דר' אורי לוי, MD Lic. es Sciences רופא תכנון משפחה, עמית הפקולטה לתכנון משפחה ובריאות הילודה של הקולג' המלכותי למילדים וגניקולוגים באנגליה=FFFP ומומחה לרפואת ילדים.
פוריה עילית 15208, טל. 04-6750856,
פקס 04-6750855.
אתר come.to/uri, דואר
אלקטרוני dr.urilevy@gmail.com
למה באה עלינו צרת ההתנתקות
ומה דורש ה' מאיתנו כדי למנוע צרות נוספות?
פרק רביעי:
ב' שבט תשס"ח
'לא פוסקים כרמב"ם'
מי אחראי לקביעה מטעה זו, מה היו
מניעיו ומה היו תוצאותיה.
(ההדגשות שלי, א. לוי)
גם בפרק זה תהיינה חזרות על דברים
שנאמרו בקודמיו. יובאו שוב קטעים שלמים שהובאו בפרקים הקודמים כדי להבהיר ולהעמיק
משמעויות והבטים נוספים של אותם דברים לקראת הסקת המסקנות המתבקשות מהם.
בפרק הראשון בסדרה, הוכח שמצב עם
ישראל תלוי רק בהתנהגותו. אם נוהג עם ישראל כרצון ה', טוב לו, אם עובר הוא על רצון
ה', רע לו. וכתב רמב"ם בסוף איגרת תחיית המתים שזה 'אות יותר גדול מכל אות!'
מכאן שלא יתכן שבאות עלינו צרות, אם
אנו עושים רצון ה'. הצרות הן הוכחה שחטאנו ומחייבות אותנו לבדוק את מעשינו
ולחזור לדרך האמת. אבל אם נאמר שצרות הן מקרה, יוסיף לנו ה' מאותו מקרה. כפי
שכתב רמב"ם בהלכות תעניות א,ג:
ג. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא
יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרוא נקרית הרי זו דרך אכזרייות
וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים ותוסיף הצרה וצרות אחרות: הוא שכתוב בתורה,
"והלכתם עימי בקרי.
והלכתי עימכם בחמת קרי" (ויקרא
כו,כז-כח), כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהיא קרי, אוסיף עליכם
חמת אותו קרי.
ואכן כך קרה לנו במשך כל הדורות,
נזכור זאת ברצותנו להבין את מה שקורה לנו.
להבנת ההתנגדות המבישה למשנה תורה
והאמירה 'לא פוסקין כרמב"ם' נביא את דברי ר' ששת בן יצחק בנבנישתי מברצלונה
שכתב לחכמי לוניל עוד בחיי רמב"ם:
...בהיותי באנדלוס אחרי שהגיע החבור
הנקרא: "משנה תורה" אליהם, שמעתי אחד הרבנים משופטיהם - איני רוצה
להזכיר שמו - היה מגמגם ואומר: "מה ידע זה ולא נדע? ואחרי שאינו מביא ראיות
מדברי חכמי התלמוד לדבריו - מי ישמע אליו? הלא טוב לנו בתלמוד ובהלכות (של אלפסי)
ומה לנו ספריו?..." וכן עוד כהנה וכהנה.
ואני ידעתי והבינותי מאז (כנראה
צ"ל מאד) לבבו: כי לפני הגיע חבור "משנה תורה" לארצות ספרד היתה
קריאת ההלכות (של אלפסי) וכל שכן התלמוד נפלא ונשגב בעיני יושביה, כי לא הבינו
אותם והשופט ההוא היה דן יחידי לרצונו ואין חולק עליו - כי לא היו יודעים אנה נוטה
הדין, וכולם היו צריכים וזקוקים להוראותיו. ועתה בראותם את י"ד ספרי החיבור
והתבוננו בו כל יודעי לשון הקודש ויחלו לחזות בנועם סדר המצוות והכתוב בספר "המדע"
מהמוסרים והחכמות (מן האמיתות הנצחיות) - נפקחו עיניהם ויכתבו הספרים (העתיקום) כל
אחד לעצמו. ויאספו זקנים עם נערים וכל יודעי ספר מהם ללמוד הליכותיהם ולהבין
משפטיהם. והנה רבים ידרשו בהם (הם מתענינים בחבורו של הרמב"ם) ו"עד
האלוהים יבוא דבר שניהם". (כלומר גם אלה שאינם רבנים-דיינים ואין התורה
אומנותם, גם הם מבינים כעת ע"י החבור להכריע בין חכמים מתנצחים בדין תורה
ודבר הלכה; גם לבקר אחרי הוראות הדיינים ולחוות דעתם). וכראות הדיינים השופטים,
אשר זה הכסיל אחד מהם, כי כן - גדלה קנאתם ובערה חמתם ויבקשו להטות לב המחזיקים
בתורת משה, נר המערבי הנותן לכל ישראל אורה, לסור מדרכו הישרה".
(מתוך המבוא לפירוש איגרת תחיית המתים
שכתב הרב מרדכי דב רבינוביץ בהוצאת רמב"ם לעם, עמ' רמב, דיווח רב ששת פורסם
ב"מונטסשריפט" שנת 1876 עמ' 512-511)
רמב"ם צפה תגובה זו למשנה תורה,
וכך כתב לתלמידו אבן עקנין:
אנכי ידעתי והיה מחוור לי בעת שכתבתי
אותו, שבלי ספק יפול בידי אנשים רעים וקנאים ויגנו יופיו ויפחיתו מעלתו ויראו עצמם
כמי שאינו זקוק לו, או כמי שמזלזל בו; ובידי עם הארץ פתי, שלא יכיר ערך המפעל
ויחשבהו חסר תועלת... ובידי חסיד קופא על שמריו ומטומטם שיתקוף יסודי האמונה
שכלולים בו, ואלה הם הרוב... אך כל מה שתארתי לך בדברים אלה, שאינם מקבלים אותו
כראוי לו - הרי זה בימי בלבד; אבל בזמנים הבאים, כשתפול הקנאה ובקשת השררה - יתאוו
כל בני ישראל לו לבדו ויונח זולתו בלא ספק'. (מתוך המבוא לאגרת תחית המתים בהוצאת
מוסד הרב קוק, עמ' רנז).
להוותנו ובושתנו, טרם נפלו הקינאה
ובקשת השררה, שגרמו ועדיין גורמות לפירוד ולרוב המחלוקות בישראל. החולקים מתימרים
לחלוק לשם שמיים, בעוד שלרוב חולקים רק מתוך קינאה ובקשת שררה ולמלא תאוותם לכבוד.
(1)
תהליך ההתעלמות ממשנה תורה והקביעה
ש'לא פוסקים כרמב"ם' חזר בכל דור, מאותן סיבות ובצורה דומה, מאז ועד היום,
כיצד?
כפי שתאר ר' ששת בן יצחק, קיבל העם
בשימחה את משנה תורה כי הבין את האמור בו להלכות יום יום, בלי להזדקק לרבנים, אך
הרבנים שהיו תלויים בפרנסתם בעם, ראו בירידת תלות העם בהם, איום על מעמדם ופרנסתם
וכדברי רב ששת בן יצחק, "גדלה קנאתם ובערה חמתם ויבקשו להטות לב המחזיקים
בתורת משה, נר המערבי הנותן לכל ישראל אורה, לסור מדרכו הישרה".
אך לא רק את התלות ההלכתית ברבנים
הפחית רמב"ם במשנה תורה, אלא גם את בסיס הפרנסה שמט מתחת רגלם, בהדגישו את
דברי המשנה שכל הנהנה מהתורה בעולם הזה נטל חייו מן העולם, כלומר חייב כרת וכי
מותר ללמד תורה שבעל פה ולדון, רק בשכר הבטלה הניכר וכי 'כל דיין שנטל שכרו לדון,
דיניו בטילים...' סנהד ג,ו [ה], ראה רק שכר הבטלה הניכר
מותר לרב ולדיין.
תלות הקהילה ברב ירדה כתוצאה מהופעת
משנה תורה שבו מצאו פשוטי העם את דיני היום יום בלי להזדקק לרב. ירידת תלות העם
ברב היתה הגורם עיקרי להתנגדות למשנה תורה והפסיקה שאסרה לקבל שכר שאינו שכר הבטלה
על הוראת תורה שבעל פה ועל דיינות, היה גורם משני. אך כיום, איסור ההנאה מהתורה
הוא הגורם העיקרי להתנגדות לפסוק כרמב"ם, שהביא במשנה תורה את פסקי התנאים
והאמוראים שלפיהם מותר לרב, או לדיין לקבל רק שכר הבטלה הניכר על לימוד תורה
שבע"פ, או כדי לדון. כלומר רק שכר הבטלה ממלאכה שהוא מתפרנס בה. לכן, אם יפסקו
כרמב"ם, יאבדו רוב דייני ישראל ורבניו את בסיס פרנסתם ואת הסמכות לדון. יש
סיבות נוספות להתנגדות לפסוק כרמב"ם, אך סביר שזו הסיבה העיקרית לטוענים 'אין
פוסקים כרמב"ם'. למרות שיודעים שצדק בכל פסקיו שהם פסקי התנאים והאמוראים!
וחלקו על רמב"ם גם בהלכות שידעו
שצדק בהן, רק כדי לערער את סמכותו.
ועוד,דייני ישראל בימי הביניים,
השתמשו בכשפים, באסטרולוגיה, בהגדת עתידות לפי מעוף ציפורים ודומיהם, כדי שינהה
העם אחריהם כפי שהסביר רמב"ם בפירוש משנה ז בפרק ד במסכת עבודה זרה (2). אולם
לא רק העם, האמין בהבלים אלה, אלא מי שנחשבו גדולי תורה ראב"ד, רמב"ן,
רשב"א, ככלל רבנים שהתנגדו לרמב"ם ועשו התורה קרדום לחפור בו,
לקו בסמיות הלב וטירוף הדעת, לכן סילפו את דברי רמב"ם התנגדו ללימוד מדעים
בטענות שווא לכן לא היו להם הכלים לבחון את אמונותיהם והתדרדרו לאמונה בכשפים,
באסטרולוגיה דומיהם
למרות שהודיע רמב"ם, בספר המדע,
שיש הוכחות שאין בהן ממש, ראה פרק הראשון.
רמב"ם הסביר בספר המדע שעיסוק
דייני ישראל בהבלים אלה אסור משום עבודה זרה.
רוב רבני דור רמב"ם התדרדרו עד
להאמין בגשמות הבורא ורצו לגנוז את ספר המדע שקבע שהמאמין בגשמות הבורא הוא מין.
אך השוחד שבהנאה האסורה מהתורה גרם להם לסלף את דברי רמב"ם הנכוחים ובמקום
לראות בהם הנחית אמת ללכת בדרך ה', ראו בם פגיעה במעמדם וביכולתם לשלוט בהמונים,
גם זו סיבה לקביעה המבישה 'אין פוסקים כרמב"ם'.
עד היום מאמינים רבנים רבים בכשפים
ובכך מחזקים בהמון את האמונה שיש בכשפים ממש ונפגעת אמונת הרבנים וההמון באל אחד
שאין עוד מלבדו, (סנהדרין ס"א ב) כמפורט בפרק הראשון. דייני ישראל אלה מפיקים
רווחים כספיים מעיסוקים אסורים ועל שכמותם הובאו דברי ר' יוסי בן אלישע בפרק
הראשון וחשוב לחזור עליהם שוב, כאן:
תניא רבי יוסי בן אלישע אומר אם ראית
דור שצרות רבות באות עליו, צא ובדוק בדייני ישראל. שכל פורענות שבאה לעולם, לא
באה אלא בשביל דייני ישראל, שנאמר "שמעו נא זאת ראשי בית יעקב וקציני בית
ישראל המתעבים משפט ואת כל הישרה יעקשו. בונה ציון בדמים וירושלים בעוולה,
ראשיה בשוחד ישפוטו וכהניה במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסומו ועל ה' ישענו
לאמור, הלוא ה' בקרבנו, לא תבוא עלינו רעה" (מיכה ג,ט-יא). רשעים הן אלא
שתלו בטחונם במי שאמר והיה העולם לפיכך מביא הקב"ה עליהן ג' פורעניות
כנגד ג' עבירות שבידם שנאמר "לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה
והר הבית לבמות יער" (שם, יב)ואין הקב"ה משרה שכינתו על ישראל עד
שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל שנאמר (ישעיהו א) "ואשיבה ידי עליך
ואצרוף כבור סגיך ואסירה כל בדיליך ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה, אחרי
כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה" (בבלי, שבת קלט,א).
יחידי סגולה ישרים, כרב ששת, בזמנו
והמאירי, הכירו בגדולת רמב"ם ומשנה תורה והוקיעו את מניעי מתנגדיו, אבל הרוב
הגדול של דייני ישראל, שנהנו מהתורה באיסור, העדיפו את נוחייותם על האמת שבמשנה
תורה ובכך היו הם אחראים להרחקת העם מדרך ה' ולצרות הרבות שבאו עלינו מימי
רמב"ם ונמשכות גם היום, כיצד?
נעיין בהתנהגות כמה ממתנגדי
רמב"ם המפורסמים, למשל רבי אברהם בן דוד (ראב"ד) 1119-1198 נולד בספרד.
היה מבוגר מרמב"ם וחלק עליו במקומות רבים מאד. איזה משקל יש לתת להשגותיו?
בקטע הבא מהאינציקלופדיה לגדולי ישראל בעריכת דר' מרדכי מרגליות, מתוארים כישורי
ראב"ד וסמכותו.
אותו (את ראב"ד) יש לחשוב כאחד
מגדולי חכמי התלמוד שקמו להם לישראל בזמן מן הזמנים. המאירי מביא אותו תדיר
בחידושיו בתואר "גדולי המפרשים". רשב"א קורא לו "גדול
המורים" ותלמידו הרא"ש מלוניל, קורא לו "גדול הדיינים אשר
בארץ"... שיכלו היה חד ועמוק וכח הגיונו מפליא... בקיאותו בכל הספרות
התלמודית היתה מופלגת'.
נאמר עוד באינציקלופדיה הנ"ל
שהיה ראב"ד עשיר ואף פרנס תלמידים נזקקים משלו.
והרי עוד קטע על אישיותו:
הוא היה הארי שבחבורת חכמי צרפת
הדרומית וראש המדברים בכל מקום. קהלות צרפת נהגו עוד בחייו על פי הוראותיו, וגוער
הוא בנזיפה בחכמי בדרש שבשאלותיהם ששאלוהו העיזו להרהר אחרי פסקיו: "רוצה אני
להשיב לשואלים לשמוע וללמוד, אך לא לשואלים לנצח ומנגד לעמוד, כי חכמים הם בעיניהם
ונגד פניהם נבונים...
לפי האינציקלופדיה היה ראב"ד חכם
ובקי בתלמוד, אך נהג בתקיפות ולא סבל השגות רבנים על דעתיו, למרות שהוא הרבה להשיג
על אחרים. בהמשך יוכח שרמב"ם עלה על ראב"ד הרבה יותר מאשר עלה
ראב"ד חכמי בדרש שבשאלותיהם העיזו להרהר אחר פסקיו ונאמר עליו באינציקלופדיה
'שיכלו היה חד ועמוק וכח הגיונו מפליא'. אך יתברר שלא היו לראב"ד הכישורים
הגדולים שיוחסו לו!
נתבונן קודם כל באישיותו ואחר כך
בהבנתו.
ראב"ד השיג על הלכות רבות מאד
במשנה תורה והתבטא בצורה לא מכובדת נגד רמב"ם.
על כך כתב כבר הרב דב מרדכי רבינוביץ
במבוא לאיגרת תחית המתים, בסידרת רמב"ם לעם של מוסד הרב קוק:
...בהשגותיו על הרמב"ם דיבר
(ראב"ד) דברים היוצאין מגדר הנימוס, כגון "הם דברי נערות" "מה
שכתב הכל הבל" וכיו"ב - ואין זה לשון חכמים כהראב"ד. אלא מלבד זה
ש"עשיר יענה עזות' - היו גם נימוקים אחרים ובתוכם קנאה ותחרות מניעים
עיקרים להשגותיו ולדבריו הקשים כגידים.
למרות שלא ידע מתימטיקה, חלק גם על
חישובי רמב"ם וכמובן טעה! וניתן להוכיח שטעה בכל יתר השגותיו על רמב"ם.
אך סביר להניח שידע שצדק רמב"ם בהלכות רבות שהשיג עליהן, אך, כדברי רב דב
רבינוביץ, 'היו גם נימוקים אחרים ובתוכם קנאה ותחרות מניעים עיקרים להשגותיו
ולדבריו הקשים כגידים', כי המניע העיקרי של מתנגדי רמב"ם, כמו ראב"ד
ור' אשר בן יחיאל (רא"ש), היה לפגום בסמכות רמב"ם ולמטרה זו, השיגו על
הלכות נכונות רבות, שידעו שהן נכונות והטעו בכך את העם שלא ידע להבחין בכך.
לא בקשת אמת הנחתה את החולקים על
רמב"ם, אלא קינאה, בקשת שררה, חוסר הגינות וחוסר התחשבות בטובת העם ובכבוד
התורה, רק כדי להגן על מעמדם ושמם. הרי כמה דוגמאות להשגות ראב"ד על
רמב"ם:
בהלכות מעשר שני ח,יד, נאמר:
כגון שנשאר ממנו פחות מארבעה
חומשי פרוטה.
השיג ראב"ד:
נראה לי שזה שיבוש וראוי להיות שנשאר
ממנו ארבעה חומשי פרוטה.
ועל השגה זו כתב ר' דוד בן זמרה
(רדב"ז), אחד מגדולי מפרשי משנה תורה:
ואם היה רואה מה שכתב בפירוש המשנה לא
היה משיג עליו. ע"כ לשון רדב"ז.
צדק רמב"ם בחישובו ולא
ראב"ד. זו שאלת חשבון פשוטה שראב"ד לא השכיל להבינה.
השגתו זו לא מתישבת עם התאור 'שיכלו
היה חד ועמוק וכח הגיונו מפליא...'
בהלכה ב בפרק ו בהלכות כלאיים, נאמר:
במה דברים אמורים, בשהיה בין שפת
העיגול הזה ובין שורות הגפנים שחוצה לו יתר על ארבע אמות. אבל אם היה ביניהם ארבע
אמות מצומצמות או פחות--רואין את העיגול כאילו הגיע לשורה הסמוכה לו, וכאילו רוחב
העיגול ארבעים אמה; ורואין כל גפן שתיפול בתוך עיגול זה של ארבעים אמה, הרי היא
מתקדשת.
והרי חלק מהשגת ראב"ד:
כל מה שכתב בכאן אין לו שרש בגמרא ולא
בתוספתא ולא השכל מורה וחוץ לעגול שלשים ושתים אמה למה יאסור כלל? וחיי ראשי לולי
כי מלאכה גדולה עשה באסיפתו דברי הגמרא והירושלמי והתוספתא הייתי מאסף עליו אסיפת
זקניו וחכמיו כי שנה עלינו הלשונות והמליצות...
אולם רדב"ז הנ"ל סבר שיש
לדברי רמב"ם שורש ועיקר גדול בירושלמי וגם ביאר
את דבריו, וכנגד דברי הזלזול של ראב"ד 'ולא השכל מורה', כתב רדב"ז 'ודבר
שהשכל מורה הוא'. אבל שיכלו של ראב"ד לא הראה לו זאת.
מענינת הערת רב יוסף קארו בפירושו
'כסף משנה' (כס"מ) למשנה תורה, שכתב:
ומצאתי כתוב ששאל הרא"ש את
ה"ר ישראל, שהיה חכם בחוכמות, על דברי מי יש לסמוך והשיב לו כלשון הזה. אדוני
ומורי תרב גדולתך כגודל כשרון פעולתך.
עיינתי בפירוש משנת הנוטע ירק בכרם
להר"מ ז"ל וראיתי כי הפליא עצה הגדיל תושיה בפירושה, אבל נראה, לפי
עניות דעתי, כי האריך בה הרבה והלשון אינו מחוור כפי הצורך כי נראה סתירה בדבריו
למי שאינו מעיין בהם עיון דק. אבל כולם נכוחים למבין והענין אין לנטות ממנו ימין
ושמאל...
גם השגה זו לא מתישבת עם התאור 'שיכלו
היה חד ועמוק וכח הגיונו מפליא...'
ולא די לראב"ד בשלילת דברי
רמב"ם כחסרי מקור וחסרי הגיון, עוד הוסיף:
...וחיי ראשי לולי כי מלאכה גדולה עשה
באסיפתו דברי הגמרא והירושלמי והתוספתא הייתי מאסף עליו אסיפת זקניו וחכמיו כי שנה
עלינו הלשונות והמליצות...
ואף בהלכות איסור והיתר העז לבטל את
דברי רמב"ם בחוסר נימוס. בהלכות מאכלות אסורות ג, יג-יד [טז], פסק
רמב"ם:
יג [טו] האוכל גבינת הגויים, או חלב
שחלבוהו ואין ישראל רואהו--מכין אותו מכת מרדות. החמאה של גויים--מקצת גאונים
התירוה, שהרי לא גזרו על החמאה, וחלב הטמאה אינו עומד; ומקצת גאונים אסרוה,
מפני ציחצוחי חלב שיישאר בה, שהרי הקוס שבחמאה אינו מעורב עם החמאה כדי שייבטל
במיעוטו, וכל חלב שלהן חוששין לו, שמא עירב בו חלב טמאה.
יד [טז] ייראה לי שאם לקח חמאה מן
הגויים, ובישלה עד שהלכו להן ציחצוחי חלב--הרי זו מותרת: שאם תאמר נתערבו עימה
ונתבשל הכול, בטלו במיעוטן. אבל החמאה שבישלו אותה גויים--אסורה משום גיעולי
גויים, כמו שיתבאר.
על דברי רמב"ם אלה כתב
ראב"ד:
הכל הבל ורעות רוח, שכל האיסורין
שנוהגין בגבינה נוהגין בחמאה, ומה שכתב שהלך האיסור ונתמעט ונתבטל, כמה מכוער הדבר
שנקנה מהם חשש איסור מפני ביטולו ברוב.
כאן באה לידי ביטוי קינאת ראב"ד
ברמב"ם, כי וודאי ידע שאין בסיס לטענתו 'שכל האיסורין שנוהגין בגבינה נוהגין
בחמאה'. כי לא גזרו חז"ל על חמאת גויים ורק מקצת הגאונים אסרוה. אבל
חז"ל, רוב הגאונים ורמב"ם, התירו חמאת גוי שבטלו בה צחצוחי חלב. ראה
<על איסור חלב נוכרי ומתי אפשר להתירו גם לפי חז"ל>.
ואין יסוד לטענת ראב"ד 'מכוער
הדבר שנקנה מהם חשש איסור, מפני ביטולו ברוב', כי לא מכוער לאכול דבר שבטל בו
איסור, שהרי מצווה לאכול בשר איל נזיר שבושל עם זרועו האסורה לזרים מהתורה,
אלא שבטלה בשישים בשאר האיל, למרות שאפשר היה לבשלה בנפרד! קל וחומר שלא מכוער
לאכול חמאת נוכרי שבישלה ישראל וביטל בה את צחצוחי החלב, שאסורים מדברי סופרים.
קשה להניח שלא ידע ראב"ד שלא גזרו חז"ל על חמאת נוכרי ושגה מאד בנסותו
ליחס לרמב"ם היתר למעשה מכוער ודברי הבלע שלו מעידים רק על אישיות אומרם!
יש עוד הלכות רבות בהן חלק ראב"ד
על רמב"ם וטעה. למעשה כל החולקים על רמב"ם, טעו חוץ מבכמה מקומות בהם
השתבש נוסח רמב"ם, למשל בהלכות מאכלות אסורות א,ב, יש טעות סופר, בין 'עקב'
ל'ערקוב'. מרכבה"מ, או"ש וחת"ס הבחינו שמדובר בטעות סופר והיה אפשר
לצפות שגם ראב"ד יבין זאת, אך מהשגותיו מוכח שלא הבין, או לא רצה להבין
שהנוסח שלפניו משובש. וכך כתב החת"ס:
והמדפיס שם [כוונתו למגיה שבשו"ת
פאר הדור] כתב הגהה כאילו רמב"ם טעה בהבנת השואלים...והוא נמשך אחר
הראב"ד שגרס ברמב"ם גבי בהמה 'ערקוב' במקום 'עקב' ויש חילוק בין
בהמה לעוף. אבל תמה על עצמך איך הכחיש רמב"ם הידוע, אלא על
כורחך הגירסה הנכונה 'עקב' ובהמה ועוף שוין בזה ונוסחא מוטעית נזדמנה להשואלים
וכו'.
לא פלא שזו היתה תגובת החת"ס, כי
למד מדעים ומתימטיקה והיתה מחשבתו ישרה, אף הסביר והדגיש את חיוניות לימוד המדעים
'כפתחים ושערים' לתורה:
כי כל החוכמות הן רקחות...לתורה והם
פתחים ושערים לה. ומי שאין לו ידיעה בנתוח לא ידע הלכות טריפות על בוריה, וחכמת
השיעור וגימטריה (=גאומטריה), לעירובין וסוכה וחלוקת הארץ וכדומה...
לכן ידע להעריך את רמב"ם והבין
שאין ליחס לו 'הכחשת הידוע'.
מחוסר ידע בתורת ההגיון, במתימטיקה
ובמדעים החייוניים להבנת מדעי הא-לוהות, טעה ראב"ד באופן חמור גם במדעי
הא-לוהות ולא הבין שהמאמין בגשמות הבורא הוא מין ותקף את רמב"ם על כך כמפורט
בפרק הראשון. אף לא הבין את הסבר רמב"ם שהכל צפוי לפני הקב"ה ובכל זאת
הרשות נתונה והציע הסבר מזעזע שראיית שהבורא רואה את העתיד, כראיית האיצטגנינים,
ראה שם.
מקינאתו ברמב"ם, לא רצה
ראב"ד להכיר שרמב"ם גדול ממנו וגם מכל הפוסקים שקדמו לו, שכך מוכח
מהשגתו על דברי רמב"ם בסוף ההקדמה למשנה תורה:
לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה ואחר
כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבע"פ כולה ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם'.
(כדאי להוסיף כאן את דברי רמב"ם באגרתו לר' יוסף בר' יהודה בהוצאת קאפח של
אגרות רמב"ם בה הדגיש שחשוב לדעת הלכות - ולא להתפלפל בדיוני הגמרא.)
על דברי רמב"ם אלה השיג
ראב"ד:
וידע ממנו וכו'. א"א סבר לתקן
ולא תיקן כי הוא עזב דרך כל המחברים אשר היו לפניו כי הם הביאו ראיה לדבריהם וכתבו
הדברים בשם אומרם והיה לו בזה תועלת גדולה כי פעמים רבות יעלה על לב הדיין לאסור
או להתיר וראייתו ממקום אחד ואילו ידע כי יש גדול ממנו הפליג שמועתו לדעת אחרת היה
חוזר בו. ועתה לא אדע למה אחזור מקבלתי ומראייתי בשביל חבור זה המחבר. אם החולק
עלי גדול ממני הרי טוב ואם אני גדול ממנו למה אבטל דעתי מפני דעתו.
ועוד כי יש דברים שהגאונים חולקים על
זה המחבר בירר דברי האחד וכתבם בחיבורו ולמה אסמוך אני על ברירתו והיא לא נראית
בעיני ולא אדע החולק עמו אם הוא ראוי לחלוק אם לא. אין זה אלא כל קבל די רוח יתירא
ביה:
רמת הראב"ד בידע בחשיבה ובמדעים,
כפי שבאה לביטוי בדוגמאות הנ"ל, נמוכה מאד בהשוואה לרמת רמב"ם. בהעלותו
אפשרות שהוא גדול מרמב"ם, הוכיח עד כמה לא הבין את גדולת רמב"ם. לאור
השגות ראב"ד על משנה תורה, לא מתאים לו התאור: 'שיכלו היה חד ועמוק וכח
הגיונו מפליא...'
רב דניאל הרשקוביץ, רבה של אחוזה רבתי
שכהגדרתו הרבנות היא לו שליחות (שאינו מקבל עליה שכר) ומקצועו, פרופסור למתימטיקה
בטכניון, אמר שיש צורך בהבנה רבה ועיון מעמיק כדי להעריך את גדולת רמב"ם.
גם רב שלמה שטרנברג שהיה פרופסור
למתימטיקה באוניברסיטת הרוורד, אמר לי שכדי לקבל מושג בלבד מגדולת רמב"ם,
נתאר לנו פוסק היום שכותב מאמר הלכתי וכולל בו את כל חידושי המדע הנוגעים לנושא
כולל חידושיו הוא.
הגדיל בהשגות מטעות ומבזות ר' אשר בן
יחיאל (רא"ש) שנולד כחמשים שנה אחר מות רמב"ם. כתב עליו פרופסור אלימלך
אורבך, להלן 'הפרופ', באינציקלופדיה לגדולי ישראל, בעריכת דר' מרדכי מרגליות:
ר' אשר בן יחיאל נחשב מגדולי הפוסקים
הראשונים נולד באשכנז... קרוב לשנת 1250. ...אחרי פטירת רבו (מהר"ם מרוטנברג)
במאסר (1293) נחשב הרא"ש לממלא מקומו ויורשו כמנהיגם הרוחני של יהודי אשכנז
...מכל המלכות פנו אל הרא"ש בשאלות והוא תיקן להם תקנות עד שקראוהו בתואר
הכבוד "איש אדוני הארץ"...
האמנם היה רא"ש ראוי להחשב
מגדולי הפוסקים? יתברר בהמשך.
לפי התיחסות רא"ש למשנה תורה,
מוכח שגם הוא קינא ביצירת מופת זו וביקש לגנות יופיה ולהפחית מעלתה ולהיראות כמי
שאינו זקוק לה, כתגובת דייני אנדלוס שעליה כתב רב ששת בן יצחק, כנ"ל:
וכראות הדיינים השופטים, אשר זה
הכסיל אחד מהם, כי כן, גדלה קנאתם ובערה חמתם ויבקשו להטות לב המחזיקים בתורת
משה, נר המערבי הנותן לכל ישראל אורה, לסור מדרכו הישרה.
כדיינים השופטים בימי ר' ששת בן יצחק,
עשה רא"ש מאמץ להטות לב דייני ישראל והעם מללכת לפי משנה תורה, למרות, שאין
ספק שידע שטיעוניו רחוקים מהאמת וכך כתב בעיקר לא, סעיף 9, עמ' (31:9 121,):
ומה שהביא מדברי הרמב"ם
ז"ל, לא הבין דבריו...וכן טועים כל המורים הוראות מתוך דברי הרמב"ם
ואינן בקיאין בגמרא לידע מהיכן הוציא דבריו טועין להתיר האסור ולאסור המותר כי
לא עשה (רמב"ם) כשאר המחברים שהביאו ראיות לדבריהם והראו המקומות היכן
דבריהם בגמרא ומתוך זה יכול לעמוד על העיקר ועל האמת.
אבל הוא (רמב"ם) כתב ספרו כמתנבא מפי
הגבורה בלא טעם ובלא ראיה וכל הקורא בו סבור שמבין בו ואינו כן, שאם אינו בקיא
בגמרא, אין מבין דבר לאשורו ולאמיתו ויכשל בדין ובהוראה. לכך לא יסמוך אדם על
קריאתו בספרו לדון ולהורות אם לא שימצא ראיה בגמרא וכן שמעתי מפי אדם גדול
בברצילונה שהיה בקי בתלתא סדרי ואמר: תמהתי על בני אדם שלא למדו גמרא וקורין
בספרי הרמב"ם ז"ל ומורים ודנים מתוך ספרו וסבורין שיכירו בהן כי
אמר אני מכיר בעצמי כי בג' סדרין שלמדתי, אני מבין כשאני קורא בספריו, אבל בספריו
בהלכות קודשים וזרעים אינני מבין בהם כלום וידעתי שכך הוא להם בכל ספריו.
נאום הכותב אשר בן ה"ר יחיאל
זצ"ל.
טענת רא"ש שכיוון ש'הוא
(התיחסות רא"ש לרמב"ם כ'הוא' לא מכובדת) לא עשה כשאר המחברים שהביאו
ראיות לדבריהם' לכן אי אפשר להבין את הלכותיו ולפסוק לפיהן, היא טענת שווא,
ואין ספק שרא"ש ידע זאת. ואכן היא בניגוד גמור לדברי ר' ששת בן יצחק
הנ"ל:
... ועתה בראותם את י"ד ספרי
החיבור והתבוננו בו כל יודעי לשון הקודש ויחלו לחזות בנועם סדר המצוות והכתוב בספר
"המדע" מהמוסרים והחכמות נפקחו עיניהם ויכתבו הספרים כל אחד
לעצמו. ויאספו זקנים עם נערים וכל יודעי ספר מהם ללמוד הליכותיהם ולהבין משפטיהם.
ולנסיון של כל מי שלומד את משנה תורה!
ולכן אין ספק שידע רא"ש שהעם הבין את משנה תורה ואהב אותו. הפריע לראש, שהעם
נמשך אחרי משנה תורה ולא אחריו, לכן חזר על טיעוני מתנגדי משנה תורה בימי
רמב"ם, שרב ששת בן יצחק היטיב לנסחם במכתבו הנ"ל:
...שמעתי אחד הרבנים משופטיהם - איני
רוצה להזכיר שמו - היה מגמגם ואומר:
"מה ידע זה ולא נדע? ואחרי שאינו
מביא ראיות מדברי חכמי התלמוד לדבריו - מי ישמע אליו? הלא טוב לנו בתלמוד ובהלכות
(של אלפסי) ומה לנו ספריו?..." וכן עוד כהנה וכהנה...
בן דורו של רא"ש ובן גילו, היה
רבי מנחם המאירי, אחד מגדולי מפרשי התלמוד, שיוכח שהיה גדול מרא"ש באישיותו,
ביושרו והבנתו את דעת חז"ל ושפירושו לתלמוד 'בית הבחירה' נכון יותר ומעמיק
יותר מפירוש רא"ש לתלמוד.
המאירי, כחז"ל ורמב"ם, אסר
הנאה מהתורה בפירושו לנדרים סא,א, ולא נזקק לחלוק על רמב"ם כרבנים שעשו את
התורה קרדום לחפור בו דעתו על משנה תורה הפוכה לדעת רא"ש המבישה. בהקדמה
לפירושו התלמוד, 'בית הבחירה', כתב המאירי הערכה מפליגה למשנה תורה:
...עד שיודע הכל הלכות הלכות בשלמות,
חבור כולל ושלם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, לפניו לא היה כן מחבורי
הגאונים והרבנים מסדר כל הענינים בחכמת התלמוד, איש על דגלו בסדור מתוקן
ושלם כמוהו, ואחריו לא יהיה כן,...'
ואכן גדול כרמב"ם לא היה עד
היום, כי עלה לאין ערוך, על כל הפוסקים שקדמו לו ועל אלה שבאו אחריו, ביושרו,
במסירותו לעמו, בכישוריו, בהשגיו בתורה, במוסר ובמדע, ראה גדולת
רמב"ם. רמב"ם נחשב גם לגדול הרופאים במשך דורות, ידע את רמת
הבנת בני האדם ומיגבלותיה וכתב את משנה תורה 'עד שיהיו כל הדינין גלויין לקטן
ולגדול בדין כל מצוה ומצוה ובדין כל הדברים שתיקנו חכמים ונביאים' מיהו
רא"ש, שיחלוק על כך?!
התקיימה ברא"ש תחזית רמב"ם
שכתבה לתלמידו איבן עקנין:
אנכי ידעתי והיה מחוור לי בעת שכתבתי אותו,
שבלי ספק יפול בידי אנשים רעים וקנאים ויגנו יופיו ויפחיתו מעלתו ויראו עצמם כמי
שאינו זקוק לו, או כמי שמזלזל בו;
ועוד כתב רא"ש ביהירות וחוצפת
יתר בתשובה כג, יב עמ' 43 (12 - 43:12:)
תפח רוחן של אותם הבאים לדון על פי
ספרי וחיבורי הגדולים ואינם יודעים כלל לא במשנה ולא בגמרא ושלפעמים טעה הסופר בין
חיוב לפטור ובין אסור למותר...
דברי נאצה אלה של רא"ש נועדו
לבטל פסיקה לפי 'ספרי וחיבורי הגדולים', כולל משנה תורה, כדי להבטיח פסיקה בלעדית
לעצמו. דבריו התקבלו על ידי כסילים כמו אלה שכתב עליהם ר' ששת בן יצחק, שחששו
שמשנה תורה יוריד את תלות הציבור בהם ויפגעו כבודם ופרנסתם. רא"ש ביקש שררה
ובילעדיות בפסיקת הלכות, אפילו במחיר מניעת העם מעשות את רצון ה' בצורה הנכונה,
לפי משנה תורה.
נחזור לטיעון רא"ש שמי שלא למדת
תלמודים לא מבין את משנה תורה. כיוון שרא"ש חשב עצמו ידען במשנה ובגמרא בבלית
וירושלמית, שהרי כך אמר:
245 "...תהלה לאל בעודי חי עוד
יש תורה בישראל להביא ראיה מן המשנה וגמרא בבלית וירושלמית...
בוודאי הבין את משנה תורה כמו האדם
גדול בברצילונה, האם נהג רא"ש לפי משנה תורה כפי שהבינו לפי התלמוד? שהרי כך
אמרו חכמים במשנה ה בפרק ד במסכת אבות:
... רבי צדוק אומר, אל תעשם עטרה
להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם.
וכך היה הלל אומר ודאשתמש בתגא, חלף. הא למדת, כל הנהנה מדברי
תורה, נוטל חייו מן העולם.
והביא רמב"ם את דבריהם בהלכות
תלמוד תורה א,ט ו-ג.י:
אמרו חכמים, כל הנהנה מדברי תורה, נטל
חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו, לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם.
ועוד ציוו ואמרו, אהוב את המלאכה, ושנוא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה,
סופה בטילה; וסוף אדם זה, שיהא מלסטס את הברייות.
והלכה זו מובנת לכל אדם שרוצה להבינה
גם אם לא למד משנה!
ובנדרים לז,א נאמר:
כתיב (דברים ד) ראה למדתי אתכם חוקים
ומשפטים כאשר צוני ה' מה אני בחנם אף אתם נמי בחנם...
ובהתאם פסק רמב"ם בהלכות תלמוד
תורה א,ט:
מקום שנהגו ללמד תורה שבכתב בשכר,
מותר ללמד בשכר. אבל תורה שבעל פה אסור ללמדה בשכר: שנאמר "ראה לימדתי אתכם
חוקים ומשפטים כאשר ציווני ה' . . ." (דברים ד,ה), מה אני בחינם למדתי, אף
אתם בחינם למדתם ממני; וכן כשתלמדו לדורות, בחינם כמו שלמדתם ממני.
ווודאי ידע רא"ש גם מה שנאמר
בכתובות קה, ב:
והתנן הנוטל שכר לדון דיניו בטלין
ובהלכות סנהדרין כג,ו [ה] פסק
רמב"ם לפיהם ודבריו מובנים גם למי שלא למד את התלמודים!
כל דיין שנטל שכרו לדון דיניו
בטילים...
רא"ש קיבל שכר כדיין, האם חלק על
רמב"ם בהבנת דברי חז"ל ובראשם הלל הזקן, שאסור לקבל על הוראת תורה
שבע"פ ועל דיינות שכר שאינו שכר הבטלה הניכר.
כדי לבטל את סמכות רמב"ם
ועליונותו על רא"ש ולהרחיק את הלומדים ממשנה תורה, חלק רא"ש על המלצות
רמב"ם בחוסר הגינות מופלג ובחוסר התחשבות בנזק שגרם בכך.
ראינו איך ביטל את ערך משנה תורה כספר
הלכות לעם, למרות שידע היטב את ערכו, אלא שחשש שהלומדים את משנה תורה יבינו שאינו
הולך בדרך טובה ויטשו אותו. לכן התנגד רא"ש גם להמלצת רמב"ם בהקדמה
לפירושו למסכת אבות:
...כשאלת החשבון וספר החרוטים
והתחבולות ולהרבות משאלות אל-הנדסה ומשיכת המשקלים והרבה כיוצא באלו, תהיה הכוונה
בהם לחדד השכל ולהרגיל הכוח השכלי בדרכי המופת, עד שיגיע לו לאדם
קנין ידיעת ההקש המופתי מזולתו, ויהיה לו זה הדרך שיגיע בו לידיעת אמיתת
מציאות השם יתברך.
והוסיף רמב"ם במורה נבוכים:
בודאי הכרחי לכל הרוצה להגיע לשלמות
כאדם, לתרגל עצמו בתחילה בתורת ההגיון ואחר זאת במדעים המתימטיים בסדר הנכון, ואחר
כך במדעי הטבע ואחרי כן במדע הא-לוהות'. (מורה נבוכים: פרק לד בחלק א)
אך רא"ש חלק עליו וקבע לא רק
שאין צורך ללמוד מתימטיקה ומדעים כדי להבין את התורה ואת מדעי הא-לוהות, אלא ש'מי
שלמד מדעים ... לא יוכל יותר להימלט מהם ולהבין את ההלכה... לכן יעוות את
ההלכה, כי ההלכה והמדע נוגדים זה את זה'.
(שו"ת הרא"ש נה,ט). מדבריו
אפשר להבין שרמב"ם שהיה גדול דורות במדעים בהכרח עיוות את ההלכה!
אין ספק שידע רא"ש שדרוש ידע
במדעים ומתימטיקה להבנת התורה, כי הוא עצמו לא הבין הלכות מחוסר ידע במתימטיקה
ושאל הרא"ש את ה"ר ישראל, שהיה חכם בחוכמות, על דברי מי יש לסמוך על
רמב"ם או על ראב"ד שהשיג עליו, כנ"ל. לא צריך להיות חכם גדול להבין
את חשיבות לימוד מדעים, כי כל אדם ישר הלומד תורה נתקל בצורך בידע מתימטיקה ומדעים
כדי להבינה.
היהדות מורה להבין את התורה ושכל העם
יגיע לרמה הגבוהה ביותר האפשרית בהכרת מציאות הבורא. ואכן כך אמר משה ליהושע 'ומי
ייתן כל עם ה' נביאים כי ייתן ה' את רוחו עליהם' (במדבר יא,כט). לכן המליצו
חז"ל ללמוד לחשב תקופות ומזלות, אסטרונומיה בלע"ז, (בניגוד לאסטרולוגיה
שהיא עבודה זרה). העיסוק באסטרונומיה גורם לאדם להתפעל ממעשי ה' הגדולים ויש בו
כבוד לחוכמת עם ישראל בעיני העמים וכך נאמר במסכת שבת עה,א:
אר"ש בן פזי א"ר יהושע בן
לוי משום בר קפרא כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב, עליו הכתוב אומר
(ישעיהו ה) ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו. א"ר שמואל בר נחמני
א"ר יוחנן, מנין שמצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות שנאמר (דברים ד) ושמרתם
ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים? הוי
אומר זה חישוב תקופות ומזלות:
אי אפשר לחשב תקופות ומזלות בלי לדעת
מתימטיקה. ההתנגדות ללימוד מדעים נלמדה מהכמרים שרצו להחזיק את קהל המאמינים
בבערות וכך רצה גם רא"ש, והיו לו סיבות נוספות לכך כפי שיובהר בהמשך.
גם ר' שלמה בן אדרת (רשב"א)
התנגד ללימוד מדעים, וטען שהתורה והמדע מנוגדים ביסודם זה לזה (שו"ת
הרשב"א חלק א עמ' 296-297, דימיטרובסקי). ובקיץ ה' ס"ה, פסק "לבל
יקרא מי שלא מלאו לו כ"ה בספרי היוונים בחכמת הטבע והא-לוהות" ואף הטיל
חרם על מי שילמד מדעים לפני גיל זה. רא"ש ובית דינו חתמו על חרם מביש זה (לפי
אינציקלופדיה לגדולי ישראל הנ"ל), למרות שידע רא"ש, מנסיונו האישי,
שמחוסר ידע במתימטיקה, לא הבין נושאים רבים בתורה כנ"ל(3).
המאירי שחי באותה תקופה בספרד חלק על
המתנגדים ללימוד מדעים וגער באבא מארי שפנה אליו להצטרף למלחמת רשב"א בתלמידי
החכמים שלמדו מדעים וכינם 'משכילים' וכך כתב לו:
...רבים עוררו חנית שיכלך והניעו
כוונתך עם כוונת אדוננו ר' שלמה בן אדרת (הרשב"א) לבטל עניין החכמה ולגרשה
מהסתפח בנחלתנו. והוסיפו על דבריהם פשע לאמר, כי מיום התפשט החכמה בארץ
בטלה חסידות ויראת חטא עד שלא נמצא אחד מיודעיה ירא את ה' מנעוריו. אכן יש ה'
במקום הזה ואתה ידעת. באמת החכמה יקרה בעינינו ורבת התועלת בפרטיה ובכלליה
בכל מה שחיברו בה חכמי ישראל...
ולא נניח ספר מלא כמה מרגליות בשביל
דבר אחד או שניים או שלושה ...כבוד גדול לאומה בהמצא בתוכנו קצת בני אדם, ואם הם
מעט, שלימים בחכמה עד שלא ימצאו כל בני ישראל עמנו משוללים ממנה עד שיאמרו רק עם
פתי וסכל, תחת אומרם רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. ואם פעם ופעמיים יכשל האחד
בעיונו, הוא בעוונו יהיה נכרת ונצמת, והחכמה למה תומת? הננעלו שערי הפרדס בצאת
ממנו אלישע בן אבויה מפסג ויורד יוצא והורס?... מפני ששוטה זה עשה שלא כהוגן, אנו
נאבד אמונתנו" והוא מזהיר את ר' אבא מארי שלא יגרום למחלוקת חדשה בישראל
דוגמת "התגר הראשון אשר ידענו ושמענו בהגיע הנה ספרי הרב מורה צדק
(הרמב"ם), אשר מי שיער הנזק והצער והבושת אשר יצאו משם.
(ערך ר' מנחם המאירי באינציקלופדיה
לגדולי ישראל, הנ"ל)
המאירי שחי בזמנו של רא"ש, קיבל
את משנה תורה בהערכה רבה וחלק על המתנגדים ללימוד מדעים רא"ש ורשב"א
שהכריזו חרם על הלומד מדעים לפני גיל 25. הוא הבין שחרם רשב"א, שרא"ש
חתם עליו, לא בא ל'הגן' על הלומדים חוכמה כדי שלא תרחיק אותם מיראת שמים, כי
המאירי ולומדי החוכמה הבינו את תועלתה ללימוד התורה והיו ישרים ויראי שמיים.
התנגדות רא"ש ללימוד החוכמה באה להגן על מעמדו על שלא ידע חוכמה חייונית זו
שהרגיש בה נחות לגבי רמב"ם. והדגיש המאירי לר' אבא מארי:
'החוכמה יקרה בעינינו ורבת התועלת
בפרטיה ובכלליה בכל מה שחיברו בה חכמי ישראל...'
וטען בצדק, שרשב"א, רא"ש,
ר' אבא מארי והנלוים אליהם, הוסיפו על דבריהם פשע באומרם שלומדי
החוכמה התרחקו מתורה ומיראת שמיים:
והוסיפו על דבריהם פשע לאמר, כי מיום התפשט החכמה
בארץ בטלה חסידות ויראת חטא עד שלא נמצא אחד מיודעיה ירא את ה' מנעוריו.
כלומר, טענתם שהחוכמה מרחיקה מהתורה
ומיראת שמיים, לא רק לא נכונה, אלא היא פשע והדגיש לו:
אכן יש ה' במקום הזה ואתה ידעת.
ואתה, ר' אבא, יודע שיש ה' במקומנו,
למרות שאנו עוסקים בחוכמה היקרה בעינינו ורבת התועלת בפרטיה ובכלליה ולא גרמה לנו
להתרחק מיראת ה' אלא, להפך איפשרה לנו לגדול בתורה ובמדעים ולכבוד מהגויים.
הרבה גדולים בישראל, חלקו על המתנגדים
ללימוד מדעים ומתימטיקה והורו שהכרחי ללמוד מדעים להבנת התורה והרי דעות כמה מהם.
הגאון מוילנה (הגר"א), שחי במאה השמונה עשרה, ביקש מהדיין משקלאו לתרגם את
ספר ההנדסה של אויקלידס לעברית.
בהקדמה לספר כתב הדיין שהגר"א
קבע שמי שחסרה לו יד אחת בחוכמת העולם חסרות לו מאה ידות בתורה. רבי שלמה ברבי משה
מחלמא שנקרא על שם פירושו למשנה תורה 'מרכבת המשנה' (מרכבה"מ), שחי בזמנו של
הגר"א. בהקדמה לפירושו ביקר את דרכי הלימוד בדורו, התווכח עם מתנגדי לימודי
המדעים... והעיד על עצמו שלמד חשבון ואלגברה, הנדסה, תכונה, טבע, פילוסופיה,
דקדוק והגיון. רבי משה סופר, ה'חתם סופר' שחי כחמישים שנה אחרי הגר"א
ומרכה"מ, הדגיש ואף הסביר מדוע כל החוכמות דרושות להבת התורה וכך כתב:
כי כל החוכמות הן רקחות...לתורה והם
פתחים ושערים לה. ומי שאין לו ידיעה בנתוח לא ידע הלכות טריפות על בוריה,
וחכמת השיעור וגימטרי' לעירובין וסוכה וחלוקת הארץ וכדומה...
חוכמות שהן 'פתחים ושערים' לתורה יש
ללמוד מתחילת לימוד התורה, לא אחרי גיל 25. אין ספק שגם רא"ש הבין את אשר
הבין חת"ס ואף ידע זאת מנסיונו האישי כנ"ל וסביר שמחוסר ידע זה,
לא הבין הלכות עוד שלהבנתן דרוש ידע בהנדסה למשל הלכות טומאת מת טז, ו-יז, והלכות
במסכתות עירובין וסוכה.
אם כך מדוע חתם רא"ש על חרם
רשב"א? שתי סיבות לכך האחת מההבט האישי. כי נוח לאדם גאה ולא ישר כרא"ש,
לפסול ידע שחסר לו, למרות שהוא מכיר בחשיבותו, מאשר להדגיש את חשיבות ידע
מתימטיקה ומדעים שחסר לו. לכן ביטל ערך לימוד מתימטיקה ומדעים שכינה אותם, 'החוכמה
החיצונית' שחסרה לו, והכריז בגאווה:
תהלה לאל חנני אלוהים ויש לי כל
בסברא אמתית של תורת משה רבינו עליו השלום, ככל חכמי ספרד הנמצאים בימים אלה, ואף
על פי שלא ידעתי מחכמה חיצונית שלכם - בריך רחמנא דשזבן מינה כי בא האות והמופת
להדיח אדם מיראת ה' ותורתו"
רא"ש התפאר שיש לו כל 'בסברא
אמיתית של תורת משה', למרות שידע שאין לו! ולכן לא הבין הלכות
פשוטות וודאי שאת מדעי הא-לוהות הדורשים ידע בתורת ההגיון, במתימטקה ובמדעי הטבע,
לא יכול להבין. אך למרות זאת, הכריז שהוא מברך את ה' שהצילו מידיעת 'החכמה
החיצונית' וה'האות והמופת להדיח אדם מיראת ה' ותורתו'.
טענת רא"ש שהמדעים גורמים 'להדיח
אדם מיראת ה' ותורתו' היא טענת שווא, עליה הגיב יפה המאירי במכתבו לאבא מארי
כנ"ל. גם טיעוני רא"ש לביטול ערך החכמה ללימוד תורה, חסרי הגיון
והגינות, התנגדו לו חז"ל גדולי ישראל רמב"ם, הגר"א, מרכבה"מ,
חתם סופר, מהר"ל ועוד.
ועוד הכרזת רא"ש המעידה על
'צניעותו':
245 "...תהלה לאל בעודי חי עוד
יש תורה בישראל להביא ראיה מן המשנה וגמרא בבלית וירושלמית, ולא יצטרכו להביא
משלים לפסקי דינים, כי חכמת הפילוסופיה וחכמת התורה והמשפטים אינן על דרך אחת, כי
חכמת התורה היא קבלה למשה מסיני, אבל חכמת הפילוסופיה היא טבעית, וחכמים גדולים
העמידו כל דבר על טבעו ומרוב חכמתם העמיקו שחתו והוצרכו לכפור בתורת משה, לפי שאין
כל התורה טבעית אלא קבלה, ועל זה נאמר: תמים תהיה עם ה' אלהיך".
'צנוע' היה רא"ש באמירה שבעודו
חי 'יש תורה בישראל' וראוי לתשובה שבספר איוב יב,ב 'איתך תמות חוכמה'. טענת
רא"ש ש'חכמים גדולים... מרוב חכמתם העמיקו שחתו והוצרכו לכפור בתורת משה'
מוכיחה על חוסר יושרו שביקש להפוך חסרונותיו בידע חיוני ללימוד התורה, ליתרונות.
איש 'תמים' זה העז להמליץ לאחרים: 'תמים תהיה עם ה' אלהיך'.
'הפרופ', שכתב את ערך רא"ש
באינציקלופדיה, הבין שהתנגדות רא"ש ללימוד ספרי היוונים, היינו מתימטיקה
וחוכמת הטבע, נוגדת את דעת חז"ל נחשבת בלתי הגיונית היום לכן הוסיף, בלא כל
בסיס עובדתי:
הרא"ש לא היה משוללי ההשכלה
והחוכמות החיצוניות, כפי שנראה לכאורה מדבריו הנזכרים. כל התנגדותו היתה מכוונת רק
נגד דרכם ושאיפתם של משכילי ספרד ופרובינציה לתת יתרון ללימודי חכמות אלה על לימוד
התורה. "על זה אמר החכם כל באיה לא ישובון, רוצה לאמר כל הבא ונכנס מתחילה
בחכמה זו, לא יוכל לצאת ממנה להכניס בליבו חכמת התורה, כי לא יוכל לשוב מחכמת
הטבעיות שהורגל בה, כי לבו תמיד נמשך אחריה, ומחמת זה לא ישיג לעמוד על חכמת התורה
שהיא אורחות חיים". מכאן באה דרישתו להקדים את לימוד התורה עד שתכנס בלבם
של התלמידים ולדחות את למודי החכמות עד לאחר גיל כ"ה, בהתאם לחרמו של
הרשב"א בשנת ס"ה.
אולם אין ספק שידע 'הפרופ' שטיעוניו
להצדקת דברי רא"ש, רחוקים מהאמת ולכן לא ציטט את דברי רא"ש במלואם,
והרי המשך דברי רא"ש:
כי יהיה ליבו (של לומד ספרי היוונים
וחוכמות הטבע) תמיד על חוכמת הטבע ותעלה בליבו להשוות את החוכמות יחד
ולהביא ראיה מזו לזו ומתוך זה יעוות המשפט כי שני הפכים הם צרות זו לזו ולא
ישכנו במקום אחד.
'הפרופ' השמיט פיסקה זו שמוכיחה שלדעת
רא"ש חוכמת הטבע וחוכמת התורה 'שני הפכים, הם צרות זו לזו ולא ישכנו
במקום אחד' ומי שלמדן, 'יעוות משפט'! יש בדברי רא"ש אלה, סילוף משווע
של האמת ואף רמז בדבריו שרמב"ם, שלמד חוכמות ברמה הגבוהה ביותר, 'יעוות
משפט'.
והוסיף 'הפרופ' טיעון חסר בסיס ליפות
את מניעי רא"ש בחתימתו על חרם רשב"א על הלומד מדעים לפני גיל 25.
כל התנגדותו היתה מכוונת רק נגד דרכם
ושאיפתם של משכילי ספרד ופרובינציה לתת יתרון ללימודי חכמות אלה על לימוד התורה.
כי וודאי ידע 'הפרופ' שהמאירי, בן
דורו של רא"ש שחי בספרד, הכיר היטב את מצב משכילי ספרד באותה תקופה, התנגד
לחרם רשב"א ורא"ש וקבע שהחוכמה 'יקרה ורבת התועלת בפרטיה ובכלליה'. הוא
לא חשש שלימוד החוכמה יפריע ללימוד התורה, להפך שבהעדרה מתוכנו יאמרו הגויים 'רק
עם פתי וסכל, תחת אומרם רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה'. לכן גער באבא מארי
כנ"ל.
אפשר להיווכח בעדיפות פירוש המאירי
לתלמוד על פירוש רא"ש, כשמשווים ביניהם, כיצד?
לפני המאירי ורא"ש היו שתי
גירסאות בתלמוד במסכת פסחים כט,ב. לדברי המאירי, ברוב הספרים בזמנם, היתה
הגירסה:
אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו
בין שלא במינו אסור, שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר
ובמיעוט הספרים היתה הגירסה:
אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו
בין שלא במינו אסור כרב ושלא בזמנו מותר כרבי שמעון ועל האמת אינה גירסה...
על הגירסה הראשונה כתב המאירי בפירושו
לתלמוד בעמ' פג' (בהוצאת קדם):
ומאחר שברור לנו לענין שאר איסורין
שהלכה כר' יוחנן שאף במינן בנותן טעם, ושאף רבא בעצמו אמרה כן... אם כן מה
שאמר רבא 'הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור', יראה לפרש אסור
בנותן טעם, כדין שאר איסורין, ומכאן כתבו קצת רבני צרפת שהוא בששים...
והוסיף המאירי:
אלא שמניחים מקום לאוסרים מפני שהם
מרובים,
עד שבקצת ספרים גורסים: אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא
במינו אסור כרב ושלא בזמנו מותר כרבי שמעון ועל האמת אינה גירסה...
למרות שעל האמת אינה גירסה וחמץ בפסח
אוסר רק בנותן טעם ככל איסורין שבתורה, כתב המאירי שהניחו 'מקום לאוסרים מפני שהם
מרובים'. הנוסח שהיה בימי המאירי במיעוט ספרי התלמוד נמצא כיום בכולם ונובע ממנו
איסור אבסורדי: איסור הנאה ממימות כל הנהרות הימים והאגמים בעולם בפסח, שהרי אין
ספק שנפל בהם משהו חמץ בפסח. איסור אבסורדי זה המקשה מאד על הציבור, אך הוא נוח
לרבנים כי כל חומרה מגבירה את תלות הקהל בהם!
פעמיים כתב המאירי שלפי האמת גירסת
התלמוד שלפנינו היום, האוסרת חמץ שנתערב בשאינו מינו בפסח בכל שהוא, 'על
האמת אינה גירסה...' ואכן בהערה מס. 252 של מהדיר כתבי המאירי, בעמ' פז,
נאמר:
וכן הוא במאור כאן, אחרי שמביא את
דברי רי"ף, כתב, ומדבריו אתה למד שמה שנמצא כתוב בכל ספרי הגמ'
שלנו 'במשהו כרב', אינו מעיקר הגמ', אלא תלויה היתה מפירושי הראשונים והכניסוה
הסופרים בספרים.
לפי המאירי והמאור, הגירסה הכוללת
את המלים 'במשהו כרב' ו'כרבי שמעון', אינה גירסת אמת. בימי המאירי נמצאה הגירסה
המטעה רק 'בקצת ספרים', אך במשך הזמן נעלמו הגמרות שבהן היתה הגירסה המקורית כפי
שנעלמו הגמרות הספרדיות המדויקות שבהן כתוב במסכת פסחים 'בלע מרור יצא', כמו ששונו
התלמוד, פירוש רמב"ם למשנה ומשנה תורה, ראה מבוא.
כבר בזמנו של המאירי הוחל בשינוי נוסח
התלמוד, נוהג פסול ומביש ששיבש מאד את ספרי התלמוד שלפנינו, ראה מבוא. בקצת הספרים בימיו היתה גירסה האוסרת
חמץ שנתערב בשאינו מינו בפסח בכל שהוא, ועליה כתב'ועל האמת אינה גירסה...'.
נזכיר שבפרק הראשון הובאו דברי פרופ'
ישראל תא-שמע על שינויים נרחבים שעשו בעלי התוספות בתלמוד, והרי ליקוט מדבריו שם:
כדי לשוות לסוגיותיו פנים חדשות
לגמרי... תופעה זו הוכרה כבר על ידי החכמים הראשונים שחיפשו, בכל מקום, אחר
'נוסחאות ספרדיות' שהוחזקו בטהרתן. ...לא רק מלים וקטעי משפטים הוחלפו בספרים, אלא
הרכבות של ממש, ממקורות חיצוניים, מקבילים וזרים...גם בתחום ספרות הגאונים.
כדי לבסס איסור זה, שונו גם דברי
רי"ף על משנה ט בפרק ה' בהלכות עבודה זרה שכך כתב המאירי (עמ' 308 בהוצאת
קדם):
כל איסורין שבתורה יש פוסקין שבמינן
במשהו ובשאינן מינן בנותן טעם, ואף גדולי הפוסקים (רי"ף) הביאוה בהלכותיהם,
אלא שגדולי תלמידיהם העידו עליהם שחזרו בהם...
כלומר בספרי רי"ף שהיו ידועים
למאירי, פסק רי"ף כדעת 'כולם', שהם רב, שמואל, רבי יוחנן, ריש לקיש, רבא עצמו
ורבא בשם חכמים: מין בשאינו מינו בכל איסורין שבתורה אוסר רק בנותן טעם. ובהערה
ציין אברהם סופר, המהדיר:
כ"כ בעל המאור בפירקין ד"ה
כתב שראה ספר רי"ף שבא מעבר לים "והיה כתוב בו בכתב יד אחד מתלמידי הרב
ז"ל וכו' חזר בו מפסק זה", ובפסחים ל' א' כתב בעל המאור "וכן נמצא
בכתב מר יוסף בר יושתו ממדינת גייאן על רבו רי"ף ז"ל שחזר בו"
וכו'.
אך לא יתכן שרי"ף חזר מפסיקה לפי
'כולם' לפסוק נגד 'כולם' הלכה שלפיה אסורים בהנייה בפסח מימי כל הימים, האגמים
והנהרות, שהרי וודאי נתערב בהם משהו חמץ בפסח.
במקומות רבים טענו משני דברי הגדולים
לצורכיהם, שהגדולים חזרו בהם, והסתמכו על 'ספר מדוייק', 'ספר מוגה', 'ספר שבא מעבר
לים', או על תשובת הגדול עצמו, או תשובת בנו, או תלמידו. למשל בהלכות לולב ז,ז
הסתמך כס"מ על מכתב 'ר אברהם בן רמב"ם שהגיע לידיו, ולפיו חזר בו
רמב"ם מאיסור תוספת ערבות ללולב. אבל קל להוכיח שהמכתב מזויף וקשה להבין
שכס"מ לא הבחין בכך, ראה מבוא.
המאירי לא קיבל את הדעה שרי"ף
חזר בו מדעתו שכל איסורין שבתורה מין בשאינו מינו בנותן טעם, ולכן כתב 'מדלא קא
יהיב שיעורא למילתיה שמע מינה במשהו', כי אין ליחס לרי"ף מסקנה בלתי הגיונית
כזאת! שהרי ההגיון מחייב שאם לא נתן רבא שיעור, משמע שהשיעור הוא בנותן טעם ככל
איסורים שבתורה, כאמור במסכת עבודה זרה עג,ב בתלמוד הבבלי:
רב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין
שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם. זה הכלל לאתויי מאי? לאתויי כל
איסורין שבתורה. ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה בין במינן
בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך, במינן במשהו ושלא במינן בנותן טעם
וזה הכלל לאתויי טבל.
כל האמוראים הנ"ל פסקו שמין
בשאינו מינו אוסר בנותן טעם בכל איסורין שבתורה.
ולא יתכן שרי"ף חזר בו מדעת כל
האמוראים הנ"ל ופסק נגד דעת 'כולם', הדיווח שחזר בו מזוייף!
בניגוד למאירי שקבע שגירסת מקצת
הספרים בימיו שחמשץ שנתערבבשאינו מינו בפסח אוסר בכל שהוא, הביא רא"ש גירסה
שיוחסה לרי"ף לפי 'עדות' גדולי תלמידיו, אך ברור שאינה אמת, וכך כתבה
רא"ש:
אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו
בין שלא במינו אסור, ומדלא קא יהיב שיעורא למילתיה שמע מינה במשהו.
אך לא יתכן שרי"ף כתב 'ומדלא קא
יהיב שיעורא למילתיה שמע מינה במשהו' לא רק מפני שלא יתכן שחזר מדעת 'כולם' ופסק
נגד דעת 'כולם', אלא משיקול הגיוני פשוט, כיצד?
רבא לא נתן שיעור לדבריו כי השיעור
הוא בנותן טעם כדעת כולם, שכל איסורים שבתורה מין בשאינו מינו בנותן טעם.
המסקנה שהוא אוסר במשהו, לא הגיונית, אלא סופיסטית ומגמתית ולכן אין ליחסה
לרי"ף. ואין להניח שלא הבין זאת רא"ש, אך הוא לא היה הגון, ביחוד כשחלק
על רמב"ם.
ועוד, נשים לב שמהפיסקה 'ומדלא קא
יהיב שיעורא למילתיה שמע מינה במשהו' מוכח שבגירסת התלמוד שלפני רי"ף
ורא"ש, לא היה כתוב 'במשהו כרב' וכי הנוסח המקורי לפיסקה זו במסכת פסחים,
כט,ב, היה:
אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו
בין שלא במינו אסור
כעדות המאירי על גירסת רוב הספרים
בימי המאירי ורא"ש. ויתכן שלגירסה נכונה זו, נוספו המלים 'במשהו כרב' לפי
דברי רא"ש בשם רי"ף, כך:
אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו
בין שלא במינו אסור במשהו
אחר זאת הוכנס ושינוי נוסף:
אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו
בין שלא במינו אסור במשהו כרב
בחירת רא"ש גירסה מיוחסת
לרי"ף, שברור שהיא משוכתבת, לפיה כיוון שלא נתן רבא שיעור לחמץ שנתערב בפסח
באינו מינו, משמע שאוסר במשהו, מוכיחה על חוסר יושר רא"ש שיחס לרי"ף דעה
שנוגדת את דעת 'כולם' שמתחייב ממנה אבסורד כנ"ל, אך קשה להניח שרא"ש לא
הבין זאת, סביר ביותר שאימץ דעה לא הגיונית להניח דעת הרבנים המחמירים כי הם
הרבים.
לפנינו רק גמרות עם נוסח משוכתב,
שהועבר גם לפירוש רמב"ם למשנה ראה, כת"י ששון אינו
כת"י רמב"ם <ולהלכה ה בפרק א במשנה תורה בהלכות חמץ ומצה גם
בהוצאות קאפח ופרנקל.
כדי לבסס את איסור משהו חמץ שנתערב
בשאינו מינו בפסח (להלן ה'איסור') שיכתבו את התלמוד בעוד מקום במסכת פסחים כט,ב,
שם נאמר:
חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו
אסור. רב לטעמיה דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה במינו במשהו שלא
במינו בנותן טעם רב גזר חמץ בזמנו שלא במינו אטו מינו...
אך גם זו תוספת, כמו המלים 'במשהו
כרב', שהרי המאירי כתב שרבא פסק לדעת 'כולם' ולו היתה בתלמוד שלפניו גזירת
רב לאסור משהו חמץ שנתערב שלא במינו בפסח, לא יכול היה לכתוב שרבא פסק כדעת 'כולם'
ולא יכלו רי"ף ורמב"ם לפסוק כמו 'כולם', שחמץ בשאינו מינו בפסח אוסר
בנותן טעם. המשנים בחרו ליחס גזירה זו לרב כי:
הלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני (בבלי, בכורות
מט,ב)
מכאן שבנוסח התלמוד שלפני רי"ף,
רמב"ם והמאירי, לא היתה הפיסקה בה גזר רב איסור על משהו חמץ בשאינו מינו בפסח
כמו שלא היו המלים 'במשהו כרב' בדברי רבא אלה תוספות ה'מחמירים' כמו במקומות רבים
אחרים, תוספת המילה 'לא' בתלמוד ובמשנה והפיכת 'בלע מרור יצא', ל'בלע מרור לא
יצא'. תוספת מילה 'אינו' בהלכה ו בפרק ו בהלכות עירובין והפיכת 'הרי זה עירוב'
ל'הרי זה אינו עירוב' על ידי המחמירים, ראה הערה שם.
ואבדו הגמרות הספרדיות המקוריות,
כמתואר בהקדמה לספרו של פרופסור ישראל מ.
תא-שמע, 'מנהג אשכנז הקדמון', שדבריו
צוטטו במבוא.
המאירי הבין שגירסת התלמוד המקורית,
שנמצאה ברוב הספרים בזמנו שלפיה דעת רבא חמץ שנתערב בשאינו מינו
בפסח אוסר רק בנותן טעם כדעת הכל, היא גירסת אמת וכי הגירסה שיש בה
המלים 'במשהו כרב' אינה גירסת אמת, אלא שיכתוב התלמוד לצורכי
המחמירים. גישת המאירי הגיונית ומוכיחה את יתרונו על רא"ש בהבנת דעת
חז"ל ועל יושרו.
פירוש המאירי לתלמוד נכון יותר מפירוש
רא"ש שוודאי ידע את גירסת רוב הספרים ואת דעת חז"ל, אך למרות זאת זאת,
הביא גירסת רי"ף, שזייופה ניכר מתוכה, כדי לחזק את 'האיסור' גם לפי
רי"ף, לא סביר שרא"ש לא הבין שאינה גירסת אמת, אלא מובן שרצה לקיימה
בקהל. סביר שדעתו תרמה לקבלת הגירסה 'במשהו כרב' ונעלמו הספרים עם גירסת האמת.
דיון מפורט הרבה יותר על השינויים בתלמוד, במשנה תורה ובפירוש המשנה לרמב"ם,
כדי לעגן איסור משהו חמץ שנתערב בשאינו מינו בפסח, יש במאמר תערובת
חמץ בשאינו מינו בפסח.
יש הוכחות סבירות שרא"ש, או עושי
דברו, החדירו להלכה א בפרק ב בהלכות ממרים למשנה תורה את הדעה ש'הלכתא כבתראי'
<ממרים ב,א לא כתב רמב"ם אלא עושי דבר רא"ש>.
והרי עוד דוגמה שפירוש המאירי לתלמוד
טוב ונכון יותר מפירוש רא"ש לתלמוד.
בנוסח התלמוד שלפנינו בבא בתרא, קעג,ב
נאמר:
המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן
הערב ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה, יפרע מן הערב. במה דברים אמורים בשאין נכסים
ללוה, אבל יש נכסים ללוה, לא יפרע מן הערב...
רא"ש בפירושו לתלמוד (הוצאת
ווילנא, עמוד רא,א עמודה שמאלית באמצע), כתב:
ואם אמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה
וכו'... ופירש ר"ת: אין נכסים ללוה, פירוש נכסים ידועים כגון קרקעות הלכך ערב
גרידא אפילו אין לו קרקעות ללוה, לא יפרע מן הערב אלא יתבע הלוה לדין אולי יתן
לו מטלטלין ואם אינו כאן, מודיעין לו כדין המפורש בהגוזל (דף קיב): ... ואם
אמר ממי שארצה אפרע אם יש לו קרקע ללוה ואפילו זיבורית לא יפרע מן הערב...
לפי דברי רא"ש, ר"ת ורבני
אשכנז שהתנגדו לרמב"ם וללימוד מדעים, פסקו שגם אם אמר 'על מנת שאפרע ממי
שארצה, אם יש נכסים ללוה, לא יפרע מן הערב' וטעו כי לא הבינו שהפיסקה בבבא בתרא
קע,ג,ב:
במה דברים אמורים בשאין נכסים ללוה
אבל יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב
אינה להלכה, שהרי 'כל תנאי שבממון
קיים'. ואכן רמב"ם, המאירי ומרכבה"מ שלמדו מדעים וחשיבה עקבית, פסקו לפי
הכלל כל תנאי שבממון קיים, שאם אמר המלווה 'על שאפרע ממי שארצה, יפרע מהערב,
אעפ"י שיש נכסים ללווה'.
וכך כתוב בהלכות לווה ומלווה כה,ה [ד]
בנוסח כתי"ת ובדפוסים הישנים:
התנה המלווה על הערב ואמר לו על מנת
שאיפרע ממי שארצה, או שהיה קבלן, הרי זה יתבע את הערב הזה או את הקבלן תחילה;
וייפרע מהן, אף על פי שיש נכסים ללווה.
אולם בנוסח משנה תורה בכתה"י הלא
תימנים (כתיל"ת) ובדפוסים החדשים נאמר:
התנה המלוה על הערב ואמר לו על מנת
שאפרע ממי שארצה אם יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב...
בנוסח כתיל"ת יש 15 מלים שאינן
בכתי"ת ולא בדפוסים הישנים ואין ספק שנוספו כדי להתאים את נוסח משנה תורה
לאמור בנוסח התלמוד שלפנינו ולדעת רא"ש, ר"ת, מ"מ ואחרים שפסקו שגם
אם התנה המלווה 'על מנת שאיפרע ממי שארצה', אם יש נכסים ללווה, לא יתבע את הערב.
צוות פרנקל ידע את נוסח כתה"י
התימנים שהוא נוסח הדפוסים הראשונים, את דעת ר"י מיגאש שתואמת את גירסת
כתי"ת וגם את דעת מרכבה"מ שכתב שגירסת כתי"ת תימן היא 'גירסה
דווקנית' ודעת המאירי שהוכיחו שנוסח כתיל"ת שובש. ולמרות כל זאת, אימץ צוות
פרנקל את נוסח כתיל"ת, כי נמשך אחר שיבוש פירוש המשנה בכת"י ששון המיוחס
לרמב"ם, ראה שנוי נרחב בהלכות לווה ומלווה (3).
עוד הבדל חשוב יש בין פירוש רא"ש
לתלמוד לבין פירוש המאירי. רא"ש קיבל דברי חז"ל בתלמוד גם אם כפשוטם
נראו לא הגיוניים. אך רמב"ם והמאירי שכיבדו מאד את דעת חז"ל, הבינו שאם
דבריהם כפשוטם נראים לא הגיוניים, צריך לנסות להבין למה התכוונו כי חז"ל אמרו
דברים שנראים מוזרים, לפי צורך השעה, למשל:
נאמר בתלמוד במסכת פסחים קט,א (לפי
תרגום רב עדין אבן ישראל):
ולא יפחתו לו מארבעה: כיצד תקנו חכמים
דבר שמגיעים בו לידי סכנה? והרי שנו בברייתא: לא יאכל אדם שניים ולא ישתה שניים
ולא יקנח שניים ולא יעשה צרכיו שניים, אמר רב נחמן אמר הפסוק (שמות יב) ליל
שמורים, לילה המשומר ובא מן המזיקין. רבא אמר כוס של ברכה מצטרף לטובה ואינו מצטרף
לרעה...
לכאורה מדברים אלה, נראה שחז"ל חששו מפעולה שנעשית
בזוגות. רא"ש הביא דברי חז"ל אלה ולא העלה אפשרות שאין זו דעתם, אך
המאירי הבין שדברי חז"ל נאמרו לפי צורכי העם שהאמין, אז, שיש סכנה בשתיית
מספר זוגי של כוסות יין וכך כתב:
בכמה מקומות ביארנו שבאותם הזמנים היו
העם נמשכים אחרי דברים המוניים כלחשים ונחשים ופעולות המוניות, וכל שלא היה בהם
סרך עבודה זרה ודרכי האמורי, לא חששו בהם חכמים לעקרם, וכל שכן במה שהיה הרגלות
אצלם כל כך שהיה טבעם מקבל בענין חזוק או חולשה, וכמו שהעידו בסוגיא זו דקפיד
קפדינן ליה, דלא קפיד לא קפדינן ליה. וממין דברים אלו שהיו רגילים להזהר מן
הזוגות, וכשתקנו חכמים ארבע כוסות שלא לגרוע ולא להוסיף, מצד אותם ההבלים הוצרכו,
לרוב רגילותם, לתת טעם לדבריהם. הוא שאמרו ליל שמורים הוא, לילה המשומר ובא מן
המזיקין, וכבר נמנעו מטעם זה מלאמר בה ברכה מעין שבע אם חל בשבת, שהרי לא נתקנה
אלא מפחד המתאחרים לבוא כגון עם שבשדות. וכן אמרו שכוס של ברכה, אחר שאינו מענין
הסדר, מצטרף לטובה ר"ל לבטל תורת הזוגות מן השניים שעברו, ואינו מצטרף לרעה
להחזיר בדין זוגות בצירוף כוס של הלל הבא אחריו, אם מפני שאינו מסדר הפסח כמו
שכתבנו, אם מפני שאותן שלוש שמתחילת אכילה עד סוף אכילה הן חשבון אחד, והרביעי
שהוא אחר אכילה הוא חשבון אחר, וכן פרשוה בדרך אחרת שכל אחד מהם מצווה בפני עצמה
היא ואין צירוף לאחד עם חברו.
המאירי הבין שלא חששו חכמי התלמוד לסכנת הזוגות, אלא שנאלצו
להתחשב בחששות העם, כדי להבטיח שיקימו את מצוות ארבע הכוסות בליל הסדר. לכן
'הסבירו' שאין לחשוש בליל הסדר משתית 4 כוסות, כי ליל הסדר ליל שימורים לה'.
והוסיפו שכוס חמישי מבטל את הזוגות וכו' כל זאת כדי שיקיימו את המצווה, אך
חז"ל עצמם לא חששו מהזוגות. הוכחה לכך שנאמר בדף קי,ב 'במערבא לא קפדי
אזוגי...' במערב זו ארץ ישראל שהיא ממערב לבבל, לא חששו מזוגות, לא העם ולא
החכמים ומובן שלא יתכן שחכמי בבל חששו לזוגות, בעוד שחכמי ארץ ישראל
לא חששו, אלא מדובר באמונה של עם הארץ בבל, אך לא בישראל.
את זאת לא הבין רא"ש לכן הביא את דברי חז"ל על הסכנה
שבזוגות ולא העלה אפשרות שאין זו דעתם, אלא דעת ההמון בבבל באותו זמן.
במשך הגלות קבלו היהודים אמונות הבל מהעמים שבתוכם ישבו ואף
התדרדרו עד אמונה בגשמות הבורא כמו שקרה ליהודי אירופה וכמתואר בפרק הראשון בסדרה
זו. על השפעת הגויים על היהודים שישבו ביניהם, אמר הרב בנימין זאב בנדיקט,
זצ"ל, ש"היהודים בארצות פזוריהם, לא היו שונים ביהדותם, אלא בגויות
שדבקה בהם", ואכן עד היום כך הדבר!
הוכח שהמאירי עלה על רא"ש בהבנת דעת חז"ל, בהתנהגות
לפי חז"ל ורמב"ם ובהקפדה על האמת מול דעות המרובים שקבע שגירסתם אינה
גירסת אמת. המאירי השתדל למנוע את מחלוקת רא"ש, רשב"א והנלוים אליהם
שעוררו, כדי 'לבטל עניין החכמה ולגרשה' מנחלת ישראל. אך לא נשמעו לו ונזקיה נמשכים
עד היום.
הסיבה השניה שרשב"א, רא"ש, ר' אבא בר מארי וההולכים
בדרכם, התנגדו ומתנגדים ללימוד מדעים עד היום, דומה לסיבה שהכמרים הקתולים התנגדו
להשכלת מאמיניהם והורו להם 'האמן, האמן על תשאל!' ('Glaube, glaube frage nicht'). את השליטה בהמונים הבטיחו הכמרים בהחזקת ההמונים בבורות, לכן
התנגדו, לא רק שהעם ילמד מדעים, אלא השתדלו למנוע מההמונים כל ידע דתי שיכול לפקוח
את עיניהם ולהביאם לכפור בסמכות הבלתי מעורערת של הכמרים. גם הטילו אימה על כל מי
שלא קיבל את דבריהם, והגיבו על כל מה שחששו שיפגע בסמכותם הבלעדית, בפעולות דכוי
קשות עד שפיכות דמים. במאה ה16-, כמאתיים שנה אחר רא"ש, העז המלומד William Tyndale לתרגם את הברית החדשה מלטינית לאנגלית. בכך איפשר לעם להבין את
האמור בברית החדשה ולגבש השקפה דתית בלתי תלויה בכמרים שראו בכך איום על הגמונותם.
לכן כשניסה Tyndale ניסה לפרסם את תרגומו רדפוהו בכל אירופה. לבסוף נתפס, נחנק וליתר
בטחון נשרף. ראה הערה 19 בפרק הראשון.
גם בין דייני ישראל שהתנגדו לרמב"ם והשתדלו להרחיק את העם
ממשנה תורה, כי איפשר לעם להשתחרר מתלותו, הכמעט מוחלטת בהם, היו כאלה שלא בחלו
באמצעים כדי להבטיח את שליטתם בעם. בפרק הראשון דווח שיונה גירונדי מסר את ספר
המדע ואת ספר מורה נבוכים לשריפה בידי הכמרים, ולא הסתפק בכך אלא ביקש מהכמרים:
ראו כי בני עמנו רובם מינים וכופרים,
כי נפתו לדברי רבינו משה ממצרים (הכוונה לרמב"ם) אשר כתב ספרי מינות. ואתם
מבערים את המינים שלכם, בערו את שלנו... עד שהגיעו הדברים אל הקרדינא"ל עד
אשר היו היהודים במונפילי"ר והנלוים אליהם בסכנה גדולה וללעג וקלס בפי
הגויים...
(ממכת רבי דוד קימחי (רד"ק) גדול
חכמי הדור, לר' יהודה בן אלפכא"ר שנמצא בספר 'קובץ תשובות רמב"ם
ואגרותיו, ליפסיא, בחלקו השלישי 'אגרות קנאות', בעמ' 3, ראה פירוט מעשים מזעזעים
אלה, בהערה 20 בפרק הראשון)
המתנגדים לרמב"ם שהרחיקו את העם מלכת לפיו, התרחקו גם הם
עצמם מתורת ישראל.
מאמצי רא"ש להרחיק את העם ממשנה תורה, הרחיקו אותו עצמו
מדרך התורה שהוא היה אמור לדעתה וללכת בה כדוגמה לעם, וכך הגיע לעבור על גופי תורה
חמורים, כיצד?
רא"ש כתב שכשהגיע לספרד בקשוהו דייני ספרד להסכים להמית
אדם שברך את ה', על כך כתב:
הפלאתם לשאלני בדיני נפשות, כי בכל הארצות
ששמעתי עליהן אין דנין דיני נפשות, לולי, פה בארץ ספרד, ותמהתי מאד בבואי הלום איך
היו דנין דיני נפשות בלא סנהדרין, ואמרו לי כי הורמנא דמלכא הוא*, על כן הנחתי להם
כמנהגם, אבל מעולם לא הסכמתי עמהם על איבוד נפש.
('הרמנא דמלכא' נזכר בתלמוד
בגיטין ופירש רש"י 'שולטנות המלך', כלומר מרות המלוכה, א. לוי)
איך הירשה לעצמו רא"ש להניח 'להם כמנהגם'? וכי כדי למצא
חן בעיניהם הניח להם לעבור על איסורי תורה חמורים?! הכך נוהג דיין ירא שמיים וירא
חטא? בתחילה לא הסכים רא"ש להמית את המגדף, אך הסכים לכריתת לשונו, ובמקרה אחר
של אשה נואפת הסכים לדונה בכריתת האף.
'הפרופ' שכתב את ערך 'ר' אשר בן יחיאל', ב'אינציקלופדיה לגדולי
ישראל', תרץ עונשים אלה בטענה:
בהטלת ענשין אכזריים אלה נגררו בתי
הדין היהודיים אחרי נימוסי המלכות ודיניהם.
אולם ברור שאין לקבל תירוץ נבוב זה, כי האחריות על מעשים
נוראים אלה היתה על מי שהסכים להם, רא"ש ועושי דברו!
והמשיך הפרופסור להצדיק את דרך רא"ש, וכך כתב:
לבסוף ראה הרא"ש כי אין תקומה
לציבור היהודי בלי משפטי מות ונתן הסכמתו לפסקי דין בהם נדונו למיתה מוסרים
ומלשינים, לאחר שנתברר כי "אין להן תקנה אלא בקרקע".
הוצאה להורג בזמן שאין סנהדרין של דיינים מוסמכים שיושבת בלשכת
הגזית, הינה בניגוד לחוקי התורה ופשע חמור. אפשר להצדיק המתת רודף בלא משפט
סנהדרין, אם אי אפשר למונעו מלפגוע בנרדף בכל דרך אחרת. אולם רא"ש הורה להמית
רב כ'זקן ממרה' שכך כתב לרבי יעקב בן יצחק:
שלומך לנצח החכם רבי יעקב ס"ט בר
יצחק ט"ע (כנראה צ"ל נ"ע) הכתב ששלחתי לאותו חסר מוח...ואם לא
יחזור בו אני מתרה בך ואת כל הקהל שינהגו בו נידוי באותו משוגע יעקב בר משה...ואם
יעמוד במרדו ולא ינהוג דין מנודה בעצמו, אני גוזר עליו במצוות אדוננו המלך
יר"ה שיתן אלף זוז למושל העיר ואני גוזר עליך ר"י שתמסור כתבי זה למושל
העיר שיגבה ממנו קנס הנזכר. ואם כל זה לא יועיל, גוזרני עליך שתודיעני הכל, ומצוה
לנדותו בכל קהלות ספרד וגם ידונו אותו למות בדין זקן ממרה, כי אנו חייבים למסור
נפשותינו על תורת האלהים ולבער עושה הרע מקרבנו. ואתה שלום וכ"א ל"ש
כנפש ד"ש וטובתך
אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל
(בכלל אחד ועשרים, ט-ב עמ' קיב של
שו"ת רא"ש בעריכת יצחק שלמה יודלוב)
הוראה להמית רב כ'זקן ממרה' היא הוראה לרצוח! כי
אין דין זקן ממרה אלא לדיין מוסמך, וגם דיין מוסמך לא נעשה זקן ממרה, אם הסנהדרין
לא יושבת בלשכת הגזית.
לכן נראה שבהוראתו להמית אדם כ'זקן ממרה', ביקש רא"ש לסלק
מתנגד לו, כביכול לשם שמיים! כהכרזתו:
כי אנו חייבים למסור נפשותינו על תורת
האלהים ולבער עושה הרע מקרבנו.
אבל למעשה מסר רא"ש את נפשות אחרים על תורתו הוא ובניגוד
משווע להלכה.
רא"ש שהרחיק את רוב דייני ישראל שבזמנו ממשנה תורה, נסחף
גם הוא בהרחקה זו ועבר ביד רמה עבירות חמורות על איסורי תורה ודברי סופרים. הרחקת
הדיינים והעם מדרך האמת שבמשנה תורה, הביאה צרות הולכות וגוברות כפי שהבטיחנו ה'.
כ50- שנה אחר מות רא"ש, הגיעו צרות היהודים שהחלו במסירת יונה גירונדי את
ספרי רמב"ם לשריפה, לשיא בפרעות קנ"א (1391) (11), וכעבור עוד 100 שנה,
הגיעו לשיא נוסף בגירוש ספרד והאינקויזיציה ברנ"ב (1492). וכתב 'הפרופ'
באינציקלופדיה לגדולי ישראל:
בדור גירוש ספרד כבר העידו, כי בכל
ארץ קסטיליה סמכו על פסקי הרא"ש יותר מעל פסקי הרמב"ם...
נמצא שיחד עם ההתעלמות מפסקי רמב"ם והחלת פסקי רא"ש
בכל ארץ קסטיליה באה גם צרת גירוש ספרד וצרות נוספות. ואמר רבי יוסי בן אלישע שדור
שבאות עליו צרות רבות צריך לבדוק בדייני ישראל. ואין ספק שרא"ש ודייני ישראל
שנשמעו לו
להרחיק את העם מהלכות משנה תורה הנכונות ובכך הורום לעבור על
איסורי תורה ואיסורי חז"ל חמורים כדי להגן על יוקרתם ופרנסתם. דייני ישראל
אלה הם האשמים בצרות שבאו על העם.
איסור לימוד מתימטיקה ומדעים, גרם לא רק ירידה ברמת לימוד
התורה והבנתה, אלא מנע מהעם מלצאת מהשפל הרוחני בו היו דייני אירופה, בזמן
רמב"ם, שנהנו מהתורה והתנגדו ללימוד מדעים. כי ההנאה מהתורה גרמה לדייני
ישראל סמיות הלב וטירוף הדעת לכן האמינו שיש לבורא גוף, שיש ממש בכשפים,
באסטרולוגיה, בהגדת עתידות לפי מעוף ציפור ובעוד אמונות הבל של עובדי אלילים, ראה
פירוט התהליך והערות 12-14 בפרק הראשון. שפל רוחני עמוק זה איפשר את קבלת ספר
הזוהר כספר קדוש במקום לדחותו כספר עבודה זרה, שהרי יש בו אב, אם ובן כמו אצל
הקתולים, יש בו זלזול בדעת חז"ל, אמונות אליליות באסטרולוגיה וכשפים ועוד,
ראה על מקור ספר הזוהר בפרק השני ובערך זוהר באינציקלופדיה העברית.
כפי שראינו רבנים שלמדו מדעים הבינו את התורה, את דעת
חז"ל, טוב יותר מרבנים שלא למדום. רמב"ם, המאירי מרכבה"מ ואחרים
שהכירו בצורך ללמוד מדעים הבינו את מדעי הא-לוהות ושיש בורא יחיד שאין לו גוף שהיה
הווה ויהיה ואין עוד מלבדו.
הידע במדעים איפשר ליודעיו להבחין בין מהציאות לבין הטעיות
הכמרים והאמונות התפלות של העמים שמסביבם, אשר המתנגדים ללימוד המדעים נפתו להאמין
בהן מאז עד היום.
מכל האמור מוכח שרא"ש היה רודן גאה רודף שררה, כבוד
ובלעדיות בפסיקת הלכות.
להשגת מטרותיו, לא נרתע מלהרחיק, בטיעוני שווא, את העם
מלכת בדרך ה' שהתווה רמב"ם במשנה תורה בצורה המושלמת ביותר. למעשה רא"ש
קבע את ה'כלל' המביש 'לא פוסקים כרמב"ם'. רא"ש החדיר גם את הכלל
הקתולי 'הלכה כבתראי' והתיר, על פיו, איסורי תורה ואיסורי חז"ל וגרם לעם
לעבור על איסורים חמורים 'לשם שמיים'.
רא"ש התנגד ללימוד מתימטיקה ומדעים בטענת השווא, שהם
'מעוותים את דעת לומדם, שלא יוכל יותר להבין הלכה'. זאת למרות שידע שהם דרושים
להבנת התורה והמציאות וכדי להנצל מהטעיות הכמרים. בכך התמיד והעמיק את בורות העם
ודייניו, שמחוסר ידע במדעים להבחין בין דמיון למציאות, חזקו בהם האמונות האליליות
בכשפים, באסטרולוגיה ויתר הבלי הכמרים וחלק ניכר מהן נמשך עד היום. בכך חילל
רא"ש את ה' ביזה התורה וכיבה את מאור הדת, כפי שצפה רמב"ם. ממשיכי דרך
רא"ש ממשיכים לכבות את מאור הדת, בהתנגדם למשנה תורה ובמקום שיאמרו הגויים
עלינו, 'רק עם חכם ונבון, הגוי הגדול הזה', הם אומרים, כלשון רמב"ם והמאירי,
'רק עם נבל וסכל הגוי הקטן הזה'.
על רב שאינו הולך בדרך טובה נאמר בתלמוד הבבלי:
ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה
א"ר יהודה היכי ליעביד לשמתיה צריכי ליה רבנן לא לשמתיה קא מיתחיל שמא דשמיא
א"ל לרבב"ח מידי שמיע לך בהא א"ל הכי א"ר יוחנן מאי דכתיב
(מלאכי ב) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא אם דומה
הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו בבלי מועד קטן דף יז,
ובהתאם פסק רמב"ם בהלכות תלמוד תורה ד,ב על רב שאינו הולך
בדרך טובה:
וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה, אף על
פי שחכם גדול הוא, וכל העם צריכין לו--אין מתלמדין ממנו, עד שיחזור למוטב: שנאמר
"כי שפתי כוהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו: כי מלאך ה' צבאות, הוא"
(מלאכי ב,ז). אמרו חכמים, אם דומה הרב למלאך ה' צבאות, תורה יבקשו מפיהו; ואם לאו,
אל יבקשו תורה
מפיהו.
המאירי ורא"ש היו בני אותו גיל וחיו באותו דור. הוכח
שהמאירי היה גדול מרא"ש ביראת שמיים, ביושר, בתורה ובמדעים, אולם לא הוא נעשה
'גדול הדור', אלא רא"ש שלא הלך בדרך טובה ואסור היה ללמוד ממנו. דייני ישראל
בחרו ברא"ש, כי חלק על רמב"ם, ולא במאירי שהלך לפי משנה תורה, ואסר להם
הנאה מהתורה ושימוש בכשפים, באסטרולוגיה ובדומיהם משום עבודה זרה. הנאות אלה היו
בסיס הפרנסה והמעמד של רוב דייני ישראל שלא היו מוכנים לוותר עליהן עד היום,
כמוסבר בפרק הראשון.
מהאמור מוכח שרא"ש היה רב שלא הלך בדרך טובה ולמרות שחכם
גדול היה, אסור היה להתלמד ממנו, עד שיחזור בתשובה, ולא חזר! למרות זאת התלמדו
ממנו, עשוהו גדול הדור ועד היום לומדים את פסקיו!
המחלוקת על משנה תורה גרמה, מראשיתה, לנזק, צער ובושת שלא
ישוערו, כפי שכתב המאירי, ואשר נמשכים על ידי מתנגדי משנה תורה עד היום. לא היה
כרא"ש שהוסיף, העמיק והחמיר את הנזק שגורמת התנגדות דייני ישראל למשנה תורה.
כי לנוחייותו ולכבוד עצמו, התאמץ רא"ש ובטענות שווא והצליח להרחיק את
העם מלקיים את מצוות התורה וחז"ל, בחשיבה ובמעשה, כפי שהורן רמב"ם במשנה
תורה, בצורה מופלאה. לכן כל התומך בדרכו של רא"ש, מאז ועד היום, שותף להרס
שגרם רא"ש וממשיך אותו.
בגלל דיינים כרא"ש, באו ובאות עלינו צרות ומוכיחות שסרנו
מדרך ה'. אין ליחסן לקרי, שהרי הבטיחנו ה' שאם נעשה את רצונו, לא תבואנה עלינו
צרות והוא יתברך, 'א-ל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא', לכן הצרות הבאות עלינו
מוכיחות שחטאנו ועלינו לבדוק את התנהגותנו ולשוב לדרך האמת וכך אמר רבי יוסי בן
אלישע:
תניא רבי יוסי בן אלישע אומר אם ראית
דור שצרות רבות באות עליו, צא ובדוק בדייני ישראל. שכל פורענות שבאה לעולם, לא
באה אלא בשביל דייני ישראל, שנאמר "שמעו נא זאת ראשי בית יעקב וקציני בית
ישראל המתעבים משפט ואת כל הישרה יעקשו. בונה ציון בדמים וירושלים בעוולה,
ראשיה בשוחד ישפוטו
וכהניה במחיר יורו ונביאיה בכסף
יקסומו ועל ה' ישענו לאמור, הלוא ה' בקרבנו, לא תבוא עלינו רעה" (מיכה ג,ט-יא). רשעים
הן אלא שתלו בטחונם במי שאמר והיה העולם לפיכך מביא הקב"ה עליהן ג' פורעניות
כנגד ג' עבירות שבידם שנאמר "לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה
והר הבית לבמות יער" (שם, יב)ואין הקב"ה משרה שכינתו על ישראל עד
שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל שנאמר (ישעיהו א) "ואשיבה ידי עליך
ואצרוף כבור סגיך ואסירה כל בדיליך ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה, אחרי
כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה" (בבלי, שבת קלט,א).
בהמשך יוכח שדייני ישראל מימי רמב"ם עד היום, שחלקו על
רמב"ם, לא צדקו. אכן עלה רמב"ם ביושרו, במסירותו לעמו, בעומק והקף הבנתו
את התורה ואת דעת חז"ל, על כל דייני ישראל מאז חתימת התלמוד עד היום. כן יוכח
שהחולקים על רמב"ם הם האחראים לכל צרותינו, כדברי רבי יוסי בן אלישע.
יש להתאמץ להביא את דיינ ישראל לחזור לנהוג לפי רמב"ם
ונזכה לראות ישועת ה'.
(1) בסוף (בעמ'
קלו) איגרת רמב"ם לתלמידו יוסף בר' יהודה בתרגום רב קאפח בהוצאת מוסד הרב
קוק, כתב רמב"ם:
וכבר הזהרתיך שלא תתרשל עד אשר תדע את
כל החבור ויהיה הוא ספרך, ותלמדהו בכל מקום, כדי שתשיג את כל תועלתו. כי התכלית
המכוונת ממה שנתחבר בתלמוד וזולתו כבר נגמרה ושלמה ומטרת הלומדים אבוד הזמן במשא
ומתן שבתלמוד, כאלו המטרה והתכלית היא ההכשרה בויכוחים לא יותר. וזה לא היה המטרה
העיקרית, אלא המשא המתן והויכוחים נעשו במקרה, כאשר נאמר דבר שקול ופירשו אחד
פירוש מסויים ופירשו השני הפכו, הוזקק כל אחד מהם לברר אופן למודו להכריע את
באורו. ואין המטרה העיקרית אלא ידיעת מה שצריך לעשות וממה להמנע וזה ברור לאדם
כמוך. לפיכך נחלצנו למעד המטרה העיקרית כדי להקל זכירתו. ואף תדע שכבר אבד [הזמן]
בכל מאמרי הום חושביכוחים והנחנו כל שזולת זה למי שהדיף להכשיר את עמצו לכך. כל
שכן שאינם חושבים את זאת הכשרה, אלא חושבים שהיא התכלית
והמטרה העיקרית אשר בה נעשים רבנים
ואותה יש לדרוש.
אלו היתה מטרתנו לפרש את החבור על ידי
התלמוד, לא היינו כותבים את החיבור.
(1) קורח חלק על
משה בטענה:
רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים
ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'.
במדבר טז,ג
והצליח למשוך אחריו מגדולי אותו דור,
שקבלו ממנו את תלונות השווא על משה ואהרון.
אך ידע משה שלא לכבוד קהל ה' דאגו
קורח ועדתו ואמר להם:
...שמעו נא, בני לוי המעט מכם, כי
הבדיל אלוהי ישראל אתכם מעדת ישראל, להקריב אתכם, אליו לעבוד את עבודת משכן ה'
ולעמוד לפני העדה, לשרתם.
ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי איתך,
וביקשתם גם כהונה. (במדבר טז)
וכשבלעתם האדמה, 'כי ניאצו האנשים
האלה את ה'', בא העם בטענות אל משה ואהרון 'אתם המיתם את עם ה''.
וכן, עם ישראל נגרר אחר המרגלים,
שמתוך בקשת שררה, הוציאו את דיבת הארץ רעה כי העדיפו שהעם ישאר במדבר, כדי שהם
ימשיכו להיות ראשי שבטים, כי בארץ ישראל המובטחת יהיה שלטון מלך ויאבדו הם את
מעמדם כראשי שבטים.
והעם נמשך אחריהם, במקום לשמע לדבר ה'
ביד משה, כי העדיף להשאר במדבר מלהלחם על כיבוש הארץ.
אבימלך בן גדעון הרג את שבעים אחיו על
אבן אחת בגלל בקשת השררה.
שאול המלך, שנאמר בו, בשמואל א ט,ב,
'בחור וטוב ואין איש מבני ישראל טוב ממנו, משכמו ומעלה גבוה מכל העם' כשהגיע
למלוכה וחשש שתשמט מבנו יהונתן, רדף את דויד ורצה להמיתו. בגלל רדיפה זו הגיע
להמתת כוהני נוב חפים מפשע אבל חמל על אגג מלך עמלק.
רדיפת שררה הביאה את אבשלום בן דוד
להחניף לעם והקים את רוב בני ישראל נגד אביו דוד, שמסר נפשו להושיע את ישראל מכל
אויביו והיה סמל יושר לב שמלכי יהודה שאחריו הושוו אליו. אבשלום בעל את נשות דוד
ובקש להמית את דוד, וגרם למלחת אחרים קשה, לכך מביאה בקשת השררה.
ירבעם הביא לחלוקת הממלכה והעביר את
ישראל לעבודת אליליים בגלל בקשת שררה. נאמר במלכים א יג, אחר הדבר הזה לא שב ירבעם
מדרכו הרעה. מאי אחר?
אמר רבי אבא, אחר שתפשו הקב"ה
לירבעם בבגדו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן, אמר לו מי בראש?
בן ישי בראש, אי הכי לא בעינא.
(סנהדרין דף קב,א)
ישמעאל בן נתניה בן אלישמע מזרע
המלוכה, ביקש שררה לכן המית את גדליהו וכך בטל הישוב בחורבן בית ראשון. מלכים ב
כה,כה
אפשר להמשיך ברשימה נוראה זו אך אין
צורך.
(2) על האמונות
האליליות התפלות של רוב בני האדם כתב רמב"ם בהרחבה בפירוש משנה ז בפרק
ד בעבודה זרה כתב רמב"ם:
... אמרתי את זאת מפני שאני יודע שרוב
בני האדם ואולי אפילו כולם נפתים אחריהם פתיות גדולה מאד ובדברים רבים ממיניהם
וחושבים שהם דברים אמיתיים, ואין הדבר כן, ואפילו טובים וחסידים מאנשי תורתינו
חושבים שהם דברים נכונים אלא שהם אסורים מטעם התורה בלבד, ואינם
יודעים שהם דברים בטלים ושיקריים
והזהירה התורה עליהם כדרך שהזהירה על השקר. והם דברים שנעשה להם פרסום רב אצל
העמים, והיסוד לכך הם "אלצאבה" והם אנשים אשר רחק אברהם אבינו מהם וחלק
על דעותיהם הנפסדות במה שנתן ה' בלבו מן החכמה. והיו מכבדים את הכוכבים ומיחסים
להם
פעולות לא להם, והם שיסדו את משפטי
הכוכבים והכשפים והלחשים והורדת הר\וחות והשיחות עם הכוכבים והשדים והאוב והנחש
והידעוני לכל מיניהם, ודרישה אל המתים והרבה מן הענינים האלה אשר שלפה תורת האמת
חרבה עליהם וכרתה אותם והם שורש עבודה זרה וענפיה. והוא שהשקר הראשון משפטי
המזלות אשר מתברר במדעי הטבע בטול הנחותיהם...ואחר הרכיבו שקר אחר...ואחר כך
הרכיבו שקר שלישי...וכל הדברים הללו נעשו מחמת הצורך, והוא שבזמנים הקדמונים
איחדו על ידם את אנשי המדינות ודימו בלב המוני העם ואמרו להם שהצלחת ארצכם ומצבכם,
בצורות הללו ושתתקבצו לבתיהם (של הצורות) ותכבדו אלו הזקנים היודעים סודותיהם
ונתקיים להם על ידי כך השלטון והאמינו שהוא דבר אמת והיו אומרים כך אמר
כוכב פלוני וכך דבר מזל פלוני...אמר ה' 'אל תיראו מהם כי לא ירעו וגם להיטיב אין
אתם'.
וכבר ביארו חכמים שכל מה שחושבים בו
מפעולות ה"טלאסם", הוא דבר שאפשר שיארע בדרך מקרה ומיחסים אותו להם, וזה
ענין פילוסופי נכון. וכן מצאתי להם הערה על משפטי המזלות שהם ככל שאר מיני הנחש
והעוננות לא שהם גורם כמו שמדמים ההוזים (כתוב: הוזים בכוונה ברורה) בכוכבים,
אמרו לא תנחשו כגון אלו המנחשים בחולדה, בעופות ובכוכבים וזו היא [גם] דעת
הפילוסופים בהם ...לפי שהזיות בני אדם בכוכבים וב"טלאסם" אינן מעט, וכבר
המרו בזה את התורה לגמרי במה שהם מאמינים באמיתתם.
אינני יודע אם כדאי להביא הערה זו.
(3) כדי להדגיש
את תועלת לימוד מתימטיקה ומדעים להבנת התורה, יורשה לי
להביא
מנסיוני האישי את תמצית הדיון שכתבי בשנוי נרחב בהלכות לווה ומלווה, ואקדים על מה שלמדתי מעיסוקי
שנים רבות בשנויי נוסחאות בכתבי רמב"ם:
נוסף ללימודי רפואה, למדתי מתימטיקה
שימושית, אסטרונומיה וסטטיסטיקה, שלדעת רמב"ם, מרגילים את 'הכוח השכלי בדרכי
המופת, עד שיגיע לו לאדם קנין ידיעת ההקש המופתי מזולתו'. ואכן, לעניות דעתי
איפשרו לי לימודי אלה להתגבר על קשיים בהבנת התורה בכלל וכתבי רמב"ם בפרט,
כיצד?
תוך לימוד משנה תורה נוכחתי שכשנוסח
ההלכה ניתן לפרושים שונים, או כשהאמור בה נוגד הגיון כללי או הלכתי, או אם נראית
סתירה בין דברי רמב"ם בהלכה אחת לדבריו באחרת, יש להניח שאין זה נוסח
רמב"ם. כשנתקלתי בהלכה כזו חקרתי היטב ומה שנראה לי שצריך היה להיות הנוסח
המקורי, כתבתי על פיסת נייר והדבקתיה במקום. כשהודפס משנה תורה עם שנויי נוסחאות
בהוצאת רב פרנקל מצאתי, לשמחתי הרבה, בילקוט שנויי הנוסחאות, שברוב המכריע של
המקרים, צדקתי בנוסח שכתבתי על פיסות הניר.
הדוגמה הבולטת ביותר להצלחת שחזור
נוסח רמב"ם המקורי, לפי עקרון זה, היתה לי בהלכות לווה ומלווה כה, ד-ה. מצאתי
קושי פנימי מבחינה הגיונית בהלכה ד', וחוסר התאמה בין הלכה ד' והלכה ה'. ולאחר
חקירה ודרישה כתבתי, בהערה בתוך ספרי את הדברים, הבאים:
בהלכה ד' נראה כאילו יש הבדל אם אמר
המלוה "על מנת שאפרע ממי שארצה" לבין אם אמר "ממי שארצה תחילה"
ואין הדבר הגיוני, שהרי משמעות "ממי שארצה"' כוללת את את המשמעות
"תחילה" שהרי ממי שיפרע יהיה תחילה. ועוד בגמרא אין הפרש כזה, אין שני
נסוחי תנאים. ועוד, בהלכה ה' לא נזכר "תחילה" והמגיד משנה מוסיף זאת וזה
מיותר. ועוד, לפי הנסוח המקובל של הלכה ד' אין הרמב"ם סובר כרבו הר"י
הלוי, והדוחק לישב דעת הרמב"ם עם דעת הר"י הלוי אינו נראה'.
הגעתי למסקנה שדברי רמב"ם
'הוגהו' ושיש למחוק חמש עשרה מלים, כדי לקבל נוסח רמב"ם הגיוני של
הלכה ד, וזה הנוסח שכתבתי אז:
התנה המלוה על הערב ואמר לו: על מנת
שאפרע ממי שארצה, או שהיה קבלן הרי זה יתבע את הערב הזה או הקבלן תחילה ויפרע מהם
אף על פי שיש נכסים ללווה, ע"כ.
ספר משפטים, בהוצאת פרנקל, עם שינויי
נוסחאות, הגיעני שנים רבות אחרי כתיבת דברים אלה. לשימחתי הרבה, מצאתי בילקוט
שנויי הנוסחאות של פרנקל את הדברים הבאים:
בכתי"ת (חוץ מהגהה בכית"א),
בכיס"ב, בכתי"א ובע"ח ובדפו"י: שאפרע ממי שארצה או שהיה, והשאר
ליתא, ולגרסא זו שיטת רבנו כשיטת רבו הר"י
מיגאש.
נמצא שהנוסח בכתי"ת (חוץ מהגהה
בכית"א), בכיס"ב, בכתי"א בע"ח ובדפו"י:
התנה המלוה על הערב ואמר לו על מנת
שאפרע ממי שארצה או שהיה קבלן הרי זה יתבע את הערב הזה או את הקבלן תחלה ויפרע מהן
אף על פי שיש נכסים ללוה.
זה בדיוק הנוסח שכתבתי על פיסת הניר.
התרגשתי מאד שזכיתי לשחזר בדיוק נוסח רמב"ם מקורי ששונה ע"י תוספת כה
נרחבת. ראיתי בכך עזרה משמים
והוראה להמשיך בבירור נוסח לא ברור
במשנה תורה וזכיתי לשחזר עוד שיבושי נוסח ולהוכיח זאת.
החולקים על רמב"ם, בהם רבנו
תם, רשב"א, ראב"ד, רא"ש ואחרים, שהתנגדו ללימוד מדעים ו'לא
הרגילו את הכוח השכלי בדרכי המופת', לא הבינו שנוסח התלמוד הבבלי במסכת בבבא בתרא
קעג,ב, לווה עם ערב, שובש. נאמר שם:
חסורי מחסרא והכי קתני המלוה את חבירו
על ידי ערב לא יפרע מן הערב ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב, במה
דברים אמורים בשאין נכסים ללוה אבל יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב...
הפיסקה:
במה דברים אמורים בשאין נכסים ללוה
אבל יש נכסים ללוה לא יפרע מן
הערב.
אינה להלכה, כי כל תנאי שבממון
קיים! למשל:
הלכות שלוחין ב,ה וכן שניים שהתנו
ביניהם שכל מי שירצה לשלח לחברו, משלח ביד מי שירצה המשלח--הרי זה משלח ביד מי
שייראה לו שהוא ראוי להוליך דבר זה; ואם אבד או נגנב בדרך, או שכפר בו השליח--הרי
המשלח פטור, שכל תנאי שבממון קיים.
לכן המלווה את חבירו על ידי ערב, אם
אמר על מנת שאפרע ממי שארצה, יפרע מן הערב, אף על פי שיש נכסים ללוה! כך פסק
ר"י מיגאש וכך פסק רמב"ם
בהלכות מלווה ולווה בנוסח כתי"ת
ודפוסים ישנים. הפיסקה השגויה נמצאת גם בנוסח תרגום רב קאפח לפירוש רמב"ם
למשנה בכת"י ששון. אבל איננה באף אחד משאר מקורות פירוש רמב"ם למשנה
זו ולא בנוסח כתי"ת של משנה תורה ודפוסים הישנים, וזו הוכחה שהיא תוספת
זרה.
מרכבת המשנה והמאירי פסקו גם הם
שמלווה את חבירו בערב ואמר ממי שארצה אפרע, יפרע מהערב גם אם יש נכסים ללווה. אולם
רא"ש, ר"ת ואחרים לא הבינו שהפיסקה בתלמוד אינה להלכה ופסקו שאם יש
נכסים ללווה, לא יפרע המלווה מן הערב. לכאורה כך פסק רמב"ם לפי נוסח הלכות
לווה ומלווה בכתבי היד הלא תימנים. אולם לאור האמור, ברור שאין זו דעת רמב"ם.
נוסח כתיל"ת 'הוגה' על ידי מי שסבר כרא"ש, כר"ת והאחרים, על ידי
תוספת 15 מלים, כדי להתאימו לאמור 'בפיסקה במה דברים אמורים בשאין נכסים ללוה אבל
יש נכסים ללוה לא פרע מן הערב...'. המאיר ומרכבה"מ הבינו שנוסח מנשה תורה
שלפנינו אינו להלכה.
סביר שהפיסקה הוחדרה בכוונה לתלמוד
ראה מבוא. הנוסח המשובש נתקבל על ידי רבנים שלא למדו
מדעים וחשיבה רציונלית, רבנו תם, רשב"א, ראב"ד, רא"ש ואחרים ולכן
קיבלו כנכון גם את נוסח כתה"י הלא תימנים ודפוסי משנה תורה המאוחרים ששונה
כדי להתאימו לנוסח בתלמוד שלא תואם את ההגיון ההלכתי ואת דעת ר"י מיגאש ורמב"ם
שהיא דעת חז"ל, שכל תנאי שבממון קיים, אבל מרכבה"מ והמאירי שלמדו מדעים,
הבינו זאת! כאמור דיון מפורט בשיקולים שהביאוני להחליט שנוספו 15 מלים על נוסח
רמב"ם נמצא בשנוי נרחב בהלכות לווה ומלווה.