין התפילות מן התורה, ואין משנה התפילה הזאת מן התורה. [ב] ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה לפיכך נשים ועבדים חייבין בתפילה לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמה'.
בכל מקום שיש הבדל בן איש לאישה בחיוב מצווה, כתב רמב"ם את הסיבה לכך, אולם בהלכה א הנדונה כתוב:
... וספק יש בדבר אם הן חייבין מן התורה לפי שאין קבוע לה זמן, או אינן חייבין מן התורה...
ואין, בפיסקה זו, כל הסבר לספק מוזר זה!
לכן לא יתכן שרמב"ם כתבה. ואכן אין ספק שנשים חייבות בברכת המזון מהתורה, כפי שנפסק בפירוש במשנה במסכת ברכות ג,ג בה נאמר:
נשים ועבדים וקטנים פטורין מקרית שמע ומן התפלין וחייבין בתפלה, במזוזה ובברכת המזון'.
מפשט המשנה ברור שנשים חייבות בברכת המזון כשם שהן חייבות בתפילה ובמזוזה.
ואכן כך פירש הרי"ף את המשנה בברכות ג,ג להלכה וכתב:
ק"ש ותפילין דהוה ליה מצות עשה שהזמן גרמה, וכל מצות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות. תפלה ומזוזה וברכת המזון דהוה לי מצות עשה שלא הזמן גרמה, וכל מצות עשה שלא הזמן גרמה נשים חייבות.
ועל משנה זו כתב גם רמב"ם:
כל זה ברור ונדבר במקומו במסכת קדושין על מצוות שאין הנשים חייבות בהן ומהו הטעם לכך.
מלשון רמב"ם 'כל זה ברור' מוכח שדעתו, כאן, שנשים חייבות, בברכת המזון מדברי תורה כשם שהן חייבות במזוזה ובתפלה, בלא שיש בדבר ספק. ואכן נהג רמב"ם בהתאם להמשך דבריו בפירוש ובכל מקום שדן במצווה שאין הנשים חייבות בה, ציין זאת.
גם המאירי שפירש את המשנה בברכות ג,ג, כתב:
ומה שאמרו וחייבים במזוזה ותפלה וברכת המזון, לא על הקטנים הוא חוזר לומר כן, אלא על נשים ועבדים. וטעם הדבר שהרי מזוזה וברכת המזון אין להם זמן ידוע וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות והוא הדין בעבדים.
את ספר המצוות כתב רמב"ם אחרי פירוש המשנה ולפני משנה תורה ובו כתב את כל מצוות 'עשה' ואת כל מצוות 'לא תעשה', והודיע את כל המצוות שאין הנשים חייבות בהן וכך כתב:
...וגם כן בזכרי המצות שאין הנשים חייבות בהן, יהיו עשה או ל"ת, אומר וזאת אין הנשים חייבות...
ואכן, ציין רמב"ם, בעקביות, מצוות עשה שלא הזמן גרמן שאין הנשים חייבות בהן ובמצווה יט' כתב 'שצונו לברכו ית' אחר כל אכילה', ולא ציין שנשים פטורות, או שיש ספק בדבר! ובסוף מצוות עשה, מנה רמב"ם ששים מצוות עשה שיתחייב בהם אדם-
'שיהיה ענינו כענין שרוב בני אדם בו והוא שיהיה עומד בבית, במדינה ויאכל המאכלים הידועים למזון האדם, רוצה לאמר הלחם והבשר, ויעשה סחורה עם בני אדם וישא אשה ויוליד...'
ברשימה זו מנה רמב"ם את כל מצוות עשה שאין הנשים חייבות בהן, ולא ציין שאינן חייבות בברכת המזון, למרות שמנה את ברכת המזון בין ששים המצוות שיתחייבו בהן 'רוב בני האדם'. וליתר בהירות כתב רמב"ם בסיכום הדיון בששים המצוות:
הנה התבאר לך כי מאלו הששים מצוות ההכרחיות יש מהן שש וארבעים מצות שהנשים חייבות בהן גם כן וי"ד מצוות מהן שאין הנשים חייבות בהן...
וכל י"ד המצוות שאין הנשים חייבות בהן נמנו, וברכת המזון לא נמנתה ביניהן!
למעשה האמור מספיק כדי לקבע שהפיסקה:
וספק יש בדבר אם הן חייבין מן התורה לפי שאין קבוע לה זמן, או אינן חייבין מן התורה, לפיכך אין מוציאין את הגדולין ידי חובתן
לא נכתבה על ידי רמב"ם, סביר שנכתבה כהערה בשולי הגליון, על ידי מי שחשב שיש ספק אם חייבות נשים בברכת המזון מהתורה וסופר סיפח את ההערה לתוך ההלכה, ראה במבוא כנ"ל. על הסיבות לדעה זו ידובר בפרק אחר ויוכח שאין לה בסיס.
במקומות בהם נמצאה סתירה בין דברי רמב"ם במקום אחד לדבריו במקום אחר 'יושבה' הסתירה, לרוב, על ידי 'הסבר' ש'רמב"ם 'חזר בו' במקום האחד, ממה שאמר במקום האחר. לכן יש חשש סביר שגם כאן יטען מישהו ש'חזר רמב"ם' במשנה תורה ממה שכתב בפירוש המשנה ובספר המצוות.
אך אילו התעורר בלב רמב"ם ספק בדבר שקבע בבטחון בפירוש המשנה ובספר המצוות, ברור שלא יתכן שלא היה מסביר את סיבת הספק, אך בשום מקום לא נמצא הסבר כזה.
ועוד, אפשר להפריך את מקוריות פיסקה זו מסיגנונה שברור שאינו סיגנון רמב"ם, שכך נאמר בפיסקה:
וספק יש בדבר אם הן חייבין מן התורה לפי שאין קבוע לה זמן,
סגנון זה שונה מסגנון רמב"ם בהלכות תפלה א,א, שם כתב:
...לפי שאין לתפילה זמן קבוע מן התורה
לכן, לו כתב רמב"ם את הפיסקה המיוחסת לו, בהלכות ברכות ה,א, סביר שהיה כותב:
...לפי שאין לברכת המזון זמן קבוע מן התורה
כפי שכתב בהלכות תפלה א,א, ולא 'לפי שאין קבוע לה זמן'. כי מחשבת רמב"ם היתה מאד מדויקת, אם הקדים 'זמן' ל'קבוע' בבטוי אחד, סביר שישמור על סדר זה גם בבטוי אחר שמבטא קביעה זהה. ושמא יטען מי שהוא שאולי נוסח הלכות תפילה אינו נוסח רמב"ם, אך יש בפיסקה שאנו דנים בה סטיות חשובות נוספות מסגנון רמב"ם, המעידות שהלקוי הוא בפיסקה זו. מנין?
בכל משנה תורה בנוסח שלפנינו, כתוב רק בהלכה הנדונה, הביטוי 'וספק יש בדבר' כשהמילה 'ספק' בראש הביטוי, בעשרה מקומות אחרים כתוב 'ויש בדבר ספק' (במקום אחד 'בדבר זה ספק'). בכל עשרת המקומות המילה 'ספק' בסוף הבטוי, ולא בתחילתו כמו בפיסקה הזרה. זו ראייה ברורה שהבטוי 'וספק יש בדבר', אינו סגנון רמב"ם והוכחה נוספת שהפיסקה הנדונה אינה מדברי רמב"ם.
ועוד, הבטוי 'אין מוציאין את הגדולין ידי חובתן', אינו מדוייק, הכלל הינו:
פטור אינו מוציא את החייב. הביטוי "גדולים" אין משמעו זהה ל"חייבים", כי יש גדולים שאינם חייבים מהתורה כגון שלא שבעו, או שאינם חייבים במצוות. יש לכתוב 'אין מוציאין את החייב מהתורה', כמו שכתב רמב"ם בהלכות שופר ב,ב שם נאמר:
כל מי שאינו חייב בדבר, אינו מוציא את החייב ידי חובתו; לפיכך אישה או קטן שתקעו בשופר, השומע מהן לא יצא...
ולא כתב:
כל מי שאינו חייב בדבר, אינו מוציא את הגדולים...
אין ביטוי לא מדוייק זה הולם את לשון רמב"ם השקולה והמדוייקת.
הטיעונים שהובאו עד כאן מספיקים להוכיח שהפיסקה הקובעת:
וספק יש בדבר וספק יש בדבר אם הן חייבין מן התורה, לפי שאין קבוע לה זמן, או אינן חייבין מן התורה. לפיכך אין מוציאין את הגדולים ידי חובתן.
אינה מדברי רמב"ם, אלא 'תוצר' מקורי של 'מגיהים'.
הדעה שיש ספק אם נשים חייבות בברכת המזון מהתורה, נמצאת בתלמוד הבבלי מסכת ברכות כ,א-ב:
אמר ליה רבינא לרבא נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן? למאי נפקא מינה?
לאפוקי רבים ידי חובתן. אי אמרת <בשלמא> דאורייתא, אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא <אלא אי> [ואי] אמרת דרבנן, הוי שאינו מחוייב בדבר, וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. מאי? תא שמע, באמת אמרו: בן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה אבל אמרו חכמים תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו. אי אמרת בשלמא דאורייתא, אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא, אלא אי אמרת דרבנן, אתי דרבנן ומפיק דאורייתא? ולטעמיך קטן בר חיובא הוא? אלא הכא במאי עסקינן? כגון שאכל שיעורא דרבנן דאתי רבנן ומפיק דרבנן.
כדי להסביר מדוע נשאלה השאלה בדבר חיוב נשים בברכת המזון מהתורה, כתב רש"י:
מפני שנאמר בה: על הארץ הטובה אשר נתן לך (דברים ח,י) והארץ לא ניתנה לנקבות להתחלק (ברכות כ, ברש"י).
אם קטע הדיון בתלמוד ברכות כ,ב, מקורי, הרי ראוהו גם הרי"ף והמאירי. המאירי, כנזכר למעלה, דן באריכות בקטע זה וקבע, כמו רי"ף ורמב"ם בפירוש המשנה, שברכת המזון לנשים מן התורה. אבל, כבר כתב המאירי שהיו שסברו שספק אם חייבות נשים בברכת המזון מהתורה, ודחה את דעתם. הדעה שאישה אינה חייבת מן התורה בברכת המזון נוגדת את דעת חז"ל, את ההגיון ההלכתי ואת דעות הראשונים. היא נסמכת על האמור בזוהר המבוסס על דמיון ולא על הגיון הלכתי. על קבלת הלכה מה'קבלה' (המיסטית לא מקבלת חז"ל), בניגוד לתלמוד, כתב המהר"ל, בספרו נתיבות עולם, נתיב העבודה פרק יב, שהיא אופינית למי 'אשר אינם בעלי תורה...ואין לסתור דברי חכמים בדמיונות...'.
ועוד, נאמר בהלכה טו:
שניים שאכלו, כל אחד ואחד מברך לעצמו; ואם היה אחד יודע ואחד אינו יודע, זה שיודע מברך בקול רם, והשני עונה אמן אחר כל ברכה וברכה, ויוצא ידי חובתו. ובן מברך לאביו, ועבד מברך לרבו, ואישה מברכת לבעלה, ויוצאין ידי חובתן; אבל אמרו חכמים, תבוא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו.
כיוון שנאמר שאישה מוציאה את בעלה שחייב בברכת המזון מהתורה, כנראה שמי שחשש שיוסק מכך בהכרח שגם האישה חייבת בברכת המזון מהתורה, הוסיף את הלכה טז בה נאמר:
במה דברים אמורים שיצאו ידי חובתן, בזמן שאכלו ולא שבעו, שהן חייבין לברך מדברי סופרים, ולפיכך מוציאין אותן קטן או עבד או אישה מידי חובתן; אבל אם אכל ושבע, שנתחייב בברכת המזון מן התורה, אין אישה או קטן או עבד מוציאין אותו מידי חובתו: שכל החייב בדבר מן התורה, אין מוציאין אותו מידי חובתו, אלא החייב באותו הדבר, מן התורה כמותו.
ומעתיק "זריז" סיפח את ההערה לתוך נוסח משנה תורה.
ברור שגם הלכה טז בפרק ה לא נכתבה על ידי רמב"ם, כי כמו מתוספת הלכה א, נובע ממנה שאישה אינה חייבת בברכת המזון מהתורה, או לפחות שספק אם היא חייבת ולכן לא מוציאה את החייב מן התורה ידי חובתו. אך כיוון שהוכח שלדעת רמב"ם אישה כן חייבת בברכת המזון מהתורה, ברור שלא רמב"ם כתב הלכה שממנה נובע שספק אם אישה חייבת בברכת המזון. אפשר לשער מה הביא להוספת הלכה זו למשנה תורה.
ועוד, נאמר בה:
במה דברים אמורים שיצאו ידי חובתן, בזמן שאכלו ולא שבעו, שהן חייבין לברך מדברי סופרים, ולפיכך מוציאין אותן קטן או עבד או אישה מידי חובתן;
גם זה אינו נכון. כי נאמר, בפירוש, בראשית הלכה טו שהשומע מן המברך ענה אמן אחר כל ברכה. והעונה אמן אחר המברך יוצא ידי חובת ברכה מהתורה גם אם המברך חייב רק מדברי סופרים שכך נפסק בהלכה יא, שם נאמר:
כל השומע ברכה מן הברכות מתחילתה ועד סופה, ונתכוון לצאת בה ידי חובתו, יצא, ואף על פי שלא ענה אמן; וכל העונה אמן אחר המברך, הרי זה כמברך והוא, שיהיה המברך חייב באותה ברכה. היה המברך חייב מדברי סופרים, ועונה חייב מן התורה, לא יצא ידי חובתו עד שיענה אמן (1); או ישמע ממי שהוא חייב בה מן התורה, כמותו.
גם מסיגנון הלכה טז מוכח שלא רמב"ם כתבה. נאמר בה פעמיים 'מידי חובתו' ופעם אחת 'מידי חובתן'. בטוי זה אינו נכון כי העושה חובתו לא יוצא 'מידי' חובתו, אלא יוצא ידי' חובתו. ואכן, ביותר משבעים מקומות במשנה תורה כתב רמב"ם 'ידי חוב...' רק בהלכה זו נמצא הבטוי השגוי 'מידי חוב...' שלש פעמים ובעוד הלכה אחת פעם אחת. ברור שאין ליחס לרמב"ם בטוי לא נכון שמוכח שנוגד את לשונו, אלא זו לשון בעל ההערה השגויה שלא היה בעל חשיבה נכונה.
ועוד, לא הגיוני שרמב"ם שבא ללמדנו בהלכה טו כיצד יכול היודע לברך להוציא את שאינו יודע, יפתח במקרה הבלתי שכיח שהשומע אכל פחות מכשיעור וחייב רק מדברי סופרים. אלא ברור שבהלכה טו דן רמב"ם במברך ועונה שאכלו לשובע וחייבים בברכה מהתורה. לכן אין לקבל את האמור בהלכה, הנוספת טז, שמדובר במי שאכל ולא שבע.
האמור בהלכה טז נסמך על אפשרות כזו שהועלתה בתלמוד במסכת ברכות כ.א כנ"ל.
יש טוענים שכיוון ששאל התלמוד אם חייבות נשים בברכת המזון מהתורה, פסק רמב"ם שיש ספק אם חייבות נשים בברכת המזון מהתורה. בתלמוד מעלים שאלה בלא לתת לה תשובה, אולם בספר דינים שרמב"ם יעדו, בפירוש, גם לבעל 'לב קצר' אין להשאיר חריגה ברורה מהכלל שנשים חייבות בכל מצוות עשה שלא הזמן גרמה בלא להסביר את סיבת החריגה שהרי אין אף מצוות עשה שלא הזמן גרמה ונשים חייבות בה, שלא נתן רמב"ם הסבר לחריגה.
הוכח שהלכה טז אינה נכונה הן לפי משמעותה והן לפי סיגנונה, וברור שלא נכתבה על ידי רמב"ם, אלא, כאמור, נראה שהיא הערה שנכתבה בשולי הערה טו וסופחה לנוסח כהלכה טז כמו הפיסקה הזרה שסופחה להלכה א.
חשוב לציין שנמצאה "תשובת רמב"ם" לחכמי לוניל בנושא זה, ה'תואמת' את הנוסח המשוכתב שלפנינו, אך רוב התשובות לחכמי לוניל (לדעת רב קאפח כולן) מזויפות.
לכן סביר מאד ש'יוצרי' הנוסח 'המוגה' במשנה תורה שלפנינו וכותבי ה"תשובה" המיוחסת לרמב"ם, משתייכים לאותה קבוצת 'מגיהים'. ראה על מבצעים כאלה במבוא.
למרות לקויים ברורים בנוסח ובהגיון ההלכתי, נתקבל הנוסח לפיו יש לרמב"ם ספק אם ברכת המזון לנשים מן התורה. אך הוכח שאין זה נוסח רמב"ם אלא 'הגהה'. סביר שמטרת ה'מגיה' היתה להתאים את דעת רמב"ם לדעת רש"י, חכמי צרפת, בעלי התוספות והזוהר.
על הנסיון לקבע שיש ספק אם חייבות נשים בברכת המזון מן התורה, אנו מוצאים במאירי, שבהמשך דבריו כתב:
מה שביארנו במשנה שהנשים חייבות בברכת המזון לא נתבררו הדברים אם חייבות מדברי תורה או מדברי סופרים, שאע"פ שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא מכל מקום תלה הכתוב בנחלת הארץ כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת וכו' על הארץ וכו', ונשים אין להם חלק בארץ. מכל מקום נראין הדברים שמן התורה הן חייבות כדין כל מצות עשה שלא הזמן גרמא, ואחר שכן, אף הן מוציאות את האנשים שכל המחוייב מן התורה מוציא את המחוייב מן התורה ...
המאירי העלה את הטעם של רש"י לפטור נשים מברכת המזון 'כי לא נחלו בארץ', אך שלל אותו והמשיך בשלילת הטענות שנשים פטורות מברכת המזון מהתורה והוסיף שיש תוספתא (ברכות ה, טו-יח) בה נאמר לגבי ברכת המזון:
...נשים ועבדים וקטנין חייבין ואין מוציאין את הרבים...
והסביר המאירי שיש בתוספתא זו:
דברים שאי אפשר ליישבן ונראה שאין לסמוך עליה ברוב ענינים שבה
המאירי החשיב מאד את הרמב"ם, כינה אותו 'גדולי המחברים' והביא דעת הרמב"ם בעקביות. וכך הוא כותב על ספרו משנה תורה, בהקדמתו לפרושו בית הבחירה בכרך ברכות עמ כה:
...עד שיודע הכל הלכות הלכות בשלמות, חבור כולל ושלם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, לפניו לא היה כן מחבורי הגאונים והרבנים מסדר כל הענינים בחכמת התלמוד, איש על דגלו בסדור מתוקן ושלם כמוהו, ואחריו לא יהיה כן,...
לכן, מהעובדה שהמאירי פירש את המשנה כמו הרי"ף והרמב"ם, ציין שיש מי שהטיל ספק אם נשים חייבות בברכת המזון מהתורה, אך דחה את דבריו, ולא ציין שבמשנה תורה קבע רמב"ם שיש ספק אם חייבות נשים לברך על המזון מדברי תורה, בניגוד לפירושו למשנה ובנגוד לקביעותיו הברורות בספר המצוות, ניתן להסיק שבנוסח משנה תורה שהיה לפני המאירי לא נזכר ספק זה בהלכה א בפרק ה.
לאור הבירור המקיף דעת רמב"ם, כפי שהובאה בפירוש המשנה ובספר המצוות, נשים חייבות מהתורה בברכת המזון ונראה שנוסח ההלכה המקורי היה לערך כך:
נשים ועבדים חייבים בברכת המזון. אבל קטנים חייבין בברכת המזון מדברי סופרין כדי לחנכן במצוות.
בפרק נפרד יעשה נסיון להסביר את מניעי החולקים על דעת רמב"ם דוברם הנאמן של חז"ל.