שנויים
שחלו בתלמוד, בכתבי הפוסקים בכלל ובכתבי רמב"ם
בפרט
ודרכים לשחזור המקור.
דר'
אורי לוי MD Lic.
Es Sciences
חשוב לקרא לפני פרק זה
את המבוא. הוא דרוש להכרת היקף השנויים שנעשו בתלמוד, בכתבי הפוסקים בכלל ובכתבי
רמב"ם בפרט ואת הפרק: טעויות חשבון והגיון.
(ההדגשות במאמר שלי,
א.לוי).
האם,
לדעת רמב"ם, בשר חיה בחלב אסור מן התורה או רק מדברי סופרים?
תקציר
למה התעוררה השאלה? כי
במשנה תורה לרמב"ם בכת"י תימן (כתי"ת) שהם היותר מדוייקים
בין כתה"י, כתוב בפירוש בשתי הלכות שבשר חיה בחלב
אסור מהתורה כבשר בהמה. אולם מכתה"י הלא תימנים (כתיל"ת) משמע באחת מהן שבשר חיה בחלב לא אסור מהתורה.
יוכח שמשמעות זו בכתיל"ת נוצרה בגלל טעות סופר
במיקום נקודת הפיסוק בין הלכות ג ו-ד, בפרק ט במאכלות אסורות. רוב גדולי ישראל,
שלא הכירו את כתי"ת, לא הבחינו שיש טעות בכתיל"ת ונתקבלה הדעה השגויה שבשר חיה בחלב לא אסור
מהתורה. אולם כיום למרות שמכירים את כתי"ת וברור
שנוסח כתיל"ת הוא תוצאת טעות הפיסוק, עדיין יש
טוענים בעיקשות שבשר חיה בחלב לא אסור מהתורה.
בכל מקורות הקדמת
פירוש רמב"ם למשנה, חוץ מאחד, כתוב שבשר חיה בחלב אסור מהתורה כבשר בהמה. נראה
שבעקבות הטעות בפיסוק הלכות ג-ד הנ"ל, הוגה כת"י
אחד שיקרא כת"י ששון(1), נמחקה בו המילה 'וחיה'
ונכתב במקומה 'טהורה', אך יוכח שנוסח כת"י זה אינו
מקורי.
גם בפירוש רמב"ם
למשנה ד בפרק ח במסכת חולין נאמר שבשר חיה בחלב לא אסור מהתורה, ותבדק מקוריותו.
כן נמצא נוסח חריג
להלכות ממרים ב,יג-טז,
המיוחס לרבי יהושע הנגיד, הנוגד את נוסח כל כתה"י
והדפוסים הישנים ולפיו בשר חיה בחלב לא אסור מהתורה, אך יוכח שהוא משוכתב ובכל
מקום שייכתב במאמר זה, 'כל כתה"י', משמע כולם חוץ מכת"י זה.
מטרת המאמר להוכיח
שבשר חיה טהורה בחלב אסור מהתורה כבשר בהמה טהורה וכי הדבר נובע מעוד שתי הלכות
במאכלות אסורות בכל כתה"י והדפוסים שלא שמו לב להן
בנדון. וכי בשלושת המקומות: בהלכה ט,ד במאכלות אסורות, בהקדמת פירוש המשנה בכת"י ששון ובפירוש משנה ד בפרק ח בחולין, שמהם אפשר
להבין שבשר חיה בחלב לא אסור מהתורה, חלה טעות, או שיכתוב מכוון.
נתבונן בנוסח כתי"ת בהלכות מאכלות אסורות ט,ג-ד, שם נאמר:
ג.
אין אסור מן התורה אלא בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה, שנאמר "לא תבשל גדי
בחלב אימו" (שמות כג,יט;
שמות לד,כו; דברים יד,כא), וגדי
הוא כולל ולד השור וולד השה וולד העז, עד שיפרוט ויאמר גדי עיזים; ולא נאמר
"גדי בחלב אימו", אלא שדיבר הכתוב בהווה. אבל בשר בהמה טהורה שבישלו
בחלב בהמה טמאה, או בשר בהמה טמאה שבישלו בחלב בהמה טהורה, מותר לבשל, ומותר
בהניה; ואין חייבין על אכילתו, משום בשר בחלב, וכן בשר חיה.*
מכאן שבשר חיה
בחלב אסור מהתורה כבשר בהמה בחלב. על משמעות 'בהמה טהורה' ראה פירוט בנספחים 1 ו2-
ובהמשך.
ד.
ועוף, בין בחלב בהמה בין בחלב חיה, אינו אסור באכילה מן התורה; לפיכך מותר לבשלו,
ומותר בהניה. ואסור באכילה מדברי סופרים, כדי שלא יפשטו העם ויבואו לידי איסור בשר
בחלב של תורה, ויאכלו בשר טהורה בחלב טהורה: שהרי אין משמע הכתוב אלא גדי בחלב
אימו ממש. לפיכך אסרו כל בשר בחלב.
וגם בהלכות
ממרים ב,יג-טז [ט], נאמר
בפירוש, בכל כתה"י ובדפוסים הישנים שבשר חיה בחלב
אסור מהתורה:
הואיל ויש
לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר, ויעמוד איסורו לדורות, וכן יש להן להתיר איסורי
תורה, לפי שעה, מהו זה שהזהירה תורה "לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו"?
(דברים יג,א). שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן,
ולקבוע הדבר לעולם שהוא מן התורה, בין בתורה שבכתב, בין בתורה שבעל פה, כיצד?
הרי כתוב
בתורה "לא תבשל גדי, בחלב אימו" (שמות כג,יט; שמות לד,כו; דברים יד,כא). מפי השמועה
למדו שזה הכתוב, אסר לבשל ולאכול בשר
בחלב, בין בשר בהמה בין בשר חיה; אבל בשר העוף, מותר בחלב מן התורה. אם יבוא בית דין ויתיר בשר חיה בחלב, הרי זה
גורע; ואם יאסור בשר העוף, ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מן התורה, הרי זה
מוסיף. אבל אם אמר בשר העוף מותר מן התורה, ואנו נאסור אותו ונודיע לעם שהוא
גזירה: שלא יבוא מן הדבר חובה, ויאמרו העוף מותר מפני שלא נתפרש, כך החיה מותרת שהרי לא נתפרשה; ויבוא אחר
לומר אף בשר בהמה מותר, חוץ מן העז ויבוא אחר לומר אף בשר העז מותר בחלב פרה או
הכבשה, שלא נאמר אלא אימו שהיא מינו; ויבוא אחר לומר אף בחלב העז שאינה אימו מותר,
שלא נאמר אלא אימו. לפיכך נאסור כל בשר
בחלב, אפילו בשר עוף. אין זה מוסיף, אלא עושה סייג לתורה; וכן כל כיוצא
בזה.
וכיוון
ש"מפי השמועה למדו שהכתוב 'לא תבשל גדי בחלב אימו', אסר לבשל ולאכול בשר בחלב, בין בשר בהמה בין בשר חיה' גם
איסור בשר חיה בחלב הוא מן התורה"!
נוסח הלכה
מאלפת ומענינת זו, שווה בכל כתה"י, כולל כתיל"ת, ובדפוסים הישנים.
יש עוד שתי הלכות, בכל כתה"י
והדפוסים הישנים, שמשמע מהן שבשר חיה בחלב אסור מהתורה כבשר בהמה ולמיטב
ידיעתי איש לא התיחס להן. האחת במאכלות אסורות א,ט שם
נאמר:
אף על פי
שכולן מותרין באכילה, צריכין
אנו להבדיל בין בהמה טהורה וחיה טהורה: שהחיה, חלבה מותר ודמה טעון כיסוי; והבהמה
הטהורה חלבה בכרת ואין דמה טעון כיסוי. ולא מנה רמב"ם, בהבדלי היתר האכילה
בין בהמה טהורה לחיה טהורה, שבהמה טהורה בשרה אסור בחלב מהתורה וחיה טהורה בשרה מותר בחלב מהתורה, מכאן, שדעתו שחיה טהורה אסורה בחלב מן התורה כמו בהמה טהורה
ולא כמו עוף.
וההלכה השניה היא במאכלות אסורות ט,כו [כז], שם נאמר:
במה דברים
אמורים, בבשר בהמה או חיה; אבל
אם אכל בשר עוף אחר שאכל הגבינה או החלב, אינו צריך לא קינוח הפה ולא נטילת ידיים.
מכאן שלדעת
רמב"ם לגבי אכילת בשר אחר אכילת גבינה או חלב, שווה בשר חיה לבשר בהמה ולא
לבשר עוף. זו הוכחה נוספת שלגבי איסור בשר בחלב, בשר חיה הוא כבשר בהמה ולא כבשר
עוף!
הטוענים שבשר
חיה בחלב לא אסור מהתורה, לא התיחסו לשתי הלכות אלה.
יתכן שלא שמו לב להן, אך אפשר שהתעלמו מהן ביודעים.
נמצא שלפי
נוסח כתי"ת במשנה תורה, בשר חיה בחלב אסור מהתורה
כבשר בהמה בחלב, בכל ארבע ההלכות הנוגעות בנושא. נוסח כתיל"ת
של משנה תורה, במקורו, שונה מנוסח כתי"ת רק במיקום
נקודת הפיסוק בין הלכות ג ו-ד בפרק ט. אולם בדפוס ד"ו
של"ד ובדפוסים שאחריו נוסף פעמיים 'טהורה' בהלכה ד, מסיבות שתוסברנה בהמשך.
והרי נוסח
ההלכות הנ"ל בכתיל"ת לפני התוספת בדפוס של"ד:
ג. אין אסור מן התורה אלא בשר בהמה טהורה
בחלב בהמה טהורה, שנאמר "לא תבשל גדי, בחלב אימו" (שמות כג,יט; שמות לד,כו; דברים יד,כא), וגדי הוא כולל
ולד השור וולד השה וולד העז, עד שיפרוט ויאמר גדי עיזים; ולא נאמר "גדי בחלב
אימו", אלא שדיבר הכתוב בהווה. אבל בשר בהמה טהורה שבישלו בחלב בהמה טמאה, או
בשר בהמה טמאה שבישלו בחלב בהמה טהורה, מותר לבשל, ומותר בהניה; ואין חייבין על
אכילתו, משום בשר בחלב.
ד. וכן
בשר חיה ועוף, בין בחלב בהמה בין בחלב חיה, אינו אסור באכילה מן התורה;
לפיכך מותר לבשלו, ומותר בהניה. ואסור באכילה מדברי סופרים, כדי שלא יפשטו העם
ויבואו לידי איסור בשר בחלב של תורה, ויאכלו בשר טהורה בחלב טהורה: שהרי אין משמע
הכתוב אלא גדי בחלב אימו ממש. לפיכך אסרו כל בשר בחלב.
כיום,
כשלפנינו נוסח כתי"ת, נהיר שההבדל בין נוסח כתי"ת לנוסח כתיל"ת הוא
רק מיקום נקודת הפיסוק בין הלכות ג ו-ד כנ"ל, וכתוצאה מכך הפיסקה 'וכן בשר חיה' בכתי"ת
נמצאת בסוף הלכה ג ובכתיל"ת נמצאת בראשית
הלכה ד ולפיה בשר חיה בחלב הוא כבשר העוף,
שלא אסור בחלב מהתורה. גם בכתיל"ת ובכל
הדפוסים הישנים, בשר חיה בחלב אסור מהתורה בשלוש
ההלכות האחרות הדנות באיסור זה. לכן הסביר ביותר שההבדל במיקום נקודת הפיסוק בכתיל"ת היא טעות סופר. בעוד הלכות במשנה תורה יש טעויות
במיקום נקודת הפיסוק ששיבשו את משמעותן(2).
אך גם בלי
להכיר את נוסח כתי"ת, היו חכמים בודדים שהבינו
שטעות במיקום נקודת הפיסוק גרמה לשוני במשמעות כתיל"ת.
רב שמואל תנחום רובינשטיין שפירש את משנה תורה "רמב"ם לעם" בהוצאת
מוסד הרב קוק, תהה על הסתירה בין מאכלות אסורות ט,ד הנ"ל בכתיל"ת,
לפיה בשר חיה בחלב לא אסור מהתורה, לבין הלכות ממרים ב,יג-וז, בכל כתה"י, ובדפוסים, לפיהן בשר חיה בחלב אסור מהתורה כבשר
בהמה בחלב ובהערה מח כתב:
וראוי להעיר,
שבהל' מאכלות אסורות פ"ט, ה"ד כותב רבינו:
"וכן בשר חיה ועוף בין בחלב חיה בין בחלב בהמה אינו אסור מן התורה... ואסור
באכילה מדברי סופרים" וכו'. הרי שהשווה דין חיה לדין עוף בחלב, ששניהם מותרים
מן התורה, וכבר נאמרו הרבה תירוצים (רדב"ז
וכס"מ) אולם המחוור שבהם, הוא דעת הרב מאיר אנשיכון
הובא ב"מרכבת המשנה" שתיבות:
"וכן בשר חיה", בנוסח כתיל"ת,
אינן שייכות להתחלת הלכה ד', אלא
חוזרות אל סוף הלכה ג', וכוונת רבינו לומר: וכן בשר חיה, שהוא בכלל איסור אכילת
בהמה בחלב, והסדר טעה בקביעת הנקודה וסימנה שלא במקומה. והלכה ד' צריכה להתחיל במלים:
ועוף וכו'.
גם הלח"מ הביא, מפי רב גדול שלא ציין את שמו, הסבר הגיוני
זהה לסתירה זו בין בין הלכות מאכלות אסורות ט,ג-ד, לבין
הלכות ממרים ב,יג-טז, בכתיל"ת כך:
ושמעתי בשם רב
גדול שתירץ שמה שכתב כאן הרמב"ם וכן בשר חיה קאי
לעיל וה"פ אין אסור מן התורה וכו' אבל בשר בהמה
טהורה שבשלו בחלב טמאה הרי זה מותר לבשל וכן בשר חיה הוא בכלל דין בשר בהמה הנזכרת
לעיל, שאסור לבשלו מן התורה בחלב חיה טהורה, וטמאה בטהורה מותר. והא דלא כייל ליה
הרב בהדי בשר בהמה וכתב אין אסור מהתורה אלא בשר בהמה או בשר חיה וכו' היינו משום דבשר בהמה הוא ממשמעות הכתוב ממש, שגדי משמע כל בשר בהמה עד
שיפרוט ויאמר גדי עזים כמ"ש הרב אבל בשר חיה לא משמע מלשון הכתוב אלא נלמד
מפי השמועה כמ"ש הרב ז"ל בהלכות ממרים ואע"ג שהכל
מן התורה, לא ראי זה כראי זה, דזה מפשט הכתוב וזה מפי
השמועה. ואחריו כתב הרב דין אחר ואמר ועוף בין בחלב חיה בין בחלב בהמה אינו אסור
באכילה ודייק בלישנא במ"ש
מותר לבשלו ומותר בהנייה דאם משמעות פשט דבריו דבכן חיה קאי למטה היה לו לאמר מותר לבשלם.
וזה הדרך נראה
נכון מפני שיתורצו בזה דבריו (בהלכות ממרים), אבל מכל מקום צריך ליישב דבריו כפי
הנראה ד'וכן בשר חיה', קאי
למטה מפני שראינו שהרב המגיד הבין כן בדבריו שכתב שפסק כר"ע
וכן ראינו שהבין בעל הטור ז"ל והרא"ש
ז"ל כולם הבינו בדבריו כן...
יש להניח שהרב
הגדול ורב מאיר אנשיכון, המגיד, הרא"ש
ובעל הטור לא הכירו את כתי"ת, כי לו הכירוהו, היו
רב אנשיכון והרב הגדול מביאים אותו כראיה להשערתם והיו
המגיד, בעל הטור והרא"ש ואחרים מבינים שהשוני בין
נוסח כתי"ת וכתיל"ת
נוצר מטעות סופר במיקום הנקודה בין הלכה ג להלכה ד.
וסביר שגם רדב"ז לא הכיר את נוסח כתי"ת,
שהרי כתב על הלכות ב,יג-טז
[ט]:
אבל יש קושיא גדולה בדברי רבינו מדידה אדידה שכ' פ"ט מהל' מאכלות אסורות (ה"ד)
וכן בשר
חיה ועוף בין בחלב חיה בין
בחלב בהמה, אינו אסור מהתורה, והכא כתב דבשר חיה
מהתורה. ותמהתי על הראב"ד
ז"ל למה לא השיגו בזה.
ולו ידע רדב"ז את כתי"ת, וודאי
היה מבין, כפי שהבינו רב אנשיכון והרב הגדול, למרות שלא
הכירו את כתי"ת, שבנוסח משנה תורה שבכתי"ת, אין כל קושיא מהלכות ממרים על הלכות מאכלות
אסורות, והיה רדב"ז מבין שראב"ד
לא השיג על רמב"ם, כי לפניו היה הנוסח שבכתי"ת,
שלפיו אין כל קושיא בדברי רבינו מדידה אדידה.
קביעת
לח"מ שיש לישב את דברי רמב"ם לפי הנוסח השגוי מפני שהמגיד, בעל הטור והרא"ש לא הבחינו שהוא שגוי, אינה גישה יהודית שהרי
'חותמו של הקב"ה אמת' (שבת נה,א). ואם טעה הרב,
תהא גדולתו אשר תהא, יש לקבל את האמת ממי שאמרה.
גישת הלח"מ הולמת את גישת הדת הקתולית: האפיפיור לא טועה
והכומר לא טועה. אך להבדיל, לפי תורתנו, הכל יכולים
לטעות וטעות הגדול חמורה כפי גדולתו, שנאמר 'אם הכהן המשיח יחטא' פתחה התורה בכהן
הגדול ואחריו הנשיא ואפילו הסנהדרין עלולים לטעות. הנצרות מקדשת את הטעות של גדוליה היהדות דורשת לתקנה!
אך חמור ביותר
שצוות פרנקל, רב רבינוביץ', רב קאפח ואחרים, שידעו את נוסח כתי"ת
וסביר מאד שידעו גם את הסבר רב אנשיכון ו'הרב הגדול',
לא הסכימו לקבל שנוסח כתיל"ת בהלכות ג-ד בפרק ט
בהלכות מאכלות אסורות, שגוי, בגלל טעות סדר במיקום הנקודה בין הלכה ג להלכה ד.
וקשה להניח שלא ידעו שעוד הלכות במשנה תורה שובשו בגלל טעות במיקום הפיסוק (2).
ולמה לא ראו
את האמת? כי אמצו את דעת רב דוד ששון זצ"ל, שמצא את כת"י
פירוש המשנה שחשב שהוא כתב יד רמב"ם עצמו, למרות שבדיקה שטחית מגלה שיש בו
שגיאות רבות: בחשבון, בהגיון כללי,
הלכתי ובהכרת המציאות שאין ליחס
לרמב"ם אפילו אחת מהן, ואפילו כפליטת קולמוס. כי רמב"ם בדק את כתביו
פעמים רבות לפני מסירתם לציבור ולא סביר כלל שאנו נגלה שגיאות שלא גילן הוא
בחזרותיו הרבות. אלא הסביר ביותר ליחס שגיאות רבות אלה בכת"י
ששון למעתיקים ול'מגיהים' ומציאותן בכת"י
ששון מוכיחה שאינו כת"י רמב"ם.
רב קאפח, צוות
פרנקל, רב רבינוביץ ואחרים שהאמינו שכת"י
ששון הוא כת"י רמב"ם עצמו, התיחסו לקטעים שברור ששובשו, כאילו רמב"ם כתבם. למשל, על
נוסח הלכות ג-ד בכתי"ת העיר צוות פרנקל:
...ובהקדמת פרוה"מ
בכת"י המיוחס לרבינו(1) היה כתוב תחילה
'ואינו אסור מהתורה אלא בשר בהמה וחיה' ושוב נמחק
'וחיה' ותוקן 'טהורה', ולפי זה גירסת כתי"ת כאן הנ"ל
היא קודם חזרתו של רבינו.
הנחת צוות
פרנקל ש'גירסת כתיל"ת בהלכות מאכלות אסורות ט,ג-ד,
היא 'אחר חזרתו של רבינו' בלתי קבילה, כי לו חזר רמב"ם מדבריו בכתי"ת לנוסח כתיל"ת, לא
היה מסתפק בשנוי מקום הפיסוק, שיוצר נוסח לקוי מבחינה הגיונית - סיגנונית וסתירה פנימית בהלכה ד בכתיל"ת.
ועוד, לו חזר
רמב"ם מהדעה שבשר חיה בחלב אסור מהתורה, היה משנה גם את הלכות א,ט ו-א,כו במאכלות אסורות הנ"ל ואת הלכות ממרים ב,יג-טז [ט], אך נוסחן שווה בכל כתה"י
והדפוסים, ולפיהן בשר חיה בחלב אסור מן התורה.
ועוד כשם שאין
ליחס לרמב"ם טעויות בכתביו, כי חזר עליהם פעמים רבות מאד לפני שהוציאם לציבור
(ראה מבוא), מאותו שיקול אין ליחס לרמב"ם חזרה מדבריו, שהרי בכך מיחסים אנו לו שטעה לפני שחזר
בו! ואכן אם נבדוק היטב את המקומות שבהם יוחס לרמב"ם שחזר בו, נמצא שמה
שנראה כחזרת רמב"ם במקום אחד, נגרם על ידי שנוי דבריו במקום אחר או טעות סופר, כמו בפיסוק הלכות ג ו-ד
בפרק ט במאכלות אסורות בכתיל"ת, או כתוצאה מ'הגהת'
נוסח רמב"ם כמו בהקדמה לפירוש רמב"ם למשנה בכת"י
ששון כנ"ל.
ואכן בכל
מקורות הקדמת פירוש המשנה, פרט לכת"י ששון, כתוב:
הלא תראה בשר
עוף בחלב גזרה מרבנן להרחיק מן העבירה ואין אסור מהתורה אלא בשר בהמה וחיה...
בכת"י ששון ורק בו, הפיסקה
משוכתבת. המשכתבים מחקו 'וחיה' וכתבו 'טהורה' במקומה במטרה לתת לפיסקה משמעות שבשר חיה בחלב לא אסור מהתורה, אך לא השיגו
זאת, כי בלשון רמב"ם בהמה טהורה כולל חיה טהורה, אלא אם נכתב 'בהמה טהורה
בלבד' (נספח 1). אולם כתוצאה ממעשה זה התקבל נוסח לקוי מבחינה הגיונית שאין ליחסו
לרמב"ם, נאמר בפיסקה ששוכתבה:
הלא תראה בשר
עוף בחלב גזרה מרבנן להרחיק מן העבירה ואין אסור מהתורה אלא בשר בהמה טהורה.
אך לו סבר
רמב"ם שגם בשר חיה אסור בחלב להרחיק מהעבירה, היה כותב:
הלא תראה בשר חיה ועוף בחלב, גזרה מרבנן
להרחיק מן העבירה ואין אסור מהתורה אלא בשר בהמה טהורה בלבד.
ולו רצה לציין
שמדובר בבהמה ולא בחיה , היה כותב אחר 'בהמה טהורה', 'בלבד' כמו שכתב בהלכות שחיטה
יב,ו [ח]:
אין איסור
אותו ואת בנו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד,
שנאמר "ושור, או שה, אותו ואת בנו, לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב,כח) ונוהג בכלאיים.
לכן לא
רמב"ם מחק 'חיה' וכתב 'טהורה' במקומה. אך צוות פרנקל, רב קאפח ורב רבינוביץ, לא שמו לבם לחוסר ההגיון
שבמבנה הפיסקה, ואולי אף התעלמו ממנו כיוון שרצו להאמין
שהוא כת"י רמב"ם עצמו, כמו שהתעלמו מטעויות ההגיון רבות בכת"י ששון, לכן
יחסו את מחיקת 'וחיה' וכתיבת 'טהורה' במקומה לרמב"ם עצמו והסיקו שרמב"ם
חזר מהדעה שבשר חיה בחלב אסור מהתורה. ובהסתמכם על אמונה שגויה שכת"י ששון הוא כת"י
רמב"ם, אף הגיהו את נוסח משנה תורה לפי שיבושים בכת"י
זה ושיבשוהו (ראה מבוא).
נותר להוכיח
שהנוסח המיוחס לרבי יהושע הנגיד, למאכלות אסורות ט,ג-ד בו מפורש שבשר חיה בחלב לא
אסור מהתורה בניגוד לנוסח כל יתר מקורות משנה תורה להלכות אלה, פשוט מזוייף!
זה הנוסח
המיוחס לר"י הנגיד שהובא בספרו של רב נחום רבינוביץ
'עיונים במשנתו של הרמב"ם', כהוכחה שבשר חיה בחלב לא אסור מהתורה:
...ומפי
השמועה למדו שזה הכתוב, אסר לבשל ולאכול בשר בחלב, בין בשר בהמה בין בשר השור בין
בשר השה, אבל בשר העוף מותר בחלב מן התורה, אם יבוא בית דין ויתיר בשר שה בחלב,
הרי זה גורע. ואם יאסור בשר העוף ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מן התורה, הרי זה
מוסיף. אבל אם אמר בשר העוף מותר מן התורה ואנו נאסור אותו ונודיע לעם שהוא גזירה:
שלא יבוא מן הדבר חובה, ויאמרו העוף מותר מפני שלא נתפרש בתורה, כך החיה מותרת
שהרי לא נתפרשה; ויבוא אחר לומר אף בשר בהמה מותר, חוץ מן העז ויבוא אחר לומר אף
בשר העז מותר בחלב פרה או הכבשה, שלא נאמר אלא אימו שהיא מינו. ויבוא אחר לומר אף
בחלב העז שאינה אימו מותר, שלא נאמר אלא 'אימו'. לפיכך נאסור כל בשר בחלב אפילו בשר עוף. אין זה מוסיף, אלא עושה
סייג לתורה, וכן כל כיוצא בזה.
נוסח זה, יקרא
בהמשך בקיצור נוסח הנגיד. לא יתכן שהוא נוסח רמב"ם ולא סביר שהוא נוסח הנגיד,
כיצד?
בנוסח כל כתה"י והדפוסים, נאמר:
... מפי
השמועה למדו שזה הכתוב, אסר לבשל ולאכול
בשר בחלב, בין בשר בהמה בין בשר חיה; אבל בשר העוף, מותר בחלב מן התורה...
בנוסח הנגיד
כתוב:
... מפי
השמועה למדו שזה הכתוב, אסר לבשל ולאכול
בשר בחלב, בין בשר בהמה בין בשר השור בין בשר השה; אבל בשר העוף, מותר בחלב מן
התורה...
יש לקוי הגיוני - סיגנוני בנוסח זה, שאין ליחסו
לרמב"ם. המבנה "בין...בין", נועד להדגיש את המשותף בין סוגים שונים, ולא את המשותף בין פריטים הכלולים באותו סוג. לכן, לא הגיוני לכתוב 'בין בשר בהמה בין בשר השור
בין בשר השה', כי גם שור וגם שה הם פריטים הכלולים במין ה'בהמה'. כפי שנאמר בהלכות
מאכלות אסורות א,ח:
שלושה מיני
בהמה, והן שור, שה, ועז;
בנוסח כתה"י והדפוסים בהלכות ממרים ב,יג-טז, המבנה "בין... בין", הגיוני, כי למרות שכשנכתב
'בהמה' כלולה חיה, אלא אם נאמר 'בהמה בלבד', או שמוכח מהענין
שבהמה לא כלולה. אבל כשחיה נזכרת ליד
בהמה אינה כלולה בבהמה, בעוד ששור ושה,
תמיד כלולים בבהמה, לכן הפיסקה 'בין בשר בהמה בין
בשר חיה', שבנוסח כל כתה"י
והדפוסים, הגיונית ונכונה (5). אבל הפיסקה 'בין בשר
בהמה בין בשר השור', שבנוסח הנגיד, לא נכונה כי שור כלול בבהמה תמיד!
נוסף לכך לוקה הפיסקה
בחסר המילה 'חיה', כמו הפיסקה המשוכתבת שבהקדמת
פירוש המשנה בכת"י ששון כמוסבר למעלה. כי לו סבר
רמב"ם, שבשר חיה בחלב מותר מהתורה כבשר העוף, היה מזכיר בנוסח הנגיד 'בשר חיה' יחד עם 'בשר העוף' כך:
... מפי
השמועה למדו שזה הכתוב, אסר לבשל ולאכול בשר בחלב, בין בשר בהמה בין בשר השור בין
בשר השה; אבל בשר חיה ובשר העוף,
מותר בחלב מן התורה...
העדר המלים
'בשר חיה' ליד 'בשר העוף' נמצא בנוסח הנגיד גם בפיסקה:
...אם יבוא
בית דין ויתיר בשר שה בחלב,
הרי זה גורע; ואם יאסור בשר העוף, ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מן התורה, הרי
זה מוסיף. אבל אם אמר בשר העוף מותר מן התורה...
כי לו סבר
רמב"ם שגם בשר חיה בחלב מותר מן התורה, סביר מאד שהיה כותב פיסקה זו כך:
...אם יבוא
בית דין ויתיר בשר שה בחלב,
הרי זה גורע; ואם יאסור בשר החיה או
בשר העוף, ויאמר שהם בכלל הגדי והם אסורים מן התורה, הרי זה מוסיף.
אבל אם אמר בשר החיה או בשר העוף מותר מן
התורה...
גם בקטע
האחרון של ההלכה בנוסח כתה"י והדפוסים וגם בנוסח הנגיד, נאמר:
לפיכך נאסור כל בשר בחלב, אפילו בשר
עוף...
אבל נוסח זה
נכון לנוסחאות משנה תורה שלפיהן בשר חיה בחלב אסור מהתורה, אבל בנוסח הנגיד, שלפיו בשר חיה בחלב מותר מהתורה, היה
צריך לכתוב:
לפיכך נאסור כל בשר בחלב, אפילו בשר חיה ואפילו בשר עוף...
אך כמו בשיכתוב הקדמת פירוש רמב"ם למשנה לגבי איסור בשר חיה
בחלב, לא שמו, המשכתבים, לב להוסיף, לכל המקומות האלה, 'בשר חיה'.
אפשר לטעון
שהשמטת 'אפילו בשר חיה' וכתיבת 'אפילו בשר העוף' בלבד בנוסח רי'
הנגיד, מכוונת. כי איסור בשר עוף בחלב מדברי סופרים שלא יבואו העם לעבור על איסור
בשר בהמה בחלב שהוא מן התורה, מדגיש יותר את ההרחקה מאיסור תורה מאשר איסור בשר
חיה, ולפיכך אין צורך להוסיף 'בשר חיה'. אולם חסרון 'בשר חיה' בכל המקומות האלה,
לא מכוון, אלא אלה טעויות המשכתבים, כמו יתר השגיאות שפורטו למעלה.
כאישור לכך
היא הטעות הבולטת ביותר בנוסח הנגיד, בפיסקה הבאה נאמר:
...ואנו נאסור
אותו ונודיע לעם שהוא גזירה: שלא יבוא מן הדבר חובה, ויאמרו העוף מותר מפני שלא
נתפרש, כך החיה מותרת שהרי לא נתפרשה;
פיסקה זו
נמצאת בכל כתה"י והדפוסים של הלכות יג-טז [ט] בפרק ב בהלכות ממרים
לרבות בנוסח הנגיד. אבל היא תואמת רק את הדעה שבשר חיה בחלב אסור מן התורה ולכן
נאסור בשר עוף שלא נתפרש כדי 'שלא יבוא מן הדבר חובה, ויאמרו העוף מותר מפני שלא
נתפרש בתורה, כך החיה מותרת שהרי לא
נתפרשה'.
אבל לפי נוסח
הנגיד, בשר חיה בחלב מותר מהתורה כבשר
העוף, לכן אם יאמרו 'כשם שהעוף מותר, שלא נתפרש, כך החיה מותרת שלא נתפרשה',
'לא יבוא מן הדבר חובה' שהרי, לשיטתם, בשר חיה בחלב מותר מהתורה כבשר העוף ולדעת הכל אין לאסור עוף בחלב מדברי סופרים, שלא יבוא לאיסור בשר
חיה בחלב שאף הוא מדברי סופרים. לכן לפיסקה 'ויאמרו
העוף מותר מפני שלא נתפרש, כך החיה מותרת שהרי לא נתפרשה', יש מקום רק בכתה"י
והדפוסים, לפיהם בשר חיה בחלב אסור מן
התורה. מציאותה בנוסח הנגיד מוכיחה שנוסח זה משוכתב כדי להטעות שלדעת
רמב"ם בשר חיה בחלב לא אסור מהתורה.
במבוא ובפרק השני בסדרה זו הוכח שמתירי הניה מחביות יין
שנתערבה בהן חבית יין נסך, שיכתבו את התלמוד, את פירוש רמב"ם למשנה ואת משנה
תורה, כדי להטעות שחביות אלה מותרות בהניה לדעת חז"ל ורמב"ם, אך המשכתבים
שכחו להתיר בהניה גם חביות יין שנתערבה בהן חבית יין עורלה, שלדעת חז"ל,
רמב"ם ו.כל הפוסקים, ללא יוצא מן הכלל, אסורות כולן בהניה, ומקל וחומר שלדעתם
חביות יין שנתערבה בהן חבית יין נסך שחמור מיין עורלה, אסרות
כולן בהניה, ושכחה זו גלתה את השיכתוב.
מפליאה
ומדאיגה חוצפת יוצרי נוסח הנגיד ולא מובנת הסתמכות רב רבינוביץ
על נוסח זה, הנוגד את נוסח כל יתר המקורות ונקל לראות שהוא מזוייף,
כמו מכתב רבי אברהם בן רמב"ם שנועד להתיר ריבוי ערבות בלולב. כס"מ קבלו
כאמיתי וצוות פרנקל שיבש את נוסח רמב"ם בהתאם, ובניגוד לכל כתה"י ודפוסים ראשונים (4).
נחזור לנוסח
הלכות ג-ד בכתיל"ת בפרק ט במאכלות אסורות. גם בלי
להכיר את נוסח כתי"ת בהלכות ג-ד הנ"ל, שלפיו
בשר חיה בחלב אסור מהתורה, אפשר להוכיח שנוסח כתיל"ת
שגוי וצדקו רב מאיר אנשיכון ו'הרב הגדול' שתיבות
"וכן בשר חיה", אינן שייכות להתחלת הלכה ד', אלא חוזרות אל סוף הלכה ג'
והלכה ד' צריכה להתחיל במלים: ועוף וכו'", מנין?
'הרב גדול'
שהביא הלח"מ את הסברו לסתירה בין הלכות מאכלות
אסורות ט,ג-ד לבין הלכות ממרים ב,יג-טז, טען שאם הפיסקה 'וכן בשר חיה'
שייכת להלכה ד, כנוסח כתיל"ת היה צריך לכתוב בהלכה
ד 'מותר לבשלם' ולא מותר לבשלו כי מדובר בעוף ובחיה, אם כי
אפשר לטעון 'שמותר לבשלו' ביחיד מתיחס לבשר, בין של
החיה ובין של העוף.
אבל יש ליקויים
אחרים שמוכיחים שנוסח כתיל"ת שגוי. בהלכה ג בכתי"ת נכתב
איסור תורה לבשל בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה והיתר בישול בשר בהמה טהורה בחלב
בהמה טמאה, ואחריו נכתב 'וכן בשר חיה'. משמע שדין בשר חיה בחלב, שנכתב אחרי המילה
'וכן' שווה לדין בשר בהמה בחלב שלפני המילה 'וכן', שהרי זו משמעות המילה
'וכן' בעקביות במשנה תורה במאות
מקומות ובמקומות בודדים בהם אין למילה 'וכן' משמעות זו, אפשר להוכיח שחל שיבוש
בנוסח רמב"ם (3).
אולם, בנוסח כתיל"ת, לפני המילה
'וכן' שבתחילת הלכה ד, נפסק בהלכה ג, שבשר בהמה טהורה בחלב אסור מהתורה, לכן צריך
הדין שאחרי המילה 'וכן', להיות שווה
לדין הלכה ג, כלומר, שבשר חיה ועוף בחלב, אסור מהתורה כבשר בהמה בחלב שבהלכה ד,
אולם בראשית הלכה ד נאמר שבשר חיה בחלב לא
אסור מהתורה. נמצא שהדין שלפני המילה
'וכן' שונה מהדין שאחריה בניגוד למשמעות המילה 'וכן' במאות מקומות במשנה תורה.
אמנם אפשר היה
לטעון שהמילה 'וכן' בראשית הלכה ד בכתיל"ת, משווה
היתר מהתורה לבשל 'בשר חיה ועוף' בחלב, להיתר התורה לבשל בשר בהמה טהורה בחלב טמאה
שבסוף הלכה ג. אולם לא סביר ליחס לרמב"ם ניסוח כזה כי כדי לאמר שבשר חיה ועוף בחלב מותר מהתורה יותר פשוט לכתוב:
ד. בשר
חיה ועוף, בין בחלב בהמה בין בחלב חיה, אינו אסור באכילה מן התורה; לפיכך מותר
לבשלו, ומותר בהניה. ואסור באכילה מדברי סופרים...
ואין צורך
במילה 'וכן' שבראשית הלכה ד! וידוע שנמנע רמב"ם ממלים מיותרות ראה נספח 1?
ועוד, טעות
מיקום הפיסוק בין הלכה ג להלכה ד בכתיל"ת, יצרה גם סתירה פנימית בהלכה ד, כיצד?
נאמר בראשית
הלכה ד 'וכן בשר חיה ועוף, בין בחלב בהמה בין בחלב חיה, אינו אסור באכילה מן התורה', אבל בהמשכה נאמר 'שלא יפשטו העם
ויבואו לידי איסור בשר בחלב של תורה ויאכלו
בשר טהורה בחלב טהורה'. וברור
ש'בשר טהורה' כולל בשר בהמה טהורה ובשר
חיה טהורה. מכאן שאכילת בשר חיה בחלב הוא איסור של תורה, זו סתירה בולטת בין
ראשית ההלכה לאמצעה, שאין ליחסה לרמב"ם.
רוב הטוענים
שבשר חיה בחלב לא אסור מהתורה, לא הבחינו בסתירה זו, או שהתעלמו ממנה, אבל 'עורכי-מגיהי' דפוס ד"ו
של"ד, הבחינו בכך, וכנראה גם הם סברו שבשר חיה בחלב לא אסור מהתורה וכדי
לבטל את הסתירה הוסיפו פעמיים את המילה 'בהמה' בכתיל"ת, ומד"ו
של"ד והלאה נמצאת התוספת, כך:
ויבואו לידי
איסור בשר בחלב של תורה, ויאכלו בשר בהמה
טהורה בחלב בהמה טהורה:
בהוספת המילה
'בהמה' התכוונו למעט חיה, כדי לסלק את
הסתירה בין ראשית ההלכה שממנה משתמע שבשר חיה בחלב לא אסור מהתורה לבין אמצעה,
שממנו משמע שבשר חיה בחלב אסור מהתורה. אך לא הועילו בכך כי, כאמור, 'בהמה טהורה' בלשון רמב"ם, כוללת 'חיה טהורה',
אלא אם נכתב 'בהמה טהורה בלבד', או
שמובן מההקשר שבו נכתב 'בהמה טהורה' שלא יתכן שהיא כוללת חיה טהורה, ראה נספח 1.
נותר לדון
בפירוש רמב"ם למשנה ד, בפרק ח במסכת חולין. נאמר במשנה:
בשר בהמה
טהורה וחלב בהמה טהורה, אסור לבשל, ואסור בהניה. בשר בהמה טהורה וחלב בהמה טמאה,
או בשר בהמה טמאה וחלב בהמה טהורה, מותר לבשל, ומותר בהניה. רבי עקיבה אומר, חיה ועוף אינן מן התורה, שנאמר "לא תבשל גדי,
בחלב אימו" "לא תבשל גדי, בחלב אימו" (שמות כג,יט; שמות לד,כו; דברים יד,כא): שלוש פעמים, פרט לחיה, ולעוף, ולבהמה טמאה. רבי יוסי הגלילי
אומר, נאמר "לא תאכלו כל נבילה" (דברים יד,כא),
ונאמר "לא תבשל גדי, בחלב אימו" (שם), את שהוא אסור משום נבילה, אסור
לבשל בחלב; עוף, שהוא אסור משום נבילה, אינו דין שיהא אסור לבשל בחלב: תלמוד לומר
"בחלב אימו", יצא העוף, שאין לו חלב אם.
ובפירוש
המיוחס לרמב"ם כתוב: 'והלכה כרבי עקיבה' שאמר: 'חיה ועוף אינן מן התורה'.
אך לא קביל
שזה נוסח רמב"ם המקורי, כי הוכח שנוסח יתר המקומות בהם נאמר שבשר חיה בחלב לא
אסור מהתורה, אינו מקורי ושלפי הנוסח המקורי, בשר חיה בחלב אסור מהתורה ונמצא שפסק
רמב"ם, בעקביות, בחמישה מקומות שבשר חיה בחלב אסור מהתורה לכן לא מתקבל על
הדעת שפסק, בפירושו למשנה בפסחים שהלכה כרבי עקיבה, אלא יש לראות בכך שיכתוב כמו
במקומות אחרים בנושא בשר חיה בחלב.
מסקנות הברור
הוכח שבהקדמת
פירוש רמב"ם למשנה בכת"י ששון ורק בו, שוכתבה
פיסקה כשמתעלמים מהשיכתוב נמצא שלפי כל מקורות הקדמה זו,
בשר חיה בחלב אסור מהתורה. כן הוכח שיש טעות סופר במיקום הפיסוק בין הלכות ג ו-ד
בפרק ט בהלכות מאכלות אסורות בכתיל"ת ומהנוסח
השגוי משתמע שבשר חיה בחלב לא אסור מהתורה. ומטעות זו נוצרה סתירה בין ראשית הלכה
ד לאמצעה שכדי לטשטשה, הוסיפו 'מגיהי' נוסח דו של"ד, בהלכה ד, פעמיים את
המילה 'טהורה' אחרי המילה 'בהמה'. אבל כשמתקנים את טעות הפיסוק ומסירים את המילה
'טהורה' שהוספה פעמיים בדפוס ד"ו של"ד, נמצא
שנוסח כתיל"ת זהה לנוסח כתי"ת
ודפוסים ישנים, לפיו בשר חיה בחלב אסור מהתורה כבשר בהמה בחלב.
הנוסח המיוחס לרי' הנגיד, שרב רבינוביץ טוען
שהוא נוסח רמב"ם הנכון של הלכות יג-טז בהלכות ממרים, נוגד את נוסח כל כתה"י
ודפוסים ישנים של הלכות אלה וגם את הלכות א,ט ט,ג-ד ו-ט,כו
במאכלות אסורות והוכח שהוא מזוייף.
וכיוון שבנוסח
המקורי של הקדמת פירוש רמב"ם למשנה ובארבע הלכות במשנה תורה משמע שבשר חיה
בחלב אסור מהתורה. יש להתיחס לאמור בפירוש רמב"ם
למשנה ד בפרק ח בחולין שהלכה כרבי עקיבה שחיה ועוף אינן מהתורה, כאל נוסח שגוי,
או, סביר יותר, משוכתב.
לאור כל
האמור, ברורה התשובה לשאלה שבראשית המאמר:
לדעת רמב"ם בשר חיה בחלב אסור מהתורה!
ולא היה צורך
להוסיף לדון בנושא זה, לו לא העלה רב רבינוביץ' טעונים נוספים, שגם הם לא קבילים,
כדי להוכיח שבשר חיה בחלב לא אסור מהתורה. בספרו 'עיונים במשנת הרמב"ם' כתב:
האם ייתכן לאמר שלדעת ר' עקיבא, ר' יוסי הגלילי, האוסר חיה בחלב מהתורה
עובר על 'בל תוסיף'; ולדעת ר' יוסי הגלילי, ר' עקיבא המתיר חיה בחלב מן התורה עובר
על 'בל תגרע'? אמנם לפי הגירסה הנכונה בהלכות ממרים...
השאלה מטעה כי
במחלוקת בין רבי עקיבה לרבי יוסי, כמו במחלוקות רבות בתלמוד לא האחד ולא השני
עוברים על 'בל תוסיף', או 'בל תגרע', למשל במחלוקת רבי עקיבא וחכמים במסכת שבת:
דתנן הזורק מרשות
היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע רבי עקיבא מחייב וחכמים פוטרים. ר"ע סבר
אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא ורבנן סברי לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא (בבלי שבת דף ד,א)
ופסק
רמב"ם כחכמים:
הלכות שבת יג,יז [טז]
הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד, ורשות הרבים באמצע, אף על פי שעבר החפץ באוויר
רשות הרבים, פטור והוא שיעבור למעלה משלושה...
וכי יעלה על
דעת מישהו שכיוון שמחייב רבי עקיבה, עבר על 'לא תוסיף', וכי אם היתה ההלכה כרבי עקיבה, עברו חכמים על 'לא תגרע'?! הרי מובן
שגם רבי עקיבה וגם חכמים אוסרים הוצאה מרשות לרשות מן התורה, המחלוקת ביניהם היא
רק אם קלוטה כמי שהונחה דמיא. אם כהונחה דמיא הזורק
מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע, עקר מרשות היחיד, הניח ברשות הרבים,
עקר מרשות הרבים והניח ברשות יחיד שניה, לכן חייב. וחכמים סוברים: קלוטה לא כמי
שהונחה דמיא ויש רק עקירה מרשות יחיד אחת והנחה ברשות יחיד שניה ולכן פטור.
והרי עוד
מחלוקת בין רבי יהודה ורבי שמעון לגבי מועדי איסור חמץ בפסח וחומרת האיסור. נאמר
במסכת פסחים בדף כח,א-ב:
דתניא חמץ בין לפני
זמנו בין לאחר זמנו, עובר עליו בלאו. תוך זמנו עובר עליו בלאו וכרת, דברי רבי
יהודה. רבי שמעון אומר חמץ לפני זמנו
ולאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום, תוך זמנו עובר עליו בכרת ובלאו ומשעה
שאסור באכילה אסור בהנאה... ומנין לאוכל
חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בלא תעשה שנאמר (דברים טז)
לא תאכל עליו חמץ דברי רבי יהודה אמר לו ר' שמעון וכי אפשר לומר כן? והלא כבר
נאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות. אם כן מה ת"ל לא תאכל עליו
חמץ? בשעה שישנו בקום אכול מצה, ישנו בבל תאכל חמץ ובשעה שאינו בקום אכול מצה אינו
בבל תאכל חמץ מ"ט דר' יהודה תלתא קראי כתיבי (שמות
יג) לא יאכל חמץ (שמות יב)
וכל מחמצת לא תאכלו (דברים טז) לא תאכל עליו חמץ. חד
לפני זמנו וחד לאחר זמנו וחד לתוך זמנו ורבי שמעון חד לתוך זמנו וכל מחמצת מבעי
ליה לכדתניא אין לי אלא שנתחמץ מאליו מחמת דבר אחר מנין
תלמוד לומר כל מחמצת לא תאכלו לא יאכל חמץ מיבעי ליה לכדתניא רבי יוסי הגלילי אומר מנין...
רבי יהודה
ורבי שמעון לא חולקים שחמץ בפסח אסור מהתורה, אלא רק בזמני האיסור ובדרגת האיסור
בזמנים השונים, אם היא מן התורה או רק מדברי סופרים. ולכן אין לאמר
שרבי יהודה, לדעת רבי שמעון, עבר על 'לא תוסיף' ולא שרבי שמעון, לדעת רבי יהודה,
עבר על 'לא תגרע', למרות שלדעת רבי יהודה, אחר חצות יום יד', חמץ אסור מהתורה
ולדעת רבי שמעון, אינו אסור מהתורה עד ליל טו', וכך פסק רמב"ם בהלכות חמץ
ומצה א.ח:
אסור לאכול
חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה, שהוא מתחילת שעה שביעית ביום. וכל האוכל
בזמן זה, לוקה מן התורה, שנאמר
"לא תאכל עליו חמץ" (דברים טז,ג), כלומר על
קרבן הפסח: כך למדו מפי השמועה,
בפירוש דבר זה, לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח, שהוא "בין
הערביים" (שמות יב,ו), והוא חצי היום.
וברור ש'למדו
מפי השמועה' בדברי רמב"ם כאן, כמו 'ומפי השמועה למדו' בהלכות ממרים לגבי בשר
חיה בחלב, אינו 'קבלה ממשה', שאם היתה קבלה ממשה, לא
היו רבי יהודה ורבי שמעון חולקים באיסור חמץ הנ"ל. ומדובר כאן באיסור מהתורה,
שהרי האוכל חמץ אחר שעה שביעית לוקה מן
התורה. וממש כך הדבר לגבי איסור בשר חיה בחלב. לא חלקו רבי עקיבא ורבי יוסי
שבשר בחלב אסור מן התורה, אלא אם בשר חיה כלול באיסור בשר בהמה בחלב או לא. כמו
שלא חלקו רבי יהודה ורבי שמעון שחמץ אסור מהתורה בפסח, אלא רק במועדי האיסור ודרגת
האיסור. וכמו שקבעו שאיסור חמץ אחר חצות בערב פסח הוא איסור תורה שהרי העובר עליו
לוקה, כך קבעו שאיסור בשר חיה בחלב הוא איסור תורה.
ועוד, רב
רבינוביץ' טוען ש'הגירסה הנכונה' בהלכות ממרים ב,יג-טז במשנה תורה, היא זו המיוחסת לר"י החסיד, למרות שקל
להוכיח שהיא מזוייפת ועל גירסה
זו כתב רב רבינוביץ בספרו 'עיונים במשנתו של
הרמב"ם':
"צריך
להבין למה האוסר בשר עוף בחלב עובר על 'בל תוסיף', מה שאין כן האוסר בשר
חיה".
לפי נוסח משנה
תורה המקורי שבכל כתה"י והדפוסים הישנים בהלכות
ממרים ב,יג-טז אין צורך
להבין למה האוסר בשר חיה לא עובר על 'לא תוסיף', כי בשר חיה אסור מהתורה ואילו היה
מותר כבשר העוף, היה בית דין האוסרו, עובר על 'לא
תוסיף'.
ולכן אין ספק
שבית דין המתיר מהתורה בשר חיה בחלב, עובר על 'לא תגרע'!
ובהמשך
טיעוניו כתב רב רבינוביץ:
מעתה מובן
היטב למה לא הזכיר רבינו בשר חיה בחלב בדברו על בל תוסיף ובל תגרע, וכן מובן מניין
הופיע השיבוש בדבריו...
גם זו הטעיה,
כי לפי כתה"י והדפוסים הישנים, בשר חיה בחלב אסור
מהתורה ולכן 'מובן היטב למה לא הזכיר רבינו בשר חיה בחלב בדברו על לא תוסיף. ולא
נזכר 'בשר חיה' בנוסח הנגיד, מפני שעבודת המשכתבים לא 'מושלמת', שהרי בנוסח זה
שכחו להוסיף 'חיה' בכמה מקומות, כמפורט למעלה.
ויודגש שבנוסח
הלכות ממרים ב,יג-טז בכל כתה"י ודפוסים ישנים, אין כל שיבוש, הם ברורים ונהירים.
הנוסח שיוחס לרי הנגיד, ששוכתב על ידי אנשים לא הגונים,
אכן משובש! ומובן שלא יתכן שנוסח בלתי הגיוני ומטעה זה הוא נוסח רמב"ם ומכאן
שלא היה לפני כותבו הספר המקורי של רבנו, כטענת רב רבינוביץ', ולכן אף טענה זו
נדחית.
נספח 1
כדי להבין את
לשון רמב"ם המדוייקת יש לדעת שחשוב לרמב"ם להמנע מ'תוספת דבור אין צורך בו', כפי שהסביר בעקרון יד' בספר
המצוות:
וידוע שאין
הנשים דנות ולא מעידות ולא מקריבות קרבן בידיהן ולא נלחמות במלחמת הרשות, וכל מצוה
שהיא תלויה בבית דין, או בעדים, או בעבודה, או במלחמת הרשות, לא אצטרך שאומר בה
וזאת אין הנשים חייבות בה, כי זה תוספת
דבור אין צרך בו...
ובראשית פרק ז
במאמר תחית המתים, כתב:
...שכל
חיבורינו אמנם הם קב ונקי. אין כוונתנו להגדיל גוף הספרים, ולא לכלות הזמן במה שלא
יביא אל תועלת. ולזה כשנפרש - לא נפרש אלא מה שצריך לפירוש ובשיעור שיובן לבד;
וכשנחבר - לא נחבר רק קיצור הענינים.
רמב"ם
הודיע בשני מקומות אלה שימנע 'מדיבור אין צורך בו' אבל יפרש 'מה שצריך לפירוש'.
בלשון
רמב"ם כלולות ב'בהמה טהורה', חיה טהורה ובהמה טהורה. לכן אין רמב"ם מציין
זאת, כי זה 'דיבור אין צורך בו', למשל, בהלכות שבת יח,א-ב,
כתב:
א. המוציא דבר
מרשות היחיד לרשות הרבים, או מרשות הרבים לרשות היחיד אינו חייב, עד שיוציא ממנו
שיעור שמועיל כלום; ואלו הן שיעורי ההוצאה...המוציא אוכלי אדם... חלב בהמה טהורה,
כדי גמיאה...
מדובר בהוצאת
חלב ראוי לגמיאה מרשות לרשות בשבת. כאן בהמה טהורה כוללת חיה טהורה, כי מובן ששווה
הוצאת חלב חיה טהורה להוצאת חלב בהמה טהורה לענין זה.
וגם בהלכות
מאכלות אסורות ד,ד:
האוכל כזית
מבשר נפל בהמה טהורה, לוקה משום אוכל נבילה...
גם כאן חיה
טהורה כלולה בבהמה טהורה כי אין מקום לחשוב שנפל חיה טהורה שונה, לענין זה, מנפל בהמה טהורה.
וכן להפך, אם
ברור מהנושא הנדון שחיה טהורה לא
כלולה בבהמה טהורה, אין רמב"ם מציין זאת, למשל בהלכות אסורי מזבח ד,יג [יד], נאמר:
אין אסור משום
אתנן ומחיר, אלא גופן; לפיכך אינו חל אלא על דבר
הראוי ליקרב לגבי המזבח, כגון בהמה טהורה ותורין ובני יונה ויין ושמן וסולת.
נתן לה מעות,
ולקחה בהן קרבן, הרי זה כשר.
כי כמו שידוע
שנשים 'לא מקריבות קורבן בידיהן' ואין צורך לציין זאת, כך ידוע שחיה לא ראויה לגבי
מזבח ולכן אין רמב"ם מציין שאינה אסורה משום אתנן ומחיר.
אבל 'מה שצריך
לפירוש' פירש רמב"ם. יש הלכות בהן לא ידוע אם כלולה חיה טהורה בבהמה טהורה,
או לא, שם פירש רמב"ם. למשל בהלכות תפילין ומזוזה וספר תורה א,י, נאמר:
אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות על גבי עור בהמה טמאה וחיה ועוף
הטמאים; אבל כותבין על גבי עור בהמה וחיה ועוף הטהורין...
פה לא הסתפק
רמב"ם להתיר כתיבת ספרים, תפילין ומזוזות על עור בהמה טהורה, כי בגלל קדושת
ספרים תפילין ומזוזות, לא יובן בהכרח שמותר לכותבם גם על עור חיה טהורה וגם על עור
העוף. ניסוח דומה יש גם בהלכות תפילין ג,ט [ח], שם נאמר:
כשמכניסין את הפרשייות בבתים שלהן, כורכין אותן
במטלית, ועל המטלית שיער, ואחר כך מכניסין אותן בבתיהן.
ושיער זה, צריך להיות שיער בהמה או חיה
טהורה, ואפילו מנבילות וטריפות שלהן; וכבר נהגו כל העם, לכורכן בשיער זנב
העגלים.
גם כאן לא
ברור ששער חיה טהורה כשר לכריכת הפרשיות כמו שער בהמה טהורה, לכן פירש זאת
רמב"ם,
וכן להפך,
בשלוש הלכות בהן לא כלולה חיה טהורה
בבהמה טהורה, ואין הדבר מובן מאליו מהכתוב, כתב רמב"ם 'בהמה טהורה בלבד' והסביר מדוע לא כלולה חיה טהורה
בבהמה טהורה באותן הלכות. הראשונה מהן, בהלכות מאכלות אסורות ז,א נאמר:
האוכל כזית
חלב, במזיד, חייב כרת; בשוגג, מביא חטאת קבועה. ובפירוש בתורה שאינו חייב אלא על
שלושה מיני בהמה טהורה בלבד, שנאמר
"כל חלב שור וכשב, ועז, לא תאכלו" (ויקרא ז,כג),
...
השניה בהלכות שחיטה
יב,ו [ח]
אין איסור
אותו ואת בנו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד,
שנאמר "ושור, או שה, אותו ואת בנו, לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב,כח).
והשלישית
בהלכות ביכורים ט,ה, נאמר:
אין חייב
במתנות אלא בהמה טהורה בלבד, שנאמר
"אם שור אם שה" (דברים יח,יג)
בכל אחת משלוש
ההלכות ביסס רמב"ם את ההגבלה לבהמה טהורה על הפסוק שמזכיר רק רק שור, כבש או גדי, אשר חיה טהורה לא נכללת בהם והוסיף
'בלבד'. ובכולן מבנה המשפט 'אין...אלא'.
ואגב, אפשר
להציע טעם להגבלת הכתוב שלוש הלכות אלה לבהמה טהורה בלבד.
בראשונה, חלב
בהמה טהורה אסור באכילה כי הוא חלק גבוה. אולם אפשר היה לחשוב שלא הבחינה התורה
בין בהמה טהורה לחיה טהורה למרות שחיה לא ראויה למזבח, לכן פורש "כל חלב שור
וכשב ועז לא תאכלו".
בשניה כיוון
שבאיסור אותו ואת בנו יש מניעת צער האם על בנה, יש מקום לחשוב שכיוון שצער זה קיים
גם בחיה טהורה, איסור אותו ואת בנו נוהג גם בחיה, לכן פירש הכתוב "שור או שה,
אותו ואת בנו, לא תשחטו ביום אחד" שאין איסור אותו ואת בנו נוהג אלא בבהמה
טהורה בלבד.
ובשלישית יש
מקום לחשוב שראוי לתת לכהן מכל בהמה הראויה למאכל, למרות שנאמר "אם שור אם
שה", לכן פירש הכתוב "אם שור אם שה" ולא חיה טהורה.
אמנם גם בהלכה
ג בפרק ט במאכלות אסורות כתב רמב"ם את המבנה: 'אין אסור מן התורה אלא
בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה' וגם שם התבסס על פסוק שנאמר "לא תבשל גדי
בחלב אימו", אבל לא הוסיף 'בלבד'.
כי למרות שמהכתוב "לא תבשל גדי
בחלב אימו" כשלעצמו, אין
למדים אלא איסור בישול ואכילת בשר בהמה טהורה בחלב ולא בשר חיה טהורה, 'מפי השמועה, כלומר מהתורה
שבע"פ, למדו שהכתוב "לא תבשל גדי בחלב אימו" אסר לבשל ולאכול בשר בחלב, בין בשר בהמה בין בשר חיה, כמוסבר בהלכות
ממרים ב,יג-טז. לכן כתב
רמב"ם בסוף הלכה ג'וכן בשר חיה', להבהיר, שגם בשר
חיה אסור בחלב כבשר בהמה טהורה. וכן משמע גם מהלכות מאכלות אסורות א,ט, ו-ט,כו, וכיוון שגם בשר חיה טהורה בחלב אסור מהתורה כבשר בהמה,
לכן לא הוסיף רמב"ם 'בלבד' אחר בהמה טהורה.
*
נחום דרשוביץ העיר שלדעתו הפיסקה
'וכן בשר חיה היא תוספת' ואפשר ליחס אותה להיתר:
אבל בשר בהמה
טהורה שבישלו בחלב בהמה טמאה, או בשר בהמה טמאה שבישלו בחלב בהמה טהורה, מותר
לבשל, ומותר בהניה; ואין חייבין על אכילתו, משום בשר בחלב, וכן בשר חיה.*
אמרתי לו
שהלכות רבות מסתימות ב'וכן'. לדעתו היתה הפיסקה צריה להימצא לפני הפיסקה
'אבל בשר בהמה טהורה שבישלו וכו'. ולא נראה לי שהוא צודק כי החיה שווה לבהמה לכל
האמור על הבהמה לרבות היתר בישול בשר בהמה טהורה בחלב טמאה ולהפך. והרי כמה
דוגמאות ל'וכן' בסוף הלכות.
הקדמה לה: כל החכמים שעמדו אחר חיבור התלמוד ובנו בו, ויצא
להם שם בחכמתם, הם הנקראים גאונים. וכל
אלו הגאונים שעמדו בארץ ישראל ובארץ שנער ובספרד ובצרפת לימדו דרך התלמוד והוציאו
לאור תעלומותיו וביארו ענייניו, לפי שדרך עמוקה דרכו עד למאוד. ועוד שהוא בלשון ארמי מעורב עם לשונות אחרות,
לפי שאותה הלשון הייתה ברורה לכול בשנער בעת שחובר
התלמוד; אבל בשאר המקומות וכן בשנער בימי הגאונים, אין
אדם מכיר אותה הלשון עד שמלמדים אותו.
עשה קיב: להיות המצורע
ידוע לכול בדברים האמורים בו, "בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע, ועל שפם,
יעטה; וטמא טמא, יקרא" (ויקרא יג,מה). וכן כל שאר
הטמאים צריכין להודיע את עצמן.
עשה קצו: להעניק
לעבד עברי, שנאמר "הענק תעניק, לו" (דברים טו,יד);
וכן אמה עברייה.
לאו ריד: שלא ליקח עומר השכחה,
שנאמר "לא תשוב לקחתו" (דברים כד,יט); וכן
לכל האילנות יש שכחה, שנאמר "לא תפאר אחריך" (דברים כד,כ).
ספר משפטים הלכות שכירות. יש בכללן שבע מצוות, שלוש מצוות עשה, וארבע
מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) דין
שכיר ושומר שכר; (ב) ליתן שכר שכיר ביומו; (ג) שלא יאחר שכר שכיר אחר זמנו; (ד)
שיאכל השכיר מן המחובר שיעשה בו; (ה) שלא יאכל השכיר מן המחובר שלא בשעת גמר
מלאכה; (ו) שלא יוליך השכיר בידו יתר על מה שאכל; (ז) שלא יחסום שור בדישו, וכן
שאר הבהמה.
הלכות יסודי
התורה ו,ז הסותר אפילו אבן אחת דרך השחתה
מן המזבח, או מן ההיכל, או משאר העזרה, לוקה:
שנאמר בעבודה זרה, "כי את מזבחותם תיתוצון" (שמות לד,יג; וראה
דברים יב,ג); וכתוב "לא תעשון כן, לה'
אלוהיכם" (דברים יב,ד). וכן השורף עצי הקודש דרך השחתה, לוקה, שנאמר
"ואשריהם תשרפון באש . . . לא תעשון כן, לה'
אלוהיכם" (דברים יב,ג-ד).
הלכות יסודי
התורה ו,ח כתבי הקודש כולן, ופירושיהן
וביאוריהן, אסור לשרוף אותן או לאבדן ביד; והמאבד ביד, לוקה מכת מרדות. במה דברים אמורים, בכתבי הקודש שכתבו אותן
ישראל בקדושה. אבל מין ישראל שכתב ספר
תורה, שורפין אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין
בקדושת השם, ולא כתבו אלא והוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים; והואיל ודעתו כן, לא
נתקדש השם, ומצוה לשורפו, כדי שלא להניח שם למינים ולא למעשיהן. אבל גוי שכתב את השם, גונזין
אותו; וכן כתבי הקודש שבלו או שכתבן גוי, ייגנזו.
דעות א,ז וכן לא יתאווה אלא לדברים שהגוף צריך להן ואי
אפשר לחיות בזולתן, כעניין שנאמר "צדיק, אוכל, לשובע נפשו" (משלי יג,כה). וכן לא יהיה
עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה, כעניין שנאמר "טוב מעט,
לצדיק" (תהילים לז,טז). ולא יקבוץ ידו ביותר, ולא יפזר כל ממונו, אלא
נותן צדקה כפי מיסת ידו, ומלווה כראוי למי שצריך.
ולא יהא מהולל ושוחק, ולא עצב ואונן, אלא שמח כל ימיו בנחת, בסבר פנים
יפות. וכן שאר דעותיו. ודרך זו, היא דרך
החכמים.
דעות ד,יא [ט] יש מאכלות שהם רעים ביותר עד מאוד, וראוי
לאדם שלא לאוכלן לעולם, כגון הדגים הגדולים המלוחים הישנים, והגבינה המלוחה הישנה,
והכמהין והפטרייות, והבשר המליח הישן, ויין מגיתו, ותבשיל ששהה עד שנדף ריחו, וכן כל מאכל שריחו רע או מר
ביותר: הרי אלו לגוף, כמו סם המוות.
תלמוד תורה
א,ט מקום שנהגו ללמד תורה שבכתב בשכר,
מותר ללמד בשכר. אבל תורה שבעל פה, אסור
ללמדה בשכר: שנאמר "ראה לימדתי אתכם,
חוקים ומשפטים, כאשר ציווני, ה' . . ." (דברים ד,ה), מה אני בחינם למדתי, אף
אתם בחינם למדתם ממני; וכן כשתלמדו לדורות, בחינם כמו שלמדתם ממני.
בעל יראה,
מהיר לקרות ולדקדק. [ד] ומי שאין לו אישה,
לא ילמד תינוקות, מפני אימותיהן שהן באין אצל בניהן; וכן האישה, לא תלמד תינוקות,
מפני אבותיהן שהן באין אצל הבנים.
עבודה זרה ז,י
[ח] המוצא כלים ועליהן צורת חמה ולבנה
ודרקון, אם היו כלי כסף וזהב או בגדי שני, או שהיו חקוקים על הנזמים ועל הטבעות, הרי
אלו אסורין; ועל שאר הכלים, מותרין,
מפני שחזקתן לנואי.
וכן שאר הצורות הנמצאות על כל הכלים, חזקתן לנואי
ומותרין.
עבודה זרה ז,כא לפיכך שדה שזיבלה
בזבל עבודה זרה, מותר לזרוע אותה; ופרה שפיטמה בכרשיני עבודה זרה, תיאכל. וכן כל כיוצא בזה.
נספח 2
למרות שהוכח
שנוסח כתי"ת הוא הנוסח הנכון ושבשר חיה בחלב אסור
מהתורה וכי הטעות בפיסוק כתיל"ת גרמה לדעה שבשר
חיה בחלב כבשר עוף אינו אסור מהתורה. יש קושי בסיגנון
נוסח כתי"ת בהלכה ד בפרק ט בהלכות מאכלות אסורות:
ג. אבל
בשר בהמה טהורה שבישלו בחלב בהמה טמאה, או בשר בהמה טמאה שבישלו בחלב בהמה טהורה, מותר
לבשל, ומותר בהניה; ואין חייבין על אכילתו, משום בשר בחלב, וכן בשר חיה.
ד. ועוף,
בין בחלב בהמה בין בחלב חיה, אינו אסור באכילה מן התורה; לפיכך מותר לבשלו, ומותר
בהניה. ואסור באכילה מדברי סופרים, כדי שלא יפשטו העם ויבואו לידי איסור בשר בחלב
של תורה, ויאכלו בשר טהורה בחלב טהורה: שהרי אין משמע הכתוב אלא גדי בחלב אימו
ממש. לפיכך אסרו כל בשר בחלב.
למה כתב
רמב"ם 'ועוף' ב'ו' החיבור
להתירו מהתורה בחלב, אחרי איסור חיה בחלב? הרי מובן יותר, לפי סיגנון
רמב"ם לכתוב 'אבל בשר
העוף', כמו שכתב בהלכות ממרים:
מפי השמועה
למדו שזה הכתוב, אסר לבשל ולאכול בשר בחלב, בין בשר בהמה בין בשר חיה; אבל בשר העוף, מותר בחלב מן
התורה. אם יבוא בית
או 'אבל העוף'
כמו בהלכות מעשה הקורבנות:
אין טעון
נסכים אלא עולת בהמה והשלמים בלבד, בין היו קרבן ציבור או קרבן יחיד; אף כבש יולדת
ואילו של כוהן גדול, הואיל והן עולות, טעונים נסכים.
אבל העוף והאשמות
והחטאות, אין מביאין עימהם נסכים, חוץ מחטאת מצורע
ואשמו, שנתפרשו נסכיהם בתורה. (הלכות מעשה הקורבנות
ב,ב)
לכן סביר שהיה
כתוב 'העוף, בין בחלב... כמו בהלכה הבאה:
העוף, אין לו
כרס, ולא מסוס, ולא בית הכוסות; אבל יש לו כנגדן, זפק וקורקבן...
ונמחקה חלקית
'ה' הידיעה של 'העוף' ונשאר ממנה 'ו' וכך נוצר 'ועוף'. ואיך הגיעה שגיאה כזו לכל כתי"ת? יש דוגמה להתפשטות שגיאה מכתב יד אחד לכת"י רבים: בפרק א, בהלכות מתנות עניים, פותחת הלכה ח
במלים 'כל מתנות עניים'.
באותן מלים
פותחת גם הלכה יד. הסופר דילג מסוף הלכה ז לתחילת הלכה יד 'כל מתנות עניים...' ובכל כתבי יד תימן המוכרים לנו חסרות הלכות ח-יג, שבין
שתי פתיחות זהות אלה ומכאן נראה שכתי"ת אלה
מקורם כת"י אחד שגוי.
נספח מיוחד
יש ראייה
עמוקה יותר למקוריות נוסח כתי"ת ועדיפותו על נוסח כתיל"ת, אלא שהיא עקיפה. בכתי"ת
נשמר עקרון חשוב בכתיבת רמב"ם להסברת נושא מורכב, עקרון שנמצא גם בהסברים
שבספרי מדע טובים, כיצד?
בהקדמה לספר
פיסיקה מצוין:Physics for Students of Science and Engeneering W. H Michener
1947, p.vii מסביר המחבר את דרך
כתיבת ספר מדע:
השתדלתי מאד
בספר זה לתת הסברים מובנים אך קצרים, ומשפטים נכונים. עליך להכיר עם זאת, שמשפט
אלמנטרי של עקרון, כמעט תמיד, או אינו מושלם או אינו מדוייק,
וידרוש בהמשך שנוי (*)
מודגשת, במשפט
זה, ההשתדלות הרבה לתת הסברים מובנים,
אך קצרים ונכונים. מטרה דומה מודגשת גם בקטע הבא בו מסביר רמב"ם את דרך
כתיבת משנה תורה, בהקדמתו:
'האסור והמותר
הטמא והטהור עם שאר דיני התורה: כולם בלשון ברורה
ודרך קצרה, עד שתהא תורה שבעל פה כולה
סדורה בפי הכול, בלא קושיא ולא פירוק, לא זה אומר בכה וזה אמר בכה, אלא דברים ברורים קרובים נכונים, על פי המשפט
אשר יתבאר מכל אלו החיבורים והפירושים הנמצאים מימות רבנו הקדוש ועד עכשיו'.
(הקדמה לח)
דוגמה לכתיבת
רמב"ם לפי עקרון זה יש בתוספת פרטי איסור בשר בחלב בהדרגה, כי זו הדרך להבטיח
שלימוד חומר הדורש הבנה, דיוק וזכירה, יובן היטב ובדיוק וככל שיובן טוב יותר יזכר טוב יותר וביתר בקלות.
בראשית הלכות
מאכלות אסורות מנה רמב"ם את ההלכות ונושאיהן 'בדרך קצרה', בלא פירוט, כך:
הלכות מאכלות
אסורות יש בהן שמונה ועשרים מצוות, ארבע מצוות עשה וארבע ועשרים מצוות לא תעשה וזה
הוא פרטן:
שלא לאכל בשר
בחלב
ולא פרט שאסור
אפילו לבשלו ואם בושל, אסור בהנייה. אולם בהלכה א בפרק ט, הדן באיסור בשר בחלב,
כתב רמב"ם:
בשר בחלב אסור
לבשלו ואסור לאכלו מן התורה ואסור בהנייה...
כאן הוסיף איסור בישול ואיסור הנייה, אך עדיין לא פרט בבשר איזה בעלי חיים מדובר
ובחלב איזה בעלי חיים. את זאת הוסיף בהלכה ג בפרק ט:
אין אסור מהתורה אלא בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה, שנאמר לא תבשל גדי בחלב אמו...
ולא
חזר על איסור הנייה שפורט בראשית הפרק, אך הדגיש, את האמור להיות מובן, שלא מדובר
בבשר או בחלב בהמה טמאה ולמרות ש'בהמה טהורה', בלשון רמב"ם, כוללת חיה טהורה
(נספח 1), מהכתוב נובע רק שבשר בהמה
בחלב אסור מהתורה וכיוון שמפי השמועה, כלומר מהתורה שבע"פ, למדו שגם בשר חיה
בחלב אסור מהתורה לכן הדגיש רמב"ם בסוף ההלכה שהאיסור חל גם על חיה, וכתב:
וכן בשר חיה.
ורק
בהלכה ד הוסיף שבשר עוף בחלב אינו אסור מהתורה וסיכם באמירה קצרה את כל האסור מן התורה משום בשר בחלב, והוא:
בשר טהורה
בחלב טהורה
איסור
זה כולל בשר בהמה וחיה בחלב בהמה וחיה ואנו יודעים כבר שהאיסור חל על בישול, אכילה
והנייה.
דרך
הרצאת הדברים הזו מאפיינת את שיטת כתיבת רמב"ם, שמהגדרה להגדרה, תוך כדי הסברים,
נעשית ההגדרה יותר מדוייקת יותר קצרה ועם זה ממוקדת על
העיקר הדרוש לזכירה. בהשוואה להגדרה
הסופית נראות ההגדרות הראשונות של האיסור לא שלמות. כי, כאמור, כדי לכתוב חומר
הדורש הבנה ודיוק באופן שיתקבל ויובן היטב במלואו וגם יזכר יש להגישו בהדרגה. לו ניתנה הגדרה
המסכמת מתחילה, בטרם הוסברו פרטי האיסור, היה חשש שלא תובן כראוי, ולא תתישב נכונה בלב הלומד. למשל, בלא הגשה מדורגת, היה מקום לספק
אם 'בשר טהורה' כולל עוף, כי אין הקפדה על זכר ונקבה בדברי חז"ל, במשנה,
בתלמוד ובמשנה תורה לכן אפשר לחשוב שבשר טהורה כולל בשר כל חי טהור, לרבות עוף. אך
אחר ההגשה המדורגת, מובן שההגדרה הקצרה והקולעת של איסור בשר טהורה בחלב טהורה,
כוללת בהמה וחיה, אך לא כוללת עוף ומתישבת היטב בדעת
הלומד.
(*) I
have tried hard in this book to give explanations which are understandable but brief and to make statements
which are correct.
You must recognize, however, that an
elementary statement of a principle is
almost always either incomplete or inexact and will later require modification.
(1) כתב יד פירוש המשנה
הנדון, כולל:
א.
סדר זרעים בכ"י הונטינגטון 117, באוקספורד.
ב.
סדרים מועד ונשים מאוסף ר' דוד ששון.
ג.
סדרים נזיקין וקדשים בכ"י פוקוק 295 באוקספורד.
בהמשך יכונה
כל האוסף הנ"ל, כת"י ששון לכבוד הרב דוד
ששון, זצ"ל, שטרח באיסופו וחקרו, והאמין שהוא כת"י
רמב"ם עצמו. אך ריבוי השגיאות שיש בו בחשבון, בהגיון, כללי והלכתי ובהכרת
המציאות, מוכיח שאינו כת"י רמב"ם, כמפורט במבוא. המאמינים שכת"י ששון
הוא כת"י רמב"ם עצמו, לא בדקו אם אכן יש מקום
לאמונתם למרות שקל להוכיח שאין זה כתב יד רמב"ם. מתוך אמונה שגויה זו, הגיהו
את נוסח משנה תורה על פי קטעים שגויים בכת"י ששון,
כמו לפי השיבוש בהקדמה לפירוש המשנה לגבי איסור בשר חיה בחלב ושיבשו את משנה תורה.
בפרקי סדרה זו תוארו ויתוארו שיבושי הלכה חמורים בנוסח משנה תורה שהוגה על פי
שיבושים בכת"י ששון.
(2)
בכמה מקומות שינוי מיקום פיסוק ההלכות שינה גם את משמעותן, למשל בהלכות שאר אבות
הטומאות בפרק ד בהלכות ג-ד:
הלכה ג:
האברים אין להם שיעור: אבר מן השרץ
כברייתו.
הלכה ד: בשר
וגידים ועצם שהוא פחות מכעדשה, בין שפירש מן החי, בין שפירש מן המת מטמא טומאתו:
והוא שיהיה בבשר שעליו, או במוח שבעצם כדי להעלות ארוכה'.
לפי פיסוק
הלכות זה, בשר וגידים ועצם שהוא פחות
מכעדשה מטמא, אולם קביעה זו נוגדת את האמור
בהלכות שבת יח,יח:
המוציא חגב
חי, כל שהוא; ומת, כגרוגרת. ציפורת כרמים, בין חיה בין מתה, כל שהוא, מפני שמצניעין אותה לרפואה; וכן כל כיוצא בה. המת, והנבילה, והשרץ,
כשיעור טומאתו, כך שיעור הוצאתו: מת
ונבילה, בכזית; ושרץ בכעדשה.
משמע שבשר שרץ
מטמא בכעדשה ולא בפחות
מכעדשה!
הסתירה בנוסח
הדפוסים נגרמה על ידי פיסוק לא נכון של ההלכות. משמעות הלכות ג-ד בפרק ד בהלכות
שאר אבות הטומאות, שונה לפי מיקום הפיסוק ביניהן. בכתבי היד הלכה ד היא המשך להלכה ג ולא הלכה נוספת,
ואז מתקבל:
האברים אין
להם שיעור: אבר מן השרץ כברייתו: בשר וגידים ועצם שהוא פחות מכעדשה...
הפיסקה 'בשר וגידים ועצם' בהלכה ד, היא הגדרת אבר מן השרץ כברייתו, שבהלכה ג, ולא התחלת הלכה חדשה! ואכן הגדרה זו חוזרת
בהלכות טומאת מת ב,ה:
במה דברים
אמורים, בשהיה האבר
שלם כברייתו, בשר וגידים ועצמות, שנאמר
"או בעצם אדם" (במדבר יט,טז), עצם שהוא כאדם: מה
אדם, בשר וגידים ועצמות, אף אבר
מן החי, עד שיהיה כברייתו בשר וגידים ועצמות. אבל הכליה והלשון וכיוצא בהן, אף
על פי שהן אבר בפני עצמן, הואיל ואין בהן עצם, הרי הן כשאר הבשר.
וכן בהלכה ז
[ג] בפרק ב בשאר אבות הטומאות:
...והאברים,
אין להן שיעור; אפילו היה כשעורה או פחות, מטמא: והוא שיהיה האבר כברייתו בשר וגידים ועצמות, ויהיה עליו בשר כדי לעלות
ארוכה; היה הבשר פחות מלהעלות ארוכה בחי, או שחסר עצמו, הרי זה טהור.
וגם בפרק ד
הלכה ד [ה]:
בשר מן החי
הפורש מן השרץ, טהור, שאין מטמא אלא אבר הדומה לשרץ כולו:
מה שרץ בשר וגידים ועצמות, אף אבר הפורש ממנו
בשר וגידים ועצמות.
בכל ההלכות
האלה מופיע הבטוי:
האבר כברייתו בשר וגידים ועצמות,
ועוד:
אילו היה הנושא, בהלכה ד, 'בשר וגידים' היה צ"ל 'שהם' ולא 'שהוא'.
אף מן ההמשך
'והוא שיהיה בבשר שעליו' ואם מדובר
ב'בשר וגידים' והיה צריך להיות שעליהם,
אלא שמדובר באבר כברייתו שבהלכה ג, או במוח שבעצם שבאותו אבר 'כדי להעלות ארוכה', אזי
הוא מטמא, אפילו אין בבשר ובגידים כעדשה.
ברור שמדובר באבר כברייתו, שיש בו כדי להעלות ארוכה,
ולא בבשר וגידים ועצם כל שהם, ואכן אבר
שלם מטמא גם בפחות מכעדשה כמפורש בהלכות שצוטטו.
כאמור, בכתה"י ובנוסח רב קאפח שתי ההלכות הן הלכה אחת.
טעות זו
בפיסוק ההלכות שבדפוסי משנה תורה, שיבשה את מובנן. צוות פרנקל, ציין אמנם, שבכתה"י הלכות ג-ד הן הלכה אחת, אך נראה שצוות פרנקל, לא הבחין, או לא התחשב בשיבוש
המשמעות שנגרם על ידי חלוקה מוטעית זו והשאיר אותה במשנה תורה
שבהוצאתו. אכן זו שגגת תלמוד העולה
זדון! (בבלי בבא מציעא דף לג,א). וכאלה יש
בהוצאת פרנקל רבות! אחת מהן היא החלוקה בין הלכה ג להלכה ד בפרק ט בהלכות מאכלות
אסורות שבהן אנו דנים.
עברתי עם רב
דניאל על (3) ובתאום איתו החלטתי לבטל כמה חזרות והנוסח הנוכחי הוא תוצאת
התיקון.
(3)
משמעות המילה 'וכן' היא השוואת האמור אחריה לאמור לפניה. נתבונן במשמעות המילה
'וכן' בלשון רמב"ם בהלכות מאכלות אסורות:
מאכל א,ז [ו]
בהמה טהורה שילדה, או שנמצא בה, בריה שיש לה שני גבין, ושתי שדרות, אסורה באכילה;
וזו היא "השסועה" שנאמרה בתורה, שנאמר "אך את זה לא תאכלו, ממעלי
הגרה, וממפריסי הפרסה, השסועה" (דברים יד,ז), כלומר
בריה שנולדה שסועה לשתי בהמות. [ז] וכן בהמה
שנמצא בה דמות עוף, אף על פי שהוא עוף טהור, הרי זה אסור באכילה: לא הותר מן הנמצא
בבהמה, אלא מה שיש לו פרסה.
מאכל ב,ה [ד]
האוכל כזית מבשר עוף טמא, לוקה מן התורה, שנאמר "ואת אלה תשקצו
מן העוף, לא ייאכלו" (ויקרא יא,יג); והרי עבר על
עשה, שנאמר "כל ציפור טהורה, תאכלו" (דברים יד,יא), הא טמאה, לא תאכלו.
וכן האוכל כזית מדג טמא, לוקה,
שנאמר "ושקץ, יהיו לכם; מבשרם לא תאכלו" (ויקרא יא,יא); ועבר על עשה,
שנאמר "כול אשר לו סנפיר וקשקשת . . . תאכלו" (ויקרא יא,ט), מכלל שאין
לו סנפיר וקשקשת, לא ייאכל. הא למדת שכל האוכל דג טמא, או בהמה וחיה טמאה, או עוף
טמא, ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה.
דוגמאות כאלה
יש למאות! כי זו משמעות המילה 'וכן' ובמקומות הבודדים בהם נמצאת המילה 'וכן' שלא
במשמעות זו, אפשר להוכיח שאין זה הנוסח המקורי.
למשל חוסר
תשומת לב לכללי השמוש במילה 'וכן', נמצא בתוספת
כס"מ להלכה ז בפרק א מהלכות טומאת מת, שגרם לשבוש
נוסח ההלכה ומשמעה. וזה נוסח כתה"י שהיה לפני צוות
פרנקל ונקדים את הלכה ו [ד] להבהרת הנושא:
ו. [ד] קרום
שעל המכה, הרי הוא כעור הבשר לעניין מגע טומאות. וכשות של קטן, אינה כעור הבשר.
כיצד: מי שנגעה טומאה בקרום מכתו נטמא, כאילו נגעה בעורו; נגעה בשיער הדק שעל בשר
הקטן, לא נטמא.
ז.וכן אדם טמא
שהייתה בו מכה, ונגע הטהור בקרום מכת הטמא, נטמא; היה הקטן טמא, ונגע הטהור
בכשות שלו, לא נטמא: בין בטומאת מת, בין בשאר הטומאות. וכן ליכלוכי צואה וטיט, וכיוצא בהן מן הדברים שחוצצין
על הגוף, אינן כעור הבשר, לא לטמא ולא
להיטמא.
ביתר מקורות
הלכה ז, לרבות בהוצאת פרנקל, נוספה בה הפיסקה
המודגשת, תוך התעלמות מנוסח כתה"י:
וכן אדם טמא
שהייתה בו מכה, ונגע הטהור בקרום מכת הטמא, נטמא; אם היה קטן טמא, ונגע הטהור
בכשות שלו, לא נטמא: בין בטומאת מת, בין בשאר הטומאות. וכן לכלוכי צואה
וטיט, וכיוצא בהן מדברים שאין חוצצין על הגוף וכן גלדי צואה מן הדברים שחוצצין על הגוף, אינם
כעור הבשר, לא לטמא ולא להיטמא.
ונאמר בשנויי
נוסחאות פרנקל:
וכן הגיה הכס"מ
וממנו בשל"ד ואילך.
רב קאפח העיר
שבכל כתה"י שברשותו אין פיסקה זו, ומפנה לכס"מ שקיים גירסא זו ונשען
על נוסח התוספתא שלפניו.
לפי גירסת כתה"י, לכלוכי צואה
וטיט...חוצצין
על הגוף...אולם לפי הגהת כס"מ לכלוכי צואה וטיט...אין חוצצין על הגוף...
זה הבדל בעל
משמעות רבה. איך נברר איזהו נוסח רמב"ם המקורי של הלכה ז [ד] בפרק א מהלכות
טומאות מת?
במבט שטחי במבנה משפט ההלכה, אפשר לטעות ולחשוב
שנוסח הגהת הכס"מ הוא הנכון, כי נראה שנוסח כתה"י נוצר מנוסח הגהת כס"מ על ידי תהליך 'דילוג
הדומות', בו נשמטה הפיסקה:
מדברים שאין חוצצין על הגוף וכן גלדי צואה מן הדברים
בין מדברים... ל-הדברים, בנוסח כתה"י. אולם במקרים
כאלה, חסרה הפיסקה שבין המלים הדומות, במקורות המאוחרים
ונמצאת בקדומים. כאן המצב הפוך.
ועוד ועיקר, עיון במבנה המשפט ובתוכן ההלכה, מוכיח שהפיסקה המודגשת היא תוספת
המשבשת את נוסח רמב"ם המקורי של כתה"י.
ושבחירת צוות פרנקל את גירסת כס"מ, אינה הגיונית
ותורמת לתהליך קיבוע שבושים בנוסח רמב"ם.
כבר בעיון
ראשון ניכר לקוי בשימוש במילה 'וכן' לפי הגהת כס"מ, כיצד?
וכן אדם טמא
שהייתה בו מכה, ונגע הטהור בקרום מכת הטמא, נטמא; אם היה קטן טמא, ונגע הטהור
בכשות שלו, לא נטמא: בין בטומאת מת, בין בשאר הטומאות. וכן לכלוכי צואה
וטיט, וכיוצא בהן מדברים שאין חוצצין על הגוף וכן גלדי צואה מן הדברים שחוצצין על הגוף, אינם
כעור הבשר, לא לטמא ולא להיטמא.
המלה 'וכן'
מיועדת להשוות את דין האמור אחריה, לדין האמור לפניה כלל זה נשמר בנוסח כתה"י, כך:
וכן אדם טמא
שהייתה בו מכה, ונגע הטהור בקרום מכת הטמא, נטמא; אם היה קטן טמא, ונגע הטהור
בכשות שלו, לא נטמא: בין בטומאת מת, בין בשאר הטומאות. וכן לכלוכי צואה
וטיט, וכיוצא בהן מדברים שחוצצין על הגוף, אינם כעור
הבשר, לא לטמא ולא להתטמא.
ונפרט:
נגע בכשות - לא נטמא - וכן -
לכלוכי צואה וטיט - שחוצצין
- 'לא לטמא ולא להתטמא',
ויש לציין
שבמבט ראשון המילה 'וכן' שבראשית הלכה ז לא משמשת כמתואר למעלה.
לכאורה לפני
המילה 'וכן' מסתימת הלכה ו ב-'לא נטמא' ואחריה בהלכה ז כתוב 'נטמא'. אלא שבמקרה זה
לא מקשרת המילה 'וכן' בין השורה האחרונה שבהלכה ו לשורה הראשונה בהלכה ז, אלא בין הפיסקה האחרונה בהלכה ו לפיסקה
הראשונה בהלכה ז. נאמר בפיסקה האחרונה בהלכה ו:
מי שנגעה
טומאה בקרום מכתו נטמא, כאילו נגעה
בעורו; נגעה בשיער הדק שעל בשר הקטן, לא נטמא.
כאן נאמר:
נטמא - לא נטמא
בראש הלכה ז
באה המילה וכן ואחריה הפיסקה:
אדם טמא
שהייתה בו מכה, ונגע הטהור בקרום מכת הטמא, נטמא; היה הקטן טמא, ונגע הטהור בכשות
שלו, לא נטמא:
גם כאן: נטמא
- לא נטמא
נמצא שלפנינו
המבנה:
'נטמא...
לא נטמא' וכן 'נטמא... לא נטמא',
כמתחייב ממובן
המילה 'וכן'.
אולם לפי גירסת הכס"מ מופר כלל השימוש
במילה 'וכן' פעמיים בהלכה ז בפרק א,
כך:
נגע בקרום -
נטמא נגע בכשות - לא נטמא - וכן לכלוכי צואה וטיט שאין חוצצין
על הגוף וכן גלדי צואה שחוצצין על הגוף, אינם
כעור הבשר, לא לטמא ולא להיטמא.
המילה 'וכן'
באה אחר הכשות שחוצצת, ואחריה באים
'לכלוכי צואה, וכיוצא בהן מדברים שאין חוצצין'. ופעם נוספת באה המילה 'וכן' אחרי דברים שאין חוצצין,
ואחריה 'גלדי צואה מן הדברין שחוצצין'. ניסוח זה אינו הגיוני
ולא תואם את סגנון רמב"ם. בעוד מקומות בכתבי רמב"ם, בהם הופר שימוש
הגיוני זה במילה 'וכן', שובש מובן ההלכה למשל במאכלות אסורות ט,ד בנושא בשר חיה
בחלב, ואפשר להוכיח ששובש נוסח רמב"ם המקורי ומשמעות ההלכה.
'הגהת'
כס"מ אחדה מין עם שאינו מינו ושבשה את מבנה הקטע המסיים את ההלכה:
וכן לכלוכי צואה
וטיט, וכיוצא בהן מדברים שאין חוצצין על הגוף, וכן גלדי צואה מן הדברים שחוצצין על הגוף,
אינם כעור הבשר, לא לטמא ולא להתטמא.
בפיסקה זו אוחדו
לכלוכי צואה וטיט, שלפי הגהת כס"מ אינם חוצצים, עם גלדי צואה שלפי הגהתו,
חוצצים. ואין לטעון שהפיסקה 'וכן לכלוכי צואה וטיט וכיוצא בהם מדברים שאין חוצצים על הגוף', מתחברת לאמור
לפניה, כי שם מדובר על דברים שכן חוצצין. נמצא שהגהת הכס"מ
הפכה פיסקה זו לנטע זר בהלכה. אין ליחסה לאמור לפניה ואף לא לאמור לאחריה. ועוד,
לפי הגהת כס"מ, לכאורה, לכלוכי צואה וטיט שאינם חוצצים, אינם כעור
הבשר. אבל אם לכלוכי צואה אינם חוצצים, הם
בהחלט כן כעור הבשר, שאף הוא
אינו חוצץ.
נמצא שנוסח
ההלכה נכון ורהוט רק בכתה"י:
לכלוכי צואה
וטיט, וכיוצא בהן מדברים שחוצצין על הגוף, אינם כעור הבשר, לא לטמא ולא להתטמא.
הוא הגיוני
ותואם את סיגנון כתיבת רמב"ם במאות מקומות במשנה
תורה, בעוד שנוסח הגהת כס"מ אינו הגיוני ומשבש את ההלכה הברורה שבכתי"ת.
מסקנת הבירור:
הגהת הכס"מ
נדחית, כי היא גורמת לא רק לשיבוש ההלכה, אלא גם לשיבוש הגיון כתיבת
רמב"ם, כל זאת תוצאה מהתעלמות ממשמעות המילה 'וכן'. וכאן דוגמה נוספת לדרך
צוות פרנקל לקבע טעויות של 'גדולים', במקרה זה כס"מ, ולהטעות את הלומדים
שרואים בהוצאת פרנקל הוצאה "מדעית'.
גישתם לא
הוגנת, לא הגיונית ולא הולמת את רוח התורה.
(4)
הרי 'חזרה', כביכול, שחזר רמב"ם המבוססת על 'תשובה של בנו ר' אברהם' שזיופה
ניכר מתוכה ולא יתכן שאמרה רמב"ם ולא בנו ר' אברהם, כיצד?
בהלכות לולב
ז,ז נאמר:
כמה נוטל מהן,
לולב אחד, ואתרוג אחד, ושני בדי ערבה, ושלושה בדי הדס. ואם רצה להוסיף בהדס, כדי
שיהיה אגודה גדולה, מוסיף, ונואי מצוה
הוא. אבל שאר המינין, אין מוסיפין
על מניינם ואין גורעין מהן; ואם הוסיף או גרע, [לא] פסל.
זה נוסח
פרנקל, וכותב הכסף משנה:
ואם רצה
להוסיף וכו'. מדברי ה"ה נראה שלא היה גורס בדברי רבינו ובערבה, שכתב שנתן טעם רבינו בתשובה להתיר תוספת ההדס
ולאסור תוספת הערבה דכיון דלא מצינו בגמרא היתר
תוספת אלא בהדס אין להוסיף במין אחר ע"כ.
ובכן יש תשובת
רמב"ם בה נתן טעם רבינו בתשובה להתיר
תוספת ההדס ולאסור תוספת הערבה. אולם בהמשך מגיע הכס"מ
למסקנה ש'אם הוסיף לא פסל אבל לא עשה
מצוה מן המובחר'. ולאחר ערעור האיסור להוסיף מביא הכסף משנה שרבינו ירוחם הביא
תשובת הרמ"ה ובה נאמר:
'העיד לי אדם
גדול מחכמי פרובינציא שהוא עמד על תשובת רמב"ם
שחזר בו בסוף ימיו מדבר זה והורה להכשיר וכן הדעת
נוטה להכשיר מאי טעמא ערבי נחל כתיב ואע"ג דמיעוט ערבי שניים ליכא למשמע מינה דטפי משניים פסול דאפילו מאה וכו'
(הערה: מענין שעניות דעתו של רמב"ם לא השיגה שקול מעמיק זה,
א.לוי) וכאן כבר לא נאמר שאם הוסיף 'לא עשה מצוה מן המובחר'. לפי עדות 'האדם הגדול
מפרובינציא', פסק רמב"ם בצעירותו בניגוד ל'מה
שהדעת נוטה' ובודאי פסק בניגוד לדעת חכמי פרובינציא אשר
לדעתם הנאורה היה צריך לגנוז את ספר המדע, כי נפסק בו ש'האומר שיש שם ריבון אחד,
אלא שהוא גוף ובעל תמונה', הוא מין.
וכאישור סופי לחזרת רמב"ם מאיסור תוספת
ערבות, מביא הכס"מ את תשובת ר' אברהם בן
רמב"ם,
וכך כתב בכס"מ:
ואני יוסף
המחבר באו לידי תשובות הר"א בנו של רבנו (ברכת
אברהם סי' לא) וכתבו בהן ששאלוהו האי דאסור לרבות בערבה
שבלולב ואמר אם הוסיף על שתי ערבות הרי זה פסול ומ"ש
מההדס שאם הוסיף כשר, והשיב: תקנו הספרים שלכם שכבר חזר בו ותיקן הספר שלו בידו כך ואם הוסיף או גרע לא פסל,
ושמענו מפיו ראיה חזקה להאי סברא'.
אולם ברור
שתשובה זו בשם ר' אברהם בן רמב"ם אינה אמיתית, שהרי נאמר בה 'אם הוסיף או גרע
לא פסל'. אך אם גרע משתי ערבות, פסל לכל הדעות. לכן לא יתכן שרמב"ם כתב
פיסקה לא קבילה כזו, אף לא פורטה, באגרת ר' אברהם בן רמב"ם, ה'ראיה חזקה להאי סברא'.
לשם השלמות
ולבל יעלה מישהו דעה שמשמעות הבטוי 'אם הוסיף או גרע לא
פסל' שאפילו אם גרע משתי ערבות ונותרה אחת כשר, כדעת רק עקיבה במשנה במסכת
סוכה,גד:
רבי ישמעאל
אומר שלושה הדסים ושתי ערבות ולולב אחד ואתרוג אחד, אפילו שניים קטומין ואחד שאינו קטום; רבי טרפון אומר, אפילו שלושתן קטומין.
רבי עקיבה
אומר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד, כך הדס אחד וערבה אחת.
נדגיש
שרמב"ם בפירושו למשנה זו פוסק: 'והלכה כרבי ישמעאל וכרבי טרפון'.
ואם יתעקש
מישהו לאמר שגם מפירושו למשנה חזר בו, הרי אז היה צריך
לפסוק במשנה תורה בהלכות לולב ז,ז, שיש צורך רק בהדס אחד. ועוד, לפי הנוסח המוטעה:
...אבל שאר המינין, אין
מוסיפין על מניינם, ואין גורעין
מהן; ואם הוסיף או גרע, לא פסל.
חל הביטוי 'אם
הוסיף או גרע לא פסל', גם על 'שאר המינים', ואין חולק שאם גרע מלולב
אחד או מאתרוג אחד, פסל.
לכאורה פלא על
הכסף משנה ועל אחרים שלא שמו לב לכך, אך למעשה אין פלא, כי הטעון מגמתי. החולקים
על רמב"ם לא רצו לראות את האמת, אלא לשכנע שרמב"ם חזר לדעת חכמי אשכנז.
לא פלא שהכס"מ חותם את טעוניו
בהבאת דעת הרא"ש:
'רמב"ם
כתב אם רצה להוסיף בהדס כדי שתהיה אגודה גדולה מוסיף ומנויי מצוה הוא אבל שאר מינין אין מוסיפין ואם הוסיף או
גרע פסול, ואפכא מסתברא דבהדס
כתיב ענף עץ עבות ובערבות כתיב ערבי ומיעוט ערבי שתים אבל כל מה שהוסיף בכלל ערבי
הוא וחכמי פרובינציא הקשו עליו וחזר בו והכשיר
עכ"ל'.
הראש קובע 'ואפכא מסתברא', ואכן הפוכה סברתו וסברת חכמי פרובינציא מסברת רמב"ם בהרבה ענינים
הרבה יותר יסודיים. וברור שהכס"מ משתדל, אפילו
בטעונים מופרכים, לפסוק לפי חכמי פרובינציא והרא"ש שעשו, בזמנו, יד אחת בהתנגדותם לרמב"ם,
וחפשו כל דרך לפגום בפסקיו ובסמכותו.
נראה שבהשפעת
'עדות' ר' אברהם בן רמב"ם המובאת בכס"מ, כתב
צוות פרנקל '[לא] פסל', למרות שברור
שעדות זו פסולה ולמרות שבכל כתה"י והדפו"י כתוב 'פסל' או פסול'. אותו צוות פרנקל אימץ
בהלכות לווה ומלווה כה,ג נוסח שבו הוספו חמש
עשרה מלים על נוסח כתה"י ורוב הדפוסים
הראשונים, כדי ל'התאים' את נוסח רמב"ם לדעת הרא"ש
ואחרים. למרות שלדעת מאירי ומרכבת המשנה ולפי וההגיון
ההלכתי נוסח כתבה"י הוא הנכון. כפי שפעל צוות
פרנקל לגבי נושא הערבות, פעל בהלכות לווה ומלווה ובנושא בשר חיה בחלב, בו עוסק
מאמר זה.
(5)
בדוגמה הבאה נעשה שימוש נכון במבנה "בין...בין", בהלכות בכורות א,א,
נאמר:
מצות עשה
להפריש כל פטר רחם הזכרים, בין באדם בין
בבהמה טהורה בין במין החמור, בין שהיו שלמים בין שהיו טריפות, שנאמר "קדש לי כל בכור פטר כל רחם, בבני ישראל, באדם,
ובבהמה" (שמות יג,ב); וכולן לכוהנים...
כי בהמה אינה
כלולה באדם ולא מין החמור בבהמה טהורה ולא טריפות בשלמים!
אבל 'בהמה' או
'בהמה טהורה' במשנה תורה כוללת חיה טהורה, אלא אם נוסף 'בלבד', או שמן הענין ברור שאין חיה כלולה,
ראה נספח 1. אבל כשחיה נכתבת ליד בהמה, מובן שבהמה לא כוללת חיה, וכן מובן שחיה לא
כוללת בהמה בשום מקום.