דר' אורי לוי ,פוריה עילית 15208, טל.
04-6750856, פקס 04-6750855
ב אלול תשס"א, 21 באוגוסט 2001,
6 באפריל 2002, שבט תשס"ג זהה לכת"י ששון ז.
בה' תמוז תשס"ד לקראת שליחת הפרק לר' משה
צארום, שיפורים ותוספות חשובים.
כא' תמוז תשס"ה אור ליא אב תשס"ה פרק
זה צריך להיות פתוח להוספות.
שבושים שחלו בהבנת התלמוד,
כתבי הפוסקים בכלל וכתבי רמב"ם בפרט והוכחת משמעותם המקורית.
רב קאפח יחס לרמב"ם טעויות מעתיקים והגהות טועים
על סמך כת"י פירוש המשנה
לרמב"ם שאינו כתב יד ובו שגיאות רבות
להערכה נכונה של האמור כאן, מומלץ
לקרא לפני פרק זה את הפרקים הקודמים, ולפחות את הפרק הראשון של המבוא ופרק קצר וחשוב על גדולת
רמב"ם.
(ההדגשות במאמרים, שלי, א.לוי).
הגר"י קאפח זצ"ל
האמין שכת"י פירוש המשנה שמצא הרב סלימאן דוד ששון זצ"ל הוא כת"י
רמב"ם. חלקו בדבר המומחים לכת"י, אך כיום, מאמינים רוב החוקרים שאכן זה
כת"י רמב"ם. אולם הצטברו הוכחות כבדות שלא יתכן שזה כת"י
רמב"ם, בגלל טעויות מתימטיות, לוגיות והלכתיות שאי אפשר לייחסן לרמב"ם
הנמצאות בכת"י זה. האמונה שכת"י ששון הוא כת"י רמב"ם גרמה
לפירושים מוזרים כדי להתגבר על זרויות שבכתב יד זה והביאה אף לשיבושי הלכות חמורים
ואף לייחס לרמב"ם דעות כפירה. ראה על כת"י זה בהערה (3) במבוא.
בהקדמה לפירוש המשנה
לרמב"ם בתרגום רב קאפח, בהוצאתו, הכוללת גם את הפירוש בערבית, כתוב בעמ כד':
והסמיך לו סדר מועד לפי שכך
הוא סדר הכתוב, שנ' ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה והשביעית תשמטנה ונטשתה
12, ואחריו ששת ימים תעשה מעשיך, שלש רגלים תחוג לי בשנה.
וכתב רב קאפח בהערה 12:
שמות כג י-יא, ובמה"ק
היה כתוב ושש שנים תזרע שדך ואספת את תבואתה והשביעית וכו'. ונראה שרבינו כתב כן מזכרונו ואח"כ עיין ותקן. ולפני התקון עברה
הטעות גם לנדפס וגם לכמה נוס' כ"י תימן אלא שהוסיפו "ושש שנים תזמור
כרמך" שהוא המשך הפסוק בויקרא כה ג. שאינו ענין לכאן. ע"כ מדברי רב
קאפח.(ההדגשה שלי)
מקוממת הנחת רב קאפח
שרמב"ם 'כתב מזכרונו ואח"כ עיין ותקן'. הרי בעל קורא רגיל לא יטעה בין
שני פסוקים אלה וביחוד כאשר מיקומו של
הפסוק קובע לענין הנדון. ורב קאפח עצמו, בעמ' 15 של הקדמתו לפירוש המשנה,
מביא תשובת רמב"ם על חובת הבדיקה המדוקדקת של מה שאדם רוצה לדבר באזני העם,
וביחוד על שיחוק האדם ויכתבהו על ספר. ונביא את הדברים שוב כאן:
"וממה שראוי שתדעהו
שהאדם אין ראוי לו לדבר או לדרוש באזני העם עד שיחזור מה שרצונו לדבר פעם ושתים
ושלש וארבע וישנה אותו היטב, ואחר כך ידבר, וכן אמרו ע"ה והביאו ראיה מלשון
הכתוב אז ראה ויספרה הכינה גם חקרה, ואחר כך ויאמר לאדם (ראה ב"ר פכ"ד),
זה נאמר על מה שצריך האדם לדבר בפיו. אבל
מה שיחוק האדם בידו ויכתבהו על הספר ראוי לו שיחזרהו אלף פעמים אלו יתכן זה".
(מאמר קידוש השם פרק ראשון)
ובכן היתכן שרמב"ם כתב בספר דבר שלא חזר עליו מספר פעמים, ואם חזר היתכן
שלא מצא טעות שאנו מוצאים והוציא מתחת ידיו ספר שגוי שגיאה גסה כזו?!
בדקתי את תצלום פרושה"מ
בכת"י ששון(1) המיוחס לרמב"ם בערבית ומצאתי שהכתוב בו הוגה, יש מחיקה של
המלה 'שד', ומעליה תוספת המלים 'את ארצך' וזו צורתו:
את ארצך
. . . .
'...קול אללה ושש שנים תז שד ואספ את תבו . . .
ובשביע
תשמט ונטש וכו'...
אין כאן מהדורה חדשה כפי
שמשתמע מדברי רב קאפח, אלא הגהה על הדף ונקודות על האות האחרונה במלים הקטועות,
כנראה לציין שנקטעו בכוונה.
איך העז רב קאפח לשער
שרמב"ם טעה בין שני פסוקים ביחוד מפני שמיקומם קובע לדיון בו עסק. אכן נקל
לראות כיצד יכולה להיווצר שגיאה בין שני הפסוקים, על ידי מעתיק שהשמיט את 'ו'
החיבור.
נניח שבמקור כתב רמב"ם
רק את שלש המלים: 'ושש שנים תזרע', שהן תחילת הפסוק בשמות כג,י:
ושש שנים, תזרע את ארצך; ואספת, את תבואתה.
והמעתיק השמיט את 'ו' החיבור, קיצר וכתב 'שש שנים תזרע' שהיא תחילת הפסוק
בויקרא כה' ג:
שש שנים תזרע שדך, ושש שנים תזמור כרמך; ואספת, את תבואתה.
כי לא שם לבו שהשוני בין
ראשית הפסוק בשמות לבין ראשית הפסוק הדומה לו, הוא רק בחוסר 'ו' החיבור של המילה הראשונה 'שש'. והוא, או אחר, המשיך את
ציטוט הפסוק בויקרא, והוסיף: 'שד' ושש שנים תזמור כרמך' שהוא המשך הפסוק בויקרא כה
ג. כפי שנמצא, לדברי רב קאפח, בכמה
כתי"ת.
אולם בכת"י אחרים המשיך
המעתיק אחרי 'שד', את הפסוק בשמות במלים 'ואספת את תבואתה ובשביעית תשמטנה ונטשתה
וכו', אלא שקצץ את סופי המלים ושם על האות האחרונה שלפני הקיצוץ נקודה כך:
. . . . .
ואספ
את תבו ובשביע תשמט ונטש וכו'...
וכך
נוצר הנוסח שרב קאפח מכנה מהדורה קמא. ולבסוף נמצא מעתיק שמחק את המלה 'שד', שאינה
שייכת לפסוק בשמות, והוסיף, בשורה שמעליה, את התיבות 'את ארצך', וכך השלים, בצורה
נכונה, את ציטוט הפסוק משמות. וזה המצב שרב קאפח מכנה מהדורה בתרא.
השמטת
'ו' החיבור בהעתקות שכיחה מאד, רב קאפח עצמו השמיט, בציטוט פסוקים, את 'ו' החיבור.
באותו דף כד', בהקדמת פירוש המשנה
שבהוצאתו, שבו העלה רב קאפח את השערתו המקוממת שרמב"ם הוא שטעה בין שני
הפסוקים ואחר כך תיקן, מצוטטים, בפירוש בערבית הפסוקים:
'וכי ינצו אנשים', 'וכי יגוף שור'.
עם'ו'
החיבור. אולם בשניהם, השמיט רב קאפח בתרגומו,
שבצד הפירוש בערבית, את 'ו' החיבור, וכתב:
'כי
ינצו אנשים', 'כי יגוף שור'
בלא 'ו' החיבור.
השמטה
זו שכיחה גם בכתבי רמב"ם אחרים למשל בספר המצוות מצוות 'לא תעשה קיז:
שלא
להותיר מבשר הפסח, שנאמר "ולא תותירו ממנו עד בוקר" (שמות יב,י).
בשנויי
נוסחאות פרנקל נכתב:
שנ'
לא תותירו. כ"ה בספר החתום וברוב
כתי"ת ובר' ובד"ס-ב בכית"א ובכית"ג ובכית"צ ובדפוסים ולא כל הפסוק גבי פסח (שמות יב.י)
אולם
הפסוק המתחיל 'לא תותירו' בלא 'ו' החיבור:
ויקרא כב,ל ביום ההוא ייאכל,
לא תותירו ממנו עד בוקר: אני ה'.
עוסק בזבח תודה לא בזבח פסח
ולא לפסוק זה התכווין רמב"ם אלא לפסוק:
שמות יב,י ולא
תותירו ממנו, עד בוקר; והנותר ממנו עד בוקר, באש תשרופו.
העוסק בזבח פסח. וכשם שהורדת
'ו' החיבור בשמות יב, גרמה להחלפת הפסוק הנכון בשמות לפסוק הלא מתאים בויקרא כב,
כך הורדת 'ו' החיבור בשמות כג,י גרמה להחלפת פסוק זה בפסוק בויקרא כה' ג. איך לא
הבין זאת רב קאפח ויחס לרמב"ם טעות בין שני פסוקים!
במקומות נוספים ציטוט פסוק,
בטעות קלה, שינה מפסוק אחד לפסוק דומה, אך שונה במשמעותו, למשל בהלכות נערה בתולה
א, ד, נאמר:
אבל האנוסה שלא רצת היא, או
אביה, להינשא לאונס--הרשות בידם, ונותן קנס.
רצת היא ואביה, ולא רצה
הוא--כופין אותו, וכונס ונותן קנס: שנאמר "ולו תהיה לאישה" (דברים
כב,כט), הרי זו מצות עשה--אפילו היא חיגרת או סומה או מצורעת, כופין אותו לכנוס.
ואינו מוציא לרצונו לעולם, שנאמר "לא
יוכל שלחה כל ימיו" (שם)--הרי זו מצות לא תעשה.
זה נוסח כתי"ת, וספר
המצוות בהם מצוטט הפסוק המדבר באונס דברים כב,כט בצורה נכונה:
ונתן האיש השוכב עימה, לאבי
הנערה--חמישים כסף; ולו תהיה לאישה, תחת אשר עינה--לא יוכל שלחה, כל ימיו.
אולם בשאר כתבי היד ובדפוסים,
כתוב: 'לא יוכל לשלחה וכו',
שהוא פסוק בדברים כב,יט:
וענשו אותו מאה כסף, ונתנו
לאבי הנערה--כי הוציא שם רע, על בתולת ישראל; ולו תהיה לאישה, לא יוכל לשלחה כל ימיו.
העוסק בהוצאת שם רע ולא באונס,
וברור שהנכון הוא פסוק כט, העוסק באונס, בו דנה ההלכה, ולא בהוצאת שם רע בו עוסק
הפסוק יח.
הוכחה עקיפה נוספת שאין הקטע הנזכר בהקדמת פירוש המשנה כת"י
רמב"ם, הן המלים המיותרות שהקפתי בסוגריים בציטוט הפסוק:
ושש שנים תזרע (את ארצך ואספת
את תבואתה והשביעית תשמטנה ונטשתה)
המלים שבסוגרים מיותרות
והצריכו, לדעת המעתיק, שיטת כתיבה מיוחדת כנראה בגלל איסור כתיבת יותר משלש מלים
מהתורה בלא שירטוט, אם כי האיסור חל רק על כתב אשורי. אין דרך רמב"ם לצטט
מלים מיותרות, גם אם הן באמצע פסוק
שראשיתו וסופו דרושים לציטוט, קל וחומר, שאין ליחס לרמב"ם ציטוט שמונה מלים
מיותרות שאחרי המלים הדרושות. בהקדמה
למשנה תורה הדגיש רמב"ם שכתב בלשון קצרה. גם בעקרון יד' בספר המצוות הדגיש
רמב"ם שהוא נמנע מדבור מיותר, למשל:
וידוע שאין הנשים דנות ולא
מעידות ולא מקריבות קרבן בידיהן ולא נלחמות במלחמת הרשות, וכל מצוה שהיא תלויה
בבית דין או בעדים או עבודה או במלחמת הרשות, לא אצטרך שאומר בה 'וזאת אין הנשים
חייבות בה', כי זה תוספת דבור אין צרך בו...
ולכן כשיש מלים מיותרות
בכתביו יש להניח שאין אלו דבריו.
לסיכום: טעות חמורה טועה המייחס לרמב"ם כתב לא מוגה. צריך להיות
ברור לכל מי שהבין, אפילו מקצת מגדולת רמב"ם ויושרו, שלא הוציא רמב"ם
לצבור כתב שלא עבר הגהה קפדנית. לכן
ברור, במקרה שלפנינו, שמעתיק חסר הבנה, מצא למיותר לצטט את הפסוק כפי שצטטו
רמב"ם, וכתב 'שש שנים תזרע', במקום 'ושש שנים' והבאים אחריהם המשיכו בטעות: 'שדך ושש שנים תזמר כרמך'.
שיכנועו של רב קאפח
שכת"י ששון הוא כתב יד רמב"ם הביאו ליחס לרמב"ם טעויות ולהסיק עוד
מסקנות מוטעות ומקוממות על סמך קטעים שגויים בכת"י ששון, במקום להסיק שלא
יתכן שרמב"ם הוציא לציבור כת"י שאנו מגלים בו שגיאות שרמב"ם לא
גילן בחזרותיו הרבות. ולא הבין שקטעים שגויים בכת"י ששון, מוכיחים לא יתכן
שהוא כת"י רמב"ם.
ועוד ייחוס מקומם של רב קאפח
שכתב בהערה 42 לפירוש, המיוחס לרמב"ם, למשנה לפרק י בסנהדרין:
במה"ק היה כאן
"וינדרג' פי ד'לך שעור קומה ומענאה" "ויתגלגל בתוך הדברים שיעור
קומה וענינו". ומחקן רבינו עד שלא השאיר להן שום רושם, מה שלא עשה כן לשום
טעות אחרת, משל כאלו אינו רוצה שיזכר שבצעירותו דמה שאפשר להכשיר ספר זה, כפי
שהביע דעתו בתשובה (מהדורת בלאו סי' קיז) כאשר נשאל על כשרות ספר זה, והשיב "איני סובר כלל שהוא מחיבורי
החכמים, חלילה שהוא להם, ואינו אלא חבור אחד מדרשני האירופים ולא יותר. ובכל אופן
השמדת אותו הספר והכרתת זכר ענינו מצוה רבה ושם אלוהים אחרים לא תזכירו וכו' כי
אשר יש לו קומה הוא אלהים אחרים בלי ספק" עכ"ל, גם רס"ג הסתייג מאד
ממנו. ואחרים מן הראשונים כתבו נגד הספר בצורה חריפה מאד. ולעומת זאת רב האי גאון
מכשירו.
ואין כאן המקום להאריך.' עד
כאן מפירוש רב קאפח.
איך העלה רב קאפח בדעתו
אפשרות שרמב"ם יחס חשיבות לספר הדן בממדי
ה', הרי זה ייחוס גשמות לבורא! בגיל שבע עשרה כבר כתב ספר בתורת ההגיון ואת
פירוש המשנה כתב לאחר זאת, ולא יתכן שבגיל כל שהוא, התייחס בחיוב לספר שעור קומה.
בדקתי את תשובות הרמב"ם
בהוצאת יהושע בלאו, כרך א, שאלה קיז, שציין רב קאפח ומצאתי שנוסח פרופסור בלאו שונה ממה שכתב רב קאפח! והרי נוסח פר' בלאו:
לא חשבתי מעולם, שהוא מחיבורי החכמים ז"ל, וחלילה להם, שזה יהיה
מהם.
ואין הוא אלא חיבור אחד
הדרשנים היונים ותו לא. וסוף דבר, למחוק זה הספר ולכרות זכר ענינו (הוא) מצוה רבה.
"ושם אלוהים אחרים לא תזכירו וכו'
לפי פר' בלאו כתב רמב"ם
בפירוש:
'לא חשבתי מעולם, שהוא מחיבורי החכמים ז"ל, וחלילה להם'.
אך רב קאפח ציטט את בלאו:
"איני סובר כלל שהוא מחיבורי החכמים, חלילה שהוא להם"
תמהתי על השוני בין נוסח
תשובת פר' בלאו שציטט רב קאפח לבין הנוסח שמצאתי אני. כשכתבתי דברים אלה היה
בספריה הרב שילת ופניתי אליו והראה לי שבספרו אגרות רמב"ם חלק ב עמ' תקעה
ו-תקעח, הוא מתיחס לנושא. לדעתו אכן התרגום של הערבית 'לם אר קט (עמ תתקעה) צריך
להיות 'לא סברתי מעולם', ואינו יכול להיות 'אינני סובר' בהווה, כפי
שכתב קאפח. לדעתי, תרגם כך קאפח, כדי לסלק את הקושי שרמב"ם כאילו מכחיש את
אשר סבר.
מה יכולה להיות הסיבה שרב
קאפח ציטט את מהדורת בלאו בשינוי? הדבר פשוט, כי אם נכונה טענתו, שכתב רמב"ם
שיש ערך לספר 'שיעור קומה' ואחר כך מחק את אשר כתב, נמצא שאמירתו 'לא סברתי מעולם' אינה אמת. ולא רצה, רב
קאפח, שיובן כך מדבריו לכן שינה את נוסח תשובת רמב"ם במהדורת בלאו מ'לא סברתי
מעולם' ל'איני סובר כלל' בהווה, כי זה
יכול להתפרש שחזר בו רמב"ם ממה שכתב בצעירותו. אך כל ההתפתלות של רב קאפח
ושיכתוב דברי פר' בלאו, הם בגלל אמונתו הלא
בדוקה שכת"י ששון הוא כתב יד רמב"ם, במקום להבין שלא הגיוני ולא
הוגן ליחס לרמב"ם הערכה לספר שדן במידות הקב"ה, וכן לא יתכן ליחס לו את
טעויות החשבון וההגיון שיש בכת"י ששון, אלא למעתיקים ו'מגיהים' למיניהם, וכי
ריבוי הטעויות בכת"י ששון (ראה: מבוא טעויות חשבון היתר חביות שהתערבה בהן
חבית יין נסך טענת דמים ופתח פתוח ועוד), צריך לשכנע
כל 'אדם דתי ובעל אמונה ורצון לדעת האמת ואינו מטעה את עצמו'
(מפירוש רמב"ם למשנה ראש השנה ב,ז [ו]) שכת"י
ששון אינו כתב יד רמב"ם.
ואגב גם דברי רב קאפח שרב האי
גאון הכשיר 'שיעור קומה' אינם קבילים, כי רבו הרמאים שנתנו עדויות שקר בענינים המסטיים
כפי שכתב רב האי גאון עצמו (תשובות הגאונים החדשות, טו) לגבי עדויות כאלה, ושלל
דברים שנאמרו, כביכול, בשם מר נטורנאי ז"ל, והעלה השערה שנאמרו על ידי רמאי
שהתחזה לרב נטורנאי. ידוע על ייחוס דברים רבים לגדולי ישראל שלא אמרום, ראה הערה
(2) ב-מה דין עיר הנידחת לפי רמב"ם ולכן סביר מאד
שגם הטענה שרב האי הכשיר את ספר שיעור קומה אף היא מזויפת.
נזכור שהמקובלים לא בחלו בשום
אמצעי להפיץ דעותיהם ולבטל דעת מתנגדיהם. ידוע שבהמלצת ר' יונה ג'רונדי נמסרו ספר
המדע וספר מורה נבוכים לכמרים לשריפה. לא מפורסם שפנה לכמרים ואמר:
ראו כי בני עמנו רובם מינים
וכופרים, כי נפתו לדברי רבינו משה ממצרים (הכוונה לרמב"ם) אשר כתב ספרי
מינות. ואתם מבערים את המינים שלכם, בערו את שלנו. וצוו לשרוף את הספרים ההם והם
ספר המדע וספר (2).
כנזכר במכתב רד"ק, הביא
רבי יונה ג'ירונדי, לא רק לשריפת ספר המדע וספר מורה נבוכים, אלא גם לרדיפת יהודים
שהלכו לפי רמב"ם. שינאת חינם נוראה זו להולכים לפי משנה תורה, גרמה לפוגרומים
ביהודים בכלל. בספר 'אוצרות גנוזים' שהוציאה האונירסיטה העברית למלאת לה 75 שנים,
מצולם ספר תורה שנמצא בידי האוניברסיטה שעל גבו יש סיפור על פרעות ביהודי ברצלונה
והערים הקרובות, במאה ה13-, כ150- שנה לפני גירוש ספרד, לפיו המירו את דתם 140,000
יהודים, תוך ענויים קשים וחרבו קהילות רבות. במשך הזמן הביאה שנאת היהודים
לאינקויזיציה. שינאת החינם של המקובלים, להולכים לפי רמב"ם ולמתנגדים לקבלה
המיסטית, הולידה את רדיפות היהודים באירופה והיא שהכשירה את האינקויזציה. שנאת
חינם זו נמשכת עד ימינו.
רבנים חשובים בימינו קובעים
שמי שאינו מאמין בזוהר פסול לעדות ואין לצרפו למנין. לאן הגענו? לא פלא שאנו
סובלים כל כך!
בהלכות יסודי התורה ו,ח,
נאמר:
כתבי הקודש כולן, ופירושיהן
וביאוריהן--אסור לשרוף אותן או לאבדן ביד; והמאבד ביד, לוקה מכת מרדות. במה דברים אמורים, בכתבי הקודש שכתבו אותן ישראל
בקדושה. אבל מין ישראל שכתב ספר תורה, שורפין אותו עם...
הפיסקה לוקה מכת מרדות. מופיעה בנוסח קאפח ונוסח פרנקל, ואולם נאמר בהלכה
א:
כל המאבד שם מן השמות הקדושים
הטהורים שנקרא בהם הקדוש ברוך הוא, לוקה
מן התורה שהרי הוא אומר בעבודה זרה, "ואיבדתם את שמם, מן המקום ההוא.
לא תעשון כן, לה'
אלוהיכם" (דברים יב,ג-ד).
לפי הלכה זו, השורף כתבי
הקודש ומאבד שמות קדושים צריך ללקות מן התורה! לכן ברור שהמלים 'מכת מרדות' אינן
דברי רמב"ם, אלא נוספו לדבריו.
יש ראייה לשונית שהבטוי 'לוקה
מכת מרדות' אינו בטוי רמב"ם לחייב אדם מכות מדברי סופרים יש בעובדה שבתשעים מקומות במשנה תורה
נאמר 'מכין אותו מכת מרדות'. רק כאן ובהלכות עבודה זרה יא,יט [טו], נמצא הבטוי לוקה מכת מרדות וגם שם צריך להיות לוקה
בלא המלים 'מכת מרדות', כי מדובר גם שם בלוקה מן התורה. כיצד?
בהלכות עבודה זרה יא, יט [טו]
נאמר:
המכשף חייב סקילה והוא שיעשה
מעשה כשפים אבל האוחז את עיניים והוא שיראה שעשה והוא לא עשה לוקה מכת מרדות מפני שלא עשה מעשה וזה שנאמר במכשף בכלל לא ימצא, לאו
שנתן לאזהרת מיתת בית דין הוא ואין לוקין עליו שנאמר מכשפה לא תחיה'.
זה נוסח רב קאפח ונוסח פרנקל,
לפיו האוחז את העיניים לוקה מדברי סופרים, אבל בהלכה יא בפרק זה:
וכן האוחז את העיניים ומדמה
בפני הרואים שעושה מעשה תמהון והוא לא עשה, הרי זה בכלל מעונן ולוקה.
נמצא שבהלכה יט האוחז עיניים
לוקה מן התורה, כי עשה מעשה אחיזת
עיניים
ובהלכה יא האוחז עיניים לוקה
מדברי סופרים 'מפני שלא עשה מעשה'.
בהלכה יט יש שנויי נוסחאות ובכולם הסגנון אינו רהוט וברור כסיגנון רמב"ם
הבהיר.
לכן סביר ביותר שרמב"ם
כתב 'לוקה' ובא 'מגיה' והוסיף 'מכת מרדות' ואת ההסבר,
מפני שלא עשה מעשה וזה שנאמר
(בנוסח אשכול 'ולאו זה שנאמר') במכשף בכלל לא ימצא בך...לא תחיה',
כל הקטע:
... מכת מרדות, מפני שלא עשה. וזה שנאמר במכשף בכלל "לא יימצא"
(דברים יח,י), לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא, ואין לוקין עליו, שנאמר
"מכשפה, לא תחייה" (שמות כב,יז).
תוספת זרה הוא וכשמבטלים
אותו, אין נגוד בין הלכה יא להלכה יט בשתיהן 'האוחז עיניים' לוקה כי אכן עשה מעשה,
כך:
עבודה זרה יא,יט [טו] המכשף,
חייב סקילה: והוא, שעשה מעשה כשפים. אבל האוחז את העיניים, והוא שייראה שעשה והוא
לא עשה, לוקה.
ועוד:
הטעם הניתן בפיסקה הנוספת:
'מפני שלא עשה מעשה וזה שנאמר
במכשף בכלל לא ימצא לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין הוא ואין לוקין עליו שנאמר מכשפה
לא תחיה'.
מגוגמם ולא הולם את הגיונו
הבהיר של הרמב"ם, מדוע?
מה פרוש 'לאו שאין בו מעשה'?
נלמד זאת מהלכה יא:
'וכן האוחז את העיניים ומדמה
בפני הרואים שעושה מעשה תמהון והוא לא עשה, הרי זה בכלל מעונן, ולוקה'.
ועל מה לוקה 'והוא לא עשה'?
לוקה, כי אכן עשה מעשה. המעשה המחייבו
מלקות, אינו הפיכת החבל שנתן בכנף בגדו לנחש, שהרי לא הפך החבל לנחש אלא, הטעיית הרואים שהפך חבל שנתן בכנף
בגדו לנחש. למרות שלא הפך החבל לנחש!
גם בספר המצוות במצוות לא
תעשה לב, כתב רמב"ם ש'אוחז עינים' הנזכר במכשף, לוקה מן התורה.
... ולשון חכמים "מעונן
זה האוחז את העיניים" והוא סוג גדול מסוגי התחבולות ונוסף לכך קלות היד מדמה
בעיני הרואים שעשה מעשה תימהון והוא לא עשה ... והעושה אותו נקרא אוחז עיניים והוא
מין ממיני הכשפים ולפיכך לוקה'.
וכן מעשה המכשף הוא הטעיית
הרואים. בתלמוד הבחינו חז"ל בין מכשף שגרם לאיסוף הקישואים וחייב מיתה, לבין
אוחז עיניים שגרם לרואים לחשוב שנאספו הקישואים, אולם לא נאספו הקישואים. ההבחנה
בין 'עשה מעשה' ונאספו הקישואים, לבין 'עשה מעשה' ולא נאספו הקישואים, זו רק דרגת הטעיית הרואים. האוחז עיניים
'מדמה בעיני הרואים שעשה מעשה תימהון 'והוא לא עשה' את מעשה התימהון, אלא עשה את
מעשה אחיזת העיניים. וברור שגם המכשף לא אסף את הקישואים בכוחות על טבעיים, אלא
בתכסיסי הטעייה, כפי שמעידים טובי הקוסמים היום שעושים דברים הרבה יותר מרשימים
מאשר איסוף קישואים. אם כך יש לשאל מה ההבדל בין נאספו הקישואים ממש לחייב את
המכשף מיתה, לבין רק נראה שנאספו ולא נאספו, לחייב את אוחז העיניים רק מכות מרדות,
הרי שניהם רק הטעייה. נראה שההבדל הוא בדרגת הטעיית הרואים.
אם נאספו הקישואים, דרגת
ההטעייה גבוהה, הרואה משתכנע שהבלתי אפשרי, אפשרי על ידי כוחות כשפים על טבעיים
והדבר משבש את הבנתו את הבריאה ועלול אף להגיע להאמין בכוחות האלילים, כי שובשה
דעתו, לכן חייב המכשף מיתה. אך אם רק נראה
שנאספו הקישואים, אבל בבדיקה מתברר שלא נאספו, מבין הרואה שהוטעה ושהבלתי
אפשרי אכן בלתי אפשרי, הוא רק מתפלא על יכולת המכשף להטעות, אך לא משתבשת דעתו על
המציאות ועל כך רק לוקה המכשף מן התורה.
ברור שגם אוחז העיניים עשה
מעשה. ה'מגיה' לא הבין את ההבדל בין מעשה התימהון שאכן רק נראה אבל לא נעשה, לבין המעשה שעשה אוחז העיניים שגרם לרואים
לחשוב שנעשה מעשה התימהון. על מעשה
הטעיית הרואים הוא לוקה מן התורה, כמפורש בהלכה יא ובספר המצוות וברור שרמב"ם
לא כתב 'לוקה מכת מרדות, מפני שלא עשה מעשה'.
ועוד אם מדובר בלאו שאין בו
מעשה, מה צורך להוסיף שהוא ניתק לאזהרת מיתת בית דין?
יתכן ששיבושים כאלה נעשו כדי לערער את סמכות פסיקת רמב"ם
לאסור מעשי כשפים והגדת העתידות על הרבנים שהתפרנסו מאיסורים אלה והתנגדו
לרמב"ם. וכמו שהעזו למסור את
ההולכים לפי משנה תורה ואת ספר המדע וספר
מורה נבוכים לידי הכמרים, (ראה מכתב רד"ק לרבי יהודה הרופא באיגרות קנאות(1)
כך העזו להכשיר את סילוף דברי
רמב"ם בספר המדע, על ידי זיוף חתימת רמב"ם שכביכול הוגה הספר מספרו!
מקוממים דברי רב קאפח על הלכה
[י] שהגדיל 'להסביר' את הקושי בין הלכה יא בה נאמר שהאוחז את העיניים 'לוקה', לבין
הלכה יט שבה נאמר שהאוחז עינים 'לוקה מכת מרדות'. והרי ליקוט מדבריו:
וכל המפרשים נלחצו ונדחקו
בחינם. והדברים נראין לי ברורים, דמעיקרא סבר רבנו דאוחז את העיניים לוקה מהתורה
והרי הוא בכלל מכשף...והדר סבר דהרי לא עשה מעשה, לפיכך הוסיף לקמן הלכה יט
"מפני שלא עשה מעשה" והיא נוסחת כ"י והיא מהדורה אחרונה, ונוסח
הדפוס היא מהדורה קמא... אחר שהגיה ותיקן והוסיף מפני שלא עשה מעשה הוסיף אחרי תיבת
לוקה "מכת מרדות" ולא שם לב להוסיפה כאן שגם משום ולא תעוננו אינו לוקה.
ויש רבות כאלה שתקן במקום אחד ולא תיקן במקום השני, כגון אם בשר חיה בחלב דאורייתא
או דרבנן וכן בשאלת הקראים אם מורידים ולא מעלים, כפי שהעירותי במקומן'.
ולא העלה בדעתו, ר' קאפח, שלא
יתכן ליחס לרמב"ם חשיבה כה שטחית 'שמעיקרא סבר רבנו דאוחז את העיניים לוקה
מהתורה...והדר סבר דברי לא עשה מעשה לפיכך הוסיף וכו'... ולא שם לב להוסיפה...', אלא
יש ליחס את לקויי ההגיון וחוסר שימת לב ל'מתקנים' למיניהם.
במקומות רבים העז רב קאפח
ליחס לרמב"ם חוסר מחשבה דבר המעיד על חוסר הבנת רב קאפח את גדולת רמב"ם.
בכל המקומות שייחס רב קאפח לרמב"ם, טעות, חוסר שימת לב או שכחה, הרי זה רב
קאפח עצמו שטעה ולא רמב"ם למשל בענין בשר חיה בחלב, ייחס רב קאפח לרמב"ם
שחזר בו, אך טעה רב קאפח מאד, אך על כך במאמר מיוחד.
הקטע הבא לקוח ממאמר שיטת
ספירת ימי נידה וימי זבה, ששובשו בפירוש רמב"ם למשנה ובמשנה תורה:
הלכה א בפרק ב במסכת ערכין
בנוסח מהדורה ראשונה, לפי מינוח קאפח, היה כתוב:
הנה נתבאר כי מיום ראשון של
נידות עד יום ראשון של נידות שניה, שמונה עשר יום לא פחות מזה.
וזה גם נוסח הדפוסים. אבל
במהדורה 'אחרונה', כלומר בהערה בגליון פירוש המשנה הוספו המלים 'ולא יותר מזה',
שהוכח שלא יתכן שרמב"ם כתבן כי במציאות יום יום ידוע שיש בממוצע 29 יום בין יום ראשון של
נידות עד יום ראשון של נידות שניה כלומר הרבה יותר מ18- יום ונדיר שיש רק 18 יום.
רב קאפח כתב 'ושמא בצעירותו
היה סבור כשיטת רמב"ן...ואחר כך חזר רבינו ותיקן במהדורה שלישית כלפנינו...'
כיצד יכול היה רב קאפח להעלות השערה שרמב"ם סבר בתחילה כרמב"ן ואחר 'חזר
רבינו ותיקן'. כי לא יתכן שכתב רמב"ם, אי פעם, שאין יותר מ18- יום 'מיום ראשון של נידות עד יום ראשון של נידות שניה',
שהרי ברור לכל שאין זה נכון! גם אם נאמר שהתכווין שאין יותר מ18- יום, תחילת זמן נידה לתחילת זמן נידה ולא בין תחילת 7 ימי
נידה לתחילת 7 ימי נידה, גם קביעה זו
לא נכונה. אמנם ככלל בין יום תחילת ימי
ווסת נידה לבין יום תחילת זמן נידה
שמתחיל אחר היום ה18-, יש 18 יום, אולם לעתים יש יותר, למשל אם נגמרו הימים הנקיים של זבה גדולה אחרי היום ה18-,
יתחיל זמן נידה רק אחריהם ורק כשתראה
האישה דם יתחילו שבעת ימי הנידה. לכן
ברור שאת המילים 'ולא יותר מזה' לא כתב רמב"ם וכן ברור שהנוסח:
הנה נתבאר כי מיום ראשון של
נידות עד יום ראשון של נידות שניה, שמונה עשר יום לא פחות מזה ולא יותר מזה.
שבשולי הפירוש שרב קאפח מכנה
'מהדורה אחרונה', נכתב לפי שיטת 'מגיהים' שיחסו לרמב"ם שכל אישה סופרת 7 ו11-
בזה אחר זה, בין אם ראתה דם ובין אם לא ראתה, וזו אוילות גמורה.
(1)
כת"י פירוש המשנה הנחשב כת"י רמב"ם עצמו, כולל:
א.
סדר זרעים בכ"י הונטינגטון 117, באוקספורד.
ב.
סדרים מועד ונשים מאוסף ר' דוד ששון.
ג.
סדרים נזיקין וקדשים בכ"י פוקוק 295 באוקספורד.
בהמשך יכונה כל האוסף
הנ"ל, לכבוד הרב דוד ששון, זצ"ל, שטרח באיסופו וחקרו, כת"י ששון.
רוב החוקרים מתיחסים לכת"י זה ככת"י רמב"ם עצמו, אך יוכח בהמשך, על
סמך טעויות רבות בחשבון ובהגיון כללי והלכתי, בכת"י זה שלא יתכן שהוא כת"י רמב"ם. ראה הרחבה בנושא ההערה (3) במבוא.
(2)
מכתב רד"ק לרבי יהודה הרופא באגרות קנאות (עמ' ד') בקובץ תשובות רמב"ם
ואגרותיו, שנדפס בלפסיא, הרי קטע מדבריו:
'...ולא באתי לקטרג עמך
ולהתוכח, אבל להודיעך אשר בחרת בו* וקראתו
צדיק וחכם ותמים והנה הוא רשע וסכל. כי יצא לתרבות רעה והשחית את דרכו ונעשה מלשין ומוסר, וסופו הוכיח אל תחלתו. יגלו
שמים עונו וארץ
מתקוממה לו. כי בראותו כי
רבני צרפת נטשוהו. ולסכל חשבוהו. ומעיד עדות שקר ידעוהו. והוא שב עד הפסילים.
ולעובדי אלילים. ויתן להם וישמעו לו לעזרו על אשר שלח ידו ביהודים. ויקרא תחלה לכל
הצעירים היחפים ויאמר להם ראו כי בני עמנו
רובם מינים וכופרים, כי נפתו לדברי רבינו משה ממצרים (הכוונה לרמב"ם) אשר כתב ספרי מינות. ואתם מבערים את המינים שלכם, בערו את שלנו. וצוו לשרוף את
הספרים ההם והם ספר המדע וספר מורה. ולא
נח לבבו הערל וידבר אל הדורשים הם הפרידיקאדורי"ש ואל
הכמרים הגלחים כדברים האלה, עד שהגיעו הדברים אל הקרדינא"ל
עד אשר היו היהודים במונפילי"ר והנלוים אליהם בסכנה גדולה וללעג וקלס בפי
הגויים, ויצאה הדבה הרעה מעיר לעיר ואמרו
ראו כי אבדה תורת היהודים כי נעשו שתי כתות עליה ואין תורה אלא תורתינו. ועתה
ראה גם ראה העל אלה תתאפק אתה ורעך הנשיאים הרמים. הלרשע לעזור ולשונא יי' תאהב?
חלילה חלילה לזרע הנשיא הגדול אביך להיות ידו עם מרעים. ולחזק ביד רשעים. (ר' דוד
קמחי לר' יהודה הרופא, בחלק השלישי של
קובץ תשובות רמב"ם בדפוס
ליפסיא, קנה חכמה כי טוב
מחרוץ לפ"ק עמ' 4).
*הכוונה לר' יונה ג'ירונדי
ר' יונה ג'ירונדי והנלווים
אליו, אכן הביאו לשריפת ספרי רמב"ם אלה ואף ובעקבות זאת לשריפת התלמוד
ולרדיפת היהודים שהתפתחה לאינקוויזיציה.
כיצד?