דר'
אורי לוי, MD Lic. es Sciences רופא תכנון משפחה, עמית הפקולטה לבריאות המין והרבייה של הקולג' המלכותי למילדים
וגניקולוגים באנגליה FFSRH ומומחה לרפואת
ילדים.
פוריה
עילית 15208, טל. 04-6750856, פקס 04-6750855. www.come.to/urilevy
דאר
אלקטרוני Dr.urilevy@gmail.com
יש ליטול ידיים בכלי וכוח גברא רק לפת ולדבר שטיבולו במשקין
אולם
בהלכות ברכות ו,ב, נאמר בפירוש:
כל
הנוטל ידיו--בין לאכילה, בין לקרית שמע, בין לתפילה--מברך
בתחילה אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים: שזו מצות חכמים היא שנצטווינו
בתורה לשמוע מהן, שנאמר "על פי התורה אשר יורוך" (דברים יז,יא). ומים אחרונים--אין מברכין
עליהן, שאינן אלא מפני הסכנה; ולפיכך חייב אדם להיזהר בהן ביותר.
הלכה
זו לא נכתבה על ידי רמב"ם, כי יש בה קביעות לא נכונות, מיקומה לא תואם את
הגיון הרצאת הדברים של רמב"ם ונוסח הברכה על נטילת ידיים נוגד את פסיקת
חז"ל ורמב"ם, כיצד?
הקביעות
ההלכתיות שבה, לא נכונות, כי נאמר בה:
כל
הנוטל ידיו בין לאכילה, בין לקרית שמע, בין לתפילה מברך
בתחילה...
משמע
שיש חייוב ליטול ידיים לקרית
שמע ולתפילה, כמו לאכילה ולברך על
הנטילה.
אולם
לאכילת פת ולדבר שטיבולו במשקין יש ליטול לפי המפורט
בפרק ו, בהלכות ברכות, אבל אין צורך ליטול כך לקריאת שמע, אלא רק לרוחצן, כמפורט
בהלכות קריאת שמע ג,א:
הקורא
קרית שמע, רוחץ
ידיו במים קודם שיקרא. הגיע זמן קריאה, ולא מצא מים--לא יאחר קריאתה וילך לבקש המים, אלא מקנח ידיו בצרור או בעפר או בקורה
וכיוצא בהן, וקורא.
ואין
לאמר ש'רוחץ' הכוונה נוטל
כמו לאכילת פת, כי רמב"ם הודיע שאת משנה תורה כתב בלשון המשנה. וכל רחיצה במשנה, משמעה שימוש במיים לנקיון,
נטילה באה גם גם במשמעות רחיצה (1) אבל רחיצה לא באה
במשמעות נטילה, וכן בלשון רמב"ם.
ויותר
מזה, מותר לקרות אפילו בידיים מטונפות בצואה, אם אין להן ריח רע כלל, שכך נאמר
בהלכות קריאת שמע ג,יא:
יא...
הייתה נטישת צואה על בשרו, או ידיו מטונפות מבית הכיסא, ולא היה להן ריח רע כלל,
מפני קוטנן או יבישתן מותר לקרות, לפי שאין להן ריח רע.
...וכמה
גאונים הורו שאסור לו לקרות אם היו ידיו מטונפות וכך ראוי לעשות.
(2)
ולא
יאחר קריאתה לבקש מיים' כמפורש בהלכות קריאת שמע ג,א,
הנ"ל. אבל לאכול פת אסור אפילו בידיים נקיות שכך נאמר בהלכות ברכות ו,א:
כל
האוכל הפת שמברכין עליה המוציא--צריך נטילת ידיים תחילה
וסוף, אף על פי שהיא פת חולין; ואף על פי
שאין ידיו מלוכלכות, ואינו יודע להם טומאה, לא יאכל, עד שייטול שתי ידיו. וכן
כל דבר שטיבולו במשקין--צריך נטילת ידיים, תחילה.
ועוד,
נאמר בהלכות ברכות ז,ט [ח]: 'יצא אחד מן המסובין להשתין מים, נוטל ידו אחת
ונכנס...', אף על פי שאין ידו מטונפת ואין לה ריח כלל.
נמצא
שאין מצווה ליטול ידיים לקריאת שמע, אלא רק לרוחצן, ואם אין מים 'לא יאחר קריאתה
וילך לבקש המים, אלא מקנח ידיו בצרור או בעפר או בקורה וכיוצא בהן, וקורא' ואפילו
ידיו מטונפות בצואה, אם אין להן ריח רע כלל, כנ"ל.
אך
יש בסוף הלכה יא פיסקה 'כמה גאונים
הורו שאסור לקרות אם היו ידיו מטונפות וכך ראוי לעשות'. אך לא רמב"ם כתבה, כי
היא נוגדת את ההוראה שלא לאחר קריאת שמע כדי לבקש מים, ראה הערה (2).
גם
מיקום הלכה ב נוגד את הגיון הרצאת הדברים של רמב"ם, כי פרק ו לא דן בנוסח
הברכות, אלא מבאר את הלכות נטילת ידיים שכך תארו רמב"ם בהלכות מקוואות יא,יד
[יא]:
כבר
ביארנו בפרק שישי מהלכות ברכות, כל
מיני המים הפסולין לנטילת ידיים והכשרים, וכל הכלים שנוטלין בהן לידיים ושאין נוטלין,
ואיזו נתינה היא מכוח נותן וכשרה ואיזו נתינה אינה מכוח נותן ופסולה.
לכן
הלכה ב, שאינה עוסקת בדיני נטילת ידיים, אלא לאיזה פעולה חייבין
ליטול ידיים, אין מקומה בפרק שישי!
ועוד,
לפי מיקומה הלכה ב נוגדת את הגיון הרצאת הדברים של רמב"ם, כי נאמר בה:
ומים
אחרונים--אין מברכין עליהן, שאינן אלא מפני הסכנה...
לפני שהוסבר
שיש סכנה ומהי!, ההסבר ניתן רק בהלכה ד:
כל
(= מדד) את המלח, צריך נטילת ידיים באחרונה, שמא יש בו מלח סדומית
או מלח שטבעו כטבע מלח סדומית ויעביר ידיו על עיניו וייסמה. מפני זה חייבין ליטול
ידיים בסוף כל סעודה, מפני המלח...
רק
אחר הסבר זה, יש מקום לפיסקה:
ומים
אחרונים--אין מברכין עליהן, שאינן אלא מפני הסכנה;
ועוד,
נאמר בהלכה ב שאין מברכין על מים אחרונים מפני שאינן
אלא מפני הסכנה, אך רק בהלכה ו בפרק יא, חמישה
פרקים אחרי פרק ו, מוסבר מדוע אין מברכין
על פעולה שהיא למניעת סכנה:
ולמה
אין מברכין על נטילת ידיים באחרונה, מפני שלא חייבו
בדבר זה אלא מפני הסכנה, ודברים שהן משום
סכנה, אין מברכין על עשייתן. הא למה זה דומה? למי
שסינן את המים ואחר כך שתה בלילה, מפני סכנת עלוקה, שאינו מברך וציוונו לסנן את
המים; וכן כל כיוצא בזה.(ברכות יא,ו [ד])
ועוד,
כי נאמר בה שאנו אומרים 'אשר קידשנו במצוותיו וצוונו על נטילת ידיים' גם על מצוות
שהן מדברי סופרים, כיוון:
שזו
מצות חכמים היא שנצטווינו בתורה לשמוע מהן, שנאמר "על פי התורה אשר
יורוך" (דברים יז,יא).
זה
הסבר נכון אבל בפרק יא' ניתן הסבר רחב, על שאנו אומרים על מצוות מדברי סופרים.
'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו':
...והיכן
ציוונו? בתורה, שכתוב בה "אשר יאמרו לך, תעשה" (דברים יז,יא).
נמצא
עניין הדברים והיצען, כך הוא: אשר קידשנו במצוותיו, שציווה בהן לשמוע מאלו שציוונו
להדליק נר של חנוכה, או לקרות את המגילה; וכן שאר כל המצוות שמדברי סופרים.
דרך
רמב"ם להביא מושג חדש הדורש הסבר, בהרחבה. יש שאחר ההסבר בהרחבה, מוזכר שוב
הסבר מצוצם, אך בהלכה ב מובאים שלושה מושגים בהסבר מצוצם, ורק בהלכה, מאוחרת יותר הם מוסברים בהרחבה, ואלה הם:
נאמר
בהלכה ב שמיים אחרונים הם משום סכנה בלא שהוסבר שיש סכנה ורק בהלכה ד מוסבר מה
הסכנה וכן נאמר בה שלא מברכין על דבר שהוא משום סכנה
אבל רק בפרק יא מוסבר מדוע אין מברכין על דבר שהוא משום
סכנה ונאמר בה שאומרים 'אשר קידשנו במצוותיו' גם על מצוות מדברי סופרים, 'שזו
מצוות חכמים היא שנצטווינו בתורה לשמע מהן ורק בפרק יא ניתן ההסבר בהרחבה ואין זה
הגיון הרצאת הדברים של רמב"ם מקדים את ההסבר הנרחב להסבר המצומצם ולא להפך!
וגם
לפי סיגנונה, אין הלכה ב מקורית, כיצד?
נאמר
בה 'מים אחרונים אין מברכין עליהן'. אין זו לשון רמב"ם, כי אין מברכין
על המיים, אלא
על הנטילה, כפי שכתב רמב"ם בהלכה
ו בפרק יא:
ולמה
אין מברכין על
נטילת ידיים באחרונה
וגם
נוסח הברכה על נטילת ידיים בהכה ב, שגוי, כי שהרי נאמר
בהלכות ברכות בפרק יא, בהלכות ה-ו:
ה.
[ג] וכן כל המצוות שהן מדברי סופרים--בין
מצוות שהן חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה והדלקת נר שבת והדלקת נר חנוכה, בין מצוות שאינן חובה כגון עירוב ונטילת ידיים, מברך על הכול קודם לעשייתן,
אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות.
והיכן ציוונו, בתורה שכתוב בה "אשר יאמרו לך, תעשה" (דברים יז,יא). נמצא עניין הדברים והיצען, כך הוא--אשר קידשנו
במצוותיו, שציווה בהן לשמוע מאלו שציוונו להדליק נר של חנוכה, או לקרות את המגילה;
וכן שאר כל המצוות שמדברי סופרים.
לפי
הלכה זו יש לברך 'אשר קידשנו במצוותיו
וציוונו ליטול ידיים', ולא 'על נטילת ידיים', כפי שכתוב בהלכה ב.
וכן
כל מקום בו נאמר שיש לברך על נטילת ידיים 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים' יש לאמר
'ליטול ידיים'.
ויותר
מזה לפי הדגם 'אשר קידשנו במיצוותיו וצוונו לעשות', יש לאמר
'וציוונו לספור את העומר' ולא 'על ספירת העומר', 'לקרא מגילה' ולא 'על מקרא
מגילה', רק העושה מצווה לאחרים, מברך על העשייה 'על קביעת מזוזה', 'על נטילת
ידיים', 'על ספירת העומר' וכדומה, ראה שיבוש נוסח הברכות
שניסח רמב"ם. ולכן לא יתכן שרמב"ם כתב את הלכה ב.
האמור
עד כאן מספיק כדי להתעלם מהלכה ב בפרק ו בהלכות ברכות ומהדרישה ליטול ידיים לתפילה
אך נוכיח מהבטים נוספים שגם לתפילה מספיק לרחוץ ידיים,
כמפורש בהלכות תפילה ד,א-ב:
א. חמישה דברים מעכבין את התפילה, אף על פי
שהגיע זמנה-טהרת הידיים וכיסוי
הערווה, וטהרת מקום התפילה, ודברים החופזים אותו, וכוונת הלב.
אך
למרות שנאמר 'טהרת' הידיים, מדובר ברחיצה בלבד כמפורט בהלכה הבאה:
ב.
טהרת הידיים כיצד: רוחץ ידיו במים עד הפרק,
ואחר כך יתפלל. היה מהלך בדרך והגיע זמן התפילה, ולא היה לו מים--אם היה בינו ובין
המים ארבעה מילין, שהם שמונת אלפים אמה--הולך עד מקום המים ורוחץ, ואחר כך יתפלל;
היה בינו ובין המים יתר מכאן--מקנח ידיו בצרור או בעפר או בקורה, ומתפלל.
ב'טהרת' הידיים, אין הכוונה כמו לאכילת פת,
כי פירוש השורש 'רוחץ' במשנה וגם במשנה תורה, משתמש במיים
לנקיון. אבל האוכל פת שמברכין
עליה המוציא, או דבר שטיבולו במשקין, צריך נטילת ידיים
כמפורט בפרק ו בהלכות ברכות. אמנם 'נטילה' באה גם במשמעות רחיצה (1) אבל 'רחיצה',
בלשון רמב"ם שהיא לשון המשנה, לא באה במשמעות 'נטילה'.
ועוד,
הלכות קריאת שמע והלכות תפילה קודמות להלכות ברכות. בהלכה ב בפרק ו, נאמר שיש
ליטול ידיים לקריאת שמע ותפילה כמו לאכילה. אך אם היה הדבר כך, היה רמב"ם
מקדים את הלכות נטילת ידיים, להלכות קריאת שמע ותפילה, או מפנה אליהן, בהלכות
מקוואות, כהצריך נטילת ידיים, הפנה לדיני נטילת ידיים,
בפרק ו בהלכות ברכות וכך כתב במקוואות יא,יד [יא]:
כבר
ביארנו בפרק שישי מהלכות ברכות, כל מיני המים הפסולין
לנטילת ידיים והכשרים, וכל הכלים שנוטלין בהן לידיים
ושאין נוטלין, ואיזו נתינה היא מכוח נותן וכשרה ואיזו
נתינה אינה מכוח נותן ופסולה.
אולם
בהלכות המורות לרחוץ ידיים לפני קריאת שמע ולפני תפילה, לא שלח רמב"ם לעיון
בדיני נטילת ידיים בפרק ו בהלכות ברכות, כמו שעשה בהלכות מקוואות, כי אין צורך
בנטילה אלא רק ברחיצה.
עוד
ראיה שהלכה ב לא נכתבה על ידי רמב"ם, כי מהפיסקה:
כל
הנוטל ידיו בין לאכילה, בין לקרית שמע, בין לתפילה מברך
בתחילה...
משמע
שלגבי חובת נטילת ידיים, אין הבדל בין קריאת שמע, תפילה ואכילה, אולם בהלכה יח באותו פרק ו נאמר:
נוטל
אדם ידיו שחרית, ומתנה עליהן כל היום, ואינו צריך ליטול ידיו, לכל אכילה ואכילה: והוא, שלא הסיח דעתו
מהן; אבל אם הסיח דעתו מהן, צריך ליטול ידיו בכל עת שצריך נטילה.
ולא
נאמר שאינו צריך ליטול לקריאת שמע ולתפילה שגם הן נזכרו בהלכה ב יחד עם אכילה?!
הלכה יח מתיחסת רק לחובת
נטילת לאכילה, שנזכרה בהלכה א באותו פרק:
כל
האוכל הפת שמברכין עליה המוציא--צריך נטילת ידיים תחילה
וסוף, ואף על פי שהיא פת חולין; ואף על פי שאין ידיו מלוכלכות, ואינו יודע להן
טומאה, לא יאכל, עד שייטול שתי ידיו. וכן כל דבר שטיבולו במשקין--צריך
נטילת ידיים, תחילה.
ולא
נוסף שגם הקורא קריאת שמע או מתפלל צריך נטילה. זו הוכחה עקיפה שהלכה ב אינה
מקורית.
לסיום
ההוכחה שהלכה ב בפרק ו בהלכות ברכות לא נכתבה על ידי רמב"ם, הרי טיעון שמוכיח, כשלעצמו, שלדעת רמב"ם אין חובה ליטול ידיים לפני קריאת שמע
ותפילה, כיצד?
בהלכות
ברכות פרק יא, בהלכה ה הנ"ל, נאמר:
ה.
[ג] וכן כל המצוות שהן מדברי סופרים--בין מצוות שהן חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה
והדלקת נר שבת והדלקת נר חנוכה, בין מצוות
שאינן חובה כגון עירוב ונטילת ידיים--מברך על הכול קודם לעשייתן, אשר
קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות.
מצווה
שהיא חובה היא מצווה שאינה תלויה ברצון האדם, כגון הדלקת נר חנוכה.
מצווה
שאינה חובה היא מצווה שתלויה ברצון האדם, כגון מצוות עירוב, אם רצה האדם לעשות פעולה המצריכה עירוב, חלה עליו
חובה לערב, אם לא רצה לא חלה עליו החובה לערב, זו מצווה התלויה ברצונו.
מצוות
קריאת שמע ולתפילה, הן חובה שלא תלויה ברצון האדם ולכן אם נטילת ידיים חובה לקריאת
שמע ותפילה, הרי היא מצווה שהיא חובה. וכיוון שפסק רמב"ם שנטילת ידיים היא מצווה שאינה חובה, מכאן,
שלדעתו, אין צורך ליטול ידיים לתפילה ולקריאת שמע, אל רק לרוחצן, כמפורש בהלכות
קריאת שמע ג,א ובהלכות תפילה ד,ב.
כהשלמה
לדיון במצוות רחיצת ידיים לפני קריאת שמע ולפני תפילה מענין
לברר למה יש הבדל בין רחיצת ידיים לקריאת שמע לבין רחיצתן לתפילה.
נאמר
בהלכות תפילה ד,ב: 'טהרת הידיים כיצד: רוחץ
ידיו במים עד הפרק...' אבל בהלכות קריאת שמע ג, א נאמר רק 'הקורא קרית שמע, רוחץ ידיו
במים קודם שיקרא' ולא נאמר שיש לרוחצן עד הפרק. יותר מזה, אפשר לקרא קריאת שמע
בידיים מסואבות בצואה, אם אין להן ריח כלל 'ולא יאחר קריאתה וילך לבקש מים'. ואין
הוראה כזו לתפילה. גם הלבוש הנדרש, לכתחילה,
לתפילה, רב יותר מאשר לקריאה שמע וכך נאמר בהלכות תפילה ד,ז:
כיסוי
הערווה כיצד: אף על פי שכיסה ערוותו כדרך שמכסה לקרית
שמע, לא יתפלל, עד שיכסה את ליבו; ואם
לא כיסה ליבו, או שנאנס ואין לו במה יכסה, הואיל וכיסה ערוותו והתפלל, יצא; ולכתחילה, לא יעשה.
וגם
בהכנה הרוחנית לתפילה, בכוונה ובתנאים לקייום התפילה,
שיאפשרו כוונה, יש דרישה נרבת יותר מאשר בקריאת שמע,
שכך נאמר בהלכות תפלה ד,טז:
כיצד
היא הכוונה--שיפנה ליבו מכל המחשבות, ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה;
לפיכך צריך לישב מעט קודם התפילה, כדי לכוון את ליבו, ואחר כך יתפלל, בנחת
ובתחנונים. ולא יעשה תפילתו כמי שהיה נושא משאוי,
משליכו והולך לו; לפיכך צריך לישב מעט אחר התפילה, ואחר כך ייפטר. חסידים הראשונים
היו שוהין שעה קודם התפילה, ושעה אחר התפילה, ומאריכין בתפילה
בעוד
שבהלכות קריאת שמע מודגש החייוב לכוון בפסוק הראשון
בלבד שנאמר בהלכות קריאת שמע ב,א נאמר:
הקורא
את שמע, ולא כיוון ליבו בפסוק ראשון שהוא "שמע, ישראל: ה' אלוהינו, ה'
אחד" (דברים ו,ד)--לא יצא ידי חובתו; והשאר--אם לא כיוון ליבו, יצא.
אפילו
היה קורא בתורה כדרכו, או מגיה את הפרשייות האלו בעונת
קריאה--יצא:
והוא,
שכיוון ליבו בפסוק ראשון.
ועוד
לענין הכוונה, בהלכות קריאת שמע ב,ד, נאמר:
מי
שהיה עוסק במלאכה--מפסיק עד שיקרא פרשה ראשונה, כולה; וכן האומנין
בטילין ממלאכתן בפרשה ראשונה, כדי שלא תהא קריאת עראי.
והשאר, קורא והוא עוסק במלאכתו. אפילו היה עומד בראש האילן או בראש הכותל, קורא
במקומו.
ומברך
לפניה, ולאחריה.
אבל
לגבי תפילה נאמר בהלכה ט [ח] בפרק ה:
האומנין שהיו עושין
בראש הכותל או בראש האילן, והגיע זמן תפילה--יורדין
למטה ומתפללין, וחוזרין
למלאכתן; ואם היו בראש הזית או בראש התאנה, מתפללין
במקומן, מפני שטורחן מרובה...
בפרק
ד בהלכות תפילה יש דרישות רבות, להכנה לתפילה ולתנאים בהם מותר להתפלל, הרבה מעבר
למה שנידרש לקריאת שמע. סביר שכל זאת כי בתפילה עומד אדם לפני מלך מלכי המלכים
הקב"ה, בעוד שקריאת שמע היא בין אדם לבין עצמו שיקבל את הקביעה שה' אחד
וישתדל להבין את אחדות ה'. כי שמיעה משמעה גם קבלה וגם הבנה.
כנראה
הבדל זה מסביר שנקראת רחיצת הידיים לתפילה 'טהרת ידיים' והדרישה לרחוץ 'עד הפרק'
ולא הותר להתפלל בידיים מטונפות גם אם אין להן ריח כלל, כפי שהותר בקריאת שמע. אך
יש להדגיש שאין ההיתר לקרוא קריאת שמע בידיים מטונפות, קולה בחשיבות קריאת שמע, אלא כדי להקפיד על זמן קריאת שמע שהוא
מהתורה, בעוד שזמן התפילה הוא מדברי סופרים.
לאור
האמור, כל המברך ליטול ידיים, על מצווה שלא מחייבת נטילה, כקריאת שמע, ותפילה, או
על נטילת הידיים בבוקר, כחלק מברכות השחר (ראה הער תפלה ז,ד), הרי זה מזכיר שם
שמיים לבטלה, (אלא אם התנה שהנטילה היא גם לאכילה), ופסק רמב"ם בהלכות ברכות
א,טו:
כל
המברך ברכה שאינה צריכה, הרי זה נושא שם שמיים לשוא
והרי הוא כנשבע לשוא
ואסור לענות אחריו אמן...
ועל
שבועת שווא נאמר בהלכות תשובה א,ז:
ושבועת שוא ושקר--אף
על פי שאין בה כרת, הרי היא מן החמורות.
הוכח
שיש לרחוץ ידיים לקריאת שמע ולתפילה ואין צורך ליטול אותן וכמובן שאין לברך ושלא
יאחר קריאת שמע לחפש מיים, אלא יקרא, אפילו אם ידיו
מטונפות בצואה אם אין להן ריח רע כלל.
בכך
הוכח שההלכה ב בפרק ו הנ"ל, אינה מקורית ויש להתעלם ממנה.
סביר
שהערה שגויה שכתב מי שסבר שקריאת שמע ותפילה מצריכים נטילה, צורפה על ידי מעתיק
חסר הבנה לנוסח רמב"ם, כפי שקרה במקומות רבים בנוסח משנה תורה.
רב
דניאל הרשקוביץ קרא את הטיעונים כשהיו מועטים יותר,
ואמר שהם הגיוניים, אך הוסיף שהחולקים עלי יטענו שאין בידי מקור כתוב לאשר את
דברי. אמרתי לו שיש שגיאות חשבון בכתבי רמב"ם שאין מקור כתוב לאשר אותן ואף
אין צורך בכך.
כשרמב"ם
מצא שגיאת חשבון בהלכות מעשר שני ט,יג [יב], יחס אותה לטעות סופרים ולא חיפש מקור כתוב, ראה מבוא לכך. ויש שגיאות הגיון כללי, או הלכתי רבות, לא פחות
ברורות משגיאות חשבון שאין להן מקור כתוב. לכן, במקרים שהנוסח נראה שגוי ואין מקור
כתוב עם נוסח נכון, אשאיר את הנוסח
השגוי, אבל אביא בהערה את ההוכחות שהנוסח שגוי, ואת ההצעה לנוסח המקורי, אם אצליח
למצוא כזה.
(1) בתורה רחיצה היא שימוש במיים לנקיון כמו בבראשית יח,ד '...יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם...'. אך גם לטהרת הידיים
ולטבילת הגוף לטהרה מטומאה, שנאמר בויקרא טו,יא וכול אשר ייגע בו הזב, וידיו לא שטף במים--וכיבס בגדיו
ורחץ במים, וטמא עד הערב.
רמב"ם
הודיע שאת משנה תורה כתב בלשון המשנה ובלשון משנה תורה, נטילה היא רחיצת ידיים
בכלי, כמו לאכילת פת. אבל רחיצה, היא שימוש במיים לנקיון, למשל:
משנה
ברכות ב,ו רחץ בלילה הראשון שמתה
אשתו. אמרו לו, לא לימדתנו שאביל אסור מלרחוץ. אמר להם,
איני כשאר כל אדם, אסטניס אני.
משנה
יומא ח,א יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה, וברחיצה
ובסיכה, ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה. המלך והכלה ירחצו את פניהם...
אבל
יש נטילה שהיא לנקיון, למשל:
משנה
ברכות ח,ג [ד] בית שמאי אומרין, מכבדין
את הבית ואחר כך נוטלין לידיים; ובית הלל אומרין, נוטלין לידיים ואחר כך מכבדין את הבית.
הנטילה
שאחר הארוחה היא רחיצה כדי להעביר את המלח שיש בו סכנה לעיניים, כמבואר בהלכות
ברכות פרק ו הלכה ד, נאמר:
כל
(= מדד) את המלח, צריך נטילת ידיים באחרונה, שמא יש בו מלח סדומית
או מלח שטבעו כטבע מלח סדומית ויעביר ידיו על עיניו וייסמה. מפני זה חייבין ליטול ידיים
בסוף כל סעודה, מפני המלח...
כיוון
שנטילה בסוף הסעודה היא רק משום סכנה, אין מברכין עליה
(ברכות יא,ו [ד]) כנ"ל וכן
בהלכות תפלה ז,יד:
חייב
אדם לברך מאה ברכות בכל יום, בין היום והלילה. ומה הן מאה ברכות אלו... שבע ברכות
בכל סעודה--אחת כשנוטל ידיו תחילה,
ועל המזון אחת בתחילה ושלוש בסוף, ועל המים לפניו ולאחריו, הרי שבע.
ולא
מנה ברכה לנטילה אחר הארוחה.
(2) הערה להלכות קריאת שמע ג,יא:
...
הייתה נטישת צואה על בשרו, או ידיו מטונפות מבית הכיסא, ולא היה להן ריח רע כלל,
מפני קוטנן או יבישתן--מותר לקרות, לפי שאין להן ריח
רע. אבל אם הייתה במקומה--אף על פי שאינה נראית כשהוא עומד, הואיל ונראית כשהוא
יושב, אסור לקרות עד שיקנח יפה יפה, מפני שהצואה לחה
היא ויש לה ריח רע. וכמה גאונים הורו שאסור לו לקרות, אם היו ידיו מטונפות; וכך
ראוי לעשות.
מובן
שמדובר כשאין מים ואי אפשר לקנח צואה
יבישה, בלא מים. במקרה כזה, יקרא עם ידיים מטונפות בצואה, אם אין להן ריח רע כלל. ו'לא יאחר קריאתה וילך לבקש מים'.
לכן
ברור שלא רמב"ם כתב 'וכך ראוי לעשות' על 'וכמה גאונים הורו שאסור לו לקרות,
אם היו ידיו מטונפות'. ואכן הביטוי 'וכך ראוי לעשות', לא נמצא במשנה תורה, אלא בפיסקה זו!.
בני
יעקב (יוקי) המסייע לי רבות בברור נוסחאות רמב"ם
ובהפצת המידע באתר האיטרנט, אמר שנראה לו שהפיסקה:
וכמה
גאונים הורו שאסור לו לקרות, אם היו ידיו מטונפות; וכך ראוי לעשות.
אינה
לשון רמב"ם בגלל הביטוי 'וכך ראוי לעשות' ובגלל 'וכמה גאונים הורו' ואכן
הוכחתי זאת בעבר והוספתי כעת הוכחות להתרשמות יוקי:
א.
לו היתה הפיסקה מקורית, היה
מקומה אחר הפיסקה המתירה לקרות אם אין לידיים ריח צואה,
כך:
הייתה
נטישת צואה על בשרו, או ידיו מטונפות מבית הכיסא, ולא היה להן ריח רע כלל, מפני
קוטנן או יבישתן--מותר לקרות, לפי שאין להן ריח רע.
וכמה
גאונים הורו שאסור לו לקרות, אם היו ידיו מטונפות; וכך ראוי לעשות...
ולא
בסוף ההלכה.
ב.
הגיון סיגנון הפיסקה לקוי,
כיוון שבאה לאסור את שהותר לפניה, היתה צריכה להתחיל ב'אבל כמה גאונים'
ולא ב'וכמה
גאונים'.
ג. לשון הפיסקה אינה לשון רמב"ם
שהודיע שנמנע ממילים מיותרות. אך המילה 'לו' בפיסקה
'אסור לו לקרות מיותרת, שהרי בהלכה
נאמר 'מותר לקרות', או 'אסור לקרות' בלי המילה 'לו'.
ד. רק בפיסקה זו במשנה תורה נמצא הביטוי
'כמה גאונים'. בתשעה מקומות כתב רמב"ם 'מקצת גאונים', בשישה כתב 'מקצת
מהגאונים' ובשלושה כתב 'יש גאונים', צדק יוקי.
ו. בדקתי בתוכנת מתמר את הצרוף "גאונים" +
"הורו", ומצאתי שב15- מקומות הפועל 'הורו' נמצא לפני הנושא 'גאונים'. אך אין 'הורו' אחר 'גאונים', אלא בפיסקה:
וכמה
גאונים הורו שאסור לו לקרות, אם היו
ידיו מטונפות...
ובהלכות
אשות יא,יז [יג]:
יש גאונים שהורו שהבוגרת אין לה טענת דמים
ויש לה טענת פתח פתוח.
ואין
דרך התלמוד מראה דבר זה, וטעות הייתה בנוסחאות שלהם; וכבר בדקתי על ספרים רבים
וקדמונים, ומצאתי שהדבר כמו שאמרנו, שאין לבוגרת אלא טענת דמים בלבד.
אך
גם הלכה זו, הקובעת שאין לבוגרת אלא טענת דמים בלבד, נכתבה על ידי החולקים על
רמב"ם, כדי לערער את סמכותו, כי אין ספק שידעו שהיא נוגדת את המציאות המוכרת
לכל, ראה אין טענת דמים יש טענת פתח פתוח.
חשוב
לציין שסטיה זהה מלשון רמב"ם בשתי הלכות שהוכח, על סמך שיקולים אחרים, שלא רמב"ם
כתבן, זו הוכחה ליעילות גילוי שיבושי נוסח, על ידי שנויים מלשון רמב"ם.
לסיכום,
סביר ביותר שהפיסקה הזרה בסוף הלכה יא בפרק ג בהלכות
קריאת שמע, נכתבה על ידי 'מגיה' שחשב שלא נאה לקרא קריאת שמע בידיים מטונפות, גם
אם אין להן ריח כלל.