דר' אורי לוי MD Lic. es Sciences
FFFP ,פוריה עילית 15208, טל. 06-6750856
פקס 06-6750855 דאר אלקט. E-mail urilevy@geocities.com, אתר come.to/uri 20 בנובמבר
2006
למה באה
עלינו צרת ההתנתקות ומה דורש ה' מאיתנו כדי למנוע צרות נוספות?
(ההדגשות שלי, א. לוי)
פרק שני
גם בפרק זה תהיינה חזרות על טיעונים
עם הרחבת משמעותם ובהקשרים נוספים כדי להעמיק את הערכתם. חשוב לקרא את הפרק גדולת רמב"ם לפני
המשך הקריאה.
ראינו בפרק הקודם הקבלה בין חטאי
דייני ישראל בימי הנביא מיכה, לבין חטאיהם בימי הביניים. נשתדל להראות שהצרות שבאו
עלינו מימי הביניים עד היום, גם הן
בגלל אותם חטאים של דייני ישראל שהביאו עלינו את צרות ימי הביניים.
יש להדגיש שלא בכל דייני ישראל מדובר,
אלא בראשיהם, אלה המעצבים את האמונות והדעות של העם ובכוחם להנהיגו הם הם ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל שאליהם התכווין הנביא מיכה באומרו:
שמעו נא זאת, ראשי בית יעקוב וקציני,
בית ישראל המתעבים משפט ואת כל הישרה יעקשו... ראשיה בשוחד ישפוטו וכהניה במחיר
יורו...(מיכה ג)
לכן כשנכתוב במאמר זה 'דייני ישראל'
הכוונה לראשי דייני ישראל ומנהיגי העם
הקובעים את תפיסת עולמו והתנהגותו. למשל ה'גדולים' ש'התירו' בימי הביניים את
איסור חז"ל החמור להנות מהתורה, וה'גדולים' שבאו אחריהם ותמכו בהיתר להנות
מהתורה בראיות שאינן ראיות, שהרי אי אפשר לאמת דבר שאינו אמת בראיות אמת.
נדון בכמה מ'גדולים' אלה ונבחן את
טיעוניהם. לצורך בחינה זו, נזכיר את דעת חכמינו זכרונם לברכה במסכת אבות ב,ב
ו-ד,ז:
ב,ב רבן גמליאל בנו של רבי יהודה
הנשיא אומר, יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון; וכל תורה שאין
עימה מלאכה, סופה בטילה וגוררת עוון. וכל העמלים עם הציבור, יהיו עמלים עימם לשם
ד,ז רבי צדוק אומר, לא תעשם עטרה
להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם: כך היה הלל אומר, ודישתמש בתגא חלף; הא, כל
הנהנה מדברי תורה, נטל חייו מן העולם...
ורמב"ם הביא את דעתם בהלכות
תלמוד תורה הבאות:
ג,ט [י] כל המשים על ליבו שיעסוק
בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה,
וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא: לפי שאסור ליהנות בדברי
תורה, בעולם הזה.
ג,יא מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס
ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא; ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה
ולעולם הבא: שנאמר "יגיע כפיך, כי תאכל; אשריך, וטוב לך" (תהילים
קכח,ב)--"אשריך" בעולם הזה, "וטוב לך" לעולם הבא שכולו טוב.
נזכיר בקצרה את המפורט בפרק הקודם על
תוצאות היתר דייני ישראל בימי הביניים ליהנות מהתורה שהכשיר עשיית התורה קרדום
לחפור בו, למרות איסור חז"ל החמור.
התקיימו דברי רמב"ם שחיללו את ה' דייני ישראל שהתפרנסו
מתורתם וגרמו שנחשבה התורה בעיני ההמון למלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים מהן והתבזתה בעיניהם. וכיבו את מאור הדת, כי בגלל פרנסתם מהציבור נשאו פנים לנותני פרנסתם
(מהר"ל ב'דרך החיים') לכן היתה הנאתם
מהתורה שוחד שגרם להם סמיות הלב לכן לא הבינו מעצמם, כהסבר מהר"ל, שכדי
להבין את התורה, את המציאות ואת מדעי האלוהות עליהם ללמוד מדעים. ובגלל טירוף הדעת
המשוחדת, גם כשהראה להם רמב"ם את הדברים הצודקים על חשיבות המדעים, סילפום
כהסבר מהר"ל בפרק הראשון.
נוסף לסמיות לב וטירוף דעת בו לקו
דייני ישראל המשוחדים מהנאה מהתורה, בגלל התנגדותם ללימוד מתימטיקה ומדעים, לא היה
להם הידע הדרוש להגיע לידיעת אמיתת מציאות השם יתברך. ובמקום זה נפתו להאמין בהבלי
הכמרים בכשפים, באסטרולוגיה וביתר אמונות ההבל והתדרדרו עד לאמונה בגשמות הבורא
שהיא חמורה מעבודה זרה, (מורה נבוכים).
לא פלא שנכתב אז ספר בשם 'שיעור קומה'
בו נקבעו מידות הקב"ה, שהוא ספר עבודה זרה ו'נתגלה', בשפל רוחני ומוסרי זה,
גם 'ספר הבהיר', שיוחס לתנא רבי נחוניא בן הקנה, שגם הוא ספר עבודה זרה שאין לו
קשר לתנא. בספר מלחמת מצוה (חלק ד פרק ו) לרבי מאיר ברבי שמעון המעילי, נכתב בזמנו על מחברי ספר הבהיר:
אומרים (הכוונה למחברי ספר הבהיר
והנוהים אחריהם) בשקול דעת סכלותם שכל מי שנקרא ראשון ואחרון יש לו ראשית ואחרית,
וכתוב "אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים"(ישעיה מד,ו) כך מצאנו
באחד מספרי טעותם שקראו שמו בהיר. וכך שמעו מקצת מחכמינו מפיהם. ואמרו להתפלל ביום
לאל אחד נברא, בלילה לאל אחר למעלה ממנו אבל הוא נברא כמוהו, ובימי הקדש לאחר,
ובעשרת ימי תשובה הרבו מבוכה ושובה להתפלל לאחד (ובעשרת ימי תשובה הרבה ימי מבוכה
ושובה להתפלל לאחד) נברא ולאחרים למטה ממנו, בשאר ימות השנה עשו בתפלה חלוקות כמזג
דעתם אשר חסר / והיו דראון לכל בשר / תולעת סכלותם לא תמות ואש פתיונם לא תכבה /
כי אוי לאלהות הרבה / ואמרו בחסרון דעתם כי כולם דבוקים זה עם זה והכל אחד.
וכך התקיימה תחזית רמב"ם שהנאה
מהתורה גורמת חילול ה', ביזוי התורה וכיבוי
מאור הדת!
ההתדרדרות ההשקפתית והאמונית גרמה
וגורמת עד היום התדרדרות מוסרית ושינאת חינם קשה להולכים לפי רמב"ם. היא
הביאה בזמנו את יונה גירונדי למסור את ספר המדע וספר מורה נבוכים לכמרים לשריפה,
כספרי כפירה. אך יונה גירונדי לא הסתפק בכך הוא ביקש מהכמרים שיחסלו את 'הכופרים'
היהודים ההולכים לפי רמב"ם, כשם שהם מחסלים את הכופרים שלהם (מכתב רד"ק
לרבי יהודה הרופא באגרות קנאות (עמ' ד') בקובץ תשובות רמב"ם ואגרותיו,
לפסיא). עד אז עסקו הקתולים בכופרים שלהם, אך בעקבות מסירת ספרי רמב"ם לשריפה
התעוררו הכמרים 'לבדוק' את תורת היהודים ושרפו גם את התלמוד ובפנית יונה גירונדי
לכמרים לחסל 'כופרים' יהודים, הוא החל תהליך שהביא פרעות דמים ושמד בכל היהודים,
לא רק בהולכים לפי רמב"ם, שהגיעו לשיאים בפרעות 1391 (ראה בפרק הקודם) ובגירוש
ב1492-.
צרות רבות באו עלינו בגלל דייני ישראל
שלא רק התירו הנאה מהתורה, אלא המליצו שיהנה מהתורה גם מי שיכול להנות מיגיעו והביאו ראיות שווא להצדיק היתר הרסני זה. אך רוב הרבנים לא המליצו להנות מהתורה, אבל נהנו הם עצמם
מהתורה בהסתמכם על היתר שולחן ערוך ופוסקים אחרים. לכן גם אותם אין לפטור מאחריות
להתדרדרות הרוחנית-מוסרית שהביא היתר זה, כי יכלו להבין שכל טיעוני המתירים, אינם
אמת.
לכן כל מי שבחר לנהוג כמתירים, למרות
שיכול היה לדעת שהם מטעים, נושא גם הוא בחלק מהאחריות להטעיית העם שמותר ונכון
להנות מהתורה, ולכן לצרות שבאו עלינו בגלל היתר הרסני זה. (נחזור לכך בנסיון להבין
מדוע פגעה ההתנתקות במיטב העם)
אך הבטיח לנו ה' להושיע את כל מי
שיבחן את דרכו, כדי להקפיד ללכת בדרך האמת, שנאמר בתהילים נ,כג 'ושם (מלשון שומא,
הערכה) דרך אראנו בישע א-לוהים'. ואכן חשוב להדגיש שהיו ויש רבנים שבגלל האיסור
להנות מהתורה, אינם מקבלים שכרם על הוראת תורה שבע"פ או דיינות, אלא מקפידים
לעסוק במסגרת עבודתם גם בפעילויות שעליהן מותר לקבל שכר המהוות את עיקר עבודתם,
למשל:
הסביר לי ראש ישיבת הסדר שהוא יודע
שאסור לקבל שכר על דיינות, או על הוראת תורה שבע"פ, אך תפקידו מחייבו לעסוק רוב זמנו באדמיניסטרציה, בקשר עם הצבא,
בטיפול בבעיות הלומדים וכדומה, כך ששכרו על עיסוקים אלה מותר ועל הוראת תורה שבע"פ שכרו שכר הבטלה הניכר ואמר לי רב
תימני שמקבל שכר, אך אין עיקר שכרו על הוראת תורה שבע"פ שאסור לקבל עליה שכר,
אלא על כיתות רגליו לבדיקות תקינות מקוואות רבים שהוא אחראי עליהם ושעל כך מותר
לקבל שכר.
ויש מיעוט קטן יותר של גדולי תורה שלא
מקבלים אפילו שכר הבטלה על הוראת תורה שבע"פ ומקדשים שם שמיים כל יום. אם כי
רצוי היה שיקבלו שכר הבטלה הניכר, כדי לפרסם את הדרך הנכונה המותרת לקבל שכר על
הוראת תורה שבע"פ ועל דיינות.
הממליץ החשוב ביותר על ההיתר ההרסני
להנות מהתורה ואחראי להתמדת עשיית התורה קרדום לחפור בו על ידי רוב הרבנים, הוא רב
יוסף קארו, מחבר שולחן ערוך ומפרש משנה תורה שקרא לפירושו כסף משנה (כס"מ)
ובעקבות דייני ימי הביניים באירופה, ביטל גם הוא את איסור חז"ל להנות מן
התורה ובניגוד מוחץ לדעת חז"ל, אף המליץ
להנות מהתורה, כדי שהדיינים יתפנו מעול הפרנסה ויוכלו 'להגדיל תורה ולהאדיר'
כלשונו.
כיוון שנוח היה לדייני ישראל שהתירו
את איסור חז"ל החמור להנות מהתורה, לקבל אישור לכך, יחסו לשולחן ערוך, שתמך
בהיתר להנות מהתורה, סמכות רבה יותר מאשר למשנה תורה שלפי חז"ל אסר את ההנאה
מהתורה. הסמכות הרבה שיחסו דייני ישראל שנהנו מהתורה לשולחן ערוך, גרמה להפיץ את
ההיתר ההרסני לעשות את התורה קרדום לחפור בו ולשיבושי הלכה נוספים רבים, כפי שיוכח
בהמשך, כיצד?
רמב"ם פסק בהקדמה למשנה תורה:
וכל בית דין שעמד אחר התלמוד בכל
מדינה ומדינה וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו, או לבני מדינות רבות--לא פשטו
מעשיו בכל ישראל: מפני רוחק מושבותיהם, ושיבוש הדרכים; והיות בית דין של אותה
המדינה יחידים, ובית דין הגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים קודם חיבור התלמוד.
לפיכך אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג
במנהג מדינה אחרת, ואין אומרין לבית דין זה לגזור גזירה שגזרה בית דין אחר
במדינתו. וכן אם למד אחד מן הגאונים שדרך
המשפט כך הוא, ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בתלמוד--אין שומעין לראשון, אלא למי שהדעת
נוטה לדבריו, בין ראשון, בין אחרון.
ודברים הללו בדינים וגזירות ותקנות
ומנהגות שנתחדשו אחר חיבור התלמוד.
אבל כל הדברים שבתלמוד הבבלי חייבין כל
ישראל ללכת בהם; וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו
חכמים שבתלמוד, ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם.
כדי לתת תוקף לדבריהם, אימצו החולקים
על רמב"ם עקרון של פילוסוף נוצרי במאה השתים עשרה, ברנארד משארטר שלפיו,
הראשונים אמנם היו ענקי רוח שראו למרחוק, אך הדורות הבאים, אף שננסים הם וראייתם
רק מקרוב, כיוון שהיתה לפניהם מורשת אותם ענקים, הם בבחינת 'רכובים על כתפי
הענקים' ולכן רואים הם יותר למרחוק מהענקים.
לכלל הפילוסוף הנוצרי, קראו דייני
ישראל 'הלכה כבתראי' בלשון התלמוד בארמית כדי לשוות אופי של הלכות התלמוד. פירושו
ש'הלכה כאחרונים', לפיו עדיפה דעת פוסק מאוחר על דעת פוסק הקודם לו, בלא קשר
לכישוריהם של הראשון, או האחרון.
ברור שכלל זה נועד לשרת את הדוגלים
בו.
על מקור הכלל ועיתוי קבלתו על ידי חלק מהפוסקים, כתב פרופסור תא שמע בספרו
הלכה, מנהג ומציאות באשכנז 1100 - 1350, החל בעמ' 58:
תפיסה מופלגת זו של הכלל 'הלכתא
כבתראי' רחוקה מלמצות את דעת הכל, ואף לא את דעת הרוב, ובוודאי שאינה יצוגית למשפט
העברי. מקורה בדברי הפוסקים האחרונים בלבד - ולא כולם! - הגם שהיא רווחת כיום...(ההדגשות שלי א.לוי)
הראשון שביטא את הכלל בתפיסה מופלגת
זו, עד כמה שאני רואה, הוא יהודה בן הרא"ש, בתשובתו (זכרון יהודה, סי' כג),
שבה ביקש להכריע הלכה כאביו, הרא"ש, נגד בעל התרומות, בטענה שיש לרא"ש
מעמד של בתראי כלפיו.
נמצא שאת הכלל הלכה כבתראי למדו רבי
יהודה בן הרא"ש וחביריו מהכמרים הקתולים ורבני אשכנז מצאו שכלל זה נוח
ואימצוהו, למרות שהוא נוגד את ההגיון וההגינות כי עיון פשוט מוכיח שאינו יכול לשמש
לפסיקת הלכה, כיצד?
הדימוי של יתרון הננסים הרוכבים על
כתפי הענקים תקף במדעים ולא בפסיקת הלכה.
במדעים מספק המחקר, ברציפות, מידע חדש על הבריאה. וכשהתאוריות הקיימות אינן
מספיקות להסביר גם את המידע החדש, מחפשים תאוריות מקיפות יותר שבהן יכלל גם המידע החדש. למשל המכניקה שפיתח ניוטון,
איפשרה לחשב בדיוק מרשים את תנועות כוכבי הלכת, אך לא הצליחה לדייק בחישוב תנועות
חלקיקי האטום. תורת היחסיות של איינשטיין, שפותחה אחרי המכניקה של ניוטון, על סמך ממצאים שנתגלו אחרי ניוטון, איפשרה
לחשב בדיוק יתר גם את תנועת חלקיקי האטום. הגיוני שנקבל היום את מסקנות תורת
היחסיות שנבנתה על מידע שלא היה בזמן ניוטון, ויש להניח שלו חי ניוטון היום, היה
גם הוא מקבל את תורת היחסיות.
אבל בלימוד התורה ולצורך פסיקת הלכה,
המצב שונה לגמרי. הסקת מסקנות הלכתיות מתבססת על נתוני תורה שבכתב ותורה שבע"פ שנמסרו למשה בסיני ועל שלוש עשרה מידות
שהתורה נדרשת בהם שהם ידועים ובלתי משתנים. הנתונים שהיו לפני קמאי הם
הם הנתונים שיש לבתראי. מובן שהסקת מסקנות מנתונים זהים לא תלויה בדור בו חי
הפוסק, אלא בכישוריו ויושרו, לכן, 'בדינים וגזירות ותקנות שנתחדשו אחר חיבור
התלמוד', פוסקים לפי 'מי שהדעת נוטה לדבריו, בין ראשון, בין אחרון' (הקדמה למשנה
תורה).
וישאל השואל וכי יכולים אנו הקטנים
בדעתנו להחליט למי נוטה הדעת? כן, יכולים וחייבים, ביחוד כשניתנות לנו הנחיות
בניגוד לדעת חז"ל. על כך כתב רמב"ם:
אמנם הפירושים הנמצאים לכל הגאונים יש
יתרון לזה על זה לפי יתרון שכליהם, והאיש
הנבון המעין בתלמוד יכול לדעת מעלת כל גאון וגאון מדבריו בפירושו.
(הקדמת פירוש המשנה של רמב"ם בהוצאת
שילת סא).
לדעת רמב"ם 'איש נבון המעין
בתלמוד' יכול 'לדעת מעלת כל גאון וגאון מדבריו בפירושו'. ואכן מחיבורי רמב"ם
בתורה ובמדע אפשר לדעת מעלתו, אך צריך מאמץ והבנה כדי להעריך גדולת רמב"ם.
ומהשגות כס"מ על רמב"ם ומהגהותיו את משנה תורה, אפשר לדעת את מעלת רב
יוסף קארו יחסית למעלת רמב"ם והרי מספר דוגמאות מהן אפשר להעריך את הבנת רב
יוסף קארו ואישיותו יחסית לגדולת
רמב"ם.
דוגמה ידועה יש בהלכות שמיטה
פ"י. בנוסח משנה תורה שהיה לפני כס"מ ולפני רב קוק ואחרים, נאמר:
שמטה י,יא בזמן שהיובל נוהג בארץ,
נוהג בחוצה לארץ, שנאמר "יובל היא" (ויקרא כה,י), בכל מקום--בין בפני
הבית בין שלא בפני הבית. [ט] ובזמן שהיובל נוהג, נוהג דין עבד עברי, ודין בתי ערי
חומה, ודין שדה חרמים,
ודין שדה אחוזה, ומקבלין גר תושב;
ונוהגת שביעית בארץ, והשמטת כספים בכל מקום--מן התורה.
שמטה י,יב ובזמן שאין היובל נוהג, אין
נוהג אחד מכל אלו חוץ משביעית בארץ, וכן השמטת כספים בכל מקום מדבריהם, כמו
שביארנו.
כס"מ פירש ש'מדבריהם' חל רק על
שמיטת כספים, ואילו שביעית בארץ היא מן התורה אף בזמן הזה. אחרים חלקו עליו,
ביניהם הרב קוק וקבעו ש'מדבריהם' חל גם על שביעית בארץ שגם היא מדברי סופרים כשאין
היובל נוהג, כמוסבר בפרק ט,ב-ג:
ב אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה
בשביעית, אלא בזמן שהיובל נוהג שיש שם שמיטת קרקע--שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא
כסף; ודבר זה קבלה הוא: אמרו חכמים, בזמן שאתה משמיט קרקע--אתה משמיט כספים בכל
מקום, בין בארץ בין בחוצה לארץ; ובזמן שאין שם שמיטת קרקע--אין אתה משמיט כספים
בשביעית, אפילו בארץ.
ג ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים
נוהגת בזמן הזה בכל מקום, ואף על פי שאין היובל נוהג--כדי שלא תשתכח תורת השמטת
כספים מישראל.
משתי הלכות אלה מובן שלדעת רמב"ם
שמיטת כספים נוהגת מהתורה רק בזמן שהיובל נוהג שאז שמיטת קרקע מהתורה. אבל כשאין
היובל נוהג, גם שמיטת קרקע וגם שמיטת כספים הן מדבריהם ולכך התכווין רמב"ם
כשכתב בפרק י בסוף הלכה יב 'כמו שביארנו'. כך הבינו זאת רבים ביניהם הרב קוק. אך
למרות הלכות ברורות אלה, הבין כס"מ מהלכה יב בפרק יא שלדעת רמב"ם רק
שמיטת כספים בימינו מדבריהם, אבל שמיטת הארץ גם בימינו היא מהתורה.
אולם בדורנו נמצאו כת"י ודפוסים
ישנים בהם נוסח הלכה יב בפרק י בהלכות שמיטה ויובל מלא יותר מהנוסח שהיה לפני
כס"מ, הוא מובא בהוצאות משנה תורה של קאפח ופרנקל וזהו:
שמטה י,יב ובזמן שאין היובל נוהג, אין
נוהג עבד עברי, ולא בתי ערי חומה, ולא שדה אחוזה, ולא שדה חרמים, ואין מקבלין גר
תושב; ונוהגת שביעית בארץ מדבריהם, וכן השמטת כספים בכל מקום מדבריהם כמו שביארנו.
נמצא שכתב רמב"ם בפירוש שבימינו
שביעית בארץ היא רק מדבריהם.
אך, כמוסבר, גם לפני גילוי הנוסח המלא
של הלכה יב, היה מובן מהלכות ב-ג בפרק ט ששמיטת קרקע בימינו היא מדבריהם, ולדבריו
בהלכות אלה התכווין בסיום הלכה יא, במלים 'כמו שביארנו', נמצא שהבינו נכון את דברי
רמב"ם רב קוק וגם אחרים, בעוד שכסף משנה לא הבינם וכתוצאה מכך התעוררה
המחלוקת הקשה.
והרי עוד הלכה במשנה תורה שכס"מ
לא הבינה נכון, בעוד שאחרים הבינוה, כיצד?
נתבונן בהלכה יג בפרק ז מהלכות שביתת
יו"ט:
ואסור לכתוב במועד, אפילו ספרים
תפילין ומזוזות. ואין מגיהין אפילו אות אחת בספר העזרה, מפני שזו מלאכה שאינה
לצורך המועד. אבל כותב הוא אדם תפילין ומזוזה לעצמו, וטווה תכלת לבגדו. ואם אין לו
מה יאכל, כותב ומוכר לאחרים כדי פרנסתו.
על הפיסקה:
'ואם אין לו מה יאכל כותב ומוכר
לאחרים כדי פרנסתו'
כתב הכסף משנה:
נראה שטעמו מפני שהוא סובר שאין מניחין תפילין בחוה"מ דבכלל יום טוב הוא'.
אולם, על אותה הלכה כתב כס"מ
בפירושו להלכות תפילין ד, י:
'ונחלקו הפוסקים בחולו של
מועד, שיש מהם אומרים דבכלל יום טוב הם, ואין מניחין בהם תפילין, וי"א שמניחין וכן נראה מדברי רבנו שכתב
בפ' ז מהלכות שביתת יו"ט: כותב אדם תפילין'. עכ"ל.
נמצא שמהלכה יג בפרק ז' בהלכות יום טוב במשנה תורה, הסיק כסף משנה שרמב"ם סובר שאין מניחין תפילין
בחוה"מ אך בהלכות תפילין ד,י הסיק
כס"מ מאותה הלכה ז,יג' בהלכות יום טוב שרמב"ם סובר שיש להניח תפילין בחוה"מ.
כלומר למד כס"מ מאותה הלכה שיש להניח תפילין בחוה"מ
ושאין להניחם בחוה"מ!
בשולחן ערוך אסר רב קארו הנחת
תפילין בחוה"מ בגלל מאמר בספר הזוהר ואיסורו פשט וגרם ביטול מצוות עשה חשובה
בניגוד לדעת חז"ל ורמב"ם, ראה חובת תפילין בחוה"מ
מהתורה.
הרי מקום בו לא הבחין
כס"מ בשגיאת חשבון במשנה תורה, כמובן שלא רמב"ם טעה, אלא מעתיקי דבריו.
בהלכה טו בפרק ג בהלכות מעשר שני, נאמר:
כיצד השבח לפי חשבון: יין של
מעשר ששווה שלושה, שנפל לתוכו דבש ותבלין שווה זוז אחד, והוסיפו במידתו, והשביחוהו
והרי הכול שווה חמישה--חושבין הכול בארבעה
ורביע. וכן על דרך זו בשאר הדברים.
לפי נוסח זה, ערך פירות מעשר
שני שבתערובת, ארבעה ורביע, אך
לפי החשבון צריך להיות ארבעה פחות
רביע, כפי שהסביר רמב"ם בפירוש המשנה.
בהוצאת פרנקל בשנויי נוסחאות
כתוב על הלכה זו:
חושבין הכל בארבעה ורביע, כ"ה בכתה"י
(בכי"מ 'חושבין היין בארבעה פחות רביע,
ושוב תוקן כלפנינו) וכן הוא בדפוסים. חוץ
מונצ', בונצ' חושבין הכל בארבעה פחות
רביע. ונוסח דפוס זה היה לפני
הרדב"ז עי"ש. ועי' כס"מ שמפרש כך את דברי רבינו גם לפי הנוסח
שלפנינו ועי' במראה הפנים (פ"ב ה"א) שכתב שנוסחת דפוס ונציה היא האמיתית בדברי רבינו והנוסחה שלפנינו מוטעית ותמה
על הכס"מ עי"ש.
ראב"ד השיג על נוסח
'ארבע ורביע', וקבע שהנוסח
הנכון 'ארבע פחות רביע', אבל הכס"מ הגן על הנוסח השגוי 'ארבע ורביע'.
וצוות פרנקל הנוהג לקבל את דעת כס"מ גם כשברור שטעה, קיבע את הטעות בנוסח משנה תורה שבהוצאתו, ראה טעויות חשבון שחדרו לכתבי
רמב"ם.
והרי עוד טעות של כס"מ
וצוות פרנקל, כדרכו, 'הגיה' לפיו את נוסח משנה תורה ושיבשו, למרות שלא סביר שלא
הבחין בטעות. בהלכות לולב ז,ז, נאמר:
כמה נוטל מהן--לולב אחד,
ואתרוג אחד, ושני בדי ערבה, ושלושה בדי הדס. ואם רצה להוסיף בהדס, כדי שיהיה אגודה
גדולה, מוסיף, ונואי מצוה הוא. אבל שאר המינין, אין מוסיפין על מניינם ואין גורעין
מהן; ואם הוסיף או גרע, [לא] פסל.
זה נוסח ההלכה בהוצאת פרנקל,
ובילקוט שנויי נוסחאות של פרנקל נאמר:
[לא] פסל. עיין כס"מ בשם
ר"א בן רבינו שכן תיקן רבינו ועיין בר' מנוח, בארח"ח, בכ"ב, בעץ
חיים, בגי"ת, בכ"צ. בכית"ל, בכית"ע, בכית"ב, בדפו"ר
וקו"ש פסל, ביכ"ד, בכי"ת, בר', בקמ', באוקס', בשאל', בונצ' ושל"ד
פסול, בו"ו (פסול).
למרות שבכל מקורות משנה תורה
הידועים לצוות פרנקל נאמר פסל או פסול ורק באחד (פסול) קבע כס"מ, על סמך דעות
שהביא בפירושו שאין באף אחת מהן טיעון של ממש, שאם הוסיף לא פסל. למשל כתב
כס"מ שרבינו ירוחם הביא תשובת הרמ"ה ובה נאמר:
העיד לי אדם גדול מחכמי
פרובינציא שהוא עמד על תשובת הרמב"ם שחזר
בו בסוף ימיו מדבר זה והורה להכשיר וכן הדעת
נוטה להכשיר מאי טעמא? ערבי נחל כתיב ואע"ג דמיעוט ערבי שניים, ליכא למשמע מינה דטפי משניים פסול דאפילו מאה וכו'
לא נאמר מי ה'אדם הגדול'
שהעיד שרמב"ם חזר בו, אך אפשר לדעת כמה 'גדול' היה מקביעתו שלפי התשובה שמצא,
חזר בו רמב"ם בסוף ימיו 'והורה להכשיר' כי 'הדעת נוטה להכשיר', 'דמיעוט ערבי
שניים'. ונראה, מדבריו שה'אדם הגדול הבין' שרק בסוף ימיו הצליח רמב"ם להבין, שהדעת נוטה להכשיר! לא תאומן עניות החשיבה של
'האדם הגדול' ועל דברי אדם זה הסתמך כס"מ! כשנוח מסתמכים על בלי-מה!
גם שאר הטיעונים להתיר תוספת
ערבות לא יותר הגיוניים. אך מרשימה הראיה שהביא כס"מ מתשובה שייחס לר' אברהם
בן רמב"ם שממנה אפשר ללמוד על ההבנה, האמינות וההגינות שבשאר טיעוני
כס"מ, כיצד?
ואני יוסף המחבר באו לידי
תשובות הר"א בנו של רבנו (ברכת אברהם סי' לא) וכתבו בהן ששאלוהו האי דאסור
לרבות בערבה שבלולב ואמר אם הוסיף על שתי ערבות הרי זה פסול ומ"ש מההדס שאם
הוסיף כשר, והשיב: תקנו הספרים שלכם שכבר חזר בו ותיקן הספר שלו בידו כך ואם הוסיף
או גרע לא פסל, ושמענו מפיו ראיה חזקה להאי סברא'.
היתכן שכס"מ לא הבין
שהתשובה מזוייפת? יהודה יבגי חתני כשראה את התשובה, אמר מיד שלא יתכן שרמב"ם
ביקש לתקן את נוסח ההלכה ולכתוב:
אם הוסיף או גרע לא פסל
שהרי אם גרע, פסל לכל
הדעות. אף לא פורטה, בתשובת ר' אברהם המזוייפת, ה'ראיה חזקה להאי סברא' שנתן,
כביכול, רמב"ם.
לכאורה פלא על הכסף משנה ועל אחרים שלא הבחינו שתשובת ר' אברהם
מזוייפת. אך למעשה אין פלא, כי רוב דייני ישראל נהנים מהתורה בניגוד לדעת
רמב"ם בשם חז"ל לכן חיפשו
כל אפשרות לערער את
עליו במקומות רבים, בלא כל
הגיון כדי לערער את סמכותו וקל להוכיח שלא צדקו וכשלא יכלו לבטל את דבריו בטיעוני
השווא שלהם, טענו שרמב"ם הודה שטעה וחזר בו, כמו בתשובה המיוחסת לר' אברהם בן
רמב"ם. החולקים על רמב"ם לא הבחינו שהתשובה מזוייפת כי רצו לראות בה
הוכחה שרמב"ם טעה וחזר בו. במקומות רבים הגיה כס"מ את נוסח משנה תורה
להתאימו לדעת החולקים על רמב"ם. לכן לא פלא שכס"מ קבל את תשובת ר' אברהם
בן רמב"ם כנכונה והביא גם את דעת רבנו אשר (רא"ש) שהיה מקובל ומנהיג
למתנגדי רמב"ם, לתמוך בדעה הנוגדת את כתה"י האוסרים תוספת ערבות, וכך
כתב רא"ש:
הרמב"ם כתב אם רצה
להוסיף בהדס כדי שתהיה אגודה גדולה מוסיף ומנויי מצוה הוא, אבל שאר מינין אין
מוסיפין ואם הוסיף או גרע פסול, ואיפכא
מסתברא דבהדס כתיב ענף עץ עבות ובערבות כתיב ערבי ומיעוט ערבי שתים, אבל כל מה
שהוסיף בכלל ערבי הוא וחכמי פרובינציא הקשו עליו וחזר בו והכשיר, עכ"ל.
רא"ש כמו 'האדם הגדול
מחכמי מפרובינציא', חלק על דעת רמב"ם, וקבע 'ואיפכא מסתברא', ואכן הפוכה
סברתו וסברת חכמי פרובינציא מסברת רמב"ם בהרבה ענינים הרבה יותר יסודיים.
ראינו למעלה את גישתו הבלתי הגיונית של רא"ש ללימוד מדעים. כס"מ פסק,
לפי 'האדם הגדול' מחכמי פרובינציא, רא"ש, ותשובה מזוייפת בשם ר' אברהם בן
רמב"ם שרמב"ם חזר בו ולא פסל תוספת ערבות. אך אין להניח שכס"מ לא
הבין שהתשובה מזוייפת, לכן יש בפסיקתו משוא פנים לרבני פרובינציא (בצרפת) שחלקו על
רמב"ם וחוסר הגינות בולט.
על סמך קביעת כס"מ
בניגוד למקורות משנה תורה שבידינו (פרט לאחד) כתב צוות פרנקל:
אם הוסיף או גרע [לא] פסל
בכך שיבש צוות פרנקל את נוסח
רמב"ם בהסתמך על טעות כס"מ. אף אין להניח שצוות פרנקל לא הבין שנוסח זה
לא קביל, אלא שצוות פרנקל מקבל את הגהות כס"מ למרות שברור שטעה, וכס"מ
כמו צוות פרנקל נמנים על דייני ישראל המתירים הנאה מהתורה לכן מוכנים הם לקבל תשובה מזוייפת, רק כדי ליחס טעות
לרמב"ם ולהתעלם מטעויות כס"מ, כדי לשמור על סמכותו להתיר להם להנות
מהתורה.
רב יוסף קארו לא רק הגיה
ושיבש את משנה תורה, אלא קיבע שיבושים קודמים במשנה תורה, למרות שהגיון פשוט מוכיח
שהם שיבושים, למשל פסק רב קארו בשולחן ערוך תמז,א:
חמץ בפסח אוסר תערובתו בין
במינו בין שלא במינו במשהו ואפילו בהנאה
אולם כיוון שאין בעולם נהר,
אגם, או ים שלא נתערב בו כלשהו חמץ בפסח, כולם אסורים בפסח בהנאה, אפילו לרחוץ בהם
אסור! מסקנה בלתי קבילה (אבסורדית) זו מוכיחה שההלכה שגויה, כי תורת ההגיון אומרת
שהנחה המחייבת מסקנה לא קבילה גם ההנחה לא קבילה. להלכה זו יש, לכאורה, מקור
בתלמוד, אבל כבר העיר המאירי שלפי נוסח התלמוד המקורי חמץ שנתערב בשאינו מינו בפסח
אוסר רק בנותן טעם כמו כל האיסורים, וכי 'מחמירים' שינו את נוסח התלמוד (הערה 22
בפרק הקודם), כדי לאסור תערובת חמץ בפסח בשאינו מינו בכל שהוא. גם את נוסח פירוש
רמב"ם למשנה ואת נוסח משנה תורה שינו למטרה זו ראה מבוא, כדי לאסור תערובת חמץ
בפסח בכל שהוא גם בשאינו מינו. דייני ישראל שעשו את התורה קרדום לחפור בו ורב יוסף
קארו לא הבינו, או, סביר יותר, שלא רצו להבין את זאת וקבעו איסור בלתי הגיוני זה
כהלכה, ראה תערובת חמץ בשאינו
מינו בפסח.
לפי הדוגמאות שהובאו, ויש עוד רבות כמותן, ראה <השגות קארו
על רמב"ם שגויות> מוכח שטעה כס"מ בחשבון, בהגיון ובהבנת הלכות רבות
במשנה תורה שהגיהן ושיבשן.
אך יש מקרים שהבין כס"מ
את רמב"ם, אבל חלק עליו, וטעה. מכל האמור מובן שרב יוסף קארו לא התקרב אפילו
לגדולת רמב"ם, לא
באישיותו ולא בכישוריו! ואכן גם השגות כס"מ על איסור רמב"ם בשם
חז"ל להנות מהתורה, אינן קבילות, כיצד?
בהלכות תלמוד תורה ג,ט-יא,
פסק רמב"ם:
ט. כל המשים על ליבו שיעסוק
בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה--הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה,
וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא: לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה.
י. אמרו חכמים, כל הנהנה
מדברי תורה, נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו, לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא
קורדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו, אהוב את המלאכה, ושנוא את הרבנות. וכל תורה
שאין עימה מלאכה, סופה בטילה; וסוף אדם זה, שיהא מלסטס את הברייות.
יא. מעלה גדולה היא למי שהוא
מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא; ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם
הזה, ולעולם הבא: שנאמר "יגיע כפיך, כי תאכל; אשריך, וטוב לך" (תהילים
קכח,ב)--"אשריך" בעולם הזה, "וטוב לך" לעולם הבא שכולו טוב.
הלכות אלה מבוססת על דעת
התנאים והאמוראים בהרבה מקומות ובעיקר על משניות: ז בפרק ד במסכת אבות, בה נאמר:
רבי צדוק אומר, לא תעשם עטרה
להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם: כך היה
הילל אומר ודישתמש בתגא חלף, הא כל
הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם.
ומשנה ב בפרק ב במסכת אבות:
ב. רבן גמליאל בנו של רבי
יהודה הנשיא אומר, יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון; וכל תורה
שאין עימה מלאכה, סופה בטילה וגוררת עוון...
על משנה ז כתב רמב"ם
פירוש מפורט להסביר את חומרת האיסור להנות מהתורה, חלק ניכר מהפירוש נמצא
<בהערה (10)> שבפרק הראשון. והרי קטע מפירושו:
כבר חשבתי שלא לדבר בצוואה זו
מפני שהיא ברורה, וגם מפני שאני יודע שדברי
בה לא ימצאו חן בעיני רוב גדולי התורה ואולי אף כולם. אבל אומר ולא אשים לב
למי שקדם ולא לנמצאים. דע שזה שאמר, אל תעשה את התורה קרדום לחפור בה, כלומר
אל תחשבה כלי לפרנסה, ופירש ואמר שכל הנהנה בעולם הזה בכבוד התורה הרי זה הכרית נפשו מחיי העולם הבא. והתעוורו בני אדם בלשון הזה הברור
והשליכוהו אחרי גיום, ונתלו בפשטים שאינם מבינים אותם, ואני אבארם...
דברי רמב"ם אלה תואמים
את דעת התנאים והאמוראים, שכולם התפרנסו מיגיעם, ואין ביניהם חולק על חיוב זה.
את פירושו להלכה ט בפרק ג
בהלכות תלמוד תורה הנ"ל, פתח רב יוסף קארו במלים בוטות חסרות הגינות, הגיון
ונימוס:
רבנו ז"ל הרחיב פיו ולשונו בפירוש המשנה פ"ד
דמסכת אבות...
לכאורה מכבד כס"מ את
רמב"ם שהרי התיחס אליו כ'רבנו', אך הביטוי 'הרחיב פיו ולשונו' מוכיח שיחס
הכבוד היה כלפי חוץ. משמעות הביטוי 'הרחיב פיו ולשונו' הרבה דברים לא נכונים ולא
מחייבים. איך העז רב יוסף קארו ליחס חוסר אחריות כזה לרמב"ם, גדול חכמי ישראל
מחתימת התלמוד עד היום?! כידוע חזר רמב"ם פעמים רבות על מה שכתב לפני שהוציאו
לציבור ראה גדולת
רמב"ם.
נראה שבביטוי המזלזל 'הרחיב
פיו ולשונו' רצה כס"מ להכין את קורא דבריו לקבלם בלא בדיקת אמינותם, כדי לבטל
את איסור רמב"ם, בשם שחז"ל, להנות מהתורה. סביר שרב יוסף קארו ביקש למלא
בכך רצון המתירים להנות מהתורה, אולם יוכח שטיעוניו לא נכונים ולא הוגנים, כיצד?
נבחן את המשך השגת כס"מ
על הקטע הבא בפירוש רמב"ם למשנה הנ"ל:
וכבר ידעת כי הלל הזקן היה
חוטב עצים במקצועו, ולומד לפני שמעיה ואבטליון והוא בתכלית העניות, ומעלתו ידועה,
ותלמידיו הם אשר נמשלו במשה ויהושע, וקטן שבתלמידיו רבן יוחנן בן זכאי, ולא יסתפק
בן דעת שאלו הוא הסכים לבני אדם להטיב לו, כי אז לא היו מניחין לו לחטוב עצים.
(לפי תרגום ר' קאפח) (ראה הערה 10 בפרק הראשון)
ועל קטע זה הגיב כס"מ:
והנה הוא ז"ל הביא שם
ראיה מהלל הזקן שהיה חוטב עצים ולומד ואין משם ראיה שזה היה דווקא בתחילת
לימודו...
כשהראיתי טיעון זה ליהודה
יבגי חתני, אמר מיד שהטיעון מטעה, שהרי הילל אסר להנות מהתורה כשכבר היה נשיא כמפורש במסכת אבות א,יב:
הלל ושמאי קיבלו מהם. הלל
אומר, הוי כתלמידיו של אהרון--אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הברייות ומקרבן
לתורה. [יג] הוא היה אומר, נגד שמא אבד שמא, דילא מוסיף יסוף, ודילא יליף קטלא
חייב, ודישתמש בתגא חלף.
וכידוע הזוגות הנזכרים במסכת
אבות, האחד אב בית דין והשני נשיא, שמאי היה אב בית דין והילל נשיא! ופירוש 'ודישתמש בתגא חלף', נטל חייו
מהעולם הבא כמוסבר בהמשך בדברי רבי צדוק, באבות ד,ז:
רבי צדוק אומר, לא תעשם עטרה להתגדל
בהם, ולא קורדום לחפור בהם: כך היה
הילל אומר ודישתמש בתגא חלף, הא
כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם.
לא הסתפק הילל באמירה אחת
לאסור הנאה מהתורה, אלא נהג לחזור
על איסור חמור זה להנות מהתורה ואין להעלות על הדעת שהילל אסר להנות מהתורה,
אם הוא עצמו נהנה מהתורה! נמצא שצדק רמב"ם שהילל כנשיא לא נהנה מהתורה, אלא המשיך לחטוב עצים!
אין ספק שכס"מ הכיר היטב
את משניות מסכת אבות הנ"ל, ואין להניח שלא הבין מהן שהילל לא נהנה מהתורה אלא
מיגיעו, אך כשם שקיבל את תשובת ר"א בן רמב"ם, להתיר תוספת ערבות
כנ"ל, למרות שהבין שהתשובה מזוייפת, כך כאן לא היה לו נוח להבין שהלל כנשיא
התפרנס מיגיעו ולא נהנה מהתורה, כי הדבר מוכיח שאפילו נשיא אסור להנות מהתורה.
ומקוממת שאלתו הרטורית בהמשך
דבריו 'אבל כשזכה (הילל) לחוכמה ולימד דעת את העם, התעלה על דעתך שהיה חוטב עצים?' לפיה אין אפילו להעלות על הדעת את
דברי רמב"ם הנכוחים הנובעים מדברי הילל עצמו! ואכן דייני ישראל שנהנו מהתורה
ובזו למתפרנס מיגיע כפיו, היו לכודים בתפיסת עולם מעוותת ולכן לא יכלו להעלות על
דעתם שנשיא יתפרנס מיגיע כפיו. איך העז כס"מ לכתוב בהשגתו, שאין להעלות על הדעת
דברי רמב"ם, גדול חכמי ישראל מימי התלמוד עד ימינו וכמובן, גם כאן השלה
כס"מ את עצמו, טעה והטעה!
והרי עוד טיעון מטעה של
כס"מ, כדי לבטל את פירוש רמב"ם:
ראינו כל חכמי ישראל קודם זמן
רבנו ואחריו נוהגים ליטול שכרם מן הציבור. שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים
מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח"ו, ובהיותה
מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר.
אולם מימי חז"ל ראינו
שהתורה מתעלה על ידי הלומדים המתפרנסים מיגיעם ולא על ידי הנוטלים שכרם מנציבור.
תלות הלומדים במפרנסיהם לא רק שלא הביאה להגדיל תורה ולהאדירה, כצפיית כס"מ
מהיתר הנאה מהתורה, אלא, להפך, הביאה ביטול כבוד התורה, כפי שקבעו חז"ל
ורמב"ם וכפי שתאר מהר"ל שחלק נחרצות על כס"מ וקבע בספרו דרך החיים:
שהדבר שהוא כבוד התורה והוא כבוד המקום והוא גורם לאהוב
השי"ת, כאשר אין תלמיד חכם צריך לבני אדם... ודבר זה (שתלמיד חכם צריך
לבני אדם) גורם בעוונותינו בטול כבוד
התורה, שאם לא היו הלומדים מתפרנסים
מהם היתה התורה מתעלה מעלה מעלה, גם היו מוכיחים את הצבור כי
אשמת הצבור בראשם ולא היו נושאים פנים, אך עתה כיון שצריכים להם, כל רב קנה אדון לעצמו ולכך אמר שמעיה אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות'.
ע"כ מהמהר"ל. (הסוגרים שלי. א.ל.)
כבוד לתורה וכבוד למקום כאשר אין תלמיד חכמים צריך לבריות,
ומובן שבזיון לתורה וחילול כבוד ה', כאשר רב או דיין נזקק לבריות ובגלל תלותו בהם
נאלץ לשאת להם פנים, לפחות בתת-הכרה, כך
שפרנסתו מהם פועלת כשוחד שאינו מאפשר לו להוכיחם, וגורם להם סמיות הלב וטירוף
הדעת, והתדרדרות רוחנית ומוסרית כמתואר בפרק הקודם ומתומצת בראשית פרק זה. לא יתכן
שלא ידע כס"מ את המציאות אשר ידע מהר"ל ולכן גם טיעון זה אינו הוגן!
נמצא שאמירת כס"מ:
שאילו לא היתה פרנסת הלומדים
והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח"ו,
ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר.
אינה הולמת את המציאות. כמו
כס"מ טענו רוב דייני ישראל שנהנו מהתורה. הגדיל ר' שלמה לוריא (מהרש"ל),
מגדולי דייני ישראל שכתב:
ואמת שאם לא כן (אילו לא היתה
פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה, כדברי כס"מ) כבר היתה בטלה תורה מישראל, כי אי
אפשר לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה וגם להתפרנס ממעשה ידיו... דעוון הוא בידו אם לא יקבל מאחרים אפילו יודע
חכמה ומלאכה שיוכל ליגע בה ולהרויח כדי לפרנס את ביתו בוז יבוזו לו...
(ההסבר בסוגריים שלי, א.לוי).
דיינים כמהרש"ל, שלא רק
התירו להנות מהתורה, אלא בזו לרב או לדיין שמתפרנס מיגיעו, התקשו להעלות על דעתם
שנשיא יתפרנס מיגיעו ועוד פחות שיחטוב עצים.
אך לא כך חשבו התנאים
והאמוראים: רבי יהושע היה פחמי, רבי יוחנן היה סנדלר, קרנא היה דיין בכל ישראל
והתפרנס כשואב מים וכמותם התפרנסו כל
התנאים והאמוראים מיגיעם ולא ראו בכך פחיתות כבוד, אלא להפך! ש'כבוד התורה והוא כבוד המקום והוא גורם
לאהוב השי"ת, כאשר אין תלמיד חכם צריך לבני אדם...
(מהר"ל)
אבל לו היה רב יוסף קארו 'בעל
אמונה ורצון לדעת האמת ואינו מטעה את עצמו' כלשון רמב"ם בפירושו למשנה ז בפרק
ב במסכת ראש השנה, היה מבין שהילל לא נהנה מהתורה. מדוע לא הסתפק רמב"ם
ב'רצון לדעת אמת' והצריך גם ש'אינו מטעה עצמו'?
כי כשאדם משוחד על ידי רצון
להאמין במה שנוח לו, אבל אינו האמת, הוא מטעה את עצמו שהוא רוצה לדעת את האמת אך
מתעלם מן האמת כי היא לא נוחה לו.
וכיוון שאפילו שיגגת תלמוד עולה זדון (בבא מציעא לג,א),
נחשבים טיעוני כס"מ בנדון כהטעיה מכוונת. הוא התעלם מהאמת, חותמו של
הקב"ה, ותמך בהיתר ההרסני להנות מהתורה.
הוסבר בפרק הראשון שהתדרדות
במוסר, בהשקפה, בהבנה ובהתנהגות, היא תוצאה בלתי
נמנעת של קבלת שוחד כי הנאה
מהתורה גורמת למקבלה לשאת פנים לנותנה לכן נחשבת שוחד שגורם למקבליו סמיות לב וטירוף הדעת (כתובות קה,א).
והרי עוד טיעון של כס"מ,
לכאורה מהתלמוד הירושלמי, לפיו יש לנהוג בענין קבלת שכר על הוראת תורה שבע"פ
כפי המנהג!? וכך כתב:
כל מקום שהלכה רופפת בידך הלך
אחר המנהג. וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבנו ואחריו נוהגים ליטול שכרם מן
הציבור.
הכלל 'כל מקום שהלכה רופפת
בידך הלך אחר המנהג' שמסתמך עליו ר' יוסף קארו לא נזכר בתלמוד הבבלי שהוא הקובע
להלכה ולא במשנה תורה. בתלמוד הירושלמי יש כלל שמזכיר את הכלל שמביא כס"מ, אך שונה ממנו באופן מהותי:
דאמר רבי אבון בשם רבי יהושע
בן לוי (ריב"ל) לא סוף דבר הלכה זו, אלא כל הלכה שהיא רופפת בבית דין ואין את יודע מה טיבה, צא וראה מה
הציבור נוהג, ונהוג. (ירושלמי,מסכת פיאה דף לד,א).
בשלושת המקומות בירושלמי בהם
נזכר הכלל, מדובר בהלכה רופפת. גם לו
היה תוקף לכלל זה, ענינו הלכה רופפת ולא
הלכה בדוקה ומוחלטת לאסור הנאה מהתורה
כקביעת התנאים (אבות ד,ז) והאמוראים (כתובות קה,א) שהתפרנסו כולם מיגיעם והדגישו
את איסור ההנאה מהתורה וש'כל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון (אבות
ב,ב)'. זאת ועוד, הכלל בתלמוד הירושלמי דן בהלכה רופפת בבית דין, לא 'בידך'.
ולא סביר שלא הבין כס"מ
שהכלל בתלמוד הירושלמי גם לו היה מקובל להלכה, לא חל על הלכה תקיפה ולא על ספק
שבידי הפרט ולכן לכלל שהביא אין כל בסיס הלכתי. אך כנראה שחשב כס"מ שמותר
להטעות לשם שמיים.
אף אחד משאר טיעוני כס"מ
נגד פירוש רמב"ם למשנה באבות, שהוסוו ברצון 'להגדיל תורה ולהאדיר', לא עומד
במבחן האמת, כי אי אפשר להתיר בטיעון אמת איסור אמת של חז"ל, כל טיעוני
כס"מ שנועדו להתיר את איסור חז"ל מופרכים ביסודם כמו אלה שהובאו כדוגמה.
יש מקומות נוספים רבים בהם
השיג רב יוסף קארו על משנה תורה או אף הגיה וטעה, ראה <השגות קארו על
רמב"ם - שגויות>.
בעיני הנהנים מהתורה כל אמצעי
כשר כדי להפריך את האיסור להנות מהתורה. והעלו טענה מרושעת שכביכול רמב"ם
עצמו התפרנס מהצדקה בניגוד למה שפסק לאחרים, שהרי אחיו פירנסו. וזה מקביל לטענת רב
יוסף קארו שהילל הנשיא נהנה מהתורה בניגוד למה שפסק לאחרים שהנהנה מהתורה נטל חייו
מן העולם. אך כמו שהילל לא התפרנס מהציבור, גם רמב"ם נהג רק לפי ההלכה, כיצד?
כשאח מפרנס את אחיו, אין חשש
שיאמר העם שהתורה מלאכה ותתבזה בעיניהם, לכן אין איסור על אח לפרנס את אחיו העוסק
בתורה. אבל אח רמב"ם לא פרנסו. באיגרת אל ר' יפת הדיין סיפר רמב"ם על
מות אחיו:
והרעה הגדולה שבאה עלי
באחרונה, שהיא רעה מכל רעה שעברה עלי מיום היותי עד היום הזה והיא פטירת הצדיק
זצ"ל, שטבע בים הודו ובידו ממון רב לי ולו ולאחרים...והוא היה הבן על ברכי
גדל, והוא היה האח, והוא התלמיד, והוא
שהיה נושא ונותן בשוק ומרויח ואני יושב לבטח...(איגרות רמב"ם בהוצאת רב
שילת, כרך א' עמ' שיא, ההדגשה שלי, א. לוי)
כתב רמב"ם שהיה בידי
אחיו ממון רב שלו, שבו היה אחיו נושא ונותן בשבילו. וזה הנקרא מטיל מלאי לכיס של
תלמידי חכמים, ומקיים מצווה חשובה המטיל מלאי לכיס של תלמיד חכמים, מותר לתלמיד
חכם לקבל סוג זה של טובת הנאה, וכך נאמר בתלמוד הבבלי פסחים דף נג,א:
דאמר ר' יוחנן כל המטיל מלאי
לכיס תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנא' (קוהלת ז) כי בצל החכמה בצל
הכסף:
ועל כך כתב רמב"ם
בפירושו למשנה ה בפרק ד בפרקי אבות:
ואמנם הדבר אשר התירתו התורה
לתלמידי חכמים הוא שיתנו ממון לאדם יעשה להן סחורה בו בבחירתו, אם ירצה ועושה זה
יש לו שכר על כך, וזה הוא שמטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים, ושתמכר סחורתם תחילה למה
שיימכר, ותיתפש להן ראשית השוק דווקא. אלו חוקים שקבע ה' להם כמו שקבע המתנות לכהן
והמעשרות ללוי, לפי מה שבא בקבלה. כי שתי הפעולות האלה יש שיעשו אותן הסוחרים קצתם
עם קצתם על דרך הכבוד, ואפילו לא היתה שם חוכמה, ולכל הפחות יהיה תלמיד חכמים כמו עם הארץ מכובד.
מקובל הדבר בין סוחרים דרך
כבוד, וקל וחומר שמקובל בין אחים, ואין לחשוש בכך לביזוי התורה שתחשב מלאכה, וכמה
עלוב מי שהעליל על רמב"ם שהתפרנס מהצדקה.
החולקים על רמב"ם לא
הסתפקו בכל הטיעונים המופרכים והמרושעים הנ"ל,
אלא העזו להוכיח מדברי רמב"ם עצמו, שה'מתמסר' ללימוד תורה זכאי להתפרנס
מהצדקה, כיצד?
בהלכות שמיטה ויובל פרק יג
הלכות י,יב [יג], נאמר:
יב [יג] ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו
והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעת את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלוהים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים
אשר ביקשו בני האדם--הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם
ולעולמי עולמים; ויזכה לו בעולם הזה דבר
המספיק לו, כמו שזיכה לכוהנים ללויים.
הרי דויד אומר "ה', מנת
חלקי וכוסי--אתה, תומיך גורלי" (תהילים טז,ה).
על סמך הלכה יב [יג] טענו
וטוענים רבנים חשובים שהם זכאים לתמיכת הציבור כמו הלויים. בהרצאה של רב ידוע על
איסור הנאה מהתורה, ניתן לקהל צילום הלכות אלה כהוכחה שכל מי שמתמסר ללימוד תורה
רשאי להנות מהצבור כמו הלויים. הצילום היה ממשנה תורה עם פירוש רדב"ז, אך הרב חתך מתוך צילום הדף את החלק שעליו
פירוש רדב"ז על הלכה זו. כי רדב"ז צפה שירצו לראות בהלכה זו היתר
להנות מהציבור גם למתמסר ללימוד תורה, בניגוד לדעת חז"ל ורמב"ם בנדון,
לכן הדגיש רדב"ז בפירוש הלכה זו:
הוא מיושר דעתו וסברתו
ז"ל שכתב 'יזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו', שהקב"ה יזכה לו להרויח
בעולם דבר המספיק לו, ולא שישליך את
עצמו על הצבור, ועיין במה שכתב
בפרוש משנתו 'ולא קרדום לחפור בו'.
רדב"ז בחוכמתו הסביר את
ההלכה האחרונה בסדר זרעים באופן שלא תסתור את האמור בהלכות תלמוד תורה. וזאת עשה
כי בימיו טרם נתגלו השנויים הרבים בנוסחאות משנה תורה (מבוא), לכן לא העלה רדב"ז
בדעתו שיתכן שהלכה יב אינה מקורית, אלא נוספה על ידי המעונינים ליחס לרמב"ם
היתר להנות מהתורה לכל מי שמתמסר ללימוד תורה בניגוד מוחלט לאמור בהלכות תלמוד
תורה. כיוון שהאמין רדב"ז שהלכה זו מקורית וידע איסור הנאה מהתורה שבהלכות
תלמוד תורה, נדחק לפרש 'שהקב"ה יזכה לו להרויח בעולם דבר המספיק לו ולא שישליך את עצמו על
הציבור'.
אולם סביר ביותר שלא
רמב"ם כתב את הלכה יב, כי ניתן להסיק ממנה שמי שממסר ללימוד תורה מותר לו
להנות מהתורה והרי זה בניגוד מוחלט לדברי חז"ל ורמב"ם.
ואכן זו ההלכה האחרונה בספר
זרעים, סופי פרקים הם מקום המועד לתוספות זרות, ראה מבוא. אציין כאן שלא רק תוכן
ההלכה אינו תואם את דעת חז"ל ורמב"ם, אלא גם לשון ההלכה אינה לשון
רמב"ם כי יש בה עשרה בטויים שלא
נמצאים בשום הלכה אחרת במשנה תורה. הדגשתי אותם:
ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש
ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד
לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעת את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלוהים,
ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם--הרי זה נתקדש
קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים; ויזכה לו
בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזיכה לכוהנים וללויים.
הרי דויד אומר "ה', מנת
חלקי וכוסי--אתה, תומיך גורלי" (תהילים טז,ה).
העובדה שרדב"ז פירש הלכה
זו מוכיחה שהתוספת מוקדמת מאד ומסבירה את העובדה שלא ידוע היום נוסח משנה תורה בלא
הלכה זו, בעוד, שכאמור, פסקו חז"ל:
וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטילה וגוררת עוון. (אבות ב,ב)
התנאים והאמוראים היו גדולי
תורה שהתפרנסו מיגיעם הגדילו את כבוד התורה ולא שכחו את תלמודם. גם בגלות. גם
בימינו, יש גדולי תורה שמתפרנסים מיגיעם ולא שכחו את תלמודם(6) אין שחר לטיעוני רב
יוסף קארו, מהרש"ל ורבים אחרים שנהנו לעשות את התורה קרדום לחפור בו. המציאות
הוכיחה את צידקת חז"ל ותאור מהר"ל את ההשפעה השלילית החמורה של תלות
הלומדים במפרנסיהם.
בחותכו את דברי רדב"ז
מהצילום הצטרף הרב לכל מסלפי דעת חז"ל ורמב"ם לנוחיותם ועל כך אמר הנביא
מיכה 'את כל הישרה יעקשו'.
המעונינים להתיר לעצמם להנות
מהתורה בכלל ומשכר דיינות בפרט, טוענים שכביכול לא הבין רמב"ם שדרישת
חז"ל שדיין יקבל רק שכר הבטלה הניכר, היא רק אם מקבל את שכרו מהמתדיינים לפניו, מחשש לשוחד, אולם אם מקבל הדיין את שכרו מתרומת
הלשכה, מהמדינה, או מהקהילה וכדומה, מותר לו לקבל שכר שאינו שכר הבטלה, שהרי אז
אין חשש לשוחד והם מסתמכים גם על התלמוד הירושלמי בו נאמר:
גידל בר בנימין בשם ר' אסי שני דייני גזילות נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.
(ירושלמי שקלים טז,א. לה).
ועל התלמוד הבבלי בו נאמר:
גוזרי גזירות שבירושלים היו
נוטלין שכרן תשעים ותשע מנה מתרומת הלשכה לא רצו מוסיפין להם לא רצו אטו ברשיעי
עסקינן אלא לא ספקו, אע"פ שלא רצו,
מוסיפין עליהן (בבלי כתובות קה,א).
נראה שבגירסת התלמוד שהיה
לפני רמב"ם, היה כתוב 'דייני גזילות' כמו בירושלמי ולא 'גוזרי גזירות' שכך
פסק בהלכות שקלים ד,ז:
... דיינין שדנין את הגזלנין בירושלים, נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. וכמה
היו נוטלים, תשעים תשעים מנה בכל שנה; ואם
לא הספיקו להם, אף על פי שלא רצו, מוסיפין להם כדי צורכם, הם ונשיהם ובניהם ובני
ביתם.
על סמך קטעי תלמוד אלה ופסק
רמב"ם בשקלים, טוענים רבים שמותר לדיין לקבל שכר דיינות, גם אם אינו שכר
הבטלה, אם ניתן על ידי רשות מוכרת כמו תרומת הלשכה, מממשלה, מועצה דתית וכדומה ולא
מהמתדיינים. טיעון זה מבוסס על ההנחה שדייני גזילות קבלו שכר לדון, כלומר על עצם פסיקת הדין ולא שכר הבטלה בלבד ועל הנחה נוספת
שהאיסור על דיין לקבל שכר לדון, הוא רק מחשש לשוחד, כאשר הוא מקבל שכר מן
המתדיינים לפניו, אך אם מקבל הדיין שכר מרשות מוכרת, אז אין חשש לשוחד ולכן מותר
היה לדייני הגזלנין לקבל שכר שאינו שכר הבטלה בלבד. אולם שתי ההנחות שגויות. כי
ראינו למעלה שבמשנה בכורות ד,ו נאמר:
ו הנוטל שכרו לדון דיניו בטילים, להעיד עדויותיו בטילות*, להזות ולקדש
מימיו מי מערה אפרו אפר מקלה. אם היה כהן מטמאהו מתרומתו, מאכילו ומשקו וסכו ואם
היה זקן מרכיבו על החמור ונותן לו שכרו
כפועל.(1)
*
נוסח מקובל עדותיו בטילין, ואינו נכון.
ובהתאם פסק רמב"ם בהלכות
סנהדרין כג,ו:
'כל דיין שנטל שכרו לדון,
דיניו בטילים...' כנ"ל.
גם מדיון חז"ל בשכר
קרנא, מוכח שגם אם אין חשש לשוחד, אסור לדיין
לקבל שכר לדון כלומר על פסיקת
הדין, שהנוטל שכרו לדון דיניו בטלים,
ולא משנה ממי נטל את שכרו כי מצוות עשיית
דין, היא אחת המצוות שיש לעשותן בחינם.
דיני דייני הגזלנים היו
תקיפים, לא מפני שקבלו שכר מתרומת הלשכה ולכן לא היה חשש לשוחד, אלא מפני שהשכר שקבלו לא היה לדון, אלא לקיום בלבד. והדבר מוכח מדברי חכמים
שקבעו שאם לא הספיק למחיתם, 'אף
על פי שלא רצו, מוסיפין להם כדי צורכם, הם ונשיהם ובניהם ובני ביתם'.
מי לא רוצה תוספת על שכרו אם לא מספיק למחיתו? סביר ביותר שלא רצו תוספת, כי חששו שהתוספת לא תחשב שכר הבטלה הניכר בלבד
והם היו חסידים ומדקדקים במצוות. וכך תאר רמב"ם, בפירושו למשנה ז באבות ד, את
החכמים שנמנעו מלקבל שכר, שאינו שכר הבטלה הניכר, על עיסוקם בתורה או בפסיקת דין:
...הם עצמם היו חסידים מאמיני האמת לשם האמת, מאמינים בה'
ובתורת משה רבינו אשר בה ישיג האדם עולם הבא, ולא התירו לעצמם את זה, והיו רואים
בכך חילול ה' בעיני ההמון, שיחשבו שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן ותזדלזל
בעיניהם, ויהיה העושה כן 'דבר ה' בזה'.(פירוש המשנה אבות ד,ז)
סביר שדייני הגזלנים לא יכלו
לעסוק בכל מלאכה, כי תפקידם חייבם להיות מוכנים לדון גזלנים בכל עת, וסביר שהיה שכרם נמוך מכל שכר הבטלה שהיו יכולים
לקבל לו עסקו במלאכה. ומובן שאין להסיק מהעובדה שקבלו שכר קיום שמותר לדיין לקבל שכר שאינו שכר הבטלה בלבד כי הנוטל שכר לדון דיניו בטלים.
גם מסדר דיון התלמוד בשכר
דיינים, ניכר ששכר דייני הגזלנים לא נחשב שכר לדון אלא רק שכר מחיה. כי שכרם נדון בסמוך לבירור התלמוד ששכר
קרנא היה שכר הבטלה הניכר בלבד, ואילו לא היה שכר דייני גזילות נחשב רק כשכר
הבטלה, היה התלמוד מקשה על שכרם, כפי שהקשה על שכר קרנא.
ועוד, הרי נאמר בתלמוד על
האמור במשנה 'הנוטל שכרו לדון דיניו בטילים...'
מנהני מילי? אמר רב יהודה אמר
רב דאמר קרא (דברים ד) ראה למדתי אתכם וגו' מה אני בחנם אף אתם בחנם. תניא נמי הכי
כאשר צוני ה' אלהי, מה אני בחנם, אף אתם בחנם. ומנין שאם לא מצא בחנם שילמד בשכר?
תלמוד לומר (משלי כג) אמת קנה... (בבלי בכורות דף כט,א)
מכאן שחז"ל למדו את
החיוב לדון בחינם מהחיוב ללמד תורה שבע"פ בחינם.
לאור כל האמור לא קשה לכל
"בעל אמונה ורצון לדעת האמת ואינו מטעה את עצמו", כלשון רמב"ם
בפירוש משנה ז בפרק ב במסכת ראש השנה, להבין שאין להסיק מהעובדה שדייני גזלנים
קבלו שכר קבוע כדי מחיתם בלבד, שמותר לדיין ליטול שכר, שאינו שכר הבטלה בלבד, אם
הוא מקבלו מרשות כמו תרומת הלשכה, או ממשלה.
נעשו גם בימינו עוד כמה
נסיונות להוכיח שלפי רמב"ם מותר לרבנים ודיינים לקבל שכר שאינו שכר הבטלה הניכר. אחד מהם על ידי
הרב שילת כיצד?
דר' דוד צבי בנעט, כתב על
הפיסקה במכתב רמב"ם לתלמידו רבי יוסף ברבי יהודה:
ועוד שאם תצטרך ללמד - יבטל מסחרך, ולקחת מהם - לא איעצך,
כתב ד צ בנעט:
יש לתמוה שהרמב"ם לא
הזכיר כאן את איסור ההנאה מדברי תורה שעמד עליו בתוקף בפירושו על אבות ד,ז...(איגרות
הרמב"ם, דוד צבי בנעט הוצאת ספרים ע"ש י"ל מגנס, עמ' 68).
אך אין מקום לתמוה, כי
רמב"ם לא יעץ לתלמידו לא לקחת שכר אסור על לימודו, כי
לא יעלה על הדעת שהתלמיד יקבל
שכר אסור כזה. רמב"ם יעץ לתלמידו לא לקחת שכר הבטלה הניכר שמותר, ש'כבר עשו כן חשובי החכמים' (פירוש
רמב"ם למשנה בכורות ד,ו) והנוהג כמו חשובי החכמים, הרי זה מקדש את ה'!
ומדוע יעץ רמב"ם לתלמידו
לא לקחת מהם אפילו שכר המותר לדעת הכל, כי היו אנשי בגדד שמהם היה צריך לקבל את
התשלום, אנשי קטטה כמפורט במכתבו. ומפליא שדר' בנעט לא שם לב לכך, יתכן שכיוון שלא
היה רב לא ידע על שכר הבטלה הניכר שמותר ואפילו מומלץ!
מפליא יותר שבעקבות דר' בנעט,
כתב רב שילת בהערה לפירוש רמב"ם הנזכר למשנה ז בפרק ד במסכת אבות (בהוצאת רב
שילת בעמ' עב'), את הדברים הבאים:
התלמיד שואל את רבו האם הוא
מרשה לו לפתוח 'מדרש'(=בית מדרש) וללמד. וזה לשון הרמב"ם בתשובתו (איגרות עמ'
שי"א): "הנה הרשיתיך שתפתח מדרש ותלמד ותורה הלכה... ולקחת מהם - לא
איעצך, אלא זוז אחד מחייטות או נגרות או אריגה על דרך ההשתכרות אהוב אצלי מרשות
ראש הגלות... ואם תקח מהם - תתבזה. ועצתי היא שתעשה יגיעך המסחר ולימוד הרפואה עם
העסק בתלמוד תורה באמת". מפורש
בדברים האחרונים שהרמב"ם רק מייעץ לתלמידו לא לקחת שכר על הלימוד, אך אינו
רואה בכך איסור וחילול השם, והיינו משום שהדבר בא ביוזמת התלמידים, אשר פונים לרב
ומבקשים ממנו להפסיק מעבודתו ולהתפנות אליהם, והם ישלמו משכורתו. והרמב"ם
אומר שעלולה לצאת גם מזה התבזות... (ציטוט מדוייק של דברי רב שילת, ללא השמטה כל
שהיא)
לפי מה שכתב, הבין רב שילת שיעץ רמב"ם לתלמידו לא לקבל
שכר שאינו שכר הבטלה, אך לא אסר זאת,
כי לדעת רב שילת, לא ראה רמב"ם בכך איסור וחילול השם, 'משום שהדבר בא ביוזמת התלמידים'. אך היה רב שילת צריך
להבין שלא יתכן שרמב"ם יתיר שכר שניתן ביוזמת מי שיהיה, אם אינו שכר הבטלה
הניכר שהרי האיסור הוא לקבל שכר על הוראת תורה שבעל פה, או דיינות הוא משום:
חילול ה' אצל ההמון, לפי שהם
יחשבו התורה למלאכה מן המלאכות אשר מתפרנסים בהן ותתבזה אצלם, ויהיה עושה זה
"דבר ה' בזה". (פירוש המשנה אבות ד,ו).
ואין הבדל, מבחינה זו, מי יזם
את מתן השכר! לכן לא יתכן שרמב"ם יעץ לתלמידו לא לקבל שכר שמקבלו "דבר
ה' בזה" ונטל חייו מן העולם הבא. ואין מקום ליעץ לתלמיד לא לעבור על דברי
חז"ל ורבו הרמב"ם, אם אין לרב עיסוק שממנו הוא בטל בשעת הוראת תורה
שבע"פ, או בדיינות, ואפילו אם יש לו מקצוע, אך אינו מתפרנס ממנו, אלא עוסק רק
בדיינות, אין זה שכר הבטלה הניכר ו'מכוער הדיין' שעושה זאת (כתובות קה,א) כי גם אז
תחשב התורה כמלאכה ותתבזה.
נתבונן בדברי רמב"ם
לתלמידו וניווכח שאכן מדובר בשכר הבטלה ולא בהנאה מהתורה שאסרו חכמים שהרי
כתב רמב"ם בפירוש:
ועוד שאם תצטרך ללמד - יבטל מסחרך - ולקחת
מהם (שכר על ביטול מסחרך),
לא איעצך'.(ההדגשות ותוכן הסוגרים, שלי, א. לוי)
רמב"ם יעץ לתלמידו לא
לקבל אפילו שכר בטול מסחרו שהוא שכר
הבטלה הניכר שמותר ואף מומלץ לקבלו, 'וכבר
עשו כן חשובי החכמים' (פירוש רמב"ם למשנה ו בפרק ד באבות). ומדוע יעץ
רמב"ם לתלמיד להמנע מלקחת אפילו שכר הבטלה הניכר? כי אנשי בגדד, שמהם היה
אמור לקבל שכר ביטול מסחרו, היו אנשי ריב וקטטה, כפי שהדגיש רמב"ם לתלמידו:
אבל חוששני לך שיארעו לך קטטות עמהם תמיד, ולא תושג תכלית
זולת הקטטות.
צפה רמב"ם שהעיסוק עם
אנשי בגדד או לקיחת שכר מהם, יגרמו לתלמידו רק צער לכן הוסיף והזהירו:
אם תתעסק - תשפל ואם תיקח מהם, (אפילו רק שכר הבטלה הניכר והמותר) - תתבזה.
מכאן
שאין לקבל את הסבר רב שילת שרמב"ם לא אסר על תלמידו לקבל שכר שאינו שכר הבטלה הניכר, כי לדעת רב שילת
לא ראה רמב"ם בכך איסור וחילול השם, 'משום שהדבר בא ביוזמת התלמידים'.
אלא
אסור לרב לקבל שכר שאינו שכר הבטלה הניכר
ולא משנה מקור השכר ומי יזם את מתן השכר. ראה רק שכר הבטלה הניכר מותר לרב
ולדיין.
סיכום: בדיקת הנושא מכל הכיוונים
מוכיחה שלדעת חז"ל ומביא דברם הנאמן רמב"ם, 'כל דיין שנטל לדון שכר, שאינו שכר הבטלה, דיניו בטלים',
יהא מקור השכר אשר יהא. אך מותר ונכון לדון בשכר הבטלה הניכר, או שכר מחיה, כמו
דייני הגזלנים, ובשכר כזה לקיים כל מצווה שצריכה להעשות בחינם. ונדחתה ההתימרות של הטוענים שמותר לדון
בשכר שאינו שכר הבטלה או שכר מחיה, אם ניתן השכר על ידי ממשלה או רשות אחרת.
דיינים
ומלמדי תורה שבע"פ מותרים לקבל רק שכר הבטלה מעיסוק בפרנסתם. הנוהגים לפי
הוראת חז"ל, הצליחו ביגיעם לפרנס את משפחותיהם בכבוד וגם בהשגיהם בתורה
ובמדעים(2), יותר מכל אלה שהתפרנסו מהציבור, כביכול, כדי שיתפנו להגדיל תורה
ולהאדיר.
יהי
רצון שמהרה יכירו דייני ישראל שהנאה מהתורה הביאה עלינו צרות קשות מימי הביניים עד
היום, לרבות שואת יהודי אירופה ושואת גוש קטיף כפי שיובהר בהמשך.
אם
יקיימו דייני ישראל ורבניהם את המלצת חז"ל אהב את המלאכה ושנא את הרבנות,
יעלה קרנם בתורה ונזכה כולנו להיות אור לעצמנו ואור לגויים.
(1)
בפירוש משנה ו בפרק ד במסכת בכורות מסביר רמב"ם את המושג 'פועל בטל':
ואמרו כפועל בטל של אותה
מלאכה ואני אבאר לשון זה וענינו, כי שמעתי בו הרבה דברים בלתי מספיקים ואף אינם
מביאים אל המטרה כלל, והוא, כגון שהיה האדם בעל יכולת באומנותו ומומחה בה מכניס
ביומו סכום מרובה, הרי לא נאמר יתן לו שעור מה שבטל אדם זה, אלא רואים מלאכה זו על
הרוב, ונאמר כמה עשוי אדם להכניס במלאכה זו ביום אחד, וזהו ענין אמרם באותה מלאכה.
אבל ענין בטל של אותה מלאכה, הרי הוא תלוי ביגיעה שיש באותה המלאכה או המנוחה, לפי
שיש מלאכות שיש בהן יגיעה רבה כעבודת הברזל וכריית המחצבות, ואם תנתן הברירה לאדם
בין שיעשה אותה העבודה המיגעת או ינוח כל היום, בודאי שיעדיף את המנוחה ואף על פי
שיקבל סכום קטן (על היגיעה ויקבל הסכום הידוע)* הרבה יותר**. אבל המלאכות הקלות
אשר עושיהן כבטל, כגון השולחני שהוא פורט ומקבל שכר וכיוצא בו, לא יהא בין הבטל
והמתעסק בה הבדל גדול, שאם היה מגיע לנפח דרך משל, שתי מעין והיה החכם הזה נפח
ובטלו ממלאכתו יום, בהוראותיו ודיניו, הרי זה משלם לו חצי מעה, כי אע"פ שבטלו
הרי נח מעמל רב, ואם היה שולחני הרי משלם לו מעה ומחצה דרך משל, לפי שהוא בטלו
מדבר שלא היה לו בו טורח. והבן ענין זה כי נפלא הוא ונכון.
*
הסגרתי מלים שאין להן מובן. ** הוספתי מלים אלה לפי הענין, א. לוי.
לפי זה גם המלמד תורה
שבע"פ וקיבל רק דמי פועל בטל, שבטל מאותה מלאכה, נחשב שלימד בחינם, אלא שיש גורם חשוב נוסף והוא שיהיה ניכר
שהשכר שמקבל המורה על הוראת תורה שבע"פ, הוא אכן שכר הבטלה מעבודתו שבטל ממנה
ולא יותר כמפורש לגבי דיינים, שאף הם חייבים לדון בחינם.
(2)
דוגמה בולטת הוא הרב דר' חיים ביברפלד זצ"ל. בהקדמה לספר 'מנוחה נכונה' על
הלכות שבת, כתב בנו פנחס:
הוא (ר' ח ביברפלד) היה בעל
אופי עצמאי, עבד ד' ולא עבד עבדים,
שונא חנף, תוכו כברו ולשונו לא ידע מעולם לדבר חלקלקות. משראה מצב הרבנות שירד פלאים, בהיות הרבנים תלויים
בדעת "אריות הקהילה", החליט, והוא אז כבן ל"ו שנה, ללמוד חכמת
הרפואה בכדי להנות מיגיע כפיו ולא להיות
תלוי בבשר ודם...'
וכשנתבקש להיות רב-
...נאות לבקשה, ותנאי התנה שיורשה להמשיך בטפול בחולים, בגלל הטעמים הנ"ל. וכאחד
מגדולי קדם הרביץ תורה ברבים, למד ולימד, והיה עם זה לאחד הרופאים הידועים בברלין,
לבני ברית ולשאינם ב"ב. (מנוחה נכונה לר' ח.
ביברפלד מהדורה שניה, הוצאת
ראובן מס, תש"ו, עמ' (VII-VIII.
גם בהיותו רופא לא פסק ללמוד
וללמד. וגדולים כמו ר' ש.ז. אויערבך, ר' מ.מ לוין בעל 'אוצר הגאונים' ור' אריה
לוין, זכר צדיקים לברכה, התפעלו מכשוריו ושקדנותו. כרופא, הספיק לא רק לטפל בחולים
במסירות, אלא לפעול להאדרת לימוד התורה. היה אוהב ציון וזכה, בחסדי ה', להנצל
מהנאצים ולהגיע לארץ. אולי בגלל המנעותו מלהנות מהתורה בעולם הזה.
גם הרב דניאל הרשקוביץ רבה של
אחוזה רבתי בעיסוק מלא. פרופסור למתימטיקה וראש צוות המרצים בטכניון, תלמיד חכמים
מופלג ומופלא שהרבנות לו שליחות, שאינו מקבל עליה שכר, ומקצועו פרופסור למתימטקה
בטכניון שעיסוקו במדע לא פוגם בגדולתו בתורה אלא תורם לה. היו בעבר תלמידי חכמים
שהתפרנסו מיגיעם ולא פגע הדבר בגדולתם בתורה והם גרמו להעלאת כבוד התורה וכבוד
ההולכים בדרכיה ביושר ויש גם כיום תלמידי חכמים שנוהגים כדעת חז"ל ומקדשים שם
שמיים, כן ירבו.