הטיפול בחולה שיש בו סכנה בשבת כפי שהבין רמב"ם את דעת
חז"ל
* רב דניאל הרשקוביץ, רב בתי הכנסת
באחוזה, פרופסור למתימטיקה ודיקן הפקולטה למתימטיקה בטכניון, עיין במאמר ואמר:
'לעניות דעתי הדברים נכונים!' והסכים שאכתוב זאת במאמר.
רמב"ם קבע, לפי הבנתו את דעת
חז"ל, כלל חיוני לטיפול בחולה שיש בו סכנה בשבת:
שבת לגבי חולה
שיש בו סכנה הרי היא כחול, לכל הדברים שהוא צריך להן. (הלכות שבת ב,ב)
במאמר זה תובאנה הוכחות שחלו שינויים
מכוונים בדברי רמב"ם שלמעשה ביטלו את הכלל החשוב הזה.
מבוא להבנת
הראיות
בכתבי רמב"ם חלו שנויים רבים
במשך השנים. רובם טעויות סופרים, אך חלקם 'הגהות' של טועים שלא הבינו את צדקת
דבריו ורצו להגיהם לפי דעה בתלמוד שאינה להלכה, או לפי פירוש משובש של המשנה שיוחס
לרמב"ם, וחלקם שנויים מכוונים של
דברי רמב"ם כדי להתאימם לדעת המשנים המשובשת (ראה מבוא).
רמב"ם עלה לאין ערוך על כל
הפוסקים שקדמו לו ואשר באו אחריו ביושרו, באומץ ליבו, במסירותו לעמו, בעומק הבנתו בכלל
ובהבנתו את דברי חז"ל בפרט גדולת רמב"ם- למה לא פוסקים כרמב"ם. לכן
כשמוצאים בדברי רמב"ם נוסח שגוי או לא ברור, למשל טעות בחשבון, או בהגיון
בסיסי כגון סדר שמות השבטים על אבני השוהם שעל כתפי האפוד במבוא
או ההלכתי כגון היתר הנייה מחביות יין שנתערבה בהן חבית יין נסך, לעומת איסור
הנייה מחביות יין שנתערבה בהן חבית יין עורלה יש ליחסה למעתיק או ל'מגיה' ולא לרמב"ם.
וכן אם שונה פסק רמב"ם במקום אחד
מפסקו במקום אחר, לא סביר כלל שחזר בו, כי לא הוציא לציבור דבר של בדקו היטב פעמים
רבות, אלא סביר ביותר שזו טעות סופר, או 'הגהה' של דברי רמב"ם להתאימם לדעת
ה'מגיה' ראה <הלכות לולב ז,ז>.
טעות חשבון ניתנת להגהה בחישוב.
טעויות אחרות אפשר, לרוב, לתקן על ידי השוואת האמור במקום שנראה שגוי, לאמור באותו
נושא במקומות אחרים בכתבי רמב"ם, למשל בפירוש המשנה והתאמת הדברים לדרך
הכתיבה והחשיבה של רמב"ם כפי שהיא מתגלית בכתביו. אך ההשוואה יעילה ותקיפה רק
אם שמים לב לשוני ברמת הפירוש של המשנה בהתאם לרמת קהל היעד לעומת קהל היעד ורמת
הכתיבה של משנה תורה, כפי שתארם רמב"ם בהקדמות לכתביו. בהקדמה לפירוש המשנה
כתב רמב"ם:
ומטרתנו בזה החיבור: פירוש המשנה לפי
מה שפירש התלמוד וההסתפקות בפירושים הנכונים והשמטת
הפירושים אשר נתברר ביטולם בתלמוד...
רמב"ם בקש להשמיט בפירושו דעות
שלא להלכה שהוא מכנה 'פירושים אשר נתברר
ביטולם בתלמוד...' אבל, כפי שנראה בהמשך, נמצאו 'חכמים' שהוסיפו לפירוש את הדעות שהשמיט רמב"ם במכוון, ושובש הפירוש.
והוסיף רמב"ם בהקדמתו:
ואשתדל, בכל זה, לקצר הלשון עד כדי שלא יפול ספק לקורא, לפי שאין חיבורנו זה להסביר לאבנים, ואינו אלא להסביר למי שמבין'.
כיוון שנועד הפירוש רק ל'מבין', פירש
רמב"ם רק משניות הטעונות הסבר גם
למבין, בהמשך תבואנה דוגמאות לכך.
אולם את משנה תורה, יעד לא רק למבין,
אלא גם 'לקטן', וכך תאר,
בהקדמה למשנה תורה, את איכות כתיבתו ואת אוכלוסית היעד:
ומפני זה נערתי חוצני, אני משה בן
מיימון הספרדי, ונשענתי על הצור ברוך הוא, ובינותי בכל אלו הספרים; וראיתי לחבר
דברים המתבררים מכל אלו החיבורים, בעניין האסור והמותר והטמא והטהור עם שאר דיני
התורה:
כולם בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכול-בלא קושיה ולא פירוק, לא זה אומר בכה וזה
אומר בכה, אלא דברים ברורים קרובים נכונים, על פי המשפט אשר יתבאר מכל אלו
החיבורים והפירושים הנמצאים מימות רבנו הקדוש ועד עכשיו.
עד שיהיו כל
הדינין גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה ומצוה, ובדין כל הדברים שתיקנו חכמים ונביאים:
כללו של דבר, כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל; אלא יהיה
חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה, עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה
רבנו ועד חיבור התלמוד, וכמו שפירשו לנו הגאונים בכל חיבוריהם, שחיברו אחר התלמוד.
לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה-לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואחר
כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם.
והרי דוגמה לשוני בהרצאת אותו נושא
בין פירוש המשנה למשנה תורה. במשנה ח בפרק ג בבבא קמא, נאמר:
שני שוורים תמין שחבלו זה בזה, משלמין
במותר חצי נזק; שניהם מועדין, משלמין במותר נזק שלם. אחד תם ואחד מועד-מועד בתם,
משלם במותר נזק שלם; ותם במועד, משלם במותר חצי נזק...
בפירוש שנועד 'למבין', תירגם רמב"ם את המשנה לערבית, כי הפירוש נועד בעיקר
לדוברי ערבית שחלקם לא ידע עברית, והוסיף:
ואין צורך בזה משל, לפי שהוא פשוט.
אולם בהלכות נזקי ממון י,יז [יד]
במשנה תורה, שנועד גם 'לקטן' כתב את
ההלכה כמעט בדיוק כלשון המשנה:
שני שוורים תמים שחבלו זה בזה, משלמין
במותר חצי נזק. שניהן מועדין, או מועד ואדם שחבלו זה בזה-משלמין במותר נזק שלם.
אחד תם ואחד מועד-מועד בתם, משלם במותר נזק שלם; ותם במועד, משלם במותר חצי נזק.
אבל הוסיף משל
מפורט:
כיצד: שור תם שהפסיד בשור תם אחר שווה
מאה, וחזר זה האחרון והפסיד בראשון שווה ארבעים-הרי בעל הראשון משלם לבעל האחרון
שלושים. היו שניהן מועדין, בעל הראשון משלם שישים. הראשון מועד והאחרון תם, בעל
הראשון משלם שמונים. הראשון תם והאחרון מועד, בעל הראשון משלם עשרה.
כי משנה תורה נכתב כדי 'שיהיו כל
הדינין גלויין לקטן ולגדול...בדין כל
מצוה ומצוה' כנ"ל.
לפי שיטתו, אם מצא רמב"ם לדרוש
להסביר נושא מסוים בפירוש המשנה שנועד למבין, קל וחומר שהסביר אותו נושא במשנה
תורה, ואם הובא הנושא במשנה תורה ללא הסבר שניתן בפירוש המשנה, אינו מדברי
רמב"ם, אלא תוספת 'מגיה' על דברי רמב"ם, שבקש ל'השלימם' ושיבשם.
בהלכות ברכות ה, [ז], במשנה תורה יש
דוגמה בולטת לתוספת על דברי רמב"ם:
קטן היודע למי מברכין-מזמנין עליו,
ואף על פי שהוא כבן שבע או כבן שמונה; ומצטרף בין למניין שלושה בין למניין עשרה
לזמן עליו והנוכרי אין מזמנין עליו.
וכי מי יעלה על לבו שמזמנין על
הנוכרי? אלא שכך נכתב במשנה בברכות ז,א:
שלושה שאכלו כאחת, חייבין לזמן. אכל
דמאי, ומעשר ראשון שניטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שנפדו, והשמש שאכל כזית, והכותי-מזמנין
עליו; אבל אכל טבל, ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו,
והשמש שאכל פחות מכזית, והנוכרי-אין מזמנין עליהם.
ואכן הקשה התלמוד בברכות מז,ב:
'והנכרי
אין מזמנין עליו: פשיטא, הכא במאי עסקינן? בגר
שמל ולא טבל,
דאמר רבי זירא אמר רבי יוחנן לעולם אינו גר עד שימול ויטבול
וכמה דלא טבל נכרי הוא':
ולפי
הסבר זה בתלמוד פירש רמב"ם שמשמעות 'נוכרי' במשנה זו:
ר"ל
כשנכנס לדת ומל אבל לא טבל, והיה עולה
בדעתנו שכל אלה שנזכרו כאן שיש בהם חלק משלמותם, יכולים לזמן עליהם, לפיכך השמיענו
שכיוון שלא נשלמו דיניהם כמו שבארנו, אין מזמנין עליהם.
לפיכך,
אם בפירושו למשנה, שלא נועד אלא 'להסביר למי
שמבין', מצא רמב"ם צורך לפרש שנוכרי, באותה משנה, הוא מי 'שנכנס לדת ומל
ולא טבל', כי בלא הפירוש 'היה עולה בדעתנו...' הרי, מקל וחומר', שבמשנה תורה,
שנועד גם ל'קטן', צריך לבאר זאת,
ביחוד מפני שהמונח נוכרי בכל יתר
המקומות במשנה תורה, חל רק על לא יהודי ולא על מי 'שנכנס לדת ומל אבל
לא טבל'. ואפילו 'המבין לא יוכל להבין, שנוכרי, בהלכה זו, הוא 'גר שמל ולא טבל',
בלא שיבואר הדבר או שיזדקק לדעת את האמור בתלמוד בנדון, נוסף על משנה תורה.
לכן
ברור שהפיסקה 'והנוכרי אין מזמנין עליו' שבנוסח משנה תורה שלפנינו בלא הסבר שמדובר
ב'גר שמל ולא טבל', לא נכתבה על ידי רמב"ם, אלא נוספה, לפי נוסח המשנה, על
ידי מי שלא הבין שרמב"ם לא הביא דין גר שמל ולא טבל בהלכות ברכות, כי אין זה
מקומו, אלא הביאו בהלכות איסורי ביאה יג,ג [ו]:
גר
שמל ולא טבל, או שטבל ולא מל-אינו גר: עד שימול, ויטבול...
ולו
רצה רמב"ם להזכיר בהלכות ברכות את הדין המיוחד של גר שמל ולא טבל, לא היה
כותב 'והנוכרי אין מזמנין עליו', אלא היה כותב בפירוש: וגר שמל ולא טבל אין מזמנין
עליו.
גם
בנושא החשוב של חילול שבת לצורך חולה שיש בו סכנה, שובש נוסח משנה תורה בהלכה יא
בפרק ב בהלכות שבת, על ידי תוספת לפי קטע בתלמוד שאינו להלכה.
כדי
להבין זאת נלמד מההלכות הבאות, איך הבין רמב"ם את דעת חז"ל לחיוב הטיפול
בשבת בחולה שיש בו סכנה:
שבת ב,א דחויה
היא שבת, אצל סכנת נפשות, כשאר כל המצוות; לפיכך חולה שיש בו סכנה-עושין לו כל
צרכיו בשבת, על פי רופא אומן של אותו מקום. ספק
שהוא צריך לחלל עליו את השבת, ספק שאינו צריך, וכן אם אמר רופא לחלל עליו את השבת,
ורופא אחר אומר אינו צריך-מחללין עליו את השבת: שספק
נפשות, דוחה את השבת.
שבת ב,ב אמדוהו
ביום השבת שהוא צריך לכך וכך שמונה ימים-אין אומרים נמתין עד הערב, כדי שלא לחלל
עליו שתי שבתות; אלא מתחילין מהיום שהוא שבת, ומחללין עליו אפילו מאה שבתות: כל זמן שהוא צריך ויש בו סכנה או ספק סכנה, מחללין-מדליקין
לו את הנר, ומכבין מלפניו את הנר, ושוחטין לו, ואופין ומבשלין, ומחימין לו חמין
בין להשקותו בין לרחיצת גופו.
כללו של דבר: שבת לגבי חולה שיש בו סכנה-הרי היא כחול, לכל הדברים שהוא צריך להן.
הכלל ברור ומחייב לטפל בשבת
בחולה שיש בו סכנה, כמו ביום חול!
שבת ב,ג כשעושים
דברים אלו, אין עושין אותן לא על ידי גויים, ולא על ידי קטנים, ולא על ידי עבדים,
ולא על ידי נשים-כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם; אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם. ואין מורין לנשים לעשות דברים אלו. ואסור
להתמהמה בחילול שבת, לחולה שיש בו סכנה, שנאמר "אשר יעשה אותם האדם וחי
בהם" (ויקרא יח,ה), ולא שימות בהם. הא למדת, שאין משפטי התורה נקמה
בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ואלו המינים
שאומרים שזה חילול ואסור, עליהן הכתוב אומר
"וגם אני נתתי להם, חוקים לא טובים; ומשפטים-לא יחיו, בהם" (יחזקאל כ,כה).
בהלכה יא בפרק ב בהלכות שבת,
נאמר:
היולדת, כשכורעת לילד-הרי היא
בסכנת נפשות, ומחללין עליה את השבת:
קוראין לה חכמה ממקום למקום,
וחותכים את הטבור, וקושרין אותו. ואם הייתה צריכה לנר בשעה שהיא מצעקת בחבליה-מדליקין
לה את הנר ואפילו הייתה סומה, מפני שדעתה מתיישבת עליה בנר ואף על פי שאינה רואה.
ואם הייתה צריכה לשמן וכיוצא בו, מביאין לה. וכל
שאפשר לשנות, משנין בשעת הבאה, כגון שתביא לה חברתה כלי תלוי בשיערה ואם אי אפשר,
מביאה כדרכה.
לאור הכלל:
שבת לגבי חולה שיש בו סכנה-הרי
היא כחול, לכל הדברים שהוא צריך להן.
הפיסקה:
הייתה צריכה לשמן וכיוצא בו,
מביאין לה. וכל שאפשר לשנות, משנין בשעת הבאה, כגון שתביא לה חברתה כלי תלוי בשיערה
ואם אי אפשר, מביאה כדרכה.
לא יכולה להיות מדברי
רמב"ם, אלא זו תוספת לפי דעת רב אשי בתלמוד הבבלי במסכת שבת דף קכח,ב:
מכדי תנא ליה מילדין את האשה
וקורין לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת לאתויי מאי לאתויי הא דתנו רבנן
אם היתה צריכה לנר חבירתה מדלקת לה את הנר ואם היתה צריכה לשמן חבירתה מביאה לה
שמן ביד ואם אינו ספק ביד מביאה בשערה ואם אינו ספק בשערה מביאה לה בכלי... רב אשי
אמר ... מביאה לה בכלי דרך שערה דכמה
דאפשר לשנויי משנינן.
כיוון שחומרות רבות הוחדרו
לתלמוד בשם אמוראים חשובים (ראה מבוא), יש מקום לחשוב שגם
הדעה המיוחסת לרב אשי אינה דעתו כי כל אדם נבון יבין שההנחייה 'וכל שאפשר לשנות
משנים', תגרום למטפל בחולה שיש בו סכנה בשבת היסוסים: מה אפשר לשנות, כמה ועד כמה
לשנות וברור שכל שנוי מנוהג שרגיל בו המטפל בחול, יאט את קצב הטיפול ויפגע
באיכותו. וזאת בניגוד לעקרון ששבת לגבי
חולה שיש בו סכנה-הרי היא כחול,
לכל הדברים שהוא צריך להן ובניגוד לדעת חז"ל שאפילו ספק פיקוח נפש
דוחה את השבת.
קל להיווכח שההנחייה שכל
שאפשר לשנות משנים, אינה דעת חז"ל, שהרי פסקו שהיוצאים להציל מגויים מותרים
לחזור למקומם:
וכל היוצאין להציל חוזרין
למקומן: ... אמר רב יהודה אמר רב שחוזרין בכלי זיין למקומן (עירובין מד,ב).
ולא הורו ש'כל שאפשר לשנות
משנים' כשחוזרין בכלי זיין למקומן בשבת והרי זה
חילול שבת, שלא נועד להציל נפשות באותה שבת, אלא 'שלא להכשילן לעתיד לבוא',
שכך פסק רמב"ם, בהתאם להוראת חז"ל, בהלכה כג בפרק ב בהלכות שבת:
גויים שצרו על עיירות ישראל
... יוצאין עליהן בכלי זין, ומחללין עליהן את השבת. ומצוה על כל ישראל שיכולין
לבוא, לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגויים בשבת; ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת.
וכשיצילו את אחיהן, מותר להן לחזור בכלי זין שלהן למקומם
בשבת, כדי שלא להכשילן, לעתיד לבוא.
וכמו חז"ל, לא הוסיף
רמב"ם הוראה לשנות כל מה שאפשר בטילטול הנשק. ואם היתיר רמב"ם, ליוצאים
להציל בשבת, לחזור, אחר ההצלה,
עם נשקם בשבת בלי הנחייה 'לשנות כל מה
שאפשר' בהבאתו, למרות שטילטול
הנשק הוא חילול שבת לא לצורך פיקוח נפש באותה
שבת, קל וחומר שלא רק יתיר אלא יחייב, להביא ליולדת, שהיא חולה שיש בו סכנה,
כל שהיא זקוקה לו באותה שבת,
דרך רשות הרבים, בלא כל שינוי מההבאה בחול!
ולא בכלי בשער המביאה.
אין לטעון שלא הוסיף רמב"ם
בהלכה כג' בפרק ב, שיש לטלטל את הנשק בשינוי ככל שאפשר, כי הוסיף זאת בהלכה יא:
וכל שאפשר לשנות, משנין בשעת
הבאה,
כי בהלכה ב כתב לגבי חולה שיש
בו סכנה כלל ברור:
שבת לגבי חולה שיש בו סכנה
הרי היא כחול לכל הדברים שהוא צריך להן.
והאמור בהלכה יא:
וכל שאפשר לשנות, משנין בשעת
הבאה,
נוגד את הכלל בהלכה ב, את
האמור בהלכה כג שבאותו פרק, ואת ההגיון הישר ומכאן שהפיסקה בהלכה יא בפרק ב: לא
נכתבה על ידי רמב"ם, אלא, על ידי 'מגיה', שלא הבין שדעת רב אשי אינה להלכה.
ויש ראיה נוספת שהפיסקה 'וכל
שאפשר לשנות, משנין בשעת הבאה',
לא נכתבה על ידי רמב"ם, המבוססת על ההגיון שבכתיבת רמב"ם. לו סבר
ש'כל מה שאפשר לשנות משנים', במלאכות לצורך הטיפול בחולה שיש בו סכנה בשבת, היה
כולל זאת בכלל שבהלכה ב ולא מייחד את
ההנחייה רק לגבי הבאה מרשות לרשות.
גם פירוש רמב"ם למשנה ה
בפרק ב, שובש על ידי תוספת המבוססת על ההנחייה המוטעית בשם רב אשי שבטיפול בחולה
שיש בו סכנה, 'כל שאפשר לשנות משנים' כי הנחייה זו מבוססת על הפירושים אשר נתברר ביטולם בתלמוד..., ושרמב"ם השמיטם ביודעין, שכך כתב
בהקדמה לפירושו, אבל 'מגיהים' הכניסום לדבריו, כיצד? נאמר במשנה:
המכבה את הנר מפני שהוא
מתיירא מפני גויים, מפני לסטים, או מפני רוח רעה, ואם בשביל החולה שיישן-פטור; כחס
על הנר, כחס על השמן, כחס על הפתילה-חייב. רבי יוסי פוטר בכולן, חוץ מן הפתילה,
מפני שהוא עושה פחם.
ופירש רמב"ם שה'פטור'
שנאמר במשנה, הוא מותר לכתחילה, כי מדובר בחולה שיש בו סכנה. עד כאן מובן ומקובל
הפירוש, אולם בהמשכו נוסף תנאי:
ובתנאי שאי אפשר להעבירו
למקום אחר ולא להסתיר את האור ממנו ...
שלאור האמור למעלה, לא יכול
להיות מדברי רמב"ם, ואכן נאמר בהלכה ב:
כל זמן שהוא צריך ויש בו סכנה
או ספק סכנה, מחללין-מדליקין לו את הנר, ומכבין
מלפניו את הנר...
בלא התנאי 'שאי אפשר להעבירו
(את החולה) למקום אחר או להסתיר את האור ממנו', כי הוא נוגד את הכלל ששבת לגבי
חולה שיש בו סכנה היא כחול לכל צרכיו והרי בחול מכבים את הנר מפני חולה שיש בו
סכנה, לא מסתירים ממנו את האור ולא מעבירים את החולה או את הנר למקום אחר והדגיש
רמב"ם בהלכה ג:
... ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר "אשר יעשה אותם
האדם וחי בהם" (ויקרא יח,ה), ולא שימות בהם. הא למדת, שאין משפטי התורה נקמה
בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ואלו
המינים שאומרים שזה חילול ואסור, עליהן
הכתוב אומר "וגם אני נתתי להם, חוקים לא טובים, ומשפטים, לא יחיו בהם"
(יחזקאל כ,כה).
ועוד, לו רמב"ם הוא שכתב
בפירוש המשנה, שנועד ל'מבין', את התנאי שרק אם 'אי אפשר להעבירו למקום אחר ולא
להסתיר את האור ממנו...' מותר לכבות את הנר, קל וחומר שהיה כותבו במשנה תורה,
המיועד גם ל'קטן' וכיוון שלא כתב תנאי זה במשנה תורה, ברור שלא הוא כתבו בפירוש
המשנה, אלא 'מגיה' כתבו לפי הדעה המיוחסת לרב אשי בתלמוד, שראינו למעלה שאינה
להלכה.
ואכן במקרה שהאור מפריע וצריך
לכסות את הנר, או להוציאו לחדר אחר, כתב זאת רמב"ם בפירוש במשנה תורה, שכך
נאמר בהלכות יום טוב ד,ד:
ואין מכבין את הנר מפני תשמיש
המיטה, אלא כופה עליו כלי, או עושה מחיצה בינו לבין הנר, או מוציאו לבית אחר...
כי כאן לא מדובר בחולה שיש בו
סכנה שאסור להתמהמה בטיפולו אפילו בשבת, לכן אין לחלל אפילו יום טוב לצורך תשמיש
המיטה.
ויש הוכחה נוספת שהתנאי:
ובתנאי שאי אפשר להעבירו
למקום אחר ולא להסתיר את האור ממנו ...
שנמצא בכל נוסחי פירוש
רמב"ם למשנה שיש לפנינו, לא נכתב על ידי רמב"ם, כי בטיוטת פירוש רמב"ם למשנת מסכת שבת, שנמצאה בגניזת קהיר ופורסמה
על ידי מר סימון הופקינס בהוצאת מכון בן-צבי(1), לא נמצא התנאי הנ"ל!
לסיכום: כלל חז"ל לטיפול בחולה
שיש בו סכנה, כפי שהבינו רמב"ם, הוא:
שבת לגבי חולה שיש בו סכנה-הרי היא כחול, לכל הדברים שהוא צריך להן.
ועושים כל צרכיו בלא כל שנוי
מהנהוג בחול.
שולחן ערוך ופוסקים אחרים
פסקו לפי דעת רב אשי, שכל שאפשר לשנות משנים למרות שמוסר התורה והגיון ישר מורים
שאינה להלכה, אלא היא מן'הפירושים אשר, כדברי רמב"ם, 'נתברר ביטולם
בתלמוד...' ומדוע החמירו? כי החמרה נחשבת צידקנות וכפי שכתב רמב"ם בפרק ב של
אגרת תחית המתים על משנה תורה:
וזכרנו בפתיחת חבור המשנה
עקרים ראויים להאמין בנבואה ועקרי הקבלה, מה שיתחייב שיאמינהו כל רבן בתורה
שבע"פ. ובארנו בפרק "חלק" שרשים נתלים בהתחלה ובגמול, רצוני לאמר:
מה שנתלה בייחוד ובעולם הבא, עם שאר פנות התורה. וכן עשינו גם כן בחבורנו הגדול
המכונה משנה תורה, אשר לא יכירו מעלתו
אלא המודים על האמת מאנשי הדת והחכמה כשיהיה להם שכל טוב והכרה בדרכי החבור וידיעה בפזור הדברים ההם אשר קבצתים
ואיך סדרתים. וזכרנו בו גם כן כל העקרים התוריים והתלמודיים וכיוונו שיהיו אלו
הנקראים תלמידי חכמים, או חכמים או
גאונים, או כמו שתרצה תקראם, בונים
סעיפיהם על שרשים תלמודיים ותהיה תורתם סדורה על פיהם ותלמודם כולו עולה בידם
וכל זה נבנה על עקרים תוריים ולא ישליכו
ידיעת ה' אחרי גיום, אבל ישימו השתדלותם הגדולה על מה שישלימם ויקרבם אל בוראם
ולא על מה שיביא לחשב בהם השלמות אצל
ההמון'.
אך החולקים על רמב"ם לא
שמו בכל מקום 'השתדלותם הגדולה על מה שישלימם ויקרבם אל בוראם, אלא על מה שיביא
לחשב בהם השלמות אצל ההמון'
והמחמיר מוערך אצל ההמון. וחפשו לחלוק על דעת רמב"ם, למרות שיכלו להבין שצדק,
<מלאכה שאינה צריכה לגופה> וזאת כדי לערער את סמכות פסיקתו ובכך לאשר לעצמם
להתעלם מפסקיו בנושאים לא נוחים להם והצהירו (ראה מבוא)
ביחוד לגבי פסיקתו בהלכות תלמוד תורה ג,ט [י]:
כל המשים על ליבו שיעסוק
בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה,
וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא: לפי שאסור ליהנות בדברי
תורה, בעולם הזה.
יש מקומות נוספים בהם שונה
נוסח משנה תורה לחומרה על ידי 'מגיהים' ואפילו נוסח התלמוד, ראה ספרו של פר'
תא-שמע 'מנהג אשכנז הקדמון' <>, וראה הער שבת א,ט>
(1)
מר הופקינס בטוח שכת"י הטיוטה הוא כת"י רמב"ם, כי, לדעתו, הוא זהה
לכת"י ששון(2). אולם יש הוכחות ברורות שכת"י ששון אינו כת"י
רמב"ם (ראה מבוא), ואם זהה כת"י הטיוטה
לכת"י ששון, גם הטיוטה אינה בכת"י רמב"ם. אך אין אמינות בהשוואת
כתבי יד לזהוי כותבם (ראה מבוא), אבל יש הוכחות גם מגוף
הטיוטה, שאינה כת"י רמב"ם. סביר יותר שקטעי הטיוטה נכתבו על ידי תלמיד
ששמע שיעור מפי רמב"ם, ואחר כך חזר על רשימותיו ותיקנן. אולם בין אם פירוש
רמב"ם שבטיוטה נכתב על ידו, או על ידי אחר, העובדה שלא נמצאה בו הפיסקה:
ובתנאי שאי אפשר להעבירו
למקום אחר ולא להסתיר את האור ממנו ...
שנמצאת בנוסח פירוש המשנה
שלפנינו היא הוכחה נוספת שלא היה תנאי
זה בפירוש רמב"ם המקורי.
(2)
כתב יד זה כולל:
א.
סדר זרעים בכ"י הונטינגטון 117, באוקספורד.
ב.
סדרים מועד ונשים מאוסף ר' דוד ששון.
ג.
סדרים נזיקין וקדשים בכ"י פוקוק 295 באוקספורד.
אוסף
זה יכונה במאמרי כת"י ששון, ע"ש הרב דוד ששון זצ"ל, שחקרו.