עדכון יא תמוז תשס"ה
מבוא כללי להכרת שנויים שחלו בתלמוד, בכתבי הפוסקים בכלל
ובכתבי רמב"ם בפרט ודרכים לשחזור המקור.
את מרבית המאמרים המתפרסמים באתר זה
קרא הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ, המכהן ללא שכר כרב בתי הכנסת באחוזה רבתי
בחיפה ומשמש פרופסור למתימטיקה בטכניון, היה בעבר ראש בית הספר ללימודי חוץ בטכניון,
דיקן הפקולטה למתמטיקה וכיום ראש צוות המרצים בטכניון. הרואה כדבריו ברבנות "שליחות"
ובמתמטיקה מקצוע.
חוות דעתו הן כבקי בהלכה והן כבעל
חשיבה לוגית עמוקה חשובה לי מאוד ואני משתדל לקבל את הסכמתו למאמרים אותם אני
מפרסם.
הרב דניאל קרא את המבוא הקצר שנמצא
באתר come.to/uri ואישר את תוכנו. מבוא מורחב זה דומה בעקרונות הטיעונים למבוא
הקצר, אך נוספו בו נושאים, כמו למשל: שלילת הטיעונים הרבים שרמב"ם חזר בו
במקום אחד, מדברים שאמר במקום אחר.
המבוא הנוכחי נועד להכין את הקורא, על
ידי דוגמאות מוכחות, לקבל את העובדה שחלו שנויים בכתבים עתיקים לרבות בתורה,
בנביאים ובכתובים, במשנה, בתלמוד, בכתבי הגאונים, בכתבי רמב"ם ופוסקים אחרים,
חלקם מקריים אך רבים מהם מכוונים ובדרך כלל שיבשו את משמעותם. לכן חשוב למצוא
שיטות לגלוי שנויים אלה ודרכים לשחזר את המקור.
מכיוון שהדברים שונים מהידוע והמקובל,
יש צורך לחזור על הטיעונים כמה פעמים ויעשה מאמץ להביא בהמשך בכל חזרה ראיות חדשות
לביסוסם.
בהעתקות חוזרות, אי אפשר להימנע לגמרי
מטעויות. אפילו בהעתקות ספרי תורה יש הבדלים בכתיב כמה תיבות בין ספרי תורה ספרדים
אשכנזים ותימנים. ולפי נוסח עדה אחת פסולים ספרי העדות האחרות.
על טעויות בריווח הפרשיות בספרי תורה שפוסלות את ספר התורה כתב רמב"ם
בהלכות ספר תורה:
...אם טעה (הסופר) בריוח הפרשייות
וכתב פתוחה סתומה, או סתומה פתוחה ...
הרי זה פסול...
והוסיף:
ד. ולפי שראיתי
שיבוש גדול בכל הספרים שראיתי בדברים אלו ראיתי לכתוב הנה כל פרשייות התורה,
הסתומות והפתוחות, וצורות השירות, כדי לתקן עליהן כל הספרים ולהגיה מהן.
ח. וספר שסמכנו עליו בדברים אלו, הוא הספר
הידוע במצריים, שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים, שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו
הספרים ועליו, היו הכול סומכין, לפי שהגיהו בן אשר ודיקדק בו שנים הרבה והגיהו
פעמים רבות כמו שהעתיקו (המעתיקים). ועליו סמכתי בספר תורה שכתבתי כהלכתו.
רב חיים העליר, בהקדמתו לספר המצוות
של רמב"ם, כתב על הסיבות לשיבושי הספרים הישנים, ועל דרכים לשחזר את המקור:
כמקרה הספרים בימים מקדם, שהעתיקום
עפ"י רוב הסופרים, שהיו אמני הכתב, והתורה לא היתה אומנותם כלל, ובשביל זה
"גרמו רעה לעולם" (לשון הרדב"ז ח"ב בלשונות הרמב"ם סי'
ר"ג), כי בבלי דעת גרעו והוסיפו, השמיטו והחליפו, גם הכניסו לפנים הספר הגהות
שהיו כתובות מבחוץ (עי' ב"י יו"ד בי' כ"ח וסי' ל"ג) גם מתוך
שהיו כתבי יד, נמחו וטושטשו מרוב שמוש...
איך לזהות ולתקן שיבושים בכתבים
עתיקים? על כך כתב רב העליר:
...בשימנו לבנו לתקן את המעוות ולאוקמא
גירסתא בסיעתא דשמיא, אמרנו לחזור אחרי כתבי יד ישנים...כי רק זאת הדרך האחת
הנכוחה המביאה אל המטרה להסיר כל מכשול מדרך הספרים הראשונים ולמצא את האמת...
אבל כשאנו מוצאים נוסח שנראה שגוי
ואין במקורות הידועים נוסח שסביר מאד שהוא הנוסח הנכון, איך ננהג? על מצב כזה ציטט
רב העליר את הרדב"ז:
כמו שכתב הרדב"ז: "הלשון
מוטעה בספרים שלנו ואין בידנו ספר כתיבת יד להגיה ממנו והריני מגיהו לפי
הענין".
רדב"ז, שהיה אחד ממפרשי
רמב"ם החשובים ביותר ואולי החשוב ביותר, נהג כרמב"ם במקרה כזה, כיצד?
בהלכות מעשר שני ט,יג [יב], כתב רמב"ם:
נטע הנטיעה מראש חודש עד חמישה עשר
יום בשבט,מונה לה שלוש שנים מיום ליום לעורלה, ומיום ליום לרבעי. וראיתי לגאונים דברים בחשבון עורלה
ורבעי,אין ראוי להאריך ולהשיב
עליהן, וודאי טעות סופרים הן; והאמת
כבר ביארנו דרכה.
נשים לב שכתב רמב"ם 'וודאי טעות
סופרים' ולא העלה בדעתו ליחסה לגאונים. אבל לא מצא צורך לחפש כתבי יד ישנים של
הגאונים, אלא הגיה לפי החשבון.
ויש הלכות שבכל המקורות שלפנינו הנוסח
אחד, אבל בגלל דעת 'גדולים' שחלקו על רמב"ם, קיבל צוות פרנקל את דעתם ובהוצאתו קיבע הנוסח שמוכח מתוכו שהוא
שגוי!
למשל בהלכות לולב ז,ז נאמר:
כמה נוטל מהן,לולב אחד, ואתרוג אחד,
ושני בדי ערבה, ושלושה בדי הדס. ואם רצה להוסיף בהדס, כדי שיהיה אגודה גדולה,
מוסיף, ונואי מצוה הוא. אבל שאר המינין, אין מוסיפין על מניינם ואין גורעין מהן;
ואם הוסיף או גרע, [לא] פסל.
זה נוסח פרנקל, וכותב הכסף משנה:
ואם רצה להוסיף וכו'. מדברי ה"ה
נראה שלא היה גורס בדברי רבינו ובערבה, שכתב שנתן טעם רבינו בתשובה להתיר תוספת ההדס ולאסור תוספת הערבה דכיון דלא
מצינו בגמרא היתר תוספת אלא בהדס אין להוסיף במין אחר ע"כ.
ובכן יש תשובת רמב"ם בה נתן טעם רבינו בתשובה להתיר תוספת ההדס
ולאסור תוספת הערבה. אולם בהמשך מגיע הכס"מ למסקנה ש'אם הוסיף לא פסל אבל לא עשה מצוה מן המובחר'.
ולאחר ערעור האיסור להוסיף מביא הכסף משנה שרבינו ירוחם הביא תשובת הרמ"ה ובה
נאמר:
'העיד לי אדם גדול מחכמי פרובינציא
שהוא עמד על תשובת רמב"ם שחזר בו בסוף ימיו מדבר זה והורה להכשיר וכן הדעת נוטה להכשיר מאי טעמא ערבי נחל כתיב
ואע"ג דמיעוט ערבי שניים ליכא
למשמע מינה דטפי משניים פסול דאפילו מאה וכו'
האדם הגדול העיד לרמ"ה
רמב"ם שחזר בו בסוף ימיו מאיסור תוספת ערבות, והסביר הרמ"ה שהדעת נוטה
להתיר תוספת ערבות, כי 'ערבי נחל כתיב ואע"ג דמיעוט ערבי שניים ליכא
למשמע מינה דטפי משניים פסול, אלא דבתרי סגי ואי אוסיף שפיר דמי דערבי נחל משמע
ואפילו מאה...'. מכאן שלפי הבנת הרמ"ה את הרעיון העמוק הזה לא הבין
רמב"ם!?
וכאן כבר לא כתב כס"מ שאם הוסיף 'לא
עשה מצוה מן המובחר'.
לפי עדות 'האדם הגדול מפרובינציא',
שקיבל הרמ"ה כסבירה, פסק רמב"ם בצעירותו בניגוד למה 'שהדעת נוטה' ואכן
בוודאי פסק רמב"ם בניגוד לדעת חכמי פרובינציא מצעירותו ועד סוף ימיו כי לדעתם
הנאורה היה צריך לגנוז את ספר המדע, כי נפסק בו ש'האומר שיש שם ריבון אחד, אלא
שהוא גוף ובעל תמונה', הוא מין'.
וכאישור סופי
לחזרת רמב"ם מאיסור תוספת ערבות, מביא הכס"מ את תשובת ר' אברהם בן
רמב"ם,
וכך כתב הכס"מ:
ואני יוסף המחבר באו לידי תשובות
הר"א בנו של רבנו (ברכת אברהם סי' לא) וכתבו בהן ששאלוהו האי דאסור לרבות
בערבה שבלולב ואמר אם הוסיף על שתי ערבות הרי זה פסול ומ"ש מההדס שאם הוסיף
כשר, והשיב: תקנו הספרים שלכם שכבר חזר
בו ותיקן הספר שלו בידו כך ואם הוסיף או גרע לא פסל, ושמענו מפיו ראיה חזקה
להאי סברא'.
אולם ברור שתשובה זו בשם ר' אברהם בן
רמב"ם מזוייפת! שהרי נאמר בה 'אם
הוסיף או גרע לא פסל'. שהרי
אם גרע משתי ערבות, פסל לכל הדעות. לכן איך יכול הכס"מ לקבל שרמב"ם כתב פיסקה לא
קבילה כזו, אף לא פורטה באגרת ר' אברהם בן רמב"ם, ה'ראיה חזקה להאי סברא'.
לשם השלמות ולבל יטען מישהו שמשמעות הבטוי
'אם הוסיף או גרע לא פסל', שאפילו אם גרע משתי ערבות ונותרה אחת כשר, כדעת רק
עקיבה במשנה במסכת סוכה,גד:
רבי ישמעאל אומר שלושה הדסים ושתי
ערבות ולולב אחד ואתרוג אחד, אפילו שניים קטומין ואחד שאינו קטום; רבי טרפון אומר,
אפילו שלושתן קטומין. רבי עקיבה אומר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד, כך הדס אחד וערבה
אחת.
נדגיש שרמב"ם בפירושו למשנה זו
פסק 'והלכה כרבי ישמעאל וכרבי טרפון'. ואם יתעקש מישהו לאמר שגם מפירושו למשנה חזר
בו, הרי אז היה צריך לפסוק במשנה תורה בהלכות לולב ז,ז, שיש צורך רק בהדס אחד.
ועוד, לפי הנוסח המוטעה:
...אבל שאר המינין,אין מוסיפין על מניינם, ואין גורעין מהן; ואם הוסיף או
גרע, לא פסל.
חל הביטוי 'אם הוסיף או גרע לא פסל', גם על 'שאר המינים', ואין חולק שאם גרע מלולב אחד או מאתרוג אחד, פסל.
קשה להאמין שכסף משנה ואחרים שקיבלו
את הנוסח 'אם הוסיף או גרע לא פסל', לא הבחינו שלא יתכן שרמב"ם כתבו, נראה
שלא חיפשו את האמת, אלא רק לשכנע שרמב"ם חזר לדעת חכמי אשכנז. לכן לא פלא
שכס"מ חתם את טעוניו בהבאת דעת הרא"ש:
'רמב"ם כתב אם רצה להוסיף בהדס
כדי שתהיה אגודה גדולה מוסיף ומנויי מצוה הוא אבל שאר מינין אין מוסיפין ואם הוסיף
או גרע פסול, ואפכא מסתברא דבהדס כתיב
ענף עץ עבות ובערבות כתיב ערבי ומיעוט ערבי שתים אבל כל מה שהוסיף בכלל ערבי הוא
וחכמי פרובינציא הקשו עליו וחזר בו והכשיר עכ"ל'.
הראש קבע 'ואפכא מסתברא'. אכן הפוכה
סברתו וסברת חכמי פרובינציא מסברת רמב"ם בהרבה ענינים הרבה יותר יסודיים.
וברור שכס"מ הסתמך על תשובה מזוייפת שיוחסה לר' אברהם בן רמב"ם, אשר
זייופה ניכר מתוכה, כנ"ל, לפסוק לפי חכמי פרובינציא והרא"ש שחפשו כל דרך
לפגום בפסקי רמב"ם שלפיהם היו הם מחללי ה', מבזי התורה ומכבי מאור הדת (הלכות
תלמוד תורה ג,ט [י]).
נראה שבהשפעת 'עדות' ר' אברהם בן
רמב"ם המובאת בכס"מ! כתב
צוות פרנקל '[לא] פסל', למרות שברור שעדות זו פסולה ולמרות שבכל
כתה"י והדפו"י כתוב 'פסל' או פסול'. אותו צוות פרנקל אימץ
ב<הלכות לווה ומלווה כה,ג> נוסח שבו הוספו חמש עשרה מלים על נוסח כתה"י ורוב הדפוסים הראשונים, כדי
ל'התאים' את נוסח רמב"ם לדעת הרא"ש ואחרים. למרות שלדעת מאירי ומרכבת
המשנה ולפי ההגיון ההלכתי נוסח כתבה"י ורוב הדפוסים הראשונים הוא הנכון. כך
פעל צוות פרנקל גם בנושא בשר
חיה בחלב.
נתבונן בשיבושי נוסח על ידי סופרים
ש'גרעו':
יש בכתבים הישנים חסורי אותיות, מלים
ואף קטעים שלמים, למשל: בפרק א, בהלכות מתנות עניים, פותחת הלכה ח' במלים 'כל
מתנות עניים'. באותן מלים פותחת הלכה יד. בכל כתבי יד תימן (כתי"ת) חסרות
הלכות ח-יג, שבין שתי פתיחות זהות אלה, בגלל דילוג הסופר מ'כל מתנות עניים' שבהלכה
ח, ל'כל מתנות עניים' שבהלכה יד.
אגב מכאן נראה שכתי"ת אלה מקורם
אחד.
השמטת קטע בין שתי מלים דומות נקראת
'דילוג הדומות'. הסופר דילג ממילה שלפני הקטע שחסר, למילה זהה לה, שאחרי הקטע,
והשמיט את הכתוב ביניהן. דילוג הדומות נמצא במקומות רבים במשנה תורה וניכר שהוא
טעות הסופר, אבל יש חיסורים שאינם טעות סופר, אלא השמטה מכוונת של מלים שנראו
לסופר, או ל'מגיה' מיותרות. בפרק י בהלכות שמיטה, בדפוסים החדשים (חוץ מדפוס פרנקל
ודפוס קאפח), נאמר:
יא ובזמן שהיובל נוהג, נוהג דין עבד
עברי, ודין בתי ערי חומה, ודין שדה חרמים, ודין שדה אחוזה, ומקבלין גר תושב;
ונוהגת שביעית בארץ, והשמטת כספים בכל מקום,מן התורה.
יב. ובזמן שאין היובל נוהג, אין נוהג
אחד מכל אלו חוץ משביעית בארץ, וכן השמטת כספים בכל מקום מדבריהם, כמו שביארנו.(ראה פרק ט)
על שייוך המילה 'מדבריהם' נחלקו
הפוסקים. כסף משנה שייך את 'מדבריהם'
לשמיטת כספים ואילו שביעית בארץ בזמן הזה
היא מן התורה לדעת רמב"ם. הרב
קוק טען שגם שמיטת קרקע בימינו
מדבריהם. נמצא שלנוסח שלפנינו אפשר לתת פירושים שונים, אך אין זה תואם את שיטת
כתיבת רמב"ם כפי שתארה בהקדמה למשנה תורה שלפיה לא יהיה בדבריו מקום ל'זה אמר
בכה וזה אמר בכה', כנ"ל. וכיוון שבהלכות שמיטה רב קוק אמר בכה ובית יוסף אמר
בכה, 'סביר ביותר' שאין זה נוסח רמב"ם והיה צריך לחפש נוסח מקורי.
ואכן התברר שהנוסח שהיה לפני רב קוק
ובית יוסף לא היה מקורי. הסופרים השמיטו מנוסח
רמב"ם המקורי שבע עשרה מלים והוסיפו
במקומן שש מילים ובכך גרמו לחוסר הבהירות, וזה נוסח כתה"י:
יא. ובזמן שאין היובל נוהג, אין נוהג
עבד עברי ולא בתי ערי חומה ולא שדה חרמים ואין מקבלין גר תושב ונוהגת שביעית בארץ מדבריהם והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם כמו שבארנו.
לפי הנוסח המקורי כתב רמב"ם
בפירוש ששמיטת קרקעות בימינו מדבריהם, ולפיו אין מקום למחלוקת. צדק הרב קוק שגם
שמיטת קרקעות בזמן הזה היא מדברי סופרים ולא צדק כס"מ. הסופרים השמיטו 17
מילים והוסיפו 6 בדברי רמב"ם המדוייקים ובכך גרמו למחלוקת הקשה. אך ברור היה
שהנוסח החסר אינו נוסח רמב"ם, כי אין ליחס לרמב"ם כתיבת דברים לא
ברורים.
לעתים הוסיפו הסופרים, או ה'מגיהים'
על הנוסח שהיה לפניהם, בכוונה לשפר, אך קילקלו, כיצד?
בדיקת נוסח לא ברור על ידי השוואתו
שלכת"י ודפוסים ישנים מקובלת על הכל וטרם מוצתה. יש במכון לכת"י של
האוניברסיטה העברית עוד מאות צלומי כת"י שונים של משנה תורה שטרם נבדקו.
המידע שיש היום למשל בהוצאת משנה תורה של רב פרנקל, מסתמך על פחות מעשרים מקורות
כת"י ודפוסים ישנים. אם יבדק מדגם טוב של כתה"י ויוכנס למחשב אפשר, יהיה
לגלות הרבה הבדלים ואז לדון איזה מהנוסחים נכון.
בינתיים כבר נמצאו שנויים רבים
ומהותיים על סמך הנוסחים המוכרים, והרי רשימה קצרה:
בהלכות שבת יד,טז, נאמר:
עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב
ארבעה, ואין בעיקרו ארבעה, ואין בגובה
הקצר שלו שלושה,הרי הוא רשות היחיד; ואם זרק מרשות הרבים, ונח על גביו, חייב.
בנוסח פרנקל כתוב 'ויש בגובה
הקצר' וכן הוא בשל"ד ומשם בדפוסים האחרונים, אך בפ' קדמון ממצרים, בס' הבתים,
בכתה"י ובדפו"י 'ואין בגובה הקצר' וסביר שנוסח
כתה"י ודפו"י ישנים הוא היותר מדוייק, וראה מ"מ ומער"ק.
בהלכות שבת יז,לה נאמר:
אכסדרה בבקעה,מותר לטלטל בכולה, ואף
על פי שהיא שלוש מחיצות ותקרה: שאנו רואין כאילו פי תקרה ירד וסתם רוח רביעית.
והזורק מרשות הרבים לתוכה, פטור,
כזורק למבוי סתום שיש לו קורה.
בילקוט שנויי נוסחאות פרנקל נאמר:
בב' ואוקס': 'חייב', בגליון ב': 'בשם ספרים אחרים 'פטור'.
בהלכות מעשר שני ז, [יב]:
לוקחין בהמה לזבחי שלמים מכסף המעשר,
מפני שהשלמים נאכלים לזרים. בראשונה היו לוקחין בהמות לאוכלן חולין מכסף מעשר שני,
כדי להבריחה מעל המזבח; גזרו בית דין שאין לוקחין בהמה ממעות מעשר אלא לשלמים
בלבד. אבל חיה ועוף,לוקחין, שאינן ראויין
לשלמים.
בשנויי נוסחאות פרנקל נאמר:
אבל חיה ועוף לוקחין. בסמ"ג ובכת"י לא
תימנים: אין לוקחין.
מצאתי, תוך כדי לימוד משנה תורה בפרק
זמן לא ארוך, כשלושים מקומות כאלה ולא
המשכתי למנותם וברור שיש עוד רבים. בהמשך יוצגו שנויים נרחבים הרבה יותר ויידונו מדדים
לבחירת הנוסח היותר הנכון.
כמה מגדולי ישראל, ובראשם רמב"ם,
תקנו שגיאות מעתיקים. כשמצא רמב"ם שנויים בספרי תורה רבים ברווחים שבין
פרשיות התורה, הגיהם לפי ספר מוגה על ידי בן אשר שהיה האמין ביותר כנ"ל.
בהלכות מלווה ולווה טו, כתב רמב"ם שמצא בתלמוד שגיאת הגיון בולטת שמתחייב
ממנה דבר ש'אין מי שעלה זה על ליבו'(1). רבנים, שלא הבחינו בכך, פסקו לפיה.
רמב"ם חיפש ומצא גווילים ישנים של התלמוד שבהם היה הנוסח הגיוני כפי שצפה.
יש בכתבי רמב"ם טעויות
חשבון רמב"ם שברור שאין ליחסם לו כי בדק את כתביו פעמים רבות כפי שכתב
בתשובה בנדון:
וממה שראוי שתדעהו שהאדם אין ראוי לו
לדבר ולדרוש באזני העם, עד שיחזור מה שרצונו לדבר פעם ושתיים ושלש וארבע וישנה
אותו היטב, ואח"כ ידבר, וכך אמרו ע"ה והביאו ראיה מלשון הכתוב: אז ראה
ויספרה הכינה וגם חקרה, ואח"כ ויאמר לאדם, זה נאמר על מה שצריך אדם לדבר
בפיו. אבל מה שיחוק האדם בדיו ויכתבהו על הספר ראוי לו שיחזרהו אלף פעמים אלו יתכן
זה'. (תשובות רמב"ם לייפציג ח"ב עמ' יב וגם בסוף פרק ראשון במאמר קידוש
השם).
ולא סביר שאנו נגלה טעות שהוא לא גילה
בחזרותיו הרבות.
בניגוד לדעה הנוצרית שהאפיפיור לא
עלול לטעות, לדעת התורה כל אדם טועה ונאמר 'אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם'. גם על
רמב"ם נאמר שטעה והסכים לכך, גם לגבי עצמו, וכך כתב בתשובה לשאלה לגבי חיוב
מלאכה שאינה צריכה לגופה:
...וכן ראיתי באותה הערה: "מודה
ר' שמעון בפסיק רישא ולא ימות טעה בעל זה החיבור בפירושו" ולא באר במה היא
טעותנו. ואני יודע שמחלת הכל אחת, חולי כללי הוא, שכל מי שמוצא דבר מדברי, על
כללים או פרטים, שונה מדברי אחד הגאונים או המפרשים, חושב שאני טועה. ואמנם מודה אני שלא רחוק הדבר שאטעה ויעלם ממני עיון או נוסח ואין זה דבר גדול. ואני שמח שכך
בודקים אחרי ומי שעושה כן ראוי לשכר ולתודה, כי או שהוא מכוון אל האמת בבקורתו
ואפיק אני תועלת מתוך כך, או שהוא שוגה ויפיק הוא תועלת וזולתו. (קטע מתשובת
רמב"ם שנמצאת בספר היובל לדר' ב. מ. לוין עמ' לז ומובאת בסוף ספר זמנים ד
בהוצאת רמב"ם לעם, מוסד הרב קוק)
אך למרות שכל אדם יכול לטעות, הסבירות לטעות תלויה בכישורי האיש
ובאחריותו למה שהוא אומר, או כותב. אנשים גדולים כרמב"ם (ראה גדולת
רמב"ם) היו אחראים למה שאמרו ועוד יותר למה שכתבו, כפי שפירט רמב"ם
בתשובה בנדון. לכן הסכוי שנמצא אנו בכתבי רמב"ם טעות, שהוא לא גילה בחזרותיו
הרבות, זניח והסכוי שנמצא כמה טעויות קטן פי כמה. כת"י ששון(3) נחשב על ידי
רבים לכתב יד רמב"ם עצמו אולם ריבוי השגיאות בו מוכיח שאינו כת"י
רמב"ם.
ומשיקול דומה, גם חזרות, שיחסו
לרמב"ם, מדברים שפרסם לרבים, אינן אלא טעויות סופרים, או הגהה מכוונת של
דבריו במקום אחד, שסתרה את דבריו במקום אחר ומכאן הסיקו שבאחד המקומות חזר
רמב"ם מדבריו. ולא היא, כי, כאמור, בדק רמב"ם את כתביו לפני שהוציאם
לציבור פעמים רבות מאד, ועומק חשיבתו העצום מבהיל, כך שאין ליחס לו חזרה, אפילו
בפסיקה הדורשת חשיבה עמוקה ביותר, שהרי בדק פעמים רבות כל כתב לפני הוצאתו לציבור
ולכן לא סביר כלל שהוציא לציבור פסיקה בטרם היה בטוח בנכונותה. לכן, למרות שגם
רמב"ם עלול לטעות כשנמצא סתירה בדבריו, לא ניחס לו חזרה מדבריו, אלא ניחס זאת
לטעות סופר או לשינוי מכוון של דברי רמב"ם באחד המקומות. קל וחומר שאין ליחס
לו חזרה מפסיקה שגויה 'מחוסר הבנה' כפי שייחס לו הרא"ש שאמר על איסור
רמב"ם תוספת לערבות בלולב 'איפכא מסתברא', והסתמך על שכתוב 'ערבי נחל' ומיעוט
רבים שניים. ואת הסברה 'האדירה' הזאת של הרא"ש, כביכול, לא הבין רמב"ם
בצעירותו, ורק בזיקנותו הבינה ובמכתב שקיבל הכסף משנה על תוספת ערבות, שיוחס לר'
אברהם בן רמב"ם, נאמר שרמב"ם חזר בו מהדעה שאין להוסיף על ערבות 'ושמענו
מפיו ראיה חזקה להאי סברא', שלא
פורשה!
גם במכתב החולק על רמב"ם בנושא
מלאכה שאינה צריכה לגופה, קבע החולק שרמב"ם טעה ולא אמר במה טעה. וכתב על כך
רמב"ם: 'ואני יודע שמחלת הכל אחת, חולי כללי הוא, שכל מי שמוצא דבר מדברי על
כללים או פרטים שונה מדברי אחד הגאונים או המפרשים, חושב שאני טועה'
ומה לעשות כאשר לא מדובר בשגיאה
מתימטית שאין צורך בכתבים ישנים כדי להגיהה, אלא בשגיאת הגיון כללית או הלכתית
ואין לנו כתבים ישנים נכונים להגיה לפיהם?
נלמד גם את זאת מגישת רמב"ם:
במורה נבוכים ח"א פרק מח' יש
התיחסות מרשימה של רמב"ם, למה שנראה סטיה משיטת אונקלוס בתרגום המלים 'וירא
ה', לפי נושא הראייה. מהתיחסות זו יש ללמוד גישה נכונה לטעות שנמצאת בכתבי גדולים,
וכך כתב רמב"ם:
כאשר עיינתי בכתבי-היד של התרגום אשר מצאתי, עם מה ששמעתיו בעת ההוראה,
מצאתי שהוא (אונקלוס) כאשר מצא הראיה קשורה במעשה עושק או היזק וחמס, הוא מפרש
אותה גלי קדם ה'. אין ספק שחזא באותה לשון מציין את ההשגה ואת
אישור הדבר המושג כפי שהושג. לכן במצאו את הראיה מתייחסת למעשה עושק אינו אומר:
וחזא אלא: וגלי קדם ה'...
ומנה רמב"ם תשעה מקומות בהם כתב
אונקלוס 'גלי קדם ה', במקום 'וחזא', וכתב:
כל זה עקבי ומתחשב (בפסוק בחבקוק
א,13) והביט אל עמל לא תוכל. ולכן כל שעבוד או כל עבירה הוא מתרגם: גלי קדמוהי או: גלי קדמי. אך פרוש יפה ומועיל זה, שאין בו ספק נפגם לי בשלושה מקומות, שלפי היקש זה היה
ראוי שיבאר אותם [במלים]: וגלי קדם ה';
אך בכתבי-יד אנו מוצאים וחזא ה'.
ופירט את שלושת המקומות וכתב:
הסביר ביותר
בעיני שזאת טעות שנפלה בכתבי-היד, שהרי אין בידינו כתב-ידו של אונקלוס, שנאמר שמא יש לו פירוש לכך.
רמב"ם העריך מאד את גדולת
אונקלוס והסתמך על תרגומו לפסוק 'הן האדם היה כאחד ממנו' בנושא עמוק זה. לכן יחס
את הסטיה משיטתו, לטעות סופר והמליץ לחפש כת"י תרגום אונקלוס שבהם הנוסח הולם
את שיטת אונקלוס, וכך כתב:
ראוי לחקור היטב כדי לאמת (בתרגום פינס 'לתקן') את הנוסחים בעניין זה.
קטעי מורה נבוכים שהבאתי לקוחים
מתרגומו של מיכאל שורץ למורה נבוכים א,מח, בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב, תשנ"ז.
ומיכאל שורץ הוסיף הערה מאירה (מס. 16):
גם בתרגום אונקלוס כפי שהוא בידינו
אנו קוראים חזא בשלושת הפסוקים האלה, אבל שפרבר מביא לגבי שנים מהם (בראשית
ו,5; שם כט,13) גרסת כ"י "גלי
קדם ה'". תורה שלמה רושם גירסה כזאת רק בבראשית ו,5 (מבין שלושת
הפסוקים).
הנחת רמב"ם שהסביר ביותר שהסטיה
בתרגום המלים 'וירא ה' בשלשה מקומות שמצא, היא 'טעות שנפלה בכתבי היד', התאשרה בשניים מהם! נותר רק מקום אחד שטרם נמצא מקור בו התרגום כפי שצפוי היה
לפי שיטת אונקלוס.
מציאת כתה"י שבהם בשניים משלושת
המקומות הנ"ל, אין סטיה משיטת תרגום אונקלוס את המלים 'וירא ה', אישרה את הטיעון
שאין ליחס טעות בכתבי מחבר גדול, למחבר, אלא, קודם כל, לסופר ש'התורה לא היתה
אומנותו' כדברי רב העליר, או ל'מגיה' טועה.
וראוי להעמיק יותר במשמעות דברי
רמב"ם:
הסביר ביותר בעיני שזאת טעות שנפלה
בכתבי-היד, שהרי אין בידינו כתב-ידו של אונקלוס, שנאמר שמא יש לו פירוש לכך.
מכאן שכל עוד לא מצא רמב"ם כתב
יד אונקלוס עצמו שיוכיח שהנוסח שנראה לו שגוי נכתב על ידי המחבר, ראה בנוסח טעות
סופר. ויותר מזה, מדבריו נובע שגם לו מצא כתב יד אונקלוס עצמו ולפיו הסטיה משיטתו בשלושת המקומות נכתבה על ידו, לא היה
רמב"ם מייחס את הסטיה לטעות של אונקלוס, אלא היה אומר 'שמא יש לו פירוש לכך'! ולפיכך סביר מאד שגם לו לא מצא רמב"ם גוילים ישנים
של התלמוד בהם היה הנוסח לגבי עדי מלווה, נכון, לא היה פוסק לפי הנוסח המשובש
שמשתמע ממנו דבר ש'אין מי שעלה זה על ליבו'(1).
איך נגלה טעויות בנוסחים השונים של
משנה תורה שלפנינו, שאינן טעויות חשבון או הגיון ברורות? כדי לענות על כך נקדים את
השורות הבאות:
בהקדמה למשנה תורה הודיע רמב"ם
את סיבת החלצו לכתוב את משנה תורה, הדגיש את הקיצור, והבהירות של הצגת הדברים
המיועדים לקטן ולגדול, וכך כתב:
ומפני זה נערתי חוצני, אני משה בן
מיימון הספרדי, ונשענתי על הצור ברוך הוא ובינותי בכל אלו הספרים וראיתי לחבר
דברים המתבררים מכל אלו החיבורים בעניין האסור והמותר והטמא והטהור עם שאר דיני
התורה: כולם בלשון ברורה ודרך קצרה, עד
(=על מנת בלשון רמב"ם) שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכול בלא קושיא ולא פירוק, לא זה אומר בכה וזה אמר בכה, אלא דברים ברורים קרובים נכונים, על פי המשפט אשר יתבאר מכל אלו
החיבורים והפירושים
הנמצאים מימות רבנו הקדוש ועד עכשיו.
עד (על מנת) שיהיו כל הדינין גלויין לקטן
ולגדול בדין כל מצוה, ובדין כל הדברים
שתיקנו חכמים ונביאים: כללו של דבר, כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם
בדין מדיני ישראל...
(הקדמה למשנה תורה)
ובהלכות יסודי תורה הוסיף רמב"ם
שההלכות נוסחו באופן ש-
אפשר שיידעם הכול,קטן וגדול, איש
ואישה, בעל לב רחב ובעל לב קצר.
(יסודי תורה ד,כ)
כפי שיעד בהקדמה לפירוש המשנה כתב את
משנה תורה בעברית לשון המשנה שהיא שפה צחה וקצרה. כי חשוב לרמב"ם הקיצור, כפי
שכתב בעקרון יד' בספר המצוות:
וידוע שאין הנשים דנות ולא מעידות ולא
מקריבות קרבן בידיהן ולא נלחמות במלחמת הרשות, וכל מצוה שהיא תלויה בבית דין, או בעדים,
או בעבודה, או במלחמת הרשות, לא אצטרך שאומר בה 'וזאת אין הנשים חייבו בה', כי זה תוספת דבור אין צרך בו...
ובראשית פרק ז במאמר תחית המתים, כתב:
...שכל חיבורינו אמנם הם קב ונקי. אין
כוונתנו להגדיל גוף הספרים, ולא לכלות הזמן במה שלא יביא אל תועלת. ולזה כשנפרש -
לא נפרש אלא מה שצריך לפירוש ובשיעור שיובן לבד; וכשנחבר - לא נחבר רק קיצור
הענינים.
וכן חשוב להדגיש את העקרון הבא בפסיקת
רמב"ם שנאמר באותה הקדמה:
...כל הדברים שבתלמוד הבבלי, חייבין
כל ישראל ללכת בהם; וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו
חכמים שבתלמוד, ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם.
לאור כל האמור, אם בנוסח משנה תורה
הדברים אינם:
כולם בלשון ברורה ודרך קצרה, בלא
קושיא ולא פירוק, לא זה אומר בכה וזה אמר בכה, אלא דברים ברורים קרובים נכונים,
סביר מאד שאין זה נוסח רמב"ם,
ויש לחפש מקורות נוספים.
רמב"ם פסק בלא סטיה מהתלמוד
<שם הספר של רב בנימין זאב בנדיקט>, וכשנראה לו שהבין מדברי חז"ל דבר
שלא פורש בתלמוד, כתב 'ייראה לי'. החולקים על רמב"ם <רמת החולקים וגדולת
רמב"ם> טענו שלא הבין את דברי חז"ל ולכן פסק נגד דעתם בעוד שהם,
החולקים 'הנאורים', הבינום. אפשר להוכיח שברוב המכריע ואולי בכל מקום שהקשו על
רמב"ם היה הצדק איתו, בכמה מקומות נראה במבט ראשון, שצדקו המקשים על
רמב"ם, אך מתברר שהיקשו לא על רמב"ם, אלא על שיבוש או 'הגהה' של דבריו.
הרי דוגמאות לגילוי נוסח משנה תורה
שאינו תואם את שיטת כתיבת רמב"ם ועקרונות פסיקתו: נלך מן הקל אל הכבד.
בהסתמך על הודעת רמב"ם בהקדמתו
לפירוש המשנה שישתמש במשנה תורה בלשון המשנה, מצאתי שגיאות לשון רבות. למשל,
בהלכות מטמאי משכב ח,ב-ה [ב-ג], נאמר:
שאם הסיט את הטהורין טמאין...והרי
זה כמי שנגע בהן וטמאין...והזב שהסיט את הטהור אפילו כלי חרס טמאין...אם
הסיטן הזב, טמאין.
אין זו לשון המשנה, לכן כתבתי, זמן רב
לפני שפורסמה הוצאת פרנקל, שצ"ל טימאן בפיעל בכל המקומות האלה ואכן, כשהגיע
נוסח פרנקל מצאתי בילקוט שנויי נוסחאות שכך נוסח כת"י תימן. טעות סופר זו היא
מחוסר ידע בדקדוק לשון המשנה. הסופרים 'תקנו' את סיגנונו והפכו את בנין 'פיעל'
לבנין 'קל' ובכך העבירו את הנושא מהמסיט את הטהורים שמטמאן, למושא שנטמא. שיבושים
כאלה יש רבים בעיקר בכת"י לא תימנים.
דוגמה נוספת: השמוש בשורש 'שכר'. נכון
להשתמש בשורש זה כך: ראובן שוכר דירה משמעון המשכיר לו אותה. ראובן שוכר, בבנין
'קל' ושמעון 'משכיר' בבנין הפעיל.
בלשון המשנה תמיד משמשים שני הבנינים
בצורה נכונה, אולם במשנה תורה יש הרבה חילופים בין 'משכיר' ל'שוכר' בכתה"י הלא תימנים ואין ספק שהם שגיאות
מעתיקים ולא שגיאות רמב"ם, אך גם בכתי"ת, שלשונם מדוייקת הרבה יותר,
מצאתי שגיאה בין שני הבנינים למשל:
ערוב ב,יד גוי שהשכיר מגוי,אם
אין הראשון יכול להוציא הגוי השני עד
צריך להיות 'גוי ששכר
מגוי...', או 'גוי שהשכיר לגו'
ויש הרבה שגיאות לשון אחרות
בכתה"י הלא תימנים.
כאשר הנוסח שלפנינו נראה שגוי
מבחינה הגיונית כללית, או מבחינת הגיון הלכתי, או שאינו מתאים למציאות הידועה לנו,
למשל שלבתולה
בוגרת אין טענת פתח פתוח, אלא רק טענת דמים, נגיה לפי הענין כשיטת רמב"ם
ורדב"ז ועוד גדולים בישראל.
רב חיים העליר, ייחס את
הטעויות לשגיאות סופרים 'כי בבלי דעת גרעו והוסיפו, השמיטו והחליפו, גם הכניסו
לפנים הספר הגהות שהיו כתובות מבחוץ...' וייחס טעויות בכתבים הישנים לפגעי הזמן:
'גם מתוך שהיו כתבי יד, נמחו וטושטשו מרוב שמוש...'
אך נראה שרב העליר לא העלה על
דעתו שיתכן שנעשו בכתבי רמב"ם שנויים להתאימו לדעת המשנים. כי קשה לקבל שבעלי
התוספות שינו את התלמוד, את דברי הגאונים ואת כתבי רמב"ם ופוסקים אחרים, אך
את עובדות היסטוריות אלה תאר פרופ' ישראל תא-שמע בספרו 'מנהג אשכנז הקדמון' (מבוא
עמ' 14-13), כך:
בטוי חד משמעי למעמדו הפסיקתי
המורכב של התלמוד, ולהכפפתו אל מסורות המנהג החי, הוא יחסם 'הפתוח' של קדמוני
אשכנז אל גירסאות התלמוד והתאמתן המתמדת
אל מה שידוע להם, בידיים ובזרוע. מורשת 'פתוחה' זו היא שאפשרה במאות הי'-יב',
את פעולתם הדרמטית של בעלי התוספות, שניצלו חופש מסורתי זה כלפי נוסח התלמוד כדי לשוות לסוגיותיו פנים חדשות לגמרי,
בדרכים עיוניות ומשפטיות מורכבות...
והוסיף פרופ תא שמע:
במסגרת תפיסת-עולם מיוחדת
וקמאית זו הכופפת את הספרים לחיים (ולא
להיפך!), נתאפשרה גם התופעה האשכנזית הקבועה של הגהת ספרי המשנה
והתלמוד, באופן מסיבי וביד חזקה על פי הסברה ושיקול הדעת בלבד, ולא רק
מתוך ספרים עתיקים, תופעה זו הוכרה כבר על ידי החכמים הראשונים שחיפשו, בכל מקום,
אחר 'נוסחאות ספרדיות' שהוחזקו בטהרתן...לא רק מלים וקטעי משפטים הוחלפו בספרים, אלא
הרכבות של ממש, ממקורות חיצוניים, מקבילים וזרים...גם בתחום = ספרות הגאונים.
...הצעת חילופי נוסח בחופשיות רבה עד כדי
כתיבה מחדש של התלמוד... (במבוא הנ"ל עמ' 83-84).
ועוד כתב פר' תא-שמע:
המנהג
היה 'מקודש' בעיני רבני אשכנז, גם אם היה מנהג הנוגד את ההלכה.
גישה זו נבעה מגישת הכמרים הקתולים
למנהגי הנצרות. וכך היו הרבה ממנהגי אשכנז מנוגדים להלכה בתלמוד. ניגוד זה הניע את
רבני אשכנז לשנות את התלמוד, את דברי הגאונים ואת משנה תורה, כדי ל'התאימם' למנהג
המקובל, או לדעה ההלכתית המקובלת על רבני אשכנז. והרי דוגמה למנהג שעובר על איסור
כרת. בספר מנהגים של של ר' אייזיק טירנא, שחי בראשית המאה הטו', כתוב:
'והמנהג עוקר הלכה אפילו
באיסור דאורייתא, כגון ברינוס נמצא שאוכלין הכרס שקורין פנצ"א, עם החלב
שעליו, שלדידן איזזסור כרת' (הקדמת הספר).
עוד במאה הט"ז הותיר
הרמ"א את ההכרעה בשאלה זו למנהג הקהילות (יו"ד, סי' סד). (הערה 112 עמ'80
במבוא ל'מנהג אשכנז הקדמון').
כאמור היה מתן סמכות עליונה למנהג,
מקובל אצל הקתולים, והרי דוגמה נוספת למנהג, שהיה מקובל אצל הקתולים ואומץ על ידי
רבני אשכנז למרות שהוא נוגד את ההלכה, (עמ' 43 והערה 50, שם) נאמר:
בתשובת ר' נתן המכירי לר' יהשוע לאחר
שהוכיחו מאד על שהעז לפקפק ולחקור אמיתותם של מנהגים מקובלים, סיים כך:
והיה לו לשואל שאילה זו,
לתמוה, אעפ"י שחותמים לפני רבותינו בעת חתימת הכתובה בשושבינין שהם נערים ועדים. והם לא ראו הקנין ולא יודעים מה
קנין כתוב, ואעפ"י כן אין מדקדקים ואין חוששין בכך, כי אמרו רבותינו לנו
הכל אצל כתובה עדים הם. הואיל ורואין כל הענין על מה הוא, לפיכך אין צורך לדקדק כל
כך'
לדעת
פר' תא-שמע משתקף בקבלת עדים קטנים 'המנהג הגרמני הנפוץ להעמיד ילדים כעדים למעשי
קנין שונים'.
דוגמה
פשוטה של שנוי מכוון לחומרה, יש בהלכות חמץ ומצה ו,ב, שבנוסח הדפוסים הרגילים, לרבות נוסח פרנקל, נאמר שם:
בלע
מצה,יצא, בלע מרור,לא יצא. בלע מצה
ומרור כאחד,ידי מצה,יצא, ידי מרור,לא יצא, שהמרור כטפלה למצה.'
נוסח
זה תמוה: אם הבולע מרור לחוד לא יצא,
מיותר לאמר שהבולעו עם מצה לא יצא, ולהוסיף
הסבר שאינו הסבר שהמרור כטפלה למצה. וכאמור, נוסח לא הגיוני אינו נוסח רמב"ם.
בדקתי את הדבר ומצאתי שנוסח לא הגיוני זה נמצא גם בתמוד שלפנינו במסכת פסחים דף
קטו עמוד ב, כתוב:
אמר
רבא בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא בלע מצה ומרור ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא
וגם
ברש"י כתוב 'בלע מרור (לא) יצא [אי] אפשר שלא טעם בו טעם מרור'. אך לפי
הסוגריים העגולים סביב המילה (לא) והסוגריים המרובעים סביב המילה [אי], ברור שלפני
רש"י היה נוסח: 'בלע מרור יצא'.
גם
בתלמוד המנוקד לפי מסורת תימן, שהוציא יוסף ברבי אהרן עמר הלוי, הוא מעיר בשולי דף
קטו/ב בפסחים:
'בלע
מרור יצא' כתב רשב"ם שבפירושי ר"ח ורש"י כך היא הגירסא בלע מרור
יצא ולפנינו הגירסא כבר משובשת וכך הגירסא בספרי הרמב"ם ישנים בלע מרור יצא'.
גם
בילקוט שנויי נוסחאות במשנה תורה בהוצאת פרנקל כתוב שבר' מנוח, בעץ חיים,
בארח"ח, בכל בו, בכתה"י, בשאל' ובדפו"י, מלבד של"ד, הנוסח
הוא: 'בלע מרור יצא'. רק בדפוס
של"ד, שיש בו שגיאות רבות, וממנו והלאה השתבש הנוסח. ומענין שצוות פרנקל לא
ציין שגם הלחם משנה כתב:
הגירסא
שיש לנו בדברי רבנו כך היא. בלע מצה יצא, בלע מרור יצא. בלע מצה ומרור כאחד, ידי
מצה יצא, ידי מרור לא יצא. והגירסא הזאת הוזכרה בדברי רשב"ם בפרק ערבי פסחים
(קטו) וכו'
נמצא
שנוסח התלמוד המקורי שהיה לפני רמב"ם היה:
אמר
רבא בלע מצה יצא בלע מרור יצא
בלע מצה ומרור ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא
כך
נפסק במשנה תורה בכל הנוסחאות שהיו לפני
צוות פרנקל חוץ מדפוס של"ד שרבות בו השגיאות, וממנו והלאה.
לפי
נוסח התלמוד המקורי וכתה"י ודפו"י: 'בלע מרור יצא', נעלמת התמיהה
הנ"ל.
יש לשים לב לעובדה העגומה שגם לגבי
שיבוש זה כמו לגבי שיבוש סדר שמות השבטים לא ידוע לנו על אף עותק
תלמוד שבו נמצא הנוסח המקורי; 'בלע מרור יצא'.
צוות
פרנקל כתב בילקוט שנויי נוסחאות שבכל הנוסחאות שהיו לפניו, פרט לשל"ד וממנו
והלאה, נאמר 'בלע מרור יצא', אך בחר בנוסח המשובש 'בלע מרור לא יצא', ובכך קיבע את השיבוש בנוסח משנה תורה
שבהוצאתו. בהמשך יובאו מקומות נוספים בהם נעשו שנויים מכוונים בנוסח משנה תורה
ולא בחר צוות פרנקל בנוסח הנכון וההגיוני שברוב המקורות, אלא בנוסח 'המקובל', או
נוסח שבו צידד 'גדול'. ראה בהמשך דעת כסף משנה על הלכות לולב ז,ז. אף הביא 'ראיות'
לבסס נוסח לא סביר, שהוא לרוב תוצר 'הגהת' החולקים על רמב"ם כדי להתאים את משנה
תורה לדעתם.
והרי
דוגמה לשנויים נרחבים בתלמוד, בפירוש רמב"ם למשנה ובמשנה תורה בכוונה להתיר
איסורים חמורים הקשורים ביין נסך בניגוד רועם לדעת חז"ל, שלא ידוע לי שמישהו
העיר על כך, כיצד?
לדעת
חז"ל, חבית יין נסך שנתערבה, אפילו באלף חביות יין כשר, אוסרת את כולן בהניה.
הלכה זו סיכנה את פרנסת סוחרי היין היהודים באירופה בימי הביניים.
לכן
שינו רבני ימי הביניים את דברי חז"ל ורמב"ם להתאימם לצורכי סוחרי היין
היהודים. לפי נוסח התלמוד, פירוש המשנה המיוחס לרמב"ם ומשנה תורה, שלפנינו, חביות יין שנתערבה בהן חבית יין
נסך מותרות בהניה, אך לא יתכן שנוסח זה נכון כי לדעת
חז"ל, רמב"ם וכל הפוסקים ללא
יוצא מן הכלל, חבית יין עורלה או כלאי כרם שנתערבה בכל מספר חביות יין
סתומות, אוסרת את כולן בהניה ולדעת הכל חמור איסור יין נסך מאיסור יין עורלה, לכן,
מקל וחומר, חבית יין נסך שנתערבה בכל מספר חביות יין כשר, אוסרת את כולן בהניה!
לכן, כל המקומות בתלמוד, בפירוש רמב"ם למשנה ובמשנה תורה בהם נאמר שמותרות
בהניה חביות יין שנתערבה בהן חבית יין נסך, אינם מקוריים אלא משוכתבים. השינויים
המכוונים הרבים בדיני תערובות יין נסך יידונו בהרחבה בפרקים הבאים.
הנסיון
הוכיח את יעילות דרכי גילוי השיבושים בכתבי רמב"ם. כשמצאתי נוסח חורג מלשון
רמב"ם, או מעקרונות כתיבתו, נהגתי לכתוב על פיסות נייר את שנראה להיות הנוסח
המקורי והדבקתין בתוך ספרי. כשהודפס משנה תורה בהוצאת פרנקל, עם ילקוט שנויי
נוסחאות, מצאתי שברוב המכריע של המקרים כיוונתי ממש לנוסח כתה"י.
המקום
הבולט ביותר היה בפרק כה בהלכות מלווה ולווה, בהלכות ד-ה. בכל הדפוסים החדשים אין
הנוסח תואם את דרך כתיבת רמב"ם והגיונו ההלכתי. לאחר עיון מאומץ מצאתי שאם
ימחקו 15 מלים בהלכה ד, יתקבל נוסח התואם את דרך כתיבת רמב"ם והגיונו ההלכתי.
כמנהגי, כתבתי זאת על פיסת נייר והדבקתיה בספרי. כעבור שנים פורסם משנה תורה
בהוצאת רב פרנקל. בילקוט שנויי הנוסחאות נאמר שבכל כתה"י והדפוסים הישנים
נמצא הנוסח שכתבתי בספרי בדיוק ו'מרכבת המשנה' כינהו 'נוסחא דווקנית'. התרגשתי מאד
כי ראיתי בהצלחת שיחזור הנוסח המקורי, ראייה לאמינות שיטת השיחזור והוראה להמשיך
בברור נוסח כתבי רמב"ם. דיון מפורט בטיעונים ובשיקולים ההלכתיים שאיפשרו
לשחזר את הנוסח המקורי יש בהערה להלכות מלווה ולווה כה,ב-ד, <ובפרק מיוחד בסדרה
זו>.
ראינו
שנויים שאפשר ליחסם לטעות מעתיק בלבד כמו דילוג הדומות, ראינו מקומות שהחסיר הסופר
מלים בכוונה לחסוך לא כדי לשנות את ההלכה וראינו שנוי מכוון של התלמוד ומשנה תורה
לענין בליעת מרור בליל הסדר. היו אלה שנויים בעלי משמעות עקרונית חמורה, אך מעשית
לא היו להם השלכות חשובות, אך יש מקומות בהם נעשו שנויים נרחבים בתלמוד, בפירוש
רמב"ם למשנה ובמשנה תורה כדי להתיר את איסורי חז"ל בתלמוד המחייבים את
הכל.
במקומות
בהם נוסח רמב"ם במשנה תורה נראה שגוי, ואין אנו מוצאים נוסח נכון של משנה
תורה, אפשר להעזר בנוסח פירושו למשנה, אך יש לזכור שפירוש המשנה נועד ל'מבין' שכך
כתב רמב"ם בפירוש בהקדמה לפירוש המשנה:
ואשתדל,
בכל זה, לקצר הלשון עד כדי שלא יפול
ספק לקורא, לפי שאין חיבורנו זה להסביר
לאבנים, ואינו אלא להסביר למי שמבין'.
לכן
לא פירש רמב"ם משניות מובנות, אלא רק את אלה הטעונות הסבר אפילו למבין.
למשל,
במשנה בבבא קמא ג,ח, נאמר:
שני
שוורים תמין שחבלו זה בזה, משלמין במותר חצי נזק; שניהם מועדין, משלמין במותר נזק
שלם. אחד תם ואחד מועד,מועד בתם, משלם במותר נזק שלם; ותם במועד, משלם במותר חצי
נזק...
רמב"ם
לא פירש את המשנה, אלא רק תרגמה לערבית, כי פירושו נועד לקהל לומדים ששפת האם של
רובם היתה ערבית והוסיף:
...ואין צורך בזה משל, לפי שהוא פשוט.
אולם
במשנה תורה, באותו ענין בהלכות נזקי ממון ט,יז-יח, כתב:
יז
[יד] שני שוורים תמים שחבלו זה בזה, משלמין במותר חצי נזק. שניהן מועדין, או מועד
ואדם שחבלו זה בזה,משלמין במותר נזק שלם. אחד תם ואחד מועד,מועד בתם, משלם במותר
נזק שלם; ותם במועד, משלם במותר חצי נזק.
ומצא
צורך לתת משל מפורט:
יח
כיצד: שור תם שהפסיד בשור תם אחר שווה מאה, וחזר זה האחרון והפסיד בראשון שווה
ארבעים,הרי בעל הראשון משלם לבעל האחרון שלושים. היו שניהן מועדין, בעל הראשון
משלם שישים. הראשון מועד והאחרון תם, בעל הראשון משלם שמונים. הראשון תם והאחרון
מועד, בעל הראשון משלם עשרה.
כי
משנה תורה נועד 'לקטן ולגדול'.
את
מטרת פירוש המשנה להבחין בין הפירושים הנכונים שפירש התלמוד לבין הפרושים שנדחו
תיאר רמב"ם כך:
וכאשר
ציירתי בנפשי אלו הענינים נחלצתי לחיבור אשר ארצהו. ומטרתנו בזה החיבור פירוש
המשנה לפי מה שפירש התלמוד וההסתפקות בפירושים הנכונים והשמטת הפירושים אשר נתברר ביטולם בתלמוד...
מהדגשת
רמב"ם את רמת כתיבת פירוש המשנה ואת קהל היעד של הפירוש:
שאין חיבורנו זה להסביר לאבנים, ואינו
אלא להסביר למי שמבין'.
לעומת
רמת כתיבת משנה תורה וקהל היעד של חיבור זה:
אפשר שיידעם הכול,קטן וגדול, איש ואישה, בעל לב רחב ובעל לב קצר.
(יסודי
תורה ד,כ)
לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה,
ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר
ביניהם. (הקדמה
לט)
נובע
שאם בפירוש המשנה שנועד למבין, מצא
רמב"ם לדרוש לבאר נושא מסוים, קל וחומר שיבאר את אותו נושא במשנה תורה, שנועד גם ל'בעל לב קצר'. ואם הובא הנושא
שפירש רמב"ם במשנה בלא פירוש במשנה תורה, סביר מאד שאינו מדברי רמב"ם,
אלא תוספת 'מגיה - משלים', שבקש ל'השלים' את לשון רמב"ם לפי המשנה או התלמוד
והוסיף על נוסח רמב"ם המדויק, כי לא הבין שמה שהשמיט רמב"ם מן האמור
במשנה או בתלמוד, אינו נכון להלכה הנדונה, או אינו דרוש.
הרי
דוגמה לגילוי תוספת מטעה בנוסח משנה תורה בהסתמך על ההגיון ההלכתי ועל עקרונות
כתיבת רמב"ם את משנה תורה ואת פירוש המשנה. בהלכות ברכות פרק ה, הלכה ז,
נאמר:
קטן
היודע למי מברכין,מזמנין עליו, ואף על פי שהוא כבן שבע או כבן
שמונה;
ומצטרף בין למניין שלושה בין למניין עשרה, לזמן עליו. והנוכרי, אין מזמנין עליו.
לא
סביר ליחס לרמב"ם את הפיסקה 'והנוכרי אין מזמנין עליו', כי מי יעלה בדעתו
שמזמנין על הנכרי? אלא פיסקה זו היא תוספת לפירוש רמב"ם על ידי 'מגיה משלים'
לפי המשנה בברכות ז,א:
...אבל
אכל טבל, ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו, והשמש שאכל
פחות מכזית, והנוכרי,אין מזמנין עליהם.
ועל
כך כבר תהה התלמוד בברכות מז,ב:
'והנכרי
אין מזמנין עליו? פשיטא! הכא במאי
עסקינן? בגר שמל ולא טבל, דאמר רבי
זירא אמר רבי יוחנן לעולם אינו גר עד שימול ויטבול וכמה דלא טבל נכרי הוא':
ולפי
התלמוד פירש רמב"ם את המשנה:
רצה
לאמר כשנכנס לדת ומל אבל לא טבל, והיה
עולה בדעתנו וכו'
כי
גם 'מבין' לא יבין, בלא פירוש, ש'נוכרי' משמעו, באותה משנה, 'כשנכנס לדת ומל ולא טבל', כי המונח נוכרי, בכל משנה תורה,
חל רק על לא יהודי ולא על מי 'שנכנס לדת ומל אבל לא טבל'. קל וחומר, שבמשנה תורה,
שיועד גם ל'בעל לב קצר', היה רמב"ם צריך לבאר זאת שהרי כתב את משנה תורה 'עד
שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה...כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור
אחר וכו', ואי אפשר להבין שנוכרי, כאן, הוא גר שמל ולא טבל, מבלי חיבור אחר. לכן
ברור שאת הפיסקה הזרה במשנה תורה:
והנוכרי
אין מזמנין עליו
לא
כתב רמב"ם, אלא נוספה, לפי נוסח המשנה, על ידי מי שלא הבין שרמב"ם לא
שכח את האמור במשנה אלא שלא הביא דין גר שמל ולא טבל בהלכה משנית בברכות שאין זה
מקומו, אלא הביאו בהלכה הדנה בהגדרת גר שממנה ברור שגר שמל ולא טבל אינו גר ולכן
אין מזמנין עליו. בהלכות איסורי ביאה יג,ג [ו] כתב:
גר
שמל ולא טבל, או שטבל ולא מל,אינו גר: עד שימול, ויטבול...
וברור
שלו רצה רמב"ם להזכיר בהלכות ברכות דין גר שמל ולא טבל לא היה כותב 'נוכרי'
אלא היה כותב בפירוש:
וגר
שמל ולא טבל אין מזמנין עליו.
בספר
אהבה, לפי כת"י הספריה הבודלינית באוקספורד שבהוצאת פלדהיים, נמצא נוסח משובש
זה. עובדה זו ושיבושים נוספים בכת"י זה, תומכים בדעת הטוענים שחתימת
רמב"ם, הנמצאת בסוף ספר אהבה בכת"י זה, שנועדה לאשר שכתה"י הוגה
לפי ספרו של רמב"ם, מזוייפת.
רבי
אברהם בן דוד (ראב"ד) השיג השגות רבות מאד על רמב"ם, הוא ורבים אחרים לא
הבינו, או לא רצו להבין את גדולת רמב"ם ואפשר להוכיח שלא צדקו החולקים עליו.
ניתן
לאמר שרק במקומות בהם חל שיבוש בדברי רמב"ם צדקו החולקים על השיבוש, לא על
רמב"ם.
(1)
הלכות מלוה ולווה פרק טו, הלכות ד ו-ו:
ד. יש נוסחאות מן התלמוד
שכתוב בהן, שהאומר לחברו אל תפרעני אלא בעדים, ואמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני,
והלכו להן למדינת הים, אינו נאמן.
וטעות סופרים היא; ולפיכך טעו המורים, על פי אותן הספרים. וכבר חקרתי
על הנוסחאות הישנות, ומצאתי בהן שהוא נאמן. והגיע לידי במצריים מקצת תלמוד ישן
כתוב על הגווילים, כמו שהיו כותבין קודם לזמן זה בקרוב מחמש מאות שנה; ושתי
נוסחאות מצאתי מן הגווילים בהלכה זו, ובשניהן כתוב ואם אמר פרעתיך בפני פלוני
ופלוני והלכו להן למדינת הים, נאמן.
ו. אף על פי שהספרים המוגהין
כמו שאמרנו, כך ייראה מדין התלמוד. ועוד,
דברים של דעת הן; וכי מה היה לו לעשות,אמר לו אל תפרעני אלא בעדים, פרעו
בעדים: וכי יש לו לאסור העדים בבית הסוהר כל ימיהם, שלא ילכו; ועוד, אם מתו, מה
יעשה,נמצא זה פורע פעם אחר פעם לעולם, עד שיביא עדים. אם כן נעשת עדות זו עדות
בשטר, ונמצא זה, כיון שאמר לו אל תפרעני אלא בעדים, נעשת מלווה בשטר; ואין מי שעלה זה על ליבו.
(2)
רמב"ם ציין ש'כותבין שם יוסף יהוסף', כמפורש בירושלמי במסכת סוטה לא,ב:
...אמר רבי יודה בר זבידא
יהוסף מלא (תהילים פא) עדות ביהוסף שמו...
כתיב זה נמצא פעם אחת
בתנ"ך (תהלים פא,ו). כתיב יתר שמות השבטים הוא היותר שכיח: 'זבולן' נכתב חסר
בכל המקרא ולכן נכתב כך גם על אבני
החושן. 'בנימן' נכתב חסר:
בתורה 22 פעם, ומלא רק 7 פעמים (בתנ"ך בנימין מלא 16 פעמים וחסר כ150- פעם),
לכן נכתב לפי הכתיב היותר שכיח.
(3)
כת"י פירוש המשנה הנחשב כת"י רמב"ם עצמו, כולל:
א.
סדר זרעים בכ"י הונטינגטון 117, באוקספורד.
ב.
סדרים מועד ונשים מאוסף ר' דוד ששון.
ג.
סדרים נזיקין וקדשים בכ"י פוקוק 295 באוקספורד.
בהמשך יכונה כל האוסף
הנ"ל, כת"י ששון לכבוד הרב דוד ששון, זצ"ל, שטרח באיסופו וחקרו,
והאמין שהוא כת"י רמב"ם עצמו.
חוקרים רבים ואולי רובם,
מאמינים שכת"י ששון הוא כת"י רמב"ם. אבל לפני עשרים שנה כתב הרב
קלמן כהנא מאמר בשם 'פירוש המשנה של הרמב"ם בכתב ידו?' (מעין כו א
(תשמ"א) 55-63; כו ב 54-64). בו הגיע למסקנה שכת"י ששון אינו כתב יד
רמב"ם וזאת בהסתמך על תוכן הפירוש במקומות שונים. אולם חלקו עליו, וכיום
הרושם הוא שהתבססה דעת הרב דוד ששון זצ"ל, שלפנינו כת"י רמב"ם, אך
הצטברו הוכחות חדשות רבות שאינו כתב רמב"ם וכי צדק רב קלמן כהנא.
ההחלטה שכת"י ששון הוא
כתב יד רמב"ם, הקנתה לו סמכות רבה. במשך הזמן התברר שמהחלטה זו נובעים קשיים
מרובים. דעות המובעות בכת"י זה במקום אחד נוגדות את האמור בו במקום אחר או
שדברי רמב"ם בכת"י זה, נוגדים את האמור במשנה תורה או בתשובות רמב"ם.
יש בכת"י ששון גירסאות מנוגדות לתלמוד, להגיון ההלכתי כהיתר חביות יין
שנתערבה בהן חבית יין נסך, כנ"ל, ו/ או להגיון הכללי כמפורט במבוא זה או בטעויות
חשבון ונדרשו פתולים רבים כדי ל'ישבן'. יוחסו לרמב"ם 'חזרות' מדבריו
בפירושו למשנה או במשנה תורה, ראה למעלה, ואפילו טעות בין פסוק אחד בתורה לפסוק
דומה לו, כאשר מיקום הפסוק חשוב לדיון, למשל טעות בין הפסוק 'ושש שנים תזרע' (שמות
כג,י) לפסוק 'שש שנים תזרע' (ויקרא כה,ג) שגם קורא הרגיל בתורה לא יטעה ביניהם
<הקדמה לפירוש המשנה> שכל אלה טיעונים לא הוגנים ולא הגיוניים לגביו. וכל
זאת בגלל ה'אילוץ' להתאים את הזרויות שיש בכת"י ששון עם האמונה שהוא
כת"י רמב"ם. וחמור מזה, על סמך הבטחון שכת"י ששון הוא כת"י
רמב"ם, הוסקו מסקנות הלכתיות משובשות
והוגה משנה תורה לפיהן, דוגמאות רבות יש בסדרת הפרקים הנוכחית וגם בסידרה מיוחדת
להוכיח שכת"י ששון אינו כת"י רמב"ם.
ולמרות שרבו והתעצמו ההוכחות
שכת"י ששון אינו כתב יד רמב"ם, קשה להניח שאלה שבנו תאוריות והגיהו
הלכות במשנה תורה ופרסמו מאמרים וספרים, בהנחה שכת"י ששון הוא כתב יד
רמב"ם, יהיו מוכנים לסגת ממה שכבר פרסמו ברבים.
על מה מבוססת ההחלטה
שכ"י ששון הוא כ"י רמב"ם? על חוות דעת מומחים לכתב יד. מה אמינות
חוות דעת אלה? מ. לוצקי, המומחה הנודע לכתב ידו של
הרמב"ם, הודה בחשיבותו
של כת"י ששון, אך לדעתו "רק חלק מן ההערות והתיקונים הוא מעצם ידי
המחבר, אבל גוף הספר נכתב, אפשר תחת השגחתו, ע"י סופר אחר. ואפשר שהסופר היה
אחד מבני משפחתו או מתלמידיו המקורבים, כי הכתב דומה קצת לכתבו של
הרמב"ם". (התקופה, ל-לא, עמ' 683, ע"ס כ"י הונטינגטון
וכ"י ששון 73-72 בלבד).
אולם יש אומרים שחזר בו והגיע למסקנה שמדובר בכת"י
רמב"ם. גם פרופ' י.
בלאו סבור היה שאין כת"י
ששון, כת"י רמב"ם, אך כיום אינו
בטוח, ודעתו שגם אם אין זה כתב יד רמב"ם, הרי זה כת"י שהשתמש בו,
וההערות בגליון והתיקונים הם פרי עטו של רמב"ם. הקביעה של לוצקי שאין זה
כת"י רמב"ם, ה'יש אומרים' שחזר בו, דעת בלאו שכת"י ששון אינו
כת"י רמב"ם והספק שהתעורר אצלו לגבי דעה זו, הינם מדד לחוסר מהימנות
הקביעה שכת"י אחד זהה לכת"י אחר. ואכן קל לטעות בזהוי כתב יד, כפי שמוכח
משכיחות זיופי המחאות וצוואות.
ברור, לכן, שקביעת זהות או
שוני, לפי מאפיני הכתב, הרבה פחות אמינה, לפחות בנושא כמו כתבי רמב"ם, מאשר
קביעה המסתמכת על תוכן הכתוב. רב קלמן
כהנא כתב מאמר מקיף 'פירוש המשנה של הרמב"ם בכתב ידו?' מעין כו א
(תשמ"א)
55-63; כו, ב 54-64, במאמריו, טוען רב כהנא, שאינו כת"י רמב"ם.
ואכן, ניתן להוכיח שיש קטעי
פירוש והערות רבים שמבחינת תוכנם, לא יתכן שנכתבו על ידי רמב"ם.
וברור שאי אפשר להסיק מתוכן קטע שהוא כתב יד רמב"ם, שהרי
יתכן שסופר העתיק דבריו, אולם, כמוסבר למעלה, סביר מאד שקטע שיש בו שגיאת חשבון או
הגיון כללי או הלכתי, או סתירה בין דבריו במקום אחד לדבריו במקום אחר, אין ליחס
לרמב"ם אפילו לא כפליטת קולמוס, כי רמב"ם חזר על כתביו פעמים רבות כפי
שפרט בתשובה על חובת האדם לבדוק את כתביו ולחזור עליהם פעמים רבות מאד כנ"ל.
סביר הרבה יותר ליחסן למעתיקים, כי אין להניח שאנו נגלה בכתביו שגיאה שהוא לא גילה
בחזרותיו הרבות.
רמב"ם לא כתב פסק הלכה בניגוד לדעת חז"ל. שהרי כך כתב בהקדמה למשנה תורה:
...כל הדברים שבתלמוד הבבלי,
חייבים כל ישראל ללכת בהן; וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות
שנהגו חכמים שבתלמוד, ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם.
ולכן, אם נמצאת בפירוש המשנה,
או במשנה הלכה הנוגדת את דעת חז"ל, לא רמב"ם כתבה. למשל היתר הניה מחביות
יין שנתערבה בהן חבית יין נסך, בעוד שחביות יין שנתערבה בהן חבית יין עורלה,
אסורות בהניה לדעת הכל, כנזכר למעלה.
הסכוי שבכת"י רמב"ם
נותרה טעות, למרות החזרות הרבות שעשה לפני מסירתו לציבור (ראה מבוא),
זניח. ריבוי השגיאות בכת"י ששון בחשבון, בהגיון, כללי והלכתי ובהכרת המציאות,
מוכיח שאינו כת"י רמב"ם ושיקול לוגי פשוט זה, מספיק.
אך אפשר לתת 'שיקול סטטיסטי'
מקורב: הסכוי שבכת"י המיוחס לרמב"ם יש טעות זניח, הסכוי שיש בו כמה
טעויות הוא מכפלת הסכויים הזניחים של כל הטעויות בקירוב, שהרי לא כולן בלתי תלויות. וכיוון שיש בכת"י ששון טעויות
רבות, הסכוי שהוא כתב יד רמב"ם
הוא מכפלת סכויים זניחים, שערכה שואף לאפס
בעוד הסכוי שכת"י ששון אינו כתב ידו, שואף
ל1-
כלומר למעשה לוודאות. הטעויות בכת"י ששון, מוכיחות שאינו כתב יד
רמב"ם. הוכחה כזו תקיפה, הרבה יותר, מדעות מומחי כתב היד.