שנויים שחלו בתלמוד, בכתבי הפוסקים בכלל ובכתבי רמב"ם
בפרט ודרכים לשחזור המקור.
דין תערובת חבית יין נסך בחביות יין,
הוא מקרה פרטי חשוב של דיני תערובת יין נסך בדבר אחר. נזכיר שוב שבכללי תערובת
איסור בהיתר התקשו אנשים חשובים, על כך כתב רמב"ם בפירוש משנה ח בפרק ה במסכת
עבודה זרה:
והבן ענין זה וזכור מסקנותיו לפי שכבר
נבוכו בכללים אלה כמה מגאוני עולם ולא ידעו אם הכל חוזר לכלל אחד או שהם סותרים זה
את זה, ולפי איזה כלל יהיה המעשה, והכל
הולך לפי כללים אחידים כמו שביארתי לך.
את הכללים שניסחו חז"ל במשנה
ובתלמוד לדעת אם תערובת איסור בהיתר מותרת או אסורה, ריכז וניסח רמב"ם
בבהירות בפירושו למשנה ובמשנה תורה כמפורט בפרק ב, אבל 'מגיהים' שלא הבינום, או
שהבינום ורצו לשנותם לצורכיהם, הוסיפו את דעתם בהערות בשולי גליון פירוש המשנה
ובשולי גליון משנה תורה, ומעתיקים שלא הבינו שאינם דברי רמב"ם, סיפחון לדברי
רמב"ם ושיבשום. למשל:
בפירוש המיוחס לרמב"ם למשנה ח
הנ"ל נאמר:
...כללו של דבר בכל הענין הזה, כל דבר שלא נתנו בו שעור אלא אמרו בו אוסר
בכל שהוא, כגון יין נסך וכל הנמנה עמו, במינו בכל שהוא, ולא במינו בנותן טעם. וכל
מה שנתנו בו שעור מוגדר, כגון אמרם ברוב האיסורין בששים, ואמרם בתרומה באחד ומאה
ואמרם בעורלה וכלאי הכרם באחד ומאתים, מין במינו הולכים אחר השעורים הללו, אלא
אם כן היה מחמץ או מתבל כמו שביארנו(3) ושלא במינו בנותן טעם. ויהיה זה הכלל
שלא ישתנה בשום פנים בכל איסורין שבתורה מין בשאינו מינו בנותן טעם. ויתבאר כל זה
במסכת עבודה זרה ובחולין.
לפירוש זה הוחדר הקטע שהדגשתי 'אלא אם
כן היה מחמץ או מתבל כמו שביארנו'. לא רמב"ם כתבו, שהרי לפיו מתבל הוא מין במינו, בעוד שלפי הגדרתו, מתבל הוא
מין בשאינו מינו, כפי שראינו במשנה ז, הנ"ל, לפיה מתבל הוא אוכל שנותן
טעם באוכל אחר: גריסים בעדשים או להפך, אם נתן האיסור טעם בתערובת אסרה ואם לא
התערובת מותרת. ואין ליחס לרמב"ם שיכלול מתבל במין במינו! אלא למעתיק, או
'מגיה' חסר הבנה. כיוון שלא רמב"ם כתב את הקטע 'אלא אם כן היה מחמץ או מתבל'
בכ"י ששון, זה עוד קטע בכת"י זה, שאינו כת"י רמב"ם ואף הוא
מצטרף לרבים כמותו שלא רמב"ם כתבם, להוכיח שכת"י ששון אינו כתב יד
רמב"ם.
אכן בהלכה ו בפרק טו בהלכות מאכלות
אסורות, העוסקת בכללי תערובת איסור בהיתר ומקבילה לפירוש המשנה הנ"ל, לא
הזכיר רמב"ם מחמץ ובמקום מתבל כתב 'נותן טעם' וסיכם כך:
נמצאת למד, שכל איסורין שבתורה, בין
איסורי מלקות, בין איסורי כרת, בין איסורי הניה, שנתערבו במאכל המותר--מין בשאינו
מינו, בנותן טעם; מין במינו שאי אפשר לעמוד על הטעם, שיעורו בשישים או במאה או
במאתיים חוץ מיין נסך, מפני חומרת עבודה זרה; וחוץ מטבל, שהרי אפשר לתקנו. ומפני
זה, אוסרין במינן בכל שהן; ושלא במינן, בנותן טעם כשאר כל האיסורין.
ועוד, הרי כתב רמב"ם שפירוש
המשנה נועד למבין ולא לאבנים, לכן אם מצא רמב"ם צורך להסביר בפירוש המשנה,
שבמין במינו הולכים אחר השיעורים שנתנו בהם חז"ל, 'אלא אם כן היה מחמץ או מתבל', קל וחומר שהיה
מפרש זאת במשנה תורה, שנועד גם 'לבעל לב קצר', אך, כאמור, לא נזכר כלל 'מחמץ'
בהלכה ו הנ"ל ולא נמנה 'מתבל' בדיני מין במינו כי, לפי הגדרתו, מתבל הוא
הנותן טעם במתובל מפני שאינו ממין המתובל. לכן אין ליחס
לרמב"ם את הפיסקה 'אלא אם כן היה מחמץ או מתבל', שדנה במין במינו.
ועוד, במקומות שנאמר 'כמו שביארנו' או
'כמו שנבאר', נהג רב קאפח לציין היכן 'ביאר' או 'יבאר' רמב"ם את הנושא, אך
בפירוש משנה זו, לא ציין זאת כי כנראה לא מצא רב קאפח מקום בו ביאר זאת
רמב"ם. וגם לו מצא מקום
כזה, הרי הוכח שכל מקום שבו נאמר שחביות יין שנתערבה בהן חבית יין נסך מותרות
בהניה, לא יכול להיות מדברי רמב"ם.
איסור מתבל נמצא רק עוד פעם אחת במשנה
תורה בהלכות תרומות טו,ה [ד] וגם שם בסמיכות למחמץ, ונראה שגם שם זו תוספת זרה, כי
נאמר בהלכה:
כבר ביארנו בהלכות איסורי מאכלות, שהמחמץ
והמתבל אוסר בכל שהוא; לפיכך אם ריסק תפוח של תרומה, ונתנו לתוך העיסה והחמיצה--כל
העיסה מדומעת ואסורה לזרים.
אבל, למרות שבהלכה נזכר מחמץ וגם מתבל, בדוגמא שמביא רמב"ם נזכר רק מחמץ ולא נזכר מתבל. ובדיון במשנה זו
בתלמודים לא נזכר שמתבל אוסר בכל שהוא מין במינו ולא שמתבל אוסר שלא במינו אם לא
נתן טעם.
חשוב לחזור ולהדגיש שהכלל המוחלט
שנזכר בפירוש רמב"ם למשנה ז בפרק ב במסכת עורלה:
ויהיה הכלל שלא ישתנה בשום פנים בכל איסורין שבתורה מין
בשאינו מינו בנותן טעם.
הוא לדעת רב ושמואל, רבי יוחנן וריש
לקיש בדיונם בנושא במסכת עבודה זרה עג,ב בתלמוד הבבלי, שם נאמר:
רב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין
שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנותן
טעם... ר' יוחנן ור"ל דאמרי
תרוייהו כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא
במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך במינן במשהו ושלא במינן בנותן טעם וזה הכלל
לאתויי טבל...
ולדעת חכמים שהביא רבא במסכת חולין
צז,א-ב:
דאמר רבא אמור
רבנן בטעמא
ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים. הלכך מין
בשאינו מינו דהיתרא, בטעמא, דאיסורא
בקפילא. ומין במינו דליכא למיקם אטעמא, אי
נמי מין בשאינו מינו דאיסורא דליכא קפילא בששים.
לפי קטעי תלמוד אלה, לדעת כל האמוראים הנ"ל ואין חולק,
מין בשאינו מינו אוסר בנותן טעם בכל איסורים שבתורה בלא יוצא מן הכלל וכך פסק
רמב"ם בהלכה ו הנ"ל.
אבל בהלכה כה [ל] בפרק טו, בנוסח משנה
תורה שלפנינו, יש סטיה מהכלל נאמר שם:
ואם אין שם גוי לטעום, משערין אותו
בשיעורו--בשישים או במאה או במאתיים.
נאמר 'לטעום' משמע שמדובר במין בשאינו
מינו, ונאמר שאוסר 'במאה או במאתיים' פסק כאן, לכאורה רמב"ם, בניגוד לכלל
הנ"ל 'שלא ישתנה בשום פנים בכל איסורין שבתורה מין בשאינו מינו בנותן טעם'
ולא 'במאה או במאתיים' ואכן בילקוט שנויי נוסחאות בהוצאת פרנקל נאמר:
בששים או במאה
או במאתים...
ועי' חזו"א שכתב דתיבות "או
במאה או במאתיים" טעות סופר
דמין בשאינו מינו וליכא למיקם אטעמא, סגי בששים גם בתרומה ובערלה... אבל האור
שמח הביא ראיות לנוסח שלפנינו ושכן כתב
רבינו להדיא גם בפיה"מ ע"ז פ"ה מ"ח. עי"ש.
החזו"א קבע שהתיבות 'במאה או
במאתיים' הן טעות סופר, כי מין בשאינו
מינו אוסר בנותן טעם בכל איסורים שבתורה בלא יוצא מהכלל, ואם אי אפשר
לעמוד על הטעם, בששים ולא במאה או במאתיים.
אך צדק גם האור שמח, כי יש ביסוס
לנוסח שלפנינו בפירוש המיוחס
לרמב"ם למשנה בפרק ה במסכת עבודה זרה, בנוסח כת"י ששון, שלפיו גם מין
בשאינו מינו 'משערין אותו בשיעורו בשישים או
במאה או במאתיים' נתבונן בקטע הפירוש הבא:
מטעימין אותו (את תערובת האיסור
בהיתר) לגוי ...ואם לא היה שם גוי...
משערין אותו בשעורין שהזכירו, תרומה
ותרומת מעשר וחלה ובכורים במאה, ועורלה וכלאי הכרם במאתיים, ושאר איסורין כגון חלב ודם ונבלות וטרפות ושקצים ורמסים וזולתן
בששים...'()
אם מטעימין את תערובת האיסור, משמע
שמדובר במין בשאינו מינו שאוסר
בנותן טעם בכל איסורים שבתורה ואם אין גוי לטעום את התערובת, משערין את האיסור
בשישים, ולא במאה או במאתיים.
איסור תערובת מין בשאינו מינו 'במאה
או במאתיים', בפירוש רמב"ם למשנה ח, הוא טעות סופר, שהרי הוא נוגד את דעת
חז"ל וגם את פירוש רמב"ם עצמו
למשנה ז בפרק ב בעורלה כנזכר למעלה. לו דן החזו"א בקטע פירוש משנה זה, שלפיו
מין בשאינו מינו, אוסר בתרומה וכלאיים במאה או במאתים, היה קובע שהוא טעות סופר,
מאותו שיקול שלפיו קבע בהלכות מאכלות אסורות שהפיסקה 'או במאה או במאתים' היא טעות
סופר ומכאן שאינה כתב יד רמב"ם.
נחזור ונדגיש כי יש קטעים שגויים רבים
בכת"י ששון, שאין ליחסם לרמב"ם (ראה מבוא),
אלא למעתיקים או למגיהים שלא הבינו את דבריו או שהבינוהו, אך רצו ל'התאימם' לדעתם
השגויה. הקטעים הרבים, בכת"י
ששון, שלא רמב"ם כתבם, הם הוכחה שכת"י ששון כולו אינו כתב יד רמב"ם!
טיעון זה יחזור בכל פעם שימצא
בכת"י ששון קטע שלא יתכן שכתבו רמב"ם, כי חשוב לשרש בעקביות את האמונה השגויה, שכת"י ששון הוא כתב יד
רמב"ם עצמו, כי אמונה שגויה זו מושרשת בין החוקרים והביאה ל'הגהת' נוסח משנה
תורה לפי נוסח קטעים משובשים בכת"י ששון ועל ידי כך קובעו שיבושים גם בנוסח משנה תורה.
ראינו שיש בנוסח התלמוד ובנוסחים
השונים של פירוש המשנה לרמב"ם וגם בכת"י ששון ובנוסחי משנה תורה השונים
שלפנינו היום, קטעים רבים הנוגדים את דעת חז"ל ואת דעת רמב"ם, ומובן
שאין ליחסם לחז"ל ולא לרמב"ם, אלא לטעויות סופרים ו/או ל'הגהות' שסופחו
לתוך התלמוד ולכתבי רמב"ם.
הרי עוד שיכתוב להתיר תערובת יין נסך.
בפירוש משנה ח בפרק ה במסכת עבודה זרה נאמר שיין נסך לא אוסר במינו בכל שהוא, אלא
אם נשפך מכלי גדול לתוך מיכל יין כשר, כיצד?
נתבונן בפירוש משנה ח בפרק ה במסכת
עבודה זרה, המיוחס לרמב"ם, שם
נאמר:
ופסק ההלכה ביין נסך בלבד כלומר אשר נתנסך לעבודה זרה, שהוא מטמא
טומאה חמורה כזית, הרי זה אוסר במינו בכל שהוא, לא שנא איסורא לגו התירא או
התירא לגו איסורא. ואפילו נפל על משקל גרגר ממנו מלא ספינה יין נאסר הכל בהנאה (ובתנאי שיערה מכלי שפיו רחב כדי שיהא הדבר
הנצוק ממנו שעורו גדול, אבל אם עירה יין נסך טפין טפין לתוך כמות גדולה מיין
המותר, הרי זה אינו אוסרו. אבל אם ערה יין המותר על כל שהוא מיין נסך הרי זה
נאסר הכל אפילו ערה על משקל גרגר ממנו מלא ספינה יין הכל נאסר בהנאה).
הקטע הראשון שהדגשתי, לא תואם את
סיגנון רמב"ם (4) וסביר שלא רמב"ם כתבו.
הקטע המודגש השני נוגד את הכלל שיין
נסך שנתערב במינו, אוסר בכל שהוא, ואין הדבר תלוי בדרך התהוות התערובת. גם הביטוי
'הרי זה אינו אוסרו', אינו בטוי רמב"ם, שנמנע ממלים מיותרות (5) ואכן בתשעה
עשר מקומות במשנה תורה כתב רמב"ם 'אינו אוסר' ורק בשניים 'הרי זה אינו אוסר',
שיש בהם שתי מלים מיותרות ויש להניח שגם בשני מקומות אלה אין זה לשון רמב"ם
אלא תוספת מעתיק.
אולם, לכאורה, פסק כך רמב"ם עצמו
בהלכות מאכלות אסורות בפרק טז בהלכה כח:
כח. במה דברים אמורים? בשהורק היין
המותר על טיפה של יין נסך; אבל אם עירה
יין נסך מצלצול קטן לתוך הבור של יין--אפילו
עירה כל היום כולו, ראשון ראשון בטיל. עירה מן החבית--בין שעירה מן המותר
לאסור, או מן האסור למותר--הכול אסור, מפני שהעמוד היורד מפי החבית גדול.
ואכן תהה מאירי על תנאי זה שבפירוש
המשנה ובמשנה תורה וכתב:
אחר שביארנו שיין ביין במשהו, מה
שאמרו בגמרא המערה יין נסך מצלצול קטן
לבור אפילו כל היום ראשון ראשון בטל, אין הלכה כן, וכן אפילו מצלצול
קטן לבור, שהרי משהו אוסר בו, בין שנפל המותר לתוך האסור, בין שנפל האסור לתוך
המותר ואין בו תורת ביטול, ואע"פ שגדולי המחברים התירו בנפל איסור לתוך המותר
ובצלצול קטן, דברים תמוהים הם...
תמיהת המאירי מוצדקת, אלא שהמאירי לא
ידע שהנוסח התמוה אינו נוסח רמב"ם, אלא הערה
בגליון פירוש המשנה המיוחס לרמב"ם, שמעתיק החדירה לתוך הפירוש ומהפירוש
הועברה קביעה זו למשנה תורה.
ואכן בהערה מספר 33 של רב קאפח בפירוש
משנה זו, נאמר:
...ומן ובתנאי עד כאן (גרגר) לא היה
במהדורה קמא (מה"ק), וכך היה נוסח מה"ק 'או היתרא לגו אסורא ואפילו נפל
משקל גרגר ממנו לתוך מלא ספינה של יין נאסר הכל בהנאה' וכן הוא בכמה כת"י.
וכבר מחק רבינו והוסיף ותקן כלפנינו.
כלומר במספר כת"י של פירוש המשנה
לא נמצא הקטע:
ובתנאי שיערה מכלי שפיו רחב כדי שיהא
הדבר הנצוק ממנו שעורו גדול, אבל אם עירה יין נסך טפין טפין לתוך כמות גדולה מיין
המותר הרי זה אינו אוסרו.
אבל אם ערה יין המותר על כל שהוא מיין
נסך הרי זה נאסר הכל אפילו ערה על משקל גרגר ממנו מלא ספינה יין הכל נאסר בהנאה.
והנוסח בלא קטע זה הוא:
ופסק הלכה ביין נסך, כלומר אשר נתנסך לעבודה זרה, שהוא מטמא טומאה
חמורה כזית, הרי זה אוסר במינו בכל שהוא לא שנא איסורא לגו התירא או התירא לגו
איסורא, ואפילו נפל משקל גרגר ממנו לתוך מלוא ספינה של יין נאסר הכל...
הערה :הדגשתי פיסקה שלפי סיגנונה
ומיקומה בפירוש המשנה, אינה מדברי רמב"ם כמבואר בהערה (3).
נוסח זה תואם את הכלל האחיד שבתלמוד,
בפירוש רמב"ם למשנה בעורלה ב,ז ובהלכות מאכלות אסורות טו,ו, שיין נסך במינו
פוסל בכל שהוא, בלא התיחסות לדרך התהוות התערובת. אבל נוסח זה אינו נוח לאלה שרצו
להתיר בהניה תערובות יין נסך, כי שכיח שכמות קטנה של יין נסך תיפול לתוך כמות
גדולה של יין כשר ותאסור אותו, כגון ששתה הגוי מכוס ושפך שאריתה לתוך בור היין
וגרם נזק רב לסוחר היין, לכן טרחו להתיר תערובת כזו בניגוד להגיון ההלכתי
ולהגינות! אבל לא חשו להתיר יין כשר שנפל על כמות קטנה של יין נסך כי לא שכיח
שכמות נכרת של יין כשר תיפול לתוך מעט יין נסך ולכן לא הפריע להם לקיים את האיסור
במקרה כזה.
רב קאפח יחס לרמב"ם ש'כבר מחק
רבינו והוסיף ותקן כלפנינו' אבל זה לא הגיוני, שהרי רב קאפח עצמו כתב שיש נוסחאות
פירוש המשנה בלא התוספת לפיה רק אם ניצוק יין נסך מכלי גדול ליין כשר אסרו בהניה.
כנראה שהסתמך על התלמוד הבבלי במסכת עבודה זרה עג,א ששם יש דעה דומה:
כי אתא רב יצחק בר יוסף א"ר
יוחנן המערה יין נסך מצרצור קטן לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל ודוקא
צרצור קטן דלא נפיש עמודיה אבל חבית דנפיש עמודיה לא...
אולם כבר תמה מאירי על קטע תלמוד זה,
כנזכר למעלה וקבע, בצדק, שקטע התלמוד אינו להלכה, כי רב ושמואל רבי יוחנן וריש
לקיש, רבא בשם חכמים, לא התנו את איסור יין נסך במינו במשהו, בדרך התהוות התערובת.
לכן נראה שגם קטע תלמוד זה הוא שיכתוב התלמוד כדי להתיר בהניה יין שנשפך לתוכו מעט
יין נסך כנ"ל.
לאור שיקולים אלה, הגעתי למסקנה שלא
יתכן שקטע פירוש המשנה בכת"י ששון התואם את קטע התלמוד שאינו להלכה, נכתב על
ידי רמב"ם. הנחתי שהקטע השגוי הוא הערה בגליון הפירוש על ידי מי שלא הבין
שאינו להלכה ומעתיק כלל את ההערה שבגליון בתוך הפירוש, ושיבשו. לכן עליתי לירושלים
למכון לכתבי יד, בדקתי את פירוש המשנה בכת"י ששון ומצאתי שאכן הקטע השגוי אינו בפירוש עצמו, אלא בגליון הפירוש.
רב קאפח שהאמין שכת"י ששון הוא
כת"י רמב"ם קרא לגוף הפירוש מהדורה קמא וחשב שגם ההערות שבגליון הפירוש
הן בכתב יד רמב"ם עצמו וקרא להן מהדורה בתרא. לכן הכניס את ההערה המבוססת על
קטע התלמוד השגוי, שמאירי קבע שאינו להלכה, לתוך הפירוש ושיבשו. לפי ההערה השגויה
בשולי גליון הפירוש, 'הוגה' נוסח משנה תורה ושובש גם הוא. כך קרה גם במקומות אחרים
ב- טענת דמים או פתח פתוח, גם שם הוחדרה הערה שגויה
מהגליון לפירוש המשנה ולמשנה תורה ושיבשתם.
גם מבחינה סגנונית אין חלק זה של
הפירוש מקורי: יש תוספת זרה בראשית הפירוש, כמוסבר בהערה (3), וגם בחלקו האחרון
נוסף קטע שניכר שאינו מקורי, כי בראשיתו ובסופו נמצאת המילה 'אבל', ואין קשר
הגיוני ביניהן, כך:
ובתנאי שיערה מכלי שפיו רחב כדי שיהא
הדבר הנצוק ממנו שעורו גדול, אבל אם עירה יין נסך טפין טפין לתוך כמות
גדולה מיין המותר הרי זה אינו אוסרו.
אבל אם ערה על משקל גרגר ממנו מלא ספינה
יין נאסר הכל בהנאה.
לא מצאתי במשנה תורה מבנה משפט בו יש
פעמיים 'אבל' כמו כאן, מציאות מבנה כזה בקטע, מצביעה על כך שגם הוא סופח לפירוש,
על כגון זה כך כתב רב העליר:
הכניסו (הסופרים) לפנים הספר הגהות
שהיו כתובות מבחוץ (ראה מבוא)
רק במספר קטן של מקורות פירוש משנה ח
בפרק ה במסכת עבודה זרה המיוחס
לרמב"ם, תואם הפירוש את 'הכללים האחידים' של תערובת איסור בהיתר. בכת"י
ששון נוספה בגליון הערה, לפי קטע תלמוד שאינו להלכה, ויתכן שהקטע עצמו אינו מקורי,
אלא שוכתב לצורך שינוי ההלכה. ברוב המקורות סופחה ההערה לפירוש המשנה וכנראה שעל
סמך פירוש המשנה ששובש, שובשו הלכות מאכלות אסורות בפרק טז על ידי תוספת הלכות כח
ו-ל בסוף הפרק שהוא מקום מועד
לתוספות.
חיזוק רב לטענה שהלכות כח ו-ל בפרק טז
במשנה תורה, אינן מקוריות, יש בלשון השונה
מלשון המשנה, מסגנון התלמוד ומסגנון רמב"ם עצמו במשנה תורה. כיצד?
רמב"ם כתב בהקדמה למשנה תורה
שישתמש בלשון המשנה. המלה 'צלצול' המופיעה בשתי הלכות אלה במובן 'כלי', לא נמצאת במשנה ולא בתוספתא ולא בתלמוד הבבלי ולא
בירושלמי. המילה 'צלצול' נמצאת בתלמוד הבבלי ארבע עשרה פעמים, אבל לא במובן כלי, אלא במובן פיסת בד. גם בשלושה מקומות במשנה תורה משמשת המילה 'צלצול' לפיסת בד, ולא לכלי, ורק בהלכות כח ו-ל,
הנוגדות את דעת חז"ל ורמב"ם ותמוהות לדעת מאירי, משמשת המילה 'צלצול'
במובן כלי. בקטע התלמוד הבבלי במסכת עבודה זרה עג,א, בו נדון ערוי יין נסך, נאמר
'צרצור' במובן כלי, ובמובן זה משמשת המילה 'צרצור' עוד פעמיים בבבלי, שלוש פעמים
במשנה, פעמיים בתוספתא, פעם אחת בירושלמי, ושלוש
פעמים במשנה תורה.
גם בתמיהת מאירי על הלכות כח ו-ל בפרק
טז בהלכות מאכלות אסורות, נמצאת המילה 'צלצול' במשמע 'כלי' ולא כמשמעה בלשון
חז"ל ובשאר הלכות משנה תורה, כנראה להתאים את נוסח התמיהה לנוסח ההלכות
שעוררו אותה. מסקנה המילה 'צלצול' בלשון
חז"ל ורמב"ם אין משמעה כלי, אלא פיסת בד.
ההסבר הפשוט להבדל בין משמעות המילה
'צלצול' בהלכות מאכלות אסורות כח-ל בפרק טז במשנה תורה, לבין משמעותה בלשון
חז"ל ובלשון רמב"ם, הוא שהלכות אלה נוספו על ידי 'מגיה', לפי פירוש
רמב"ם למשנה, ששובש על ידי תוספת קטע התלמוד שאינו להלכה וסביר מאד שהדבר
נעשה על ידי מי שרצו להקל בתערובות יין נסך.
נזכיר שוב שהלכות כח-ל הנוגדות את
הכלל האחיד שיין נסך אוסר במינו בכל שהוא, בלא תלות בדרך התהוות התערובת, נמצאת
בהם המילה 'צלצול' במובן כלי, שלא קיים בלשון חז"ל ורמב"ם. מכאן שלא רמב"ם כתבן, אלא נוספו כדי
התיר בהניה תערובת של כמות יין נסך קטנה שנפלה לתוך כמות גדולה
של יין, כפי שקורה כשגוי טעם את יין הסוחר היהודי ושפך את שארית הכוס חזרה לתוך
החבית. ועוד נשים לב שהכלל האחיד לגבי תערובת כל איסורים שבתורה נמצא בתחילת פרק טו בהלכה ו, והלכות כח וכט
בלה על דרך התהוות התערובת נמצאת רק בסוף פרק
טז בהלכה כח. לו סבר רמב"ם שדרך התהוות התערובת קובעת אם תאסר או לא, היה
מציין זאת כחלק מהכלל שיין נסך אוסר במינו בכל שהוא.
והרי שתי הלכות במשנה תורה שמהן מוכח
שיין נסך שנשפך ליין כשר מכלי קטן מאד
אוסרו בהניה, כדברי המאירי, שבכל דרך שהתערב יין הנסך במינו, הוא אוסרו בכל שהוא.
נאמר בהלכות מאכלות אסורות יב,יב [יד]-יג [טו]:
יב [יד] כלי שיש לו כמין שני חוטמין
יוצאין ממנו, כמו הכלים שנוטלין בהן לידיים, שהיה מלא יין ביד ישראל, והיה ישראל
מוצץ ושותה מחוטם זה והגוי מוצץ ושותה מחוטם השני--הרי זה מותר. והוא שיקדים
הישראלי ויפסוק, ועדיין הגוי שותה: שמשיפסוק הגוי--יחזור היין שיישאר בחוטם לכלי
ויאסור כל מה שיישאר בו, שהרי בא היין מכוחו.
יב,יג [טו] גוי שמצץ היין מן החבית
במניקית, אסר כל היין שבה, שכשיפסוק, יחזור היין שעלה במניקית במציצתו, וייפול
לחבית, ויאסור הכול.
ברור שקיבולות החוטם והמינקית קטנות
הרבה מקיבולת צרצור קטן ולמרות זאת אוסר היין שחוזר מהם, את היין שבכלי, או בחבית.
מענין שמאירי לא טען זאת, כנראה שהסתפק בהבעת תמיהה על פירוש רמב"ם למשנה.
נעיין שוב בהלכות יין נסך: מתי נאסר
יין בגלל גוי, הבדל בין גוי עובד עבודה זרה לבין גוי שאינו עובד עבודה זרה. נתבונן
שוב בהלכות ד-ה, בפרק יא בהלכות מאכלות אסורות נאמר:
ד. גר תושב, והוא שקיבל עליו שבע
מצוות כמו שביארנו--יינו אסור בשתייה ומותר בהניה; ומייחדין אצלו יין, ואין
מפקידין אצלו יין. וכן כל גוי שאינו עובד עבודה זרה, כגון אלו הישמעאליים--יינן
אסור בשתייה ומותר בהניה; וכן הורו כל
הגאונים. אבל הנוצריים עובדי
עבודה זרה הן, וסתם יינם אסור בהניה.
ה. כל מקום שנאמר בעניין זה שהיין אסור--אם היה הגוי, שנאסר היין בגללו עובד עבודה זרה, הרי הוא אסור
בהניה; ואם אינו עובד עבודה זרה, הרי הוא אסור בשתייה בלבד. וכל מקום שנאמר גוי סתם, הרי זה עובד
עבודה זרה.
מכאן, שלדעת רמב"ם, יין שנאסר
בגלל גוי, שסתמו עובד עבודה זרה, אסור
בהניה.
ואין יין,
שנאסר בגלל גוי עובד עבודה זרה, שמותר בהניה ואסור רק בשתייה!
לפי עקרון זה מוכח שההלכות הרבות
בפרקים יא-יג בהלכות מאכלות אסורות שלפיהן נאסר יין בגלל גוי בשתיה אך לא בהניה,
לא יתכן שנכתבו על ידי רמב"ם, אלא על ידי משכתבי דבריו, כדי לאפשר ליהודים
להעסיק גויים בתעשיית היין שהרי קבע רמב"ם בפירוש בהלכה ה 'כל מקום שנאמר
בעניין זה שהיין אסור, אם היה הגוי, שנאסר היין בגללו עובד עבודה זרה, הרי הוא
אסור בהניה'.
ומעבר לעקרון הבסיסי שאין יין שנאסר
על ידי גוי בשתיה, שיהא מותר בהניה, זו המצאת המשכתבים. לפי העקרון הנ"ל
הלכות רבות לא רמב"ם כתבן.
לפי הלכות בסיסיות אלה, נוכיח שהלכות
רבות לא רמב"ם כתבן. יש בהן אבסורדים רבים שאין ליחסם לרמב"ם. רבות מהן
נועדו לאפשר לגוי לעסוק בעשיית יין ליינן היהודי מבלי שיאסר בהניה, למשל:
נאמר בהלכות מאכלות אסורות יא,י:
גוי שהיה דורס ענבים בחבית--אף על פי
שהיין צף על גבי ידיו, אין חוששין משום יין נסך; היה אוכל מן הסלים, והותיר כסאה
וכסאתיים, וזרקן לגת--אף על פי שהיין מנתז על הענבים, אינו עושה אותו יין נסך.
אולם ראינו בהלכה ב [ג] ש'יין הגויים
שאין אנו יודעין אם נתנסך או לא נתנסך, והוא הנקרא סתם יינם, אסור בהניה כיין
שנתנסך'.
ובהלכה [ד] נאמר:
הא למדת שיין ישראל שנגע בו הגוי,
דינו כסתם יינם, שהוא אסור בהניה.
ועוד ראיה שהלכה י, הנ"ל, לא
נכתבה על ידי רמב"ם, שהרי בהלכות מאכלות אסורות מאכל יב,ז [ט] נאמר:
גוי שנפל לבור של יין והעלוהו משם מת,
או שמדד הבור שיש בו היין בקנה, או שהתיז את הזבוב והצרעה מעליו בקנה, או שהיה
מטפח על פי החבית הרותחת כדי שתנוח הרתיחה, או שנטל חבית וזרקה בחמתו לבור--הרי זה
מותר בהניה בלבד; ואם עלה הגוי חי, היין
אסור בהניה.
גם הלכה זו לא כתבה רמב"ם כי יין
שנאסר בגלל גוי, אסור בהניה ולא רק בשתיה כמפורש מאכל יא,ה [ח]:
כל מקום שנאמר בעניין זה שהיין
אסור--אם היה הגוי שנאסר היין בגללו עובד עבודה זרה, הרי הוא אסור בהניה; ואם אינו
עובד עבודה זרה, הרי הוא אסור בשתייה בלבד. וכל מקום שנאמר גוי סתם, הרי זה עובד
עבודה זרה.
אבל אם גוי שעלה חי מנפילה לבור יין,
מבוהל, אסר את היין בהניה, קל וחומר שגוי שדרך את הענבים ויין צף על ידיו, אסרו
בהניה.
והרי ראיה לשונית שלא כתב רמב"ם
הלכה זו: אין במשנה תורה עוד מקום שנזכרת דריסה בענבים, אלא רק בתאנים:
תרומ יד,ח כדים מלאים תאנים של חולין, שדרס ליטרה תאנים של תרומה בפי ...
אבל בענבים אין דריסה, אלא רק
דריכה וכן בזיתים למשל:
אוכל א,ח [יב] זיתים וענבים--הקשים שנפרצין
ויוצאין מתחת הקורה בשעת הדריכה, אינן
מקבלין טומאה...
לפי הכלל שכל יין שנאסר בגלל
עובד כוכבים אסור בהניה, וסתם גוי במשנה תורה בענין זה הוא עובד עבודה זרה, לא
היינו צריכים את כל ההוכחות הנ"ל שהלכה י בפרק יא מהלכות מאכלות אסורות לא
נכתבה על ידי רמב"ם. השיקולים הלשוניים הם רק לאישור נוסף שהלכה זו אינה
מקורית.
נבחן גם את הלכה ט [יב], בפרק
יא נאמר:
נוכרי שדרך היין ולא נגע בו,
והרי ישראל עומד על גביו, וישראל הוא שכנסו בחבית--הרי זה אסור בשתייה.
מעבר לחוסר הסבירות, שאפשר
להשגיח על גוי שדורך יין שלא יגע ביין, הרי פסק רמב"ם שאם נאסר יין בגלל גוי,
נאסר בהניה ולא רק בשתיה.
ועוד הרי נאמר:
מאכל יא,ח [יא] מאימתיי ייאסר יין הגויים: משידרוך ויימשך היין--אף על
פי שלא ירד לבור, אלא עדיין הוא בגת--הרי זה אסור; לפיכך אין דורכין עם הנוכרי
בגת, שמא ייגע בידו וינסך, ואפילו היה כפות.
ואין לוקחין ממנו גת דרוכה, ואף על פי שעדיין היין מעורב עם החרצנים
והזוגין ולא ירד לבור.
אם נוכרי כפות, שאינו יכול לגעת ביין שדרך בגת אסר את
היין בהניה, איך יתכן שאם ישראל עומד על גב נוכרי הדורך ענבים, ויכול לגעת ביין, היין מותר בהניה?
אלא גם הלכה זו לא נכתבה על
ידי רמב"ם, אלא על ידי מי שרצה להכשיר, בשם רמב"ם, העסקת
נוכרים בדריכת היין.
גם את הלכה א בפרק יב, לא
סביר ליחס לרמב"ם, נאמר בה:
כיצד היא הנגיעה שאוסר בה
הגוי היין--הוא שייגע ביין עצמו, בין בידו בין בשאר אבריו שדרכן לנסך בהן, וישכשך.
אבל אם פשט ידו לחבית, ותפסו את ידו קודם שיוציאה, ולא ינידה, ופתחו החבית מלמטה
עד שיצא היין וירד למטה מידו--לא נאסר היין.
הלכה זו לא קבילה ואף מוזרה
ביותר, בחלקה הראשון נאמר שרק מגע ושכשוך הגוי ביין, אוסרו, אולם למדנו שאפילו ספק
נגע גוי ביין, היין אסור בהניה שכך נפסק בהלכות מאכלות אסורות יא,ב [ג]:
הא למדת שיין ישראל שנגע בו
הגוי, דינו כסתם יינם, שהוא אסור בהניה.
ועוד, כמה שכשוך דרוש כדי
לאסור את היין?! ועוד, איך יתכן האמור בקטע האחרון של ההלכה:
...אבל אם פשט ידו לחבית,
ותפסו את ידו קודם שיוציאה, ולא ינידה, ופתחו החבית מלמטה עד שיצא היין וירד למטה
מידו--לא נאסר היין.
זו אפשרות כל כך בלתי מציאותית
שאין ליחסה לרמב"ם! שהרי אפילו אם הנוכרי כפות אין דורכים עמו בגת, איך יתכן
שאפשר לאחוז בידיו של הנוכרי שלא ישכשכך ועוד, גם אם לא שכשך הרי מספיק שנגע ביין
כדי לאוסרו. אך כנראה שגם להלכה זו היא תוספת הערה בגליון משנה תורה לפי האמור
בתלמוד:
איתיביה רב יימר לרב כהנא
<עובד כוכבים> {גוי} שהביא ענבים לגת בסלין (עבודה זרה דף נט,א) ובדודורין
אע"פ שהיין מזלף עליהן מותר א"ל הביא קאמרת? אנא לכתחלה קאמינא. ההוא
אתרוגא דנפל לחביתא דחמרא אידרי <עובד כוכבים> {גוי} ושקליה אמר להו רב אשי
נקטוה לידיה כי היכי דלא לשכשיך ביה וברצוה עד דשייפא (עבודה זרה דף נט,ב)
אך ברור שאין קטע זה להלכה
וסביר מאד שקטע תלמוד זה משוכתב.
וגם האמור בהלכה הבאה לא
קביל:
מאכל יב,ז [ט] גוי שנפל לבור של יין והעלוהו משם
מת, או שמדד הבור שיש בו היין בקנה, או שהתיז את הזבוב והצרעה מעליו בקנה, או שהיה
מטפח על פי החבית הרותחת כדי שתנוח הרתיחה, או שנטל חבית וזרקה בחמתו לבור--הרי זה
מותר בהניה בלבד; ואם עלה הגוי חי, היין אסור בהניה.
שהרי כבר נאמר שכל יין שנאסר בגלל גוי, נאסר בהניה ולא רק
בשתייה.
ועוד, איך יתכן שגוי שהיה
מטפח על פני החבית הרותחת או שזרק חבית לבור יהיה מותר בהניה שהרי במקרה הראשון
נגע ביין ומחשבת גוי לעבודה זרה, ובמקרה השני טלטל חבית פתוחה כי לו היתה סגורה
ברור שלא נאסרה אפילו בשתייה.
גם ההלכה הבאה מאכל יא,ג [ה]
לא נכתבה על ידי רמב"ם:
גוי שנגע ביין שלא בכוונה,
וכן תינוק גוי שנגע ביין, אסור בשתייה, ומותר בהניה. הלוקח עבדים מן הגויים, ומלן
וטבלן--מיד אינן מנסכין את היין; ויין שייגעו בו מותר בשתייה, ואף על פי שעדיין לא
נהגו בדתי ישראל, ולא פסקה עבודה זרה מפיהם. [ו] בני השפחות הגויות שנולדו ברשות
ישראל ומלו, ועדיין לא טבלו--הגדולים אוסרין היין כשייגעו בו, והקטנים אינן
אוסרין.
הפיסקה:
גוי שנגע ביין שלא בכוונה,
וכן תינוק גוי שנגע ביין, אסור בשתייה, ומותר בהניה.
לא רמב"ם כתבה! שהרי
נאמר בהלכה הקודמת:
הא למדת שיין ישראל שנגע בו
הגוי--דינו כסתם יינם, שהוא אסור בהניה.
וכיוון שהיין שנגע בו הגוי אסור
בגלל הספק שמא ניסך אותו ש'מחשבת גוי לעבודה זרה', משמע שאין לתלות את דין היין
במה שהיתה מחשבת הגוי למעשה, אלא 'כל
יין שייגע בו הגוי אסור בהניה. ואילו היה דין יין שנגע בו גוי, שלא
בכוונה, שונה היה רמב"ם מתחיל את הלכה ג 'אבל גוי שנגע ביין שלא בכוונה וכו'.
ועוד הרי פסק רמב"ם
בפירוש 'כל מקום שנאמר בעניין זה שהיין אסור, אם היה הגוי שנאסר היין בגללו עובד
עבודה זרה, הרי הוא אסור בהניה'. מכאן שאין
יין שנאסר בגלל עובד כוכבים, שיהיה מותר בהניה ואסור רק בשתייה, אלא גם זו הלכה משוכתבת להתיר בהניה את אשר
אסרו חז"ל.
ויש הלכה נוספת התולה דין
היין במחשבת הגוי, ואף היא משוכתבת, במאכלות אסורות יב,ד [ה], נאמר:
גוי שנגע ביין, ולא נתכוון
לזה--הרי היין מותר בהניה בלבד. כיצד--כגון שנפל על נוד של יין, או שהושיט ידו
לחבית על מנת שהיא שמן ונמצאת יין.
ושוב בהתאם לעקרון שכל יין
שנאסר בגלל גוי, נאסר בהניה, הלכה זו לא נכתבה על ידי רמב"ם. ועוד, מה שונה
גוי שנפל על נאד של יין, מגוי שנפל לתוך בור יין ויצא חי שאוסר את היין בהניה? וגם
החלק האחרון של ההלכה לא סביר, כי 'אם הושיט ידו לחבית על מנת שהיא של שמן ונמצאת
יין', שהרי הרגיש שאין זה שמן ונמצא שידע שנגע ביין ואם כך הוא אסור בהניה!
לכן נראה שהפיסקה הראשונה
במאכלות יא,ג הנ"ל:
ג. גוי שנגע ביין שלא בכוונה, וכן תינוק
גוי שנגע ביין, אסור בשתייה, ומותר בהניה.
היא תוספת המשכתבים ההלכה היתה
צריכה להתחיל:
הלוקח עבדים מן הגויים, ומלן
וטבלן--מיד וכו'
גם ההלכה במאכלות אסורות
יב,יד [טז]:
נוכרי שהיה מעביר עם ישראל
כדי יין ממקום למקום והוא הולך אחריהן לשומרן, אפילו הפליגו ממנו כדי מיל, הרי אלו
מותרות: שאימתו עליהן, ואומרין עתה יצא לפנינו ויראה אותנו. ואם אמר להם, לכו ואני
אבוא אחריכם--אם נתעלמו מעיניו כדי שיפתחו פי הכד ויחזרו ויגיפו אותה ותיגוב, הרי
היין כולו אסור בשתייה; ואם פחות מכאן, מותר.
משוכתבת שהרי אין יין, שנאסר
בשתיה בגלל גוי, שהוא מותר בהניה.
גם את ההלכה הבאה, מאכלות אסורות יג,י
[יא] לא ניסח
רמב"ם.
מאכל יג,י [יא] ייראה לי, שכל מקום שאמרנו
בעניין יין שלנו שהוא אסור
בשתייה ומותר בהניה, מפני צד נגיעה שנגע בו הגוי--בשהיה הגוי עובד עבודה זרה; אבל
אם היה איסורו בגלל גוי שאינו עובד עבודה זרה, כגון ישמעאלי שנגע ביין שלנו שלא
בכוונה, או שטפח על פי החבית--הרי זה מותר בשתייה.
וכן כל כיוצא בזה.
היא שיכתוב מתוחכם וחיקוי
לשון רמב"ם. כי בבטוי ייראה לי משתמש רמב"ם כאשר נראית לו הלכה שנובעת
מדעת חז"ל, אבל לא נאמרה בפירוש על ידם. אך לא יתכן שייראה לרמב"ם 'שכל
מקום שאמרנו בעניין יין שלנו
שהוא אסור בשתייה ומותר בהניה, מפני צד נגיעה שנגע בו הגוי--בשהיה הגוי עובד עבודה
זרה', שהרי קבע רמב"ם בפירוש שיין
שנאסר בגלל גוי עובד עבודה זרה, אסור בהניה' מכאן שאין יין שאסור בגלל עובד עבודה זרה שאסור רק בשתייה ומותר בהניה.
אלא שגם הלכה זו שוכתבה כדי להתיר בהניה יין שאסור לדעת חז"ל ורמב"ם.
ועוד, אם סבר רמב"ם שיין
שנגע בו ישמעאלי בלא כוונה, מותר בשתייה, היה כותב זאת בהלכה ד [ז] בפרק יא:
ד. גר תושב, והוא שקיבל עליו
שבע מצוות כמו שביארנו--יינו אסור בשתייה ומותר בהניה; ומייחדין אצלו יין, ואין
מפקידין אצלו יין. וכן כל גוי שאינו עובד עבודה זרה, כגון אלו הישמעאליים--יינן
אסור בשתייה ומותר בהניה; וכן הורו כל הגאונים. אבל הנוצריים עובדי עבודה זרה הן,
וסתם יינם אסור בהניה.
ולא אחרי שני פרקים. ועוד הרי
קבע רמב"ם בהלכה ה [ח] בפרק יא: 'וכל מקום שנאמר גוי סתם, הרי זה עובד עבודה
זרה' לכן אין צורך לכתוב 'בשהיה הגוי עובד עבודה זרה', מספיק היה לכתוב 'גוי'
ורמב"ם נמנע מ'דיבור אין צורך בו'.
נמצא שמבחינת ההגיון ההלכתי
ומבחינת הסיגנון לא רמב"ם כתב הלכה י [יא] בפרק יג. אלא אלה שרצו להקל על יהודים לסחור ביין גם עם ישמעאלים
ובניגוד לדעת חז"ל ורמב"ם.
ועוד, המינוח 'יין שלנו'?
נמצא רק בעוד הלכה אחת בהלכות מאכלות אסורות יג,יג [יד] שגם היא משוכתבת וזו
לשונה:
וכן מותר שיריח הגוי בחבית של
יין שלנו; ומותר לישראל להריח בחבית של יין נסך, ואין בזה שם איסור--שאין הריח
כלום, לפי שאין בו ממש.
ברור שאם לא נגע הגוי ביין רק
הריחו, לא פגם, אולם איך מותר לישראל להריח בחבית יין נסך, הרי נהנה?!
אך נראה שגם הלכה זו נועדה
להקל להיהודים את המסחר עם גויים שבקשו להריח את היין לפני קנייתם.
ועוד, לא נכון 'שאין הריח
כלום לפי שאין בו ממש' ואין במשנה תורה עוד בטוי 'שאין הריח כלום', או 'שאין בו
ממש'. ואכן נאמר בהלכות ברכות ט,ח:
כיצד: בשמים של עבודה זרה,
ובשמים שעל ערווה מן העריות--אין מברכין עליהן, לפי שאסור להריח בהן...
ואם אין בריח ממש מדוע אסור
להריח בו? ועוד, בהלכה ט באותו פרק נאמר:
ברכו ט,ט בשמים של מסיבה של גויים--אין
מברכין עליהן, שסתם מסיבת גויים לעבודה זרה. היה מהלך חוץ לכרך והריח ריח טוב--אם
רוב העיר גויים, אינו מברך; ואם רוב ישראל, מברך: נתערב ריח שמברכין עליו, בריח
שאין מברכין עליו--הולכין אחר הרוב.
גם מבחינה לשונית אין הלכות
יג,י ו-יג,יג [יד] לשון רמב"ם. נאמר בשתי הלכות משוכתבות אלה 'יין שלנו' ואין
במשנה תורה בטוי כזה, אלא רק בשתי הלכות אלה.
וסביר ש'ההיתר' להריח יין
נועד לאפשר לסוחר היהודי לקנות ולמכור 'יין מותר בהניה' ואסור רק בשתייה.
ועוד הלכה לעיון:
מאכל יא,יא [יד] החרצנין והזוגין של גויים--אסורין
בהניה, כל שנים עשר חודש; ולאחר שנים עשר חודש, כבר יבשו ולא נשארה בהן לחלוחית,
ומותרין באכילה. וכן שמרים של יין
שיבשו--לאחר שנים עשר חודש מותרין, שהרי לא נשאר בהן ריח יין והרי הן כעפר וכאדמה.
למה נוסף ההסבר 'שהרי לא נשאר
בהן ריח יין' הרי ריח יין נסך מותר לכתחילה?!
לכן מספיק לסיים את ההלכה
בפיסקה 'וכן שמרים של יין שיבשו--לאחר שנים עשר חודש מותרין', והפיסקה:
'שהרי לא נשאר בהן ריח יין
והרי הן כעפר וכאדמה'.
היא תוספת הסבר מהגליון
שהוחדרה לדברי רמב"ם ואכן הבטוי 'כעפר וכאדמה' נמצא במשנה תורה רק בהלכה זו,
בעוד המילה 'עפר' בלבד נמצאת יותר מ150- פעם והמילה 'כעפר' בלא 'כאדמה' שבע פעמים.
סביר ביותר שכל ההלכות
הנ"ל המתירות הניה מיין שנאסר בשתיה בגלל גוי, הוחדרו למשנה כדי לאפשר ליינן
היהודי להעסיק גויים בהכנת היין! שהרי לדעת רמב"ם אין יין שאסור בשתיה ומותר
בהניה!
עד כאן דנו בשיכתוב ההלכות
העוסקות ביין נסך עצמו וביין נסך שנתערב במינו.
יש לדון בשיכתוב הלכות תערובת
יין נסך שלא במינו ונתן טעם בתערובת.
לדעת חז"ל, רמב"ם וכל הפוסקים התערובת אסורה בהניה. כדי להתיר איסור
תערובת יין נסך לא במינו, למרות שנתן
טעם בתערובת, בניגודט לדעת חז"ל ורמב"ם, שוכתבו הלכות מאכלות אסורות
טז,לג [לד]:
יין נסך שנפל על החיטין הרי
אלו אסורות באכילה, ומותרות בהניה. ולא ימכרם לגוי, שמא יחזור וימכרם לישראל, אלא
כיצד עושה? טוחן אותן, ועושה מהן פת, ומוכרה לגויים שלא בפני ישראל, כדי שלא ייקחו
אותה ישראל מן הגוי--שהרי פת גויים אסורה, כמו שיתבאר. ולמה אין בודקין את החיטין
בנותן טעם--מפני שהן שואבות והיין נבלע בהן.
כנראה שהמשנים חששו מתמיהה
מוצדקת, כיצד מותרות חיטין שנשפך עליהן יין נסך, בלא שנבדקו אם נתן בהם יין הנסך
טעם? לכן 'הסבירו' זאת בפיסקה שנועדה להטעות (סופיזם):
ולמה אין בודקין את החיטין
בנותן טעם מפני שהן שואבות והיין נבלע בהן.
ברור ש'יין נסך שנפל על
חיטין' אם נבלע בהן ונתן בהן טעם, אסרן
בהניה. כדי למנוע זאת, יוחס לרמב"ם הטיעון המטעה 'ולמה אין בודקין את
החיטין בנותן טעם מפני שהן שואבות והיין נבלע בתוכן' אבל אם לא נתן היין
טעם בחיטין הן מותרות אפילו באכילה, כפי שנאמר בהלכה, העוקבת לגבי ענבים:
יין נסך שנפל על הענבים ידיחם
והן מותרות באכילה:
כי ענבים שקליפתם שלמה, לא
בולעים את יין הנסך לכן אפשר להדיח את טיפות יין הנסך שעליהן והן מותרות באכילה.
אבל אם קיימת אפשרות שיבלע יין הנסך בענבים, יש לבודקם בנותן טעם כמפורש בהמשך
ההלכה:
ואם היו מבוקעות--בין שהיה
היין ישן, בין שהיה חדש--אם נתן טעם
בענבים, הרי אלו אסורות בהניה ואם לאו, הרי אלו מותרות באכילה.
אותו עקרון תקף גם לגבי שאיבת
יין הנסך על ידי החיטין, כיוון שהחיטין שואבות את יין הנסך ואם נתן בהן טעם אסרן
ואם אי אפשר לעמוד על הטעם, החיטין אסורות בשישים, כמו כל מין בשאינו מינו שאסור
ליהודי ואין גוי לטעום את התערובת.
ועוד, אם לא נתן יין הנסך טעם
בחיטין, הן מותרות באכילה ליהודי,
ואם נתן בהן היין טעם, הן אסורות בהניה, והטחינה לא תתירן! ויש לנו מצב דומה בהלכה הבאה, בהלכות מאכלות אסורות
יא,ט [יג]:
החומץ של גויים אסור בהניה,
מפני שנעשה יין נסך קודם שיחמיץ.
למרות שהשתנה היין לחומץ
והשתנה טעמו, נשאר אסור בהניה, קל וחומר שטחינה לא תתיר חיטים שנאסרו בהניה כי נתן
בהם יין נסך טעם שנשאר בהן ולא תתיר הטחינה אל איסור ההניה.
אולם, לכאורה, יש בתלמוד שלפנינו בסיס
להיתר חיטין שנפל עליהם יין נסך, על ידי טחינה.
נתבונן במה שנאמר במשנה ב, בפרק ה, במסכת עבודה זרה:
יין נסך שנפל ע"ג ענבים
ידיחן והן מותרות ואם היו מבוקעות אסורות נפל ע"ג תאנים או על גבי תמרים אם
יש בהן בנותן טעם, אסור. ומעשה בביתוס בן זונן שהביא גרוגרות בספינה ונשתברה חבית
של יין נסך ונפל על גביהן ושאל לחכמים והתירום. זה הכלל כל שבהנאתו בנותן טעם אסור כל שאין בהנאתו בנותן טעם
מותר כגון חומץ שנפל ע"ג גריסין:
הכלל שבמשנה מקובל על
חז"ל ורמב"ם שאיסור שנתן טעם לשבח בתערובת, אוסר אותה.
ואם התירו חכמים את הגרורגרות
שנפל עליהן יין נסך, הרי זה מאחת משתי סיבות, או שלא קיבלו הגרוגרות את טעם היין,
לפי הכלל 'כל שבהנאתו בנותן טעם אסור כל שאינו בנותן טעם מותר'. או שקבלו טעם לפגם כמו אם נפל חומץ על גריסין כנזכר
בדוגמה שבמשנה וכך פסק רמב"ם בהלכה [לג] באותו פרק:
נפל על גבי תאנים--הרי אלו
מותרות, מפני שהיין פוגם בטעם התאנים.
אולם האמור בתלמוד במסכת
עבודה זרה דף סה,ב על משנה זו, מוזר וחשוד:
מעשה לסתור חסורי מיחסרא והכי
קתני אם נותן טעם לפגם הוא מותר ומעשה נמי בביתוס בן זונן שהיה מביא גרוגרות
בספינה ונשתברה חבית של יין נסך ונפל על גביהן ובא מעשה לפני חכמים והתירום. ההוא כרי דחיטי דנפל עליה חביתא דיין נסך
שרייה רבא לזבוניה <לעובדי כוכבים> {לגוי} איתיביה רבה בר ליואי לרבא בגד
שאבד בו כלאים ה"ז לא ימכרנה <לעובד כוכבים> {לגוי} ולא יעשנה מרדעת
לחמור אבל עושה אותו תכריכין למת מצוה <לעובד כוכבים> {לגוי} מ"ט לא?
דלמא אתי לזבוניה לישראל ה"נ אתי לזבוניה לישראל הדר שרא למיטחינהו ולמפינהו ולזבונינהו <לעובדי כוכבים> {לגוי} שלא
בפני ישראל...(דף סה,ב,)
נשים לב שלמרות שלא נזכרו חיטים במשנה, עיקר דיון התלמוד בחיטין שנפל עליהן יין נסך. אך לא
יתכן שקטע תלמוד זה להלכה, אף סביר להניח שהוחדר לתלמוד כדי להתיר בהניה חיטין
שנפל עליהן יין נסך. שפיכת יין נסך על שקי תבואה היתה שכיחה למדי בהעברתם יחד עם
חביות יין בספינה, אלה ליד אלה. ואם נשברה חבית יין ונשפך היין על שקי החיטין ונתן
בהן טעם, נאסרו בהניה והיה בכך נזק כבד לסוחר היהודי כמו איסור הניה מחביות יין
שנתערבה בהן חבית יין נסך. לכן כמו ששיכתבו את התלמוד, את פירוש רמב"ם למשנה
ואת משנה תורה, כדי להתיר בהניה חביות יין שנתערבה בהן חבית יין נסך, כמוכח למעלה,
כך שיכתבו את התלמוד ואת משנה תורה והתירו לטחון חיטין שנפל עליהן יין נסך, בלא להתנות זאת באם נתן יין הנסך טעם בחיטין
או לא, ולמוכרן לגוי שלא בפני יהודי, כאילו הטחינה מבטלת את איסור ההניה.
חשוב לציין שברוב המקומות בהם שונה נוסח התלמוד האמירה הקובעת
את הדין הבלתי קביל היא בשם רבא גם כשהדבר נוגד את דעת חז"ל ואפילו
את דעת רבא עצמו בנדון במקום אחר ולעתים אף נוסף סיפור מעשה כדי לחזק את ההיתר.
נראה שהיתה למשכתבי התלמוד שיטה ליחס דעה הנוגדת את דעת חז"ל ורמב"ם,
לרבא, כי הלכה כרבא מאביי, פרט ליע"ל קג"מ, ועוד כי הוא 'בתרא', וכביכול
'הלכא כבתראי'.(1)
שנויים אלה בתלמוד בכתבי
הגאונים ובכתבי רמב"ם הם עבירה חמורה ביותר, ומצווה לעשות כל מאמץ למצא כתבים
של שוכתבו וכל עוד לא מצאנו מקורות שלא שוכתבו, יש לנסות לשחזר את המקור לפי הדרכים
שתוארו במבוא ובפרקים שבסדרה זו, שהוכיחו את יעילותם.
ויוכח, בבפרק הבא, שגם קטע
הפיסקה האוסר חמץ שנתערב בפסח שלא במינו בכל שהוא אינו מדברי רמב"ם, אלא אף
הוא שיכתוב מתואם עם שיכתוב התלמוד במסכת פסחים בענין תערובת משהו חמץ בפסח בשאינו
מינו. והעיר מאירי שגירסת התלמוד שם אינה אמת (ראה תערובת
חמץ בשאינו מינו בפסח(, אלא דעת מחמירים ששיכתבו, בהתאם, גם את משנה תורה.
ויש קטעים רבים בתלמוד של
חריגות מכללי התערובות שניסח רמב"ם לפי חז"ל, שלא בנושא יין נסך. למשל
שמין באינו מינו לא אוסר אפילו אם נתן טעם. זה לקולה, ויש לחומרה שמין בשאינו מינו
אוסר אפילו אם לא נתן טעם.
קטעים אלה אינם להלכה, רובם
שינויים מכוונים לחומרה או לקולה, שנעשו לצורכי המשנים, בניגוד לדעת חז"ל
ורמב"ם, כמו אלה שנעשו בתלמוד ובדברי רמב"ם כדי להתיר בהניה חביות יין
שנתערבה בהן חבית יין נסך בניגוד לדעת חז"ל, כמוכח למעלה.
והרי כמה דוגמאות:
בהלכות מאכלות אסורות טו,ל
[לד], נאמר:
בשר נבלה מליח שנבלל עימו בשר
שחוטה--הרי זה נאסר, מפני שתמצית הנבלה נבלעת בגוף בשר השחוטה, ואי אפשר לעמוד כאן לא על הטעם, ולא על השיעור.
נכון שאי אפשר לעמוד על הטעם
שהרי נתערב מין במינו, אך מדוע אי אפשר לעמוד על השיעור? הטענה שאי אפשר לעמוד על
השיעור היא טענת שווא שלא רמב"ם כתבה, אלא משכתבי דבריו. יש עוד טיעונים
כאלה, הם הטעיות המשנים את דברי רמב"ם, כדי להחמיר בתערובת בשר נבלה, ולהקל
בתערובת יין נסך.
והרי דוגמא נוספת לחריגה
לחומרה מהכלל שכל איסורים שבתורה מין בשאינו מינו בנותן טעם ובמינו בששים חוץ מיין
נסך וטבל, כנ"ל.
נאמר במשנה בתרומות י,ח:
דג טמא שכבשו עם דג טהור, כל
גרב שהוא מחזיק סאתיים--אם יש בו משקל עשרה זין ביהודה, שהן חמישה סלעים בגליל, דג
טמא--צירו אסור. רבי יהודה אומר, רביעית בסאתיים; רבי יוסי אומר, אחד משישה עשר
בו.
ונאמר בפירוש המשנה המיוחס לרמב"ם:
וההלכה שאם היה חלק דג טמא עם מאתים דג טהור יהיה ציר הכל מותר.
ב'בעז' שבפירוש תפארת ישראל, ציין המפרש, ר' ישראל ליפשיץ,
שאביו תמה: מדוע אין דג טמא אוסר בששים כשאר
איסורי מין בשאינו מינו.
אך גם בהלכות מאכלות אסורות
טו,לא, נאמר:
וכן בשר דג טמא מליח שנבלל
עימו דג תפל טהור, נאסר מפני צירו; אבל אם היה המליח טהור והתפל דג טמא--לא נאסר
המליח, שהתפל בולע מן המליח. דג טמא שכבשו עם דג טהור--ציר הכול אסור, אלא אם כן היה הטמא אחד ממאתיים מן הטהור.
מוזר מאד, כי במה שונה בשר דג
טמא מבשר בהמה טמאה? בשר דג טמא שנבלל
בבשר דג טהור שטעמו שונה, אוסר רק בנותן טעם ואם אי אפשר לעמוד על הטעם, בשישים.
לכן אין לקבל שהלכות אלה כתב רמב"ם, כי הן בניגוד לדעת חז"ל ולכלל, שהוא
עצמו, כתב בהלכה ו בראשית אותו פרק טו ובפירוש משנה ז בפרק ב במסכת עורלה, והדגיש
שכלל זה 'לא ישתנה בשום פנים בכל
איסורין שבתורה מין בשאינו מינו בנותן טעם' ואין ליחס לרמב"ם חוסר עקביות
בדבריו.
נחזור לפירוש רמב"ם
למשנה ח בפרק י בתרומות ונחפש את מקור הפיסקה המוזרה בפירוש המיוחס לרמב"ם:
וההלכה שאם היה חלק דג טמא עם
מאתים דג טהור יהיה ציר הכל מותר.
בהערת רב קאפח בפירוש המשנה בהוצאתו (הערה 24) נאמר:
כאן שינה רבינו את פירושו שלש פעמים. במה"ק היה כתוב
"ואלהלכה גז פי אלף חראם" ובתרגום לעברית 'וההלכה אחד באלף אסור',
ובמהדורה שניה הוסיף "ואן כאן גז מן דג טמא פי אכת'ר מן אלף גז מן דג טהור
פחיניד יכון צירו מותר" ואם היה חלק מדג טמא ביותר מאלף חלקים מדג טהור הרי
אז יהיה צירו מותר'.
ונסחא זו היתה לפני המעתיק
הראשון וכך הוא בנדפס ובמהדורה שלישית מחק הכל וכתב הכל כלפנינו.
כזכור, מתיחס רב קאפח להערות
שבגליון כת"י ששון ראה מבוא הערה(3) כמהדורא בתרא
ולפירוש עצמו כמהדורא קמא ושניהם, לדעת רב קאפח, כת"י רמב"ם עצמו.
בתצלום כתה"י יש בגוף
הפירוש אחרי המילה 'וההלכה', מחיקה של שתי מלים, ואחרי המחיקה מתחילה משנה חדשה. וכל מה שנמצא בפירוש רב קאפח אחרי המילה
'וההלכה', אינו בפירוש, אלא לקוח מהערה בגליון.
האמור ב'מהדורות השונות'
בהערת רב קאפח כאן, תואם את האמור, בנושא תערובת דג טמא בדג טהור, בתלמוד הירושלמי, שאין הלכה כמותו אלא ככתוב
בתלמוד הבבלי.
תרומות דף נג,א:
כל גרב שמחזיק סאתים. כמה
סאתה עבדא עשרים וארבע לוגין וכמה לוגא עביד תרתין ליטרין וכמה ליטרא עבדא מאה
זינין נמצא כל זין וזין אחת מתשע מאות
ושישים* הורי ר' יוסי ב"ר בון בעכברא
חד לאלף ר' אבהו בשם ר' יוסי ב"ר חנינא רובע ציר בסאתים ציר והלא אין ציר
דג טמא מציל א"ר אבהו חשבית יתה קרוב
למאתים ר' אילא בשם ר"ש בר חייא רובע ציר בסאתים דגים וציר...
*לפי החשבון צריך זין להיות
אחד מתשעת אלפים ושש מאות בגרב!
שעורי התערובות הנ"ל
נוגדים את כלל חז"ל שכל איסורין שבתורה בנותן טעם. בולט איסור עכבר באלף,
שאינו להלכה, ואכן פסק רמב"ם בהלכה כו [לא] שאיסורו בשישים לפי הכלל האחיד:
עכבר שנפל לשיכר או
לחומץ--משערין אותו בשישים, שאנו
חוששין שמא טעמו בשיכר ובחומץ, משביח. אבל אם נפל ליין או לשמן או לדבש--מותר,
ואפילו נתן טעם: מפני שטעמו פוגם--שכל אלו צריכין להיותן מבושמין, וזה מסריחן
ומפסיד טעמן.
רב קאפח ייחס את שלוש
הגירסאות של פירוש משנה ח בפרק י במסכת תרומות לשיעור דג טמא לאסור תערובתו בדג
טהור, לשנויים שעשה רמב"ם. אולם יש לדחות זאת מפני ששלושת השעורים בגירסאות
אלה נוגדים את דעת חז"ל ואת דעת רמב"ם שמין בשאינו מינו אוסר בנותן טעם
ובמינו בששים!
השעורים השונים לאסור תערובת
דג טמא בדג טהור שבגירסאות השונות של פירוש המשנה תואמים את השעורים השונים בתלמוד הירושלמי
בתרומות דף נג,א כנ"ל. לא מצאתי
בתלמוד הבבלי כל דיון בשעורים מוזרים
אלה הנוגדים את דעת חז"ל ורמב"ם.
ועוד, בהקדמה למשנה תורה כתב
רמב"ם שפסק התלמוד הבבלי הוא
המחייב:
הקדמה לג ודברים הללו, בדינים וגזירות ותקנות
ומנהגות שנתחדשו אחר חיבור התלמוד. אבל כל
הדברים שבתלמוד הבבלי, חייבין כל
ישראל ללכת בהם; וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו
חכמים שבתלמוד, ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם.
לכן נראה שהשיעורים השונים
בפירוש המשנה היו הערות 'מגיהים' בגליון פירוש המשנה לפי השיעורים השונים בתלמוד הירושלמי, ומגיהים שונים בחרו, כל אחד,
את השיעור שנראה לו וכתבוהו כהערה בשולי גליון הפירוש. ומעתיקים שונים החדירו את
ההערות השונות לנוסח הפירוש וכך נתקבלו הגירסאות השונות של פירוש המשנה ולא
רמב"ם הוא ששינה את הנוסח, כפי ששיער רב קאפח. שהרי ניסח רמב"ם את דעת
חז"ל, שמין בשאינו מינו אוסר בנותן טעם ואם אין מי שיטעם, בשישים. ולא יתכן
שדג טמא אוסר שלא לפי כלל ברור זה. לכן הגירסה שבחר רב קאפח:
'וההלכה שאם היה חלק דג טמא
עם מאתים דג טהור יהיה ציר הכל מותר'
אינה יכולה להיות מדברי
רמב"ם, אלא הערה בגליון לפי הירושלמי הנ"ל, שהוכנסה לתוך פירוש
רמב"ם, ומכאן שאינה כתב יד
רמב"ם וכמוה יש עוד רבות בכת"י ששון וכאמור, זו הוכחה נוספת, על הרבות האחרות, שכת"י
ששון אינו כת"י רמב"ם. ראה מבוא טענת דמים ופתח פתוח חמץ שנתערב בפסח
בשאינו מינו ועוד רבים.
ועוד, נאמר בילקוט שנויי
נוסחאות פרנקל, שיש נוסחאות רבות
להלכה לא בפרק טו, עובדה זו ומיקום ההלכה בסוף הפרק הן ראיות נוספות לראייה העיקרית, שלא רמב"ם כתב
את הלכה לא, כי תוכנה נוגד את כלל תערובות איסור בהיתר, 'שלא ישתנה בשום פנים'.
מדאיג עד כמה גרם חוסר
הזהירות של מעתיקים שהרשו לעצמם לכלול הערות שבגליון בתוך הנוסח המקורי, גם רב
קאפח כלל בתוך פירוש המשנה המיוחס לרמב"ם הערות שהיו בגליון הפירוש מתוך
שכנוע שהערות אלה נכתבו על ידי רמב"ם. אבל אין ספק שחלק מהשינויים נעשו
בכוונה, כדברי פרופ' תא שמע, כדי להתאים את התלמוד ואת משנה תורה לדעת המשנים שהוכיחו
בכך חוסר הבנה, חוסר הגינות וחוסר אחריות.
(1) בהמשך הפירוש, המיוחס לרמב"ם, למשנה ח
בפרק ה במסכת עבודה זרה, נאמר:
...ופסק ההלכה שאין בו ספק
ולא פקפוק והוא כלל לכל דבר כל אסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם,
חוץ ממתבל ויין נסך, יין נסך כמו שביארנו שהוא במינו בכל שהוא מחמת חומר איסור
עבודה זרה, שבה נאמר ולא ידבק בידך מאומה. והטבל כהתרו כשם שחטה אחת פוטרת את הכרי
כך חטה אחת עושה את כל הכרי טבל. ואם נתערב משאר
איסורין מין בשאינו מינו, והיה אפשר לנו לטעמו, כגון שנתערבה תרומה בחולין,
הרי אנו בודקין אותו, אם נתן טעם והיה דבר שאינו פוגם כמו שביארנו הרי הכל אסור.
ואם לא היה לנו מותר לטעום אותו כגון בשר בחלב או יין נסך שנתערב בתבשיל מטעימין
אותו לגוי וסומכין על דבריו. ואם לא היה שם גוי, או שהיה הדבר שנתערב מין במינו
שאי אפשר לעמוד על טעמו כגון שנתערב יין של תרומה או עורלה או כלאי הכרם ביין
חולין משערין אותו בשעורין שהזכירו, תרומה ותרומת מעשר וחלה ובכורים במאה, ועורלה
וכלאי הכרם במאתיים, ושאר איסורין
כגון חלב ודם ונבלות וטרפות ושקצים ורמשים וזולתן בששים, וכמו שנתבאר בפרק גיד
הנשה במסכת חולין באמרם מין במינו דליכא למיקם אטעמא, כגון שמנונית דגיד הנשה, אי
נמי בשאינו מינו היכא דליכא קפילא ארמאה
דטעים, בששים. וכשם שמשערין בששים מין במינו בדברים אשר שעורן בששים כך משערין
במאה דבר ששעורו במאה ובמאתים דבר ששעורו במאתיים.
(2) הכלל 'הלכתא כבתראי' קובע הלכה לא לפי התאמתה
לדעת חז"ל, אלא לפי הדור בו חי מי שאמרה, ומעדיף את דעת הפוסק המאוחר יותר על
דעת פוסק מוקדם לו.
אך ההגיון וההגינות מתקוממים
נגד עקרון זה שברור שנועד לשרת את ממציאיו.
על מקור הכלל ועיתוי קבלתו על
ידי חלק מהפוסקים, כתב פרופסור תא שמע בספרו הלכה, מנהג ומציאות באשכנז 1100 -
1350, בעמ' 58:
תפיסה מופלגת זו של הכלל
'הלכתא כבתראי' רחוקה מלמצות את דעת הכל, ואף לא את דעת הרוב, ובוודאי שאינה
יצוגית למשפט העברי. מקורה בדברי הפוסקים
האחרונים בלבד - ולא כולם!
- הגם שהיא רווחת כיום...(ההדגשות שלי
א.לוי)
הראשון שביטא את הכלל בתפיסה
מופלגת זו, עד כמה שאני רואה, הוא יהודה בן הרא"ש, בתשובתו (זכרון יהודה, סי'
כג), שבה ביקש להכריע הלכה כאביו הרא"ש נגד בעל התרומות, בטענה שיש
לרא"ש מעמד של בתראי כלפיו.
עד כאן דברי פרופסור תא שמע.
הכלל מנוגד להגיון ולהגינות,
אבל התקבל על ידי רבני אשכנז בתקופה מ1100- עד 1350, כנראה מסיבות קבלתו על ידי
הכמרים הקטולים, שהסתמכו על פילוסוף נוצרי, במאה השתים עשרה, ברנארד משארטר, לפיו,
קודמיו אכן היו ענקי רוח שראו למרחוק, אך בני דורו, אף שננסים הם וראייתם רק
מקרוב, כיוון שהיתה לפניהם מורשת אותם ענקים, הם בבחינת 'רכובים על כתפי הענקים'
ולכן רואים מעט הלאה מהם. (ראה על כך בספר הנ"ל בפרק 'הלכתא כבתראי',עמ'
70-71).
דימוי זה תקף במדעים, בפיסיקה
באסטרונומיה וגם ברפואה. במדעים אלה כאשר המידע הקיים לא מסביר את תופעות הטבע והחיים, יש לחפש תאוריות מקיפות יותר. למשל מדע המכניקה שפיתח
ניוטון, איפשר לחשב, בדיוק מרשים, את תנועות כוכבי הלכת, אך לא הצליח לחשב, בדיוק
סביר, את תנועות חלקיקי האטום. תורת היחסיות של איינשטיין, שפותחה אחרי המכניקה של ניוטון, איפשרה לחשב
במדוייק גם את תנועות כוכבי הלכת וגם את תנועת חלקיקי האטום ובדיוק רב יותר משאפשר
לפי המכניקה של ניוטון. לכן כשיש ניגוד בין ממצא שחושב על ידי תורת ניוטון לבין זה
שחושב לפי תורת היחסיות, טבעי ומובן שנקבל את מסקנת תורת היחסיות. ויש להניח שלו
חי ניוטון היום, היה גם הוא מקבל את תורת היחסיות.
אבל פסיקת הלכות מתבססת על נתונים בסיסיים ובלתי משתנים של תורה
שבכתב ותורה שבע"פ שנמסרו למשה בסיני ועל שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן שאף
הן מסורות ובלתי משתנות. אמינות פסיקת
הלכות לפי נתונים כאלה תלויה רק בכישוריו של הפוסק ולא בדור שבו חי הפוסק, בין
ראשון בין אחרון, לכן יש לקבל את דעת הפוסק שדעתו הולמת את דעת חז"ל, ומכאן
קביעת רמב"ם:
...אם למד אחד מן הגאונים
שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב
בתלמוד--אין שומעין לראשון, אלא למי
שהדעת נוטה לדבריו, בין ראשון,
בין אחרון. (הקדמה למשנה תורה)
(3) בהרבה מקומות בהם שונה נוסח רמב"ם, הוסיפו
המשנים 'כמו שביארנו', או
'כמו שנבאר', אך לרוב לא נמצא
מקום אחר בו ביאר רמב"ם את הנושא הנדון ואם נמצא גם הוא משוכתב וזאת כדי לתת
רושם שהנוסח המשוכתב, מקורי. למשל:
נאמר במשנה ט בפרק ה במסכת
עבודה זרה:
אלו אסורין ואוסרין כל שהן:
יין נסך, ועבודה זרה, ועורות לבובין, ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וציפורי מצורע,
ושיער נזיר, ופטר חמור, ובשר בחלב, וחולין שנשחטו בעזרה--הרי אלו אסורין, ואוסרין
כל שהן.
ובפירוש המיוחס לרמב"ם למשנה ט בכת"י ששון נאמר:
...שדין חבית של יין נסך שודאי נתנסכה לעבודה זרה
אם נתערבה בכמה חביות, מוכר את הכל לגויים, ולוקח דמי אותה חבית ומשליכו לים
המלח...
חוץ מיין נסך שהוא אוסר בכל
שהוא לשתייה בלבד, אבל אם נתערבה חבית בחביות אינו אוסר הכל בהנייה כמו שביארנו.
אך לאור האמור למעלה ,לא יתכן
שרמב"ם ביאר שחבית יין נסך שנתערבה בחביות לא אוסרתן בהניה. וראה בנדון גם
מהי בדיקת טהרה ומהי בדיקת נידה-זבה.
בכל המקומות בפרקים אלה
שצויין (2) ליד 'כמו שביארנו', אין מקום בו בואר הנושא הנדון.
(4) בפירוש המיוחס לרמב"ם של משניות ח-ט-י
בפרק ה במסכת עבודה זרה נמצאים בטויים זרים לנוסח רמב"ם:
חבית של יין נסך שודאי נתנסכה לעבודה זרה
ברור שלא החבית נתנסכה אלא
היין שבתוכה, ואכן בכל משנה תורה מופיעה הצרוף 'יין שנתנסך' יותר מעשר פעמים, אבל
הצרוף 'חבית נתנסכה', או 'התנסכה', לא מופיע אפילו פעם אחת.
יין נסך, כלומר אשר נתנסך לעבודה זרה,
שיין נסך שנתנסך לעבודה זרה
אין אלה בטויים של רמב"ם. בכל משנה תורה נאמר רק 'יין נסך'
בלבד, בלא תוספת הגדרה. רק בפירוש המשניות הנ"ל המיוחס לרמב"ם מופיעים
בטויים אלה בנושא ההיתר להנות מחביות יין שנתערבה בהן חבית יין נסך, חוץ מדמי אותה
חבית.
אם זקוק המושג 'יין נסך'
להגדרה, היה צריך להגדירו במסכת נדרים ב,ד, בו הוא נזכר לראשונה ונזכר בשניה
בעבודה זרה ד,ח, בשלישית בפרקנו במשנה א, ובאף אחד ממשניות אלה לא הגדירו
רמב"ם, האמנם רק בפעם הרביעית, במשנה ח בפרק ה במסכת עבודה זרה מצא
רמב"ם צורך להגדיר מהו 'יין נסך' והוסיף להגדירו גם במשניות ט ו-י?!
ועוד, כמוסבר במבוא פירוש המשנה נועד ל'מבין' ו'לא לאבנים'. לכן אם יש צורך
להגדיר יין נסך בפירוש המשנה, קל וחומר שיש להגדירו במשנה תורה שלא נועד רק למבין
אלא 'לקטן ולגדול' (הקדמה) 'ואפשר
שיידעם הכול קטן וגדול, איש ואישה, בעל לב רחב ובעל לב קצר' (הלכות יסודי התורה
ד,כ). וכיוון שאין הגדרה כזו במשנה תורה, מוכח שההגדרה בפירוש המשנה לא נכתבה על
ידי רמב"ם, אלא היא שיכתוב מכוון של דבריו כדי להתיר בהניה חביות שנתערבה בהן
חבית יין נסך בניגוד לדעת חז"ל ורמב"ם כמוכח למעלה. והרי זה עוד קטע
בפירוש המיוחס לרמב"ם בכת"י ששון שאינו כתב יד רמב"ם, ומוכיח, עם
קטעים רבים אחרים כמותו, שכת"י ששון אינו כתב יד רמב"ם.
(5) חשוב לרמב"ם להמנע מ'דבור אין צורך בו',
כפי שהסביר בעקרון יד' בספר המצוות:
וידוע שאין הנשים דנות ולא מעידות
ולא מקריבות קרבן בידיהן ולא נלחמות במלחמת הרשות, וכל מצוה שהיא תלויה בבית דין,
או בעדים, או בעבודה, או במלחמת הרשות, לא אצטרך שאומר בה 'וזאת אין הנשים חייבו
בה', כי זה תוספת דבור אין צרך בו...