שנויים שחלו בתלמוד, בכתבי הפוסקים בכלל ובכתבי רמב"ם
בפרט ודרכים לשחזור המקור.
שנויים מכוונים בדיני תערובות בכלל ובבדיני תערובות יין נסך בפרט,
בתלמוד, בפירוש רמב"ם למשנה ובמשנה תורה לצורכי המשנים.
תקציר
במבוא
הוכח ששוכתב התלמוד בפסחים קטו עמ' ב, מ'בלע מרור יצא' לבלע מרור לא יצא' ובהתאם
שוכתבו הלכות חמץ ומצה במשנה תורה. בפרק זה תובאנה הוכחות שנוסח קטעים רבים
בתלמוד, בפירוש המשנה המיוחס לרמב"ם ובמשנה תורה לרמב"ם, כפי שהם לפנינו
היום, אינו מקורי, אלא נוצר על ידי שכתובים מכוונים כדי להתיר את אשר אסרו
חז"ל ורמב"ם ולאסור את אשר התירו, לפי צורכי המשכתבים. במאמר זה ובעוקב
ידונו שנויים בתלמוד בכתבי רמב"ם כדי להתיר תערובות איסור בהיתר בניגוד לדעת
חז"ל, בעיקר תערובת יין נסך ביין כשר ובמאכלים אחרים.
הקדמה:
קשה, למי שלא מכיר את העובדות ההיסטוריות,
לקבל שאכן נעשו שנויים מרחיקי לכת במקורות הנזכרים, לכן נביא שוב חלק מדברי
פרופסור ישראל תא שמע בספרו "מנהג אשכנז הקדמון" שהובאו, בהרחבה, בפרק המבוא:
בטוי חד משמעי למעמדו הפסיקתי המורכב
של התלמוד, ולהכפפתו אל מסורות המנהג החי, הוא יחסם 'הפתוח' של קדמוני אשכנז אל
גירסאות התלמוד והתאמתן המתמדת אל מה
שידוע להם, בידיים ובזרוע. מורשת 'פתוחה' זו היא שאפשרה במאות הי'-יב', את
פעולתם הדרמטית של בעלי התוספות, שניצלו חופש מסורתי זה כלפי נוסח התלמוד כדי לשוות לסוגיותיו פנים חדשות לגמרי,
בדרכים עיוניות ומשפטיות מורכבות;...(מבוא עמ' 14-13)
במסגרת תפיסת-עולם מיוחדת וקמאית זו
הכופפת את הספרים לחיים (ולא להיפך!) נתאפשרה גם התופעה האשכנזית הקבועה של הגהת ספרי המשנה והתלמוד, באופן מסיבי וביד
חזקה על פי הסברה ושיקול הדעת בלבד, ולא רק מתוך ספרים עתיקים, תופעה זו הוכרה
כבר על ידי החכמים הראשונים שחיפשו, בכל מקום, אחר 'נוסחאות ספרדיות' שהוחזקו בטהרתן...לא רק מלים וקטעי משפטים הוחלפו בספרים, אלא הרכבות של ממש, ממקורות
חיצוניים, מקבילים וזרים...גם בתחום
ספרות הגאונים. (בהקדמה הנ"ל עמ' 83-84).
...הצעת חילופי נוסח בחופשיות רבה עד כדי כתיבה מחדש של התלמוד...(עמ' 84,
לפי ח. סולוביצ'יק ב- 1 Three Themes in Sefer Hasidim' AJSR'
pp.343 ,(1971). (עד כאן ציטוט, ההדגשות נוספו על ידי, א.לוי)
במאמר זה יוכח שנעשו שנויים רבים
ונרחבים בפירוש רמב"ם למשנה ובמשנה תורה שניתן לאמר עליהם כפי שכתב פרופ' ח.
סולוביצ'יק לגבי השנויים שנעשו בתלמוד:
שונו נוסחאות בחופשיות רבה עד כדי
כתיבה מחדש של פירוש המשנה המיוחס לרמב"ם ושל משנה תורה, לגבי נושאים רבים.
המטרה היא לא רק לשחזר את נוסח משנה תורה המקורי אלא להדגיש את חומרת השיכתובים
והיקפם. שנויים אלה לא נתגלו בדורות הקודמים מסיבות רבות, העקריות שלא עמדו לרשותם
הנוחסאות הרבות שיש של משנה תורה ולא היו להם מחשבים שמסייעים מאד בגילוי שנויים.
שיכתובי התלמוד וכתבי רמב"ם נעשו
לנוחיות המשנים וגם בגלל תנאי הקיום הקשים של יהודי אירופה ורבניהם בימי הביניים.
כי הגילדות, כפי שנקראו ארגוני בעלי המלאכה באירופה בימי הביניים, אסרו על היהודים
לעסוק ברוב המלאכות. בספרו "גוי של שבת", כתב פרופסור כ"ץ, שנעשו
הקלות לגבי מועדי העליה לספינות בנהרות אירופה בערבי שבתות, כי הניידות היתה חיונית
ליהודים ששה ימים בשבוע, כולל יום ששי, עד כמה שאפשר יותר מאוחר, כדי לעמוד בתחרות
הכלכלית עם הגויים שיכלו לעבוד שבעה ימים בשבוע.
ההגבלות שהטילו הגויים על עיסוק
יהודים במלאכה, אילצו רבים מהם להתפרנס מסחר ביין. הגויים באירופה בימי
רמב"ם, היו קתולים ונחשבים עובדי עבודה זרה (משנה תורה הלכת עבודה זרה ט,ד).
לפי חז"ל אם נגע עובד עבודה זרה ביין, אסרו בהניה ואם נתערב כל שהוא מיין זה
ביין כשר, אסרו בהניה. לכן העיסוק ביין נועד גם להבטיח ליהודים יין כשר.
אם נכנס עובד עבודה זרה לאוצר חביות
יין של סוחר יהודי ויתכן שניסך אחת מהן ולא ידוע איזו היא, אסר את כולן בהניה
ואיבד הסוחר היהודי את בסיס פרנסתו.
לכן שינו חכמי אשכנז בימי הביניים את
הלכות יין נסך כדי למנוע מסוחרי היין היהודים סכנת הרס כלכלי. גם אם התכוונו
לטובה, עברו על איסור חמור של שיכתוב פסקי חז"ל ומאחר שנעשה להם הדבר להיתר,
הגיעו השנויים 'עד כדי כתיבה מחדש של
התלמוד...' (ח. סולוביצ'יק כנ"ל). כך שובשו הבטים רבים של האמונה ודיני
תורה שגרמו לעם ישראל לאין ערוך יותר נזק וסבל מהסכנות הכלכליות שבגללן שינו את
תורת ה'.
נקדים שקל לטעות בכללי תערובת איסור
בהיתר. על כך כתב רמב"ם בפירוש משנה ח בפרק ה במסכת עבודה זרה:
והבן ענין זה וזכור מסקנותיו לפי שכבר
נבוכו בכללים אלה כמה מגאוני עולם ולא ידעו אם הכל חוזר לכלל אחד או שהם סותרים זה
את זה, ולפי איזה כלל יהיה המעשה, והכל
הולך לפי כללים אחידים כמו שביארתי לך.
אך מלבד טעויות בהבנת כללי תערובת
איסור בהיתר, נעשו שנויים מכוונים בתלמוד ובהלכות רבות במשנה תורה, בין היתר, כדי
להתיר בהניה תערובות יין נסך ולהקל בכך על סוחרי היין היהודים באירופה. הבעיה
העיקרית היתה חיסול אוצר חביות היין של הסוחר היהודי על ידי גוי נוצרי עובד עבודה
זרה, שנכנס לאוצר חביות היין של סוחר יהודי וניסך אחת מהן, אך לא ידוע איזו היא,
ואסר את כל החביות בהניה ונשאר סוחר היין היהודי בלי יין כלל, כלומר, בלא מקור
פרנסה. בתנאים אלה נכון ליהודי להמנע מסחר ביין למרות הקושי למצא משלח יד אחר!
אולם הקושי ליהודים למצא פרנסה
באירופה הנוצרית הביא את חכמי התקופה להתיר בהניה יין שנאסר על ידי גוי. למטרה זו
שינו את התלמוד, את פירוש רמב"ם למשנה ואת משנה תורה. גם אם טובה היתה
כוונתם, חותמו של הקב"ה אמת. זיוף התלמוד, פירוש רמב"ם למשנה ומשנה תורה
היה פשע חמור שגרם ליהדות וליהודים נזקים הרבה יותר חמורים מהנזקים הכלכליים שהיו
עלולים לסבול בגלל המנעות מסחר ביין, או מסחר ביין לפי ההלכה, ראה
שכר הבטלה הניכר ו-עם
ישראל שוב בצרה מדוע ובמה יוושע?.
כדי להכיר בעובדה שחכמי ימי
הביניים שיכתבו את דברי חז"ל ורמב"ם, נבחן את היתר ההניה מחביות יין
שנתערבה בהם חבית יין נסך ונשתכנע שהוא בניגוד לדעת חז"ל ורמב"ם. לשם כך
נלמד את דיני תערובת פריט אסור בפריטים מותרים זהים לו.
במשניות ו-ח בפרק ג במסכת עורלה,
נאמר:
ז. שהיה רבי מאיר אומר, את שדרכו להימנות, מקדש.
וחכמים אומרים אינו מקדש אלא שישה דברים; רבי עקיבה אומר, שבעה.
ח. ואלו הן--אגוזי פרך, ורימוני בדן, וחבייות סתומות(1) וחולפות תרדין, וקולסי
אכרוב, ודלעת יונית; רבי עקיבה אומר, אף כיכרות של בעל הבית.
הראוי לעורלה, עורלה; ולכלאי
הכרם, כלאי הכרם.
ובאותה לשון הובאו הדברים גם
בתלמוד הבבלי במסכת ביצה דף ג עמ' ב:
שהיה ר' מאיר אומר את שדרכו
להימנות, מקדש וחכמים אומרים אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ר' עקיבא אומר שבעה
ואלו הן אגוזי פרך ורמוני באדן וחביות
סתומות וחלפי תרדין וקלחי כרוב ודלעת יונית ר' עקיבא מוסיף אף ככרות של בעל
הבית הראוי לערלה ערלה הראוי לכלאי הכרם כלאי הכרם...
בפירוש משנה ח כתב
רמב"ם:
ח. ...וכל אלו (שנמנו במשנה)
היו אצלם ידועים במינן והיה להן חשיבות ולא היו נמכרין אלא במנין ומקפידים עליהן,
אבל זולתם היו נמכרים אכסרא (בקירוב), או הרבה ביחד ואינן נמכרים אחת אחת. הראוי
לעורלה הן אגוזי פרך ורימוני בדן וחביות
סתומות והראוי לכלאי הכרם הם הארבעה הנשארים וגם חביות סתומות לפי שאין העורלה אלא באילן בלבד, והלכה כר' עקיבא.
ובהתאם פסק רמב"ם בהלכות
ג ו-ד בפרק טז מהלכות מאכלות אסורות:
ג. דבר
חשוב שהוא אוסר במינו בכל שהוא, שבעה דברים; ואלו הן--אגוזי פרך, ורימוני בדן,
וחבייות סתומות, וחולפות תרדין,
וקולסי אכרוב, ודלעת יוונית, וכיכרות של בעל הבית.
ד. כיצד: רימון אחד מרימוני בדן שהיה עורלה,
ונתערב בכמה אלפים רימונים הכול אסור בהניה; וכן חבית סתומה של יין עורלה או כלאי הכרם, שנתערבה בכמה אלפים חבייות סתומות--הכול אסורין בהניה. וכן שאר השבעה
דברים.
חבית יין נסך היא דבר חשוב הנמכר במנין ואסור
בהניה, אם נתערבה אפילו בכמה אלפים חביות יין כשר, לדעת חז"ל ורמב"ם,
נאסרות כולן בהניה.
הלכות ג-ד הן לדעת חז"ל וכל הפוסקים באין חולק. אם חבית יין עורלה שנתערבה בכל מספר חביות יין אוסרת את כולן בהניה, קל
וחומר, שחבית יין נסך, שאיסורו חמור מאיסור יין עורלה, שנתערבה בכל מספר חביות יין
אוסרת את כולן בהניה.
אולם בנוסח התלמוד ובנוסח
פירוש רמב"ם למשנה ובמשנה תורה, מוצאים אנו שחביות אלה אסורות רק בשתייה ולא
בהניה! כיצד?
חכמי ימי הביניים שיכתבו את
התלמוד ואת כתבי רמב"ם כדי שיראה שלפיהם חביות שנתערבה בהן חבית יין נסך לא אסורות
בהניה, אלא רק בשתייה כדי למנוע אפשרות פגיעה בפרנסת סוחרי היין היהודים על ידי
הנוצרים שהתחרו בהם.
ומדוע לא התירו, המשכתבים,
בהניה גם חביות יין שנתערבה בהן חבית יין עורלה?
כי ספק יין עורלה, או כלאי
הכרם בחו"ל מותר (מאכלות אסורות י,י ו-י,יב) לכן לא סיכן ספק יין עורלה את
סוחרי היין היהודים, ולא היה צורך לשנות את דברי חז"ל ורמב"ם כדי להתירו
בהניה. אבל לא שמו המשכתבים לב שהשארת
איסור הניה מחביות שנתערבה בהן חבית יין עורלה, תגלה שהיתר הניה מחביות יין
שנתערבה בהן חבית יין נסך, מזוייף!
נתבונן בכמה מקומות ששוכתבו:
במשנה י בפרק ה במסכת עבודה
זרה בתלמוד הבבלי שלפנינו (עד,א) נאמר:
משנה: יין נסך שנפל לבור כולו
אסור בהנאה רשב"ג אומר ימכר כולו לעובד כוכבים חוץ מדמי יין נסך שבו:
גמרא: אמר רב הלכה כרשב"ג חבית בחביות, אבל לא יין ביין ושמואל אמר אפי'
יין ביין וכן אמר רבב"ח א"ר יוחנן אפי' יין ביין וכן א"ר שמואל בר
נתן א"ר חנינא אפי' יין ביין וכן א"ר נחמן אמר רבה בר אבוה אפי' יין
ביין.
א"ר נחמן הלכה למעשה יין
נסך, יין ביין אסור, חבית בחבית מותר. סתם יין אפי' יין ביין מותר:
אך לא יתכן שרבי שמעון בן
גמליאל (רשב"ג) אמר שיין נסך שנפל לבור ימכר כולו לגויים חוץ מדמי יין נסך
שבו, כי לדעת רב ושמואל, רבי יוחנן וריש
לקיש, יין נסך אוסר במינו בכל שהוא (עבודה זרה עג), אף לא יתכן שרב אמר שהלכה
כרשב"ג, 'חבית בחביות', כי לדעת
חז"ל, לדעת רמב"ם ולדעת כל הפוסקים שאחריהם ואין חולק! חביות יין סתומות שנתערבה בהן חבית יין עורלה
אוסרת את כולן בהניה!
ולא יתכן שהאוסר בהניה חביות
יין שנתערבה בהן חבית יין עורלה,
יתיר בהניה חביות יין שנתערבה בהן חבית יין
נסך שאיסורו חמור מאיסור יין עורלה. לכן לא יתכן ששמואל, רבה בר בר חנה,
רבי יוחנן ושמואל בר נתן בשם רבי חנינה, אמרו שיין ביין לא אוסר בהניה וחבית
בחביות לא אוסרת בהניה. גם סיכום קטע תלמוד זה: 'א"ר נחמן הלכה למעשה יין
נסך, יין ביין אסור, חבית בחבית מותר. סתם יין אפילו יין ביין מותר', אינו להלכה,
לכן סביר מאד שקטע תלמוד זה משוכתב!
והרי עוד קטע תלמוד שאינו
להלכה, או שוכתב:
במשנה ט בפרק ג במסכת עבודה
זרה, נאמר:
נטל ממנה (מעבודה זרה) עצים,
אסורין בהניה. הסיק בהן את התנור--אם חדש, יותץ; ואם ישן, יוצן. אפה בה את הפת,
אסורה בהניה; נתערבה באחרות, כולן אסורות בהניה. רבי אליעזר אומר, יוליך הניה לים המלח. אמרו לו, אין פדיון לעבודה זרה. נטל ממנה כדכוד, אסור בהניה. ארג בו את
הבגד, אסור בהניה; נתערב באחרים, כולם אסורין בהניה. רבי אליעזר אומר, יוליך הניה לים המלח.
אמרו לו, אין פדיון לעבודה
זרה.
לפי פשט משנה זו הלכה כחכמים
שאין פדיון לעבודה זרה. אולם בתלמוד שלפנינו
במסכת עבודה זרה לא,א, נאמר על משנה
זו:
א"ר חייא בריה דרבה בר
נחמני, אמר רב חסדא, אמר זעירי: הלכה כרבי אליעזר (ר"א). איכא דאמרי: אמר רב
חסדא, אמר לי אבא בר רב חסדא: הכי אמר זעירי הלכה כר"א. אמר רב אדא בר אהבה:
לא שנו אלא פת, אבל חבית לא ורב חסדא אמר
אפילו חבית מותרת. ההוא גברא דאיתערב ליה חביתא דיין נסך בחמריה, אתא לקמיה דרב
חסדא. אמר: שקול ארבע זוזי ושדי בנהרא ונשתרי לך...
לפי דעת התנאים במשנה, אין פדיון לעבודה זרה! ככרות
שנתערבה בהם ככר אסורה בהנייה, אסורות כולן בהניה ובגדים שנתערב בהם בגד אסור
בהניה, אסורים בהניה.
יש לשים לב שלמרות שלא דנה המשנה בחביות יין שנתערבה בהן חבית יין נסך, נכתב בתלמוד שהן מותרות בהנייה. אך זו תוספת מטעה, שהרי חביות
יין סתומות שנתערבה בהן חבית יין עורלה, אסורות
בהניה לדעת הכל! ומקל וחומר אסורות בהניה חביות יין שנתערבה בהן חבית יין נסך!
מכאן שכל קטע תלמוד, פירוש
המשנה לרמב"ם, או משנה תורה, המתיר הנייה מחביות יין שנתערבה בהן חבית יין
נסך, אינו מקורי, אלא משוכתב. אגב, הארמית בתוספת שגוייה: צ"ל 'ונשרי' לך ולא
'ונשתרי' לך.
שנויים תואמים לשנויי התלמוד,
נעשו גם בפירוש המיוחס לרמב"ם למשנה זו בהוספת הקטע המודגש ששוכתב בהתאם לקטע
התלמוד המשוכתב:
יוליך הנייה לים המלח הוא
שיקח מדמיהן דמי אותו הככר שנתערב בכל הפת ויזרקנו לים המלח כדי שלא יגיע אליו
לעולם. והזכיר מחלוקתם בפת ובבגד, שאפילו בבגד שהכדכד שארג בו את הבגד קיים ואיתיה
לאיסורא בעיניה אומר רבי אליעזר יוליך הנייה לים המלח, ואפילו בפת שכלו העצים
וליתיה לאיסורה אומרים חכמים כולן אסורות. והלכה
כרבי אליעזר בכל, ואפילו חבית יין נסך אם נתערבה בין החביות יוליך הנייה לים המלח,
ומותר לו למכור הכל וליהנות בו.
את קטע הפירוש המתיר בהניה
חביות יין שנתערבה בהן חבית יין נסך, לא רמב"ם כתב. הוא הוחדר לפירוש
רמב"ם למשנה, לפי קטע התלמוד הנ"ל שאינו מדברי חז"ל וכן כל קטע
התואם אותו בדברי רמב"ם לא הוא כתבו.
אגב, כיוון שקטע זה נמצא
בפירוש המשנה בכת"י ששון ׁ(ראה מבוא
הערה 3) ולא רמב"ם כתבו, הרי הוא ועוד רבים כמותו בכת"י ששון, מהווים
הוכחה שכת"י ששון כולו אינו
כת"י רמב"ם מבוא
טעויות חשבון תערובת חמץ בשאינו
מינו בפסח בכל שהוא ועוד.
יש לשים לב שבפירוש
רמב"ם למשנה ט בפרק ה בעבודה זרה, הפיסקה המתירה בהניה חביות יין שנתערבה בהן
חבית יין נסך, נמצאת בסוף הפירוש.
סופי פרקים וסופי קטעי פירוש, הם מקום מועד
לתוספות זרות, נראה דוגמאות נוספות בהמשך.
ועוד פירוש משנה משוכתב:
במשנה ט בפרק ה במסכת עבודה
זרה נאמר:
אלו אסורין ואוסרין כל שהן:
יין נסך, ועבודה זרה, ועורות לבובין, ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וציפורי מצורע,
ושיער נזיר, ופטר חמור, ובשר בחלב, וחולין שנשחטו בעזרה--הרי אלו אסורין, ואוסרין
כל שהן.
ובפירוש המיוחס לרמב"ם למשנה ט בכת"י ששון נאמר:
... שדין חבית של יין נסך שודאי נתנסכה לעבודה זרה
אם נתערבה בכמה חביות, מוכר את הכל לגויים, ולוקח דמי אותה חבית ומשליכו לים
המלח...חוץ מיין נסך שהוא אוסר בכל שהוא לשתייה בלבד, אבל אם נתערבה חבית בחביות אינו אוסר הכל בהנייה כמו שביארנו.(2)
למי שרגיל לסגנון רמב"ם
הרהוט, מורגש שסיגנון קטע פירוש זה אינו סגנונו ועוד נחזור לכך בהמשך. ואכן, כיוון
שנאמר בו שחביות יין שנתערבה בהן חבית יין נסך לא אסורות בהניה, לא רמב"ם
כתבו.
גם קטע פירוש משנה ט בפרק ה
הנ"ל וקטע פירוש התלמוד למשנה י בפרק ה, שוכתבו והם תואמים את הלכה כט בפרק
טז מהלכות מאכלות אסורות, שיוכח שכולה משוכתבת.
נאמר בפירוש המשנה:
... וכן אם נתערבה חבית של יין נסך בין החביות--הכול אסורין בשתייה, ומותרין בהניה ויוליך דמי אותה
חבית לים המלח, כשימכור הכול לגוי. וכן בחבית של סתם יינם.
נזכיר שקטעי פירוש המשנה
בכת"י ששון שראינו שלא רמב"ם כתבם, מצטרפים לקטעים נוספים שנראה, ולרבים
אחרים בכת"י זה, להעיד שכת"י ששון אינו כתב יד רמב"ם.
על טיעון זה נחזור מידי פעם,
כשימצא קטע פירוש רמב"ם למשנה בכת"י ששון שברור שלא רמב"ם כתבו,
כדי לשרש את האמונה שכת"י ששון הוא כת"י רמב"ם. אמונה שגויה ועיוורת זו, הביאה לשיבוש נוסח משנה תורה
לפי שיבושי כת"י ששון.
ועוד, נאמר בהמשך פירוש משנה
ט בפרק ה במסכת עבודה זרה:
ועוד שאין כל דבר שדרכו
להימנות והוא אסור בהנייה מקדש, כלומר אוסר בכל שהוא, לפי שהעורלה וכלאי הכרם הם
מאסורי הנייה ואין מקדשין בהן אלא שבעה דברים בלבד, כלומר שהן אוסרין בכל שהוא כמו שביארנו בסוף עורלה. ודע שכל אלו שהזכיר בהלכה זו שהן אוסרין בכל
שהוא הוא נכון...
לדעת רבי מאיר כל דבר שדרכו
להמנות ואסור בהניה מקדש, אבל לדעת חז"ל כל פריט חשוב, הנלקח במנין, אוסר כל מספר פריטים מסוגו שנתערב בהם ואינו צריך
להיות גם אסור בהניה. למילים כמו שביארנו(2) בקטע פירוש זה, אין על מה להשען
רמב"ם לא פסק שפריט חשוב שנלקח במנין יהיה גם אסור בהניה כדי לאסור כל מספר
פריטים מסוגו.
כנראה הניחו המשכתבים שהקורא
לא יזכור שבין 'אלו שהזכיר בהלכה זו שהן אוסרין בכל שהוא' כנכונים, נמנית גם חבית
סתומה של יין כלאיים או עורלה, קל וחומר שחבית יין נסך שנתערבה בכל מספר
חביות יין אוסרת את כולן בהניה. אך מסקנה זו לא הפריעה למשכתבי דברי רמב"ם
לשכתב את המשך הפירוש המיוחס לו למשנה ט:
חוץ מיין נסך שהוא אוסר בכל
שהוא לשתייה בלבד, אבל אם נתערבה חבית בחביות אינו אוסר הכל בהנייה כמו
שביארנו(2). וחמץ בפסח בלבד, בין במינו בין שלא במינו במשהו, ...
אך לדעת רמב"ם כל יין
שנאסר בגלל גוי עובד עבודה זרה, אסור לא רק בשתיה אלא גם בהניה שכל פסק בהלכות
מאכלות אסורות יא,ה [ח]:
כל מקום שנאמר בעניין זה
שהיין אסור--אם היה הגוי שנאסר היין בגללו עובד עבודה זרה, הרי הוא אסור בהניה;
ואם אינו עובד עבודה זרה, הרי הוא אסור בשתייה בלבד. וכל מקום שנאמר גוי סתם, הרי
זה עובד עבודה זרה.
לכן לא יתכן שרמב"ם כתב
את הפיסקה 'חוץ מיין נסך שהוא אוסר בכל שהוא לשתייה בלבד', אף לא את הקטע 'אבל אם
נתערבה חבית בחביות אינו אוסר הכל בהנייה כמו שביארנו'(2), אלא את כל הפיסקה כתבו
משכתבי דברי רמב"ם.
אף לשון קטע פירוש זה, אינה
לשון רמב"ם. הקטעים המודגשים בבטויים: 'חבית של יין נסך שודאי נתנסכה לעבודה זרה', ו'יין נסך, כלומר אשר נתנסך לעבודה זרה ו'שיין נסך שנתנסך לעבודה זרה' אינם
לשון רמב"ם. בכל משנה תורה נאמר רק 'יין נסך' בלבד בלא תוספת הגדרה
(4). גם כאן הקטע המתיר בהנייה חביות יין שנתערבה בהן חבית יין נסך נמצא במקום המועד לתוספות בסוף הפירוש. סביר שקטע התוספת נכתב, לכתחילה,
בגליון הפירוש ומעתיק הכניסו לתוך הפירוש, מבלי לשים לב שהוא סותר את האמור לפניו
וגם את הכלל שפריט אסור חשוב, הנלקח במנין, שנתערב בכל מספר פריטים במינו, אוסר את
כולם.
ואגב, גם הקטע האוסר חמץ
שנתערב בפסח שלא במינו בכל שהוא, אינו מדברי רמב"ם אלא הוא שיכתוב מתואם עם
שיכתוב נרחב של התלמוד במסכת פסחים מתואם עם שיכתוב נוסח משנה תורה ראה חמץ שנתערב בשאינו מינו בפסח שם מובא בשם מאירי שגירסת
התלמוד בפסחים 'אינה אמת', אלא שיבוש
מחמירים בהתאם ששיבשו גם את משנה תורה.
הלכה כט בפרק טז בהלכות
מאכלות אסורות, היא הלכת המפתח בנושא איסור או היתר של תערובת יין נסך, יוכח
שוכתבה כולה, נאמר בה:
נתערב סתם יינם ביין--הרי זה
אוסר בכל שהוא, בשתייה; ויימכר כולו לגויים, ולוקח דמי היין האסור שבו ומשליכו לים
המלח, וייהנה בשאר המעות. וכן אם נתערבה חבית של יין נסך בין החבייות--הכול אסורין
בשתייה, ומותרין בהניה; ויוליך דמי אותה חבית לים המלח, כשימכור הכול לגוי. וכן
בחבית של סתם יינם.
את החלק הראשון של ההלכה לא
כתב רמב"ם, כי לדעתו אין יין שאסור בשתייה ומותר בהניה (הלכות ה בפרק יא), את
חלקה השני לא כתב שהרי הוכח שחביות שנתערבה בהן חבית יין נסך, אסורות כולן בהניה.
נדון בהלכה זו, ביתר פירוט, בהמשך.
הוכח שנעשו שנויים רבים
בתלמוד, בפירוש רמב"ם למשנה ובמשנה תורה כדי להתיר בהניה חביות יין שנתערבה
בהן חבית יין נסך בפרט. שנוי נוסח התלמוד על ידי '...הצעת חילופי נוסח בחופשיות
רבה עד כדי כתיבה מחדש של התלמוד...(כנ"ל)
והמאמצים הרבים והמתואמים לשנות דברי חז"ל ורמב"ם, מוכיחים על חוסר
הגינות וחוסר אחריות מזעזעים כלפי מסורת ישראל.
הרצון למנוע נזק מסוחרי היין
היהודים, לא מכפר על חטאים חמורים אלה לאמת.
המניעים להתיר בהניה תערובות
יין נסך הביאו לשנויים נוספים שיידונו בהמשך.
גם אם היו מניעי משכתבי דברי
חז"ל ורמב"ם 'חשובים', בשום פנים אין להצדיקם, כי גרמו נזק חמור וכמעט
בלתי הפיך למסורת ההלכה היהודית. אבדו רוב הנוסחים המקוריים של התלמוד, של פירוש
רמב"ם למשנה ושל משנה תורה. כתוצאה מהשכתובים שובשו לא רק הלכות, גם ערכי
יהדות בסיסיים. התעוררה מחלוקת ושינאת חינם קשה בין ההולכים לפי דעת חז"ל
ורמב"ם המקורית לבין ההולכים אחר המשכתבים, שהביאה למסירת ספר המדע וספר מורה
נבוכים לשריפה על ידי הכמרים, להגדרת ההולכים לפי רמב"ם, ככופרים ובקשה ר'
יונה ג'ירונדי לחיסולם על ידי הכמרים (מכתב ר' דוד קמחי לר' יהודה הרופא, בחלק
השלישי של קובץ תשובות רמב"ם
בדפוס ליפסיא, קנה חכמה כי טוב מחרוץ לפ"ק עמ' 4) ובהמשך לשריפת התלמוד,
לפרעות ביהודים שהביאו לאינקויזיציה ולכל הפרעות במשך הגלות ועד ימינו. ראה עם ישראל שוב בצרה, מדוע ובמה יוושע?.
פוסקים שלא הבחינו בשינוי
דברי חז"ל בתלמוד, הוטעו לפסוק כפי שרצו המשכתבים.
לכאורה גם מאירי הוטעה לפרש
שחבית יין נסך שנתערבה באחרות, יוליך דמי החבית לים המלח ושאר החביות מותרות
בהנייה, אך סביר יותר שגם הוא שוכתב. שיכתובים מתואמים של משנה תורה ומאירי יש
בעוד מקומות, למשל במשנה תורה בעירובין ו,ו ובמאירי בעירובין(3), כדי להתאים את
רמב"ם ואת המאירי לדעת חכמי אשכנז.
איך נדע היכן נעשו שנויים
כשאין מקור להשוואה כמו בין יין נסך ליין עורלה?
כדי לגלות זאת נלמד את כללי
תערובות איסור בהיתר. נזכיר שקל לטעות בכללי תערובת איסור בהיתר.
נתבונן במקורות להלכות
תערובות בקטע שבתלמוד הבבלי במסכת עבודה זרה דף עג,א, שם נאמר:
משנה: יין נסך אסור ואוסר בכל
שהוא יין ביין ומים במים בכל שהוא יין במים ומים ביין בנותן טעם זה הכלל מין במינו
במשהו ושלא במינו בנותן טעם:
ופורש בתלמוד שם:
רב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל
איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם. זה הכלל לאתויי מאי? לאתויי כל
איסורין שבתורה. ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו: כל איסורין שבתורה בין במינן
בין שלא במינן בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך, במינן במשהו ושלא במינן בנותן טעם
ו'זה הכלל' לאתויי טבל. תניא כוותיה דרב ושמואל, תניא כוותיה דרבי יוחנן
ור"ל. תניא כוותיה דרב ושמואל כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנותן
טעם. תניא כוותיה דר' יוחנן ור"ל: כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן
בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך במינן במשהו, שלא במינן בנותן טעם...(בבלי עבודה זרה
עג,ב)
נמצא שלדעת רב ושמואל רבי
יוחנן וריש לקיש, מין בשאינו מינו אוסר בנותן טעם.
ויין נסך אוסר במינו במשהו.
עקרי הדברים נמצאים בפירוש
רמב"ם למשנה ח בפרק ה במסכת עבודה זרה, אך ניסוחם מעורר חשד לשיכתוב. בהלכות
מאכל אסורות טו,ו ניסח רמב"ם את הדברים בבהירות:
נמצאת למד שכל איסורין
שבתורה--בין איסורי מלקות, בין איסורי כרת, בין איסורי הניה, שנתערבו במאכל
המותר--מין בשאינו מינו, בנותן טעם; מין במינו שאי אפשר לעמוד על הטעם, שיעורו
בשישים או במאה או במאתיים: חוץ מיין נסך, מפני חומר עבודה זרה, וחוץ מטבל, שהרי
אפשר לתקנו; ומפני זה, אוסרין במינן בכל שהן, ושלא במינן, בנותן טעם כשאר
האיסורין.
זאת לגבי דברים שיכולים
להתערב זה בזה: יין ביין, או במים, או בקמח או להבלע במוצק: יין בלחם, או בחיטין
וכדומה. (דיני תערובת פריט אסור בדומים לו פורטו למעלה).
רמב"ם ניסח את כללי
חז"ל לפיהם נדע מה דין יין שנתנסך, או ספק נתנסך לעבודה זרה, וכך כתב בפרק יא
בהלכות מאכלות אסורות:
א. יין שנתנסך לעבודה זרה,
אסור בהניה; והשותה ממנו כל שהוא, לוקה מן התורה. וכל האוכל כל שהוא מתקרובת עבודה
זרה, מבשר או פירות, אפילו מים ומלח--האוכל מהן כל שהוא לוקה, שנאמר "אשר חלב
זבחימו יאכלו, ישתו יין נסיכם" (דברים לב,לח). [ב] יין שנתנסך לה, כזבח שקרב
לה; וכיון שאיסור זה משום עבודה זרה הוא, אין לו שיעור, שנאמר בעבודה זרה
"ולא ידבק בידך מאומה, מן החרם" (דברים יג,יח).
ולא רק יין שנתנסך לעבודה זרה
אסור בהניה אלא אפילו ספק יין נסך אוסר בכל שהוא, כפי שנאמר בהלכה יא,ב [ג]:
ב. יין הגויים שאין אנו
יודעין אם נתנסך או לא נתנסך, והוא הנקרא סתם יינם, אסור בהניה כיין שנתנסך; ודבר
זה, מגזירת סופרים הוא. והשותה מסתם יינם רביעית, מכין אותו מכת מרדות. [ד] וכל יין שייגע בו הגוי, הרי זה אסור שמא
ניסך אותו, שמחשבת הגוי לעבודה זרה. הא למדת שיין ישראל שנגע בו הגוי, דינו כסתם
יינם, שהוא אסור בהניה.
יין גוי עובד עבודה זרה אסור בהניה, אבל יין גוי שאינו עובד עבודה זרה, לא
אסור בהניה, אלא בשתיה בלבד, כמוסבר בהלכה ד באותו פרק:
ד. גר תושב, והוא שקיבל עליו
שבע מצוות כמו שביארנו--יינו אסור בשתייה ומותר בהניה; ומייחדין אצלו יין, ואין
מפקידין אצלו יין. וכן כל גוי שאינו עובד עבודה זרה, כגון אלו הישמעאליים--יינן
אסור בשתייה ומותר בהניה; וכן הורו כל
הגאונים. אבל הנוצריים עובדי
עבודה זרה הן, וסתם יינם אסור בהניה.
והוסיף רמב"ם, בהלכה ה,
שני כללים חשובים להבנת הכתוב במשנה תורה בנושא יין נסך:
ה. כל מקום שנאמר בעניין זה
שהיין אסור--אם היה הגוי, שנאסר היין
בגללו עובד עבודה זרה, הרי הוא אסור בהניה ואם אינו עובד עבודה זרה, הרי הוא
אסור בשתייה בלבד. וכל מקום שנאמר גוי
סתם, הרי זה עובד עבודה זרה.
מהלכות אלה נובע שרק יין גוי שאינו עובד כוכבים מותר בהניה
ואסור בשתייה, אך כל יין שנאסר בגלל גוי עובד עבודה זרה, אסור בהניה!
אולם אחר הלכה ה, יש יותר
מעשר הלכות שלפיהן יין שנאסר בגלל גוי אסור בשתייה אך מותר בהניה. זה ניגוד הלכות
שאין ליחסו לרמב"ם. סביר שאם הלכה אחת נוגדת את האמור ביותר מעשר הלכות, נכון
לקבל את האמור בעשר ההלכות ולהניח שההלכה האחת, ה, היא השגויה שנוסחה על ידי
מחמירים כמו במקומות נוספים במשנה תורה.
אולם ההלכה החשובה ביותר, בין
עשר ההלכות הנ"ל, היא הלכה כט, בפרק טז בהלכות מאכלות אסורות, נאמר בה:
נתערב סתם יינם ביין--הרי זה
אוסר בכל שהוא, בשתייה; ויימכר כולו לגויים, ולוקח דמי היין האסור שבו ומשליכו לים
המלח, וייהנה בשאר המעות. וכן אם נתערבה חבית של יין נסך בין החבייות--הכול אסורין
בשתייה, ומותרין בהניה; ויוליך דמי אותה חבית לים המלח, כשימכור הכול לגוי. וכן
בחבית של סתם יינם.
החלק הראשון מתיר בהניה
תערובת סתם יינם ביין חוץ מדמי היין האסור, אבל כבר למדנו שמדברי סופרים החמירו
בסתם יינם כמו ביין נסך, נאמר בהלכה יא,ב [ג]:
ב. יין הגויים שאין אנו
יודעין אם נתנסך או לא נתנסך, והוא הנקרא סתם יינם, אסור בהניה כיין שנתנסך; ודבר
זה, מגזירת סופרים הוא. והשותה מסתם יינם רביעית, מכין אותו מכת מרדות.
ועוד, נאמר בהלכות מאכלות
אסורות יג,יד [טו]:
כבר ביארנו שכל דבר שהוא אסור
בהניה, אם עבר ומכרו דמיו מותרין--חוץ מעבודה זרה, ומשמשיה, ותקרובת שלה, ויין
שנתנסך לה; והחמירו חכמים בסתם יינם,
להיות דמיו אסורין כדמי יין שנתנסך לעבודה זרה.
ואם אפילו דמי סתם יינם אסורים בהניה כמו דמי יין נסך, מוכח שדין סתם יינם כדין יין נסך גם במה ששייכותו לעבודה זרה
רחוקה. דיני סתם יינם זהים לדיני יין
נסך, אלא שהם מדברי סופרים, מכאן שסתם יינם שנתערב במינו אוסר בכל שהוא כמו יין
נסך, כפי שנפסק בהלכות מאכלות אסורות טו,ו.
החלק השני בהלכה מתיר בהניה
חביות יין שנתערבה בהן חבית יין נסך, חוץ מדמי אותה חבית, בניגוד להלכות ד-ה בפרק
יא, לפיהן כל יין שנאסר על ידי גוי אסור בהניה ולא רק בשתייה. ואכן הוכח שקטע זה בהלכה
כט משוכתב כמו כל קטע המתיר בהניה חביות שנתערבה בהן חבית יין נסך משני הבטים
שאינם תלויים בהלכות ד-ה:
א. כדבר חשוב שנלקח במנין ואסור בהניה שנתערב
בפריטים מסוגו שאוסר את כולם בהניה, לדעת חז"ל וכל הפוסקים.
ב. בקל וחומר, מחביות יין שנתערבה בהן חבית יין עורלה
שלדעת כל הפוסקים אסורות כולן בהניה.
הוכח שהלכה כט, שהיא החשובה
בהלכות הנוגדות את הלכות ד-ה בפרק יא, ונאמר בה שיין שנאסר על ידי גוי מותר בהניה,
משוכתבת. לכן הסביר ביותר שגם יתר ההלכות שנאמר בהן שיין שנאסר על ידי גוי עובד
עבודה זרה מותר בהניה, אינן להלכה, הן שוכתבו כדי למנוע הפסדים כלכליים מסוחרי
היין היהודים באירופה. נתיחס אליהן בהמשך
ונראה שחלק מהן שוכתבו כדי לאפשר ליהודים להעסיק גויים בתעשיית היין!
נבחן הלכות אלה גם לפי כללי
תערובת איסור בהיתר.
במשניות ד ו-ו בפרק ב במסכת
עורלה, נאמר:
ד. כל המחמץ והמתבל מדמע בתרומה, ובעורלה ובכלאי
הכרם אוסר...
ו. ולמה אמרו כל המחמץ והמתבל
מדמע? להחמיר מין במינו, להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו. כיצד? שאור של חיטים שנפל
לתוך עיסה של חיטים, ויש בו כדי לחמץ--בין שיש בו לעלות באחד ומאה, בין שאין בו
לעלות באחד ומאה--אסור; אין בו לעלות באחד ומאה--בין שיש בו כדי לחמץ, בין שאין בו
כדי לחמץ, אסור.
לפי משנה ו למרות שיש במחמץ
לעלות באחד ומאה, אם היה בו כדי לחמץ, התערובת אסורה וזה ה'להחמיר' שבמחמץ ואין
במחמץ מצב 'להקל'.
ז. להקל ולהחמיר, מין בשאינו
מינו, כיצד? גריסין שנתבשלו עם העדשים, ויש בהן בנותן טעם--בין שיש בהן לעלות באחד
ומאה, ובין שאין בהן לעלות באחד ומאה--אסור; אין בהן בנותן טעם, בין שיש בהן לעלות
באחד ומאה, ובין שאין בהן לעלות באחד ומאה--מותר.
במשנה ד מדובר ב'מתבל'
והדוגמה ל'מתבל' במשנה ז הם גריסים של תרומה שנתבשלו עם העדשים, אם נתנו טעם
בתערובת, אסרוה לזרים, מכאן ש'מתבל' הוא דבר שנותן טעם. אם מתבל אסור נתן טעם
באוכל מותר, אסרו, זה ה'להחמיר' במין בשאינו מינו אבל אם לא נתן המתבל האסור טעם
בתערובת, היא מותרת, וזה ה'להקל'.
מכאן שמתבל במשנה, כאן, זהה
לנותן טעם, נזדקק לזהות זו בהמשך.
בפירוש משנה ה בפרק ב במסכת
עבודה זרה כתב רמב"ם כלל המסביר את ההגיון לאסור כל תערובת שפעולת האיסור בה
ניכרת:
לפי שדבר האסור אם נתערב עם
המותר והיתה פעולת הדבר האסור ניכרת,
הרי זה אוסר הכל, ואפילו היה הדבר האסור כל שהוא ואין אומרים בזה לא אחד מששים ולא
אחד ממאה כדרך שביארנו בשני דעורלה באומרם כל המחמץ והמתבל וכו'.
פעולה ניכרת של מאכל אסור
שנתערב במותר היא נתינת טעם המאכל האסור בתערובת, במחמץ היא חימוץ התערובת ובמעמיד
היא הקפאת החלב לגבינה. יש דוגמה למעמיד אסור בהלכות מאכלות אסורות טז,כה [כו]:
המעמיד גבינה בשרף פגי עורלה,
או בקיבת תקרובת עבודה זרה, או בחומץ יין של גויים--הרי זו אסורה בהניה: אף על פי
שהוא מין בשאינו מינו, ואף על פי שהוא כל שהוא--שהרי הדבר האסור הוא הניכר, והוא שעשה אותה גבינה.
עד כאן ברורים דברי
רמב"ם בקטע פירוש משנה ה הנ"ל בפרק ב במסכת עבודה זרה, אולם בהמשך
הפירוש נוספה פיסקה זרה:
והמעמיד חמור יותר ממחמץ
וממתבל, וכך אמרו הכל הולך אחר המעמיד (שבת טו,ב. ס,א).
סביר שפיסקה זו נכתבה כהערה
בגליון הפירוש וסופחה על ידי מעתיק לתוכו, כי האמור בה לא נכון והאמירה שהובאה בשם
חז"ל אינה ראיה לנדון, כיצד?
האמור אינו הגיוני, כי אין
במעמיד חמור יותר, או חמור פחות. אם ניכרת פעולת המחמץ האסור, אפילו הוא כל שהוא,
המחומץ אסור ואם מעמיד הגבינה אסור, אסורה הגבינה ולפי אותו עקרון אם נתן האיסור טעם בהיתר, אסר את התערובת, אפילו הוא
כל שהוא.
וראיה נוספת שאין אלה דברי
רמב"ם היא ההסתמכות על מאמר חז"ל: 'הכל הולך אחר המעמיד'. מאמר זה נמצא
פעמיים בתלמוד הבבלי ולא נמצא בתלמוד הירושלמי ומתיחס לקבלת טומאה ולא לאיסור תערובת מאכל אסור במאכל מותר, למשל:
בכלים הזפת והמור בכלי זכוכית
הכא במאי עסקינן כגון שניקבו והטיף לתוכן אבר ור"מ היא דאמר הכל הולך אחר המעמיד, דתניא כלי זכוכית שנקבו
והטיף לתוכן אבר אמר רבן שמעון ב"ג ר"מ מטמא וחכמים מטהרין (מסכת שבת
טו,ב).
בקולב הלך אחר מסמרותיו,
בסולם הלך אחר שליבותיו, בערסי הלך אחר שלשלותיו וחכמים אומרים הכל הולך אחר המעמיד (מסכת שבת נט,ב).
לכן לא יתכן שהקטע:
והמעמיד חמור יותר ממחמץ
וממתבל, וכך אמרו הכל הולך אחר המעמיד
נכתב על ידי רמב"ם.
ואגב, טיפוסי למשכתבים להטעות את הקורא במאמר כזה שנשמע עניני, אולם אין לו קשר
לענין הנדון. ראה ציטוטים מטעים המעידים על המצטט.
מובן שקטע מטעה זה אינו
כת"י רמב"ם והוא מצטרף לרבים כמותו להוכיח שכ"י ששון אינו
כת"י רמב"ם.
(1) ומדוע נפסק שחבית יין העורלה והחביות שבהן
נתערבה היו כולן סתומות? ומה אם הן פתוחות? כך נאמר במשנה ט בפרק ג במסכת עורלה:
ט. כיצד:
נתפצעו האגוזים, נתפרדו הרימונים, נתפתחו
החבייות, נתחתכו הדלועים, נתפרסו הכיכרות--יעלו באחד ומאתיים.
ופירש רמב"ם:
אמרו כיצד, רצה לאמר כיצד יהיו אלה מקדשות כל שהן, ואמר שאין זאת אלא אם
היו שלימין כמו שהן, אבל נתפרכו או נחתכו או
נפתחו פיות החביות, הרי אלו עולים
באחד ומאתיים...
החביות הסתומות נחשבות
כפריטים נפרדים, אבל אם נפתחו החביות,
נחשב היין שבכל החביות כאילו הוא בכלי אחד ונאסר בהניה, רק אם כמות יין העורלה
עולה על אחד ממאתיים מיין כל יתר החביות, כי יין עורלה שנתערב במינו עולה באחד
ומאתיים.
ובהתאם פסק רמב"ם בהלכה
יא בפרק טז בהלכות מאכלות אסורות:
נתפצעו אגוזים אלו שנאסרו
כולן מפני אגוז עורלה שביניהן, או נתפרדו הרימונים ונתפתחו החבייות ונתחתכו הדלועין ונתפרסו הכיכרות אחר שנאסרו, הרי אלו
יעלו באחד ומאתיים...
יין עורלה שנתערב במינו אוסר
את התערובת אם יש ביין הכשר פחות ממאתיים מיין העורלה שנתערב בו. יין נסך חמור
מיין עורלה, אם נתערב במינו אוסר את התערובת בכל שהוא. לכן חביות יין, בין סתומות
בין פתוחות, שנתערבה בהן חבית יין נסך, אוסרת את כולן בהניה, כי כשהחביות פתוחות,
נחשב היין שבכל החביות כאילו הוא בכלי אחד שנתערב בו יין נסך שאוסר במינו בכל שהוא (מאכל.
אסורות טו,ו כנ"ל).
(2) בהרבה מקומות בהם שונה נוסח רמב"ם, הוסיפו
המשנים 'כמו שביארנו', או 'כמו שנבאר', אך לרוב לא נמצא מקום אחר בו ביאר
רמב"ם את הנושא הנדון ואם נמצא גם הוא משוכתב וזאת כדי לתת רושם שהנוסח
המשוכתב, מקורי.
למשל: נאמר במשנה ט בפרק ה במסכת עבודה זרה:
אלו אסורין ואוסרין כל שהן:
יין נסך, ועבודה זרה, ועורות לבובין, ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וציפורי מצורע,
ושיער נזיר, ופטר חמור, ובשר בחלב, וחולין שנשחטו בעזרה--הרי אלו אסורין, ואוסרין
כל שהן.
ובפירוש המיוחס לרמב"ם למשנה ט בכת"י ששון נאמר:
...שדין חבית של יין נסך שודאי נתנסכה לעבודה זרה
אם נתערבה בכמה חביות, מוכר את הכל לגויים, ולוקח דמי אותה חבית ומשליכו לים
המלח...
חוץ מיין נסך שהוא אוסר בכל
שהוא לשתייה בלבד, אבל אם נתערבה חבית בחביות אינו אוסר הכל בהנייה כמו שביארנו.
אך לאור האמור למעלה ,לא יתכן
שרמב"ם ביאר שחבית יין נסך שנתערבה בחביות לא אוסרתן בהניה. וראה בנדון גם מהי בדיקת טהרה ומהי בדיקת נידה-זבה.
בכל המקומות במאמר זה שצויין
(2) ליד 'כמו שביארנו', אין מקום בו בואר הנושא הנדון.
(3) והרי דוגמה לשנוי בדברי מאירי על אותו נושא
במקומות שונים במשנה תורה.
בהלכות ערובין ו,ו נאמר:
אין מערבין עירובי תחומין,
אלא לדבר מצוה--כגון שהיה רוצה לילך לבית האביל, או למשתה של נישואין, או להקביל
פני רבו, או חברו שבא מן הדרך, וכיוצא באלו; או מפני היראה--כגון שהיה רוצה לברוח
מן הגויים, או מן הליסטים, וכיוצא בזה. ואם עירב שלא לאחד מכל אלו, אלא לדברי
הרשות, הרי זה עירוב.
בשנויי נוסחאות פרנקל להלכות
ערובין ו,ו נכתב:
הרי זה ערוב. כ"ה באו"ז (סי קפ"ו), במ"מ, במ"ע
בטור, בכתה"י ובדפו"י, וז"ל המאירי (עירובין לדף פב.) אחרי שהביא
גירסתנו "וכן כתבוה גדולי המחברים לפי מה שמצאנו ברוב ספרים, אלא שבקצת
ספריהם ומן המדוייקים שבהם מצאתי שכתבו 'הרי זה אינו עירוב', ובפסחים (לדף מט.) כתב וז"ל "ואע"פ שבקצת ספרי גדולי המחברים נמצא שאם עירב
הוי עירוב כבר נתברר שטעות סופר היה",
ועי' מ"מ.' ע"כ משנויי נוסחאות פרנקל.
הבטוי 'הרי זה אינו עירוב'
אינו סגנון רמב"ם. שהרי קצר יותר לכתוב 'אינו עירוב', ורמב"ם, בהקדמתו
למשנה תורה, מדגיש שהוא כותב בלשון קצרה. ואכן, בארבעה עשר מקומות כתב רמב"ם 'אינו עירוב' ורק בהלכה זו, ורק באותם
ספרים בהם נזכרים הדברים המיוחסים למאירי (ואשר אינם בנמצא היום), נמצא 'הרי
זה אינו עירוב'. לכן סביר מאוד שהנוסח המקורי היה כפי שהוא לפנינו בכל המקורות
שהיו לפני צוות פרנקל: 'הרי זה עירוב', ונמצא 'מגיה' שסבר שאינו עירוב והוסיף את
המילה 'אינו', אחר המילה 'זה', וכך נוצר הנוסח המוזר 'הרי זה אינו עירוב'. ראה גם
דיון קאפח בנוסח.
ולעצם הערת המאירי. לכאורה חל
שנוי בהתיחסות המאירי להלכה זו: בעירובין ו,ו הוא מספר על הגירסה 'הרי זה אינו
עירוב' שמצאה רק במעוט ספרים, אלא
שהוא מתארם כ'המדוייקים', בפסחים הוא
מיחס גירסה זאת כבר לרוב הספרים שהרי
הוא כותב 'ואע"פ שבקצת ספרי
גדולי המחברים נמצא שאם עירב הוי עירוב',
מכאן שברוב ספריהם נמצא ש'אינו
עירוב', ולבסוף מגיע לקביעה 'שנתברר שהיה (הנוסח 'הרי זה עירוב') טעות
סופר'.
קשה ליחס למאירי דברים אלה
כי:
א. אין להניח שהמאירי לא בדק
את ספרי משנה תורה כאשר קבע בעירובין שברובם כתוב 'הרי זה ערוב' ורק במיעוטם 'הרי
זה אינו עירוב', ואכן לפי עדות צוות פרנקל, למעשה בכל המקורות שהיו לפניהם, הגירסה
היא 'הרי זה עירוב'. ואם כך איך להבין שבפסחים קבע המאירי את ההפך, האם נשתנו
הספרים וכתה"י?! ויתר מזה, שבפסחים החליט, כביכול המאירי, 'שנתברר שהיה
(הנוסח) 'הרי זה עירוב' שנמצא ברוב ספרי תורה לדבריו בעירובין, ובכל כתה"י
והדפוסים שהיו לפני צוות פרנקל) טעות סופר'.
במלים אחרות הקביעה המיוחסת
למאירי, שברוב הספרים כתוב 'הרי זה אינו עירוב', אינה נכונה! נוסח זה איננו אפילו במיעוט המקורות שלפנינו. לכן ההערה המיוחסת
למאירי, שמיעוט הספרים בהם נמצאת הגירסה 'הרי זה אינו עירוב' הם 'מהמדוייקים'
שבספרי משנה תורה, נראית מגמתית.
וביחוד מדהימה הקביעה הלא נכונה
בפסחים, המיוחסת למאירי, שברוב ספרי משנה תורה הנוסח הוא 'הרי זה אינו עירוב',
קביעה שסותרת והופכת את דברי המאירי עצמו, בעירובין.
לאור כל הטעונים האלה, ברור
שלא המאירי כתב את הפיסקה בעירובין:
אלא שבקצת ספריהם ומן המדוייקים שבהם מצאתי שכתבו 'הרי זה אינו עירוב'
ולא את המובא בשמו בפסחים
(לדף מט.):
"ואע"פ שבקצת ספרי גדולי המחברים נמצא שאם עירב
הוי עירוב כבר נתברר שטעות סופר היה".
נראה שמי שכתב דברים לא
נכונים אלה, עשה זאת ביודעין וסביר שמטרתו היתה לתת רושם שרמב"ם סבור כרש"י שעירוב שלא לדבר מצווה אינו עירוב, וכדעת
הרמ"ך, המעיז לבקר את רמב"ם גם במקומות אחרים בלא יסוד, וכאן הוא כותב:
הגהה: לא ידענו מאין הוציא זה
דליהוי עירוב דיעבד המערב לדבר הרשות והלא אין מערבין אלא לדבר מצוה תניא. (פב),
וצ"ע.'
ב.אין להניח שיקבל את הגירסה
המוזרה 'הרי זה אינו עירוב', ולא יעיר על ניסוחה.
שנויים אלה בדברי המאירי
תואמים את הידוע לנו על שנויים בתלמוד, בדברי הגאונים ובדברי רמב"ם בפירוש
המשנה ובמשנה תורה (לווה ומלוה, חמץ ומצה, מספר ערבות, טענת דמים ופתח פתוח ועוד
רבים) כדי להתאימם לדעת רש"י, הרא"ש ופוסקים צרפתים וגרמנים אחרים.(ראה
הקדמה א)
(4) בפירוש המיוחס לרמב"ם של משניות ח-ט-י
בפרק ה במסכת עבודה זרה נמצאים בטויים זרים לנוסח רמב"ם:
חבית של יין נסך שודאי נתנסכה לעבודה זרה
ברור שלא החבית נתנסכה אלא
היין שבתוכה, ואכן בכל משנה תורה מופיעה הצרוף 'יין שנתנסך' יותר מעשר פעמים, אבל
הצרוף 'חבית נתנסכה', או 'התנסכה', לא מופיע אפילו פעם אחת.
יין נסך, כלומר אשר נתנסך לעבודה זרה,
שיין נסך שנתנסך לעבודה זרה
אין אלה בטויים של רמב"ם. בכל משנה תורה נאמר רק 'יין נסך'
בלבד, בלא תוספת הגדרה. רק בפירוש המשניות הנ"ל המיוחס לרמב"ם מופיעים
בטויים אלה בנושא ההיתר להנות מחביות יין שנתערבה בהן חבית יין נסך, חוץ מדמי אותה
חבית.
אם זקוק המושג 'יין נסך'
להגדרה, היה צריך להגדירו במסכת נדרים ב,ד, בו הוא נזכר לראשונה ונזכר בשניה
בעבודה זרה ד,ח, בשלישית בפרקנו במשנה א, ובאף אחד ממשניות אלה לא הגדירו
רמב"ם, האמנם רק בפעם הרביעית, במשנה ח בפרק ה במסכת עבודה זרה מצא
רמב"ם צורך להגדיר מהו 'יין נסך' והוסיף להגדירו גם במשניות ט ו-י?!
ועוד, כמוסבר במבוא
פירוש המשנה נועד ל'מבין' ו'לא לאבנים'. לכן אם יש צורך להגדיר יין נסך בפירוש
המשנה, קל וחומר שיש להגדירו במשנה תורה שלא נועד רק למבין אלא 'לקטן ולגדול' (הקדמה) 'ואפשר שיידעם הכול
קטן וגדול, איש ואישה, בעל לב רחב ובעל לב קצר' (הלכות יסודי התורה ד,כ). וכיוון
שאין הגדרה כזו במשנה תורה, מוכח שההגדרה בפירוש המשנה לא נכתבה על ידי
רמב"ם, אלא היא שיכתוב מכוון של דבריו כדי להתיר בהניה חביות שנתערבה בהן
חבית יין נסך בניגוד לדעת חז"ל ורמב"ם כמוכח למעלה. והרי זה עוד קטע
בפירוש המיוחס לרמב"ם בכת"י ששון שאינו כתב יד רמב"ם, ומוכיח, עם
קטעים רבים אחרים כמותו, שכת"י ששון אינו כתב יד רמב"ם.
(4) בהמשך הפירוש, המיוחס לרמב"ם, למשנה ח
בפרק ה במסכת עבודה זרה, נאמר:
...ופסק ההלכה שאין בו ספק
ולא פקפוק והוא כלל לכל דבר כל אסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם,
חוץ ממתבל ויין נסך, יין נסך כמו שביארנו שהוא במינו בכל שהוא מחמת חומר איסור
עבודה זרה, שבה נאמר ולא ידבק בידך מאומה. והטבל כהתרו כשם שחטה אחת פוטרת את הכרי
כך חטה אחת עושה את כל הכרי טבל. ואם נתערב משאר
איסורין מין בשאינו מינו, והיה אפשר לנו לטעמו, כגון שנתערבה תרומה בחולין,
הרי אנו בודקין אותו, אם נתן טעם והיה דבר שאינו פוגם כמו שביארנו הרי הכל אסור.
ואם לא היה לנו מותר לטעום אותו כגון בשר בחלב או יין נסך שנתערב בתבשיל מטעימין
אותו לגוי וסומכין על דבריו. ואם לא היה שם גוי, או שהיה הדבר שנתערב מין במינו
שאי אפשר לעמוד על טעמו כגון שנתערב יין של תרומה או עורלה או כלאי הכרם ביין
חולין משערין אותו בשעורין שהזכירו, תרומה ותרומת מעשר וחלה ובכורים במאה, ועורלה
וכלאי הכרם במאתיים, ושאר איסורין
כגון חלב ודם ונבלות וטרפות ושקצים ורמשים וזולתן בששים, וכמו שנתבאר בפרק גיד
הנשה במסכת חולין באמרם מין במינו דליכא למיקם אטעמא, כגון שמנונית דגיד הנשה, אי
נמי בשאינו מינו היכא דליכא קפילא ארמאה
דטעים, בששים. וכשם שמשערין בששים מין במינו בדברים אשר שעורן בששים כך משערין
במאה דבר ששעורו במאה ובמאתים דבר ששעורו במאתיים.
(5) אחר שכתבתי שסביר שקטע הפירוש המוזר במשנה ח
בפרק ה בעבודה זרה התולה איסור תערובת יין נסך שניצוק לתוך יין כשר בגודל פיית
הכלי רמב"ם, אלא הוא תוספת של הערה בגליון הפירוש, הגעתי למכון לכת"י
ומצאתי שאכן הקטע נמצא בגליון פירוש המשנה בכת"י ששון.
ראיתי באישור ציפייתי שהקטע נמצא בגליון, תמיכה בשקולים שאין לייחס את האמור בו
לרמב"ם.
כן צפיתי שקטע זר אחר חדר
לפירוש משנה ג בפרק א בכתובות גבי טענת דמים ופתח פתוח.
בשני מקרים אלה כמו ברבים אחרים במשנה תורה, הגעתי לנוסח נכון על ידי בדיקת ההגיון
ההלכתי בדברים שיוחסו לרמב"ם, לפי תאור רמב"ם את שיטת כתיבתו מבוא.
ומכיוון שמדובר בתוספת
מהגליון לפירוש רמב"ם, לא מובנת טענת רב קאפח:
וכבר מחק רבינו והוסיף ותיקן
כלפנינו...
שהרי ר' קאפח עצמו מציין
שבכמה כת"י חסר הקטע, לכן אין מה
למחוק, אלא רק להוסיף מהגליון, כדי להגיע לנוסח המשובש שלפנינו.
סיפוח ההערה לפירוש על ידי רב
קאפח, כאילו נכתבה על ידי רמב"ם, למרות שהאמור בה נוגד את הכלל האחיד שקבע
רמב"ם בדיני תערובות, ואת קביעת המאירי שהאמור בתלמוד ששימש מקור לפיסקה,
אינו להלכה, מדגים את המהלכים בהם שובש פירוש רמב"ם למשנה ועל פי הפירוש
המשובש שובש נוסח משנה תורה, על ידי מתרגמים ומעתיקים.
(6) למשל כשגוי טעם יין שנתן לו היהודי ושפך את
שארית הכוס לבור או לחבית, אפילו היתה השארית רק משהו, אסרה את כל היין שנפלה
לתוכו.