דר' אורי לוי ,פוריה עילית 15208, טל. 04-6750856, פקס 04-6750855 עדכון כט חשוון תשס"ד
שנויים בתלמוד ובכתבי הפוסקים
מבוא
על שיטות גילוי שנויים בתלמוד ובכתבי הפוסקים ודרכים לשחזור המקור
יש מבוא נרחב יותר. המבוא הנוכחי נועד להכין את הקורא לקבל שחלו שנויים רבים ונרחבים בתלמוד בכתבי הגאונים ובכתבי רמב"ם ומצווה וחובה על כולנו לעשות כל מאמץ לשחזר את המקור.
טבעי ומובן שיחולו בכתבים עתיקים שנויים מקריים במהלך העתקות חוזרות. אפילו בכתיב ובצורת הכתיבה של ספרי תורה יש הבדלים בין ספרדים, אשכנזים ותימנים.
וכתב רמב"ם שספר תורה שכתב בו הסופר 'פרשה פתוחה סתומה או סתומה פתוחה...הרי זה פסול...' והוסיף: 'ולפי שראיתי שיבוש גדול בכל הספרים שראיתי בדברים אלו...' קבע את הנוסח לפי 'ספר שהגיהו בן אשר ודיקדק בו שנים הרבה, והגיהו פעמים רבות...'.
וכך כתב רב חיים העליר בהקדמה לספר המצוות של רמב"ם על שיבושי ספרים ישנים:
כמקרה הספרים בימים מקדם, שהעתיקום עפ"י רוב הסופרים, שהיו אמני הכתב, והתורה לא היתה אומנותם כלל, ובשביל זה "גרמו רעה לעולם" (לשון הרדב"ז ח"ב בלשונות הרמב"ם סי' ר"ג), כי בבלי דעת גרעו והוסיפו, השמיטו והחליפו, גם הכניסו לפנים הספר הגהות שהיו כתובות מבחוץ (עי' ב"י יו"ד בי' כ"ח וסי' ל"ג) גם מתוך שהיו כתבי יד, נמחו וטושטשו מרוב שמוש, ויש שעי"ז נקרעו שורות ודפים...
דוגמא לדברי רב העליר יש במשנה תורה בהלכות שמיטה י,יא-יב, בנוסח הדפוסים החדשים נכתב:
יא ובזמן שהיובל נוהג, נוהג דין עבד עברי, ודין בתי ערי חומה, ודין שדה חרמים, ודין שדה אחוזה, ומקבלין גר תושב; ונוהגת שביעית בארץ, והשמטת כספים בכל מקום--מן התורה.
יב. ובזמן שאין היובל נוהג, אין נוהג אחד מכל אלו חוץ משביעית בארץ, וכן השמטת כספים בכל מקום מדבריהם, כמו שביארנו.
על משמעות המילה 'מדבריהם' נחלקו הפוסקים. כסף משנה פירש ש'מדבריהם' מתיחס לשמיטת כספים ואילו שביעית בארץ היא מן התורה אף בזמן הזה. הרב קוק טען שגם שמיטת קרקע בימינו מדברי סופרים נמצא 'זה אמר בכה וזה אמר בכה', לכן לא סביר שנוסח זה הוא נוסח רמב"ם ואכן התברר שחל שנוי בנוסח המקורי. לפי נוסח כתה"י של הלכה יא, אין מקום למחלוקת וזה נוסח כתה"י:
יא. ובזמן שאין היובל נוהג, אין נוהג עבד עברי ולא בתי ערי חומה ולא שדה חרמים ואין מקבלין גר תושב ונוהגת שביעית בארץ מדבריהם והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם כמו שבארנו.
בנוסח זה נכתב בפירוש ששמיטת קרקעות בימינו מדבריהם ולפיו אין מקום למחלוקת.
המדפיסים גרמו בבלי דעת למחלוקת קשה. דיון מלא על כך נמצא <קישור: שם המאמר, מספר הסימניה במאמר2>במאמר על הנושא הנדון.
הרבה שיבושים נגרמו 'בבלי דעת' כדברי רב העליר. בהלכות שמיטה לא היתה למשנים כל כוונה לשנות את ההלכה, אלא רק לחסוך. אך שנויים רבים נעשו בכתבי רמב"ם, כדי לשנות את ההלכות. שיבושים כאלה נעשו גם בתלמוד ובכתבי הגאונים כפי שתאר פרופסור ישראל תא-שמע בספרו 'מנהג אשכנז הקדמון':
בטוי חד משמעי למעמדו הפסיקתי המורכב של התלמוד ולהכפפתו אל מסורות המנהג החי, הוא יחסם ה'פתוח' של קדמוני אשכנז אל גירסאות התלמוד והתאמתם המתמדת אל מה שידוע להם, בידים ובזרוע. מורשת 'פתוחה' זו היא שאפשרה במאות הי"א-י"ב, את פעולתם הדרמטית של בעלי התוספות שניצלו חופש מסורתי זה כלפי נוסחי התלמוד כדי לשוות לסוגיותיו פנים חדשות לגמרי.. (הקדמה עמ' 13-14).
במסגרת תפיסת-עולם מיוחדת וקמאית זו הכופפת את הספרים לחיים (ולא להיפך!) נתאפשרה גם התופעה האשכנזית הקבועה של הגהת ספרי המשנה והתלמוד, באופן מסיבי וביד חזקה על פי הסברה ושיקול הדעת בלבד, ולא רק מתוך ספרים עתיקים. תופעה זו הוכרה כבר על ידי החכמים הראשונים שחיפשו, בכל מקום, אחר נוסחאות ספרדיות' שהוחזקו בטהרתן...לא רק מלים וקטעי משפטים הוחלפו בספרים, אלא הרכבות של ממש, ממקורות חיצוניים, מקבילים וזרים... גם בתחום ספרות הגאונים. (בהקדמה הנ"ל עמ' 83-4).
...הצעת חילופי נוסח בחופשיות רבה עד כדי כתיבה מחדש של התלמוד...(עמ' 84, לפי ח. סולוביצ'יק ב- 1 pp.343'Three Themes in Sefer Hasidim' AJSR ,(1971). (ההדגשה שלי, א. לוי) ראה בהערה (1) דוגמה לשנוי מכוון.
כיצד לתקן את המעוות? רב חיים העליר המליץ לחפש מקורות ישנים:
...בשימנו לבנו לתקן את המעוות ולאוקמא גירסתא בסיעתא דשמיא, אמרנו לחזור אחרי כתבי יד ישנים...כי רק זאת הדרך האחת הנכוחה המביאה אל המטרה להסיר כל מכשול מדרך הספרים הראשונים ולמצא את האמת...
רמב"ם וגדולי ישראל אחרים, חיפשו נוסחאות ישנות והגיהו לפי ספרים ישנים. אך מה עושים כאשר לא מוצאים כתבי יד ישנים? רב העליר ציטט את הרדב"ז:
"הלשון מוטעה בספרים שלנו ואין בידנו ספר כתיבת יד להגיה ממנו והריני מגיהו לפי הענין".
ואכן כך נהגו כמה מגדולי ישראל. למשל צפנת פענח, החזון איש ואחרים הגיהו לפי הענין'. <צפנת פענח: 'משישהה - משישחה', חזון איש: בששים במאה ובמאתים>.
בכתבי רמב"ם יש אחידות בסיסית והגיונית בכתיבה. וכך תאר רמב"ם בהקדמתו למשנה תורה, את דרך כתיבת משנה תורה:
'האסור והמותר הטמא והטהור עם שאר דיני התורה: כולם בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכול--בלא קושיא ולא פירוק, לא זה אומר בכה וזה אמר בכה, אלא דברים ברורים קרובים נכונים, על פי המשפט אשר יתבאר מכל אלו החיבורים והפירושים הנמצאים מימות רבנו הקדוש ועד עכשיו'. (הקדמה למשנה תורה)
רמב"ם כתב שדבריו נאמרו 'בלשון ברורה' - 'לא זה אומר בכה וזה אמר בכה'. אבל בהלכות שמיטה י,יא-יב נוסח הדפוסים החדשים שקוצר ע"י הסופרים מחוסר דעת, לא היה ברור, עד שבית יוסף הבין ששמיטת קרקעות בימינו מן התורה, ואילו רב קוק ואחרים הבינו שהיא רק מדברי סופרים. ואכן נוסח הדפוסים החדשים שגרם למחלוקת לא היה נוסח רמב"ם. לפי הנוסח המקורי שבכתה"י לא היה מקום למחלוקת בית יוסף ורב קוק. זו דוגמה אחת מרבות בהן חוסר בהירות, מאפשר להבחין שחל שינוי בנוסח רמב"ם.
על מטרת כתיבת משנה תורה כתב רמב"ם:
עד (בלשון רמב"ם עד = כדי) שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה, ובדין כל הדברים שתיקנו חכמים ונביאים: כללו של דבר, כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל. (הקדמה למשנה תורה)
'אפשר שיידעם הכול--קטן וגדול, איש ואישה, בעל לב רחב ובעל לב קצר'.
(יסודי תורה ד,כ)
בלא צורך בידע ממקורות אחרים ובלא צורך בהנחות שאינן מפורשות בכתביו, אם יש צורך בידע זר או בפלפול להבנת דברי רמב"ם, אין אלה דבריו.
בעקרון יד' שבספר המצוות, הסביר רמב"ם שהוא נמנע מדבור מיותר:
וידוע שאין הנשים דנות ולא מעידות ולא מקריבות קרבן בידיהן ולא נלחמות במלחמת הרשות, וכל מצוה שהיא תלויה בבית דין או בעדים או עבודה או במלחמת הרשות, לא אצטרך שאמר בה 'וזאת אין הנשים חייבות בה', כי זה תוספת דבור אין צרך בו...
ולכן אם יש בכתביו אריכות דברים מיותרת, יש להסיק שאין אלה דברי רמב"ם.
נוסף לעקרונות הנ"ל הדגיש רמב"ם את חשיבות החזרה על דברים שאדם רוצה להרצות ולבודקם היטב ויותר על אשר הוא רוצה לכתוב לציבור, וכך כתב:
וממה שראוי שתדעהו שהאדם אין ראוי לו לדבר או לדרוש באזני העם עד שיחזור מה שרצונו לדבר פעם ושתים ושלש וארבע וישנה אותו היטב, ואחר כך ידבר, וכן אמרו ע"ה והביאו ראיה מלשון הכתוב אז ראה ויספרה הכינה גם חקרה, ואחר כך ויאמר לאדם (ראה ב"ר פכ"ד), זה נאמר על מה שצריך האדם לדבר בפיו. אבל מה שיחוק האדם בידו ויכתבהו על הספר ראוי לו שיחזרהו אלף פעמים אלו יתכן זה" (תשובות הרמב"ם לייפציג ח"ב עמ' יב).
ואכן, כמו שנוסח הדפוסים החדשים בהלכות שמיטה בפרק יא, גרם למחלוקת והתברר שאין זה נוסח רמב"ם המקורי. בכל מקום בן לא תואם הנוסח את הגיונו של הרמב"ם ואת עקרונות כתיבתו, ברור שחל בו שנוי ואם לא מוצאים מקורות ישנים להשוואה, יש לנסות, כדברי רדב"ז, לשחזר את המקור לפי הענין.
כשמצאתי בנוסח הדפוסים מקומות שחרגו מעקרונות כתיבת רמב"ם, נהגתי לכתוב על פיסות נייר נוסח שנראה לי שצריך היה להיות הנוסח המקורי והדבקתין בתוך ספרי.
כשהודפס משנה תורה בהוצאת פרנקל עם ילקוט שנויי נוסחאות, מצאתי שברוב המקרים כיוונתי ממש לנוסח כתה"י. המקום הבולט ביותר היה בהלכות מלווה ולווה בפרק כה, בהלכות ד-ה. שם בכל הדפוסים החדשים אין הנוסח תואם את דרך כתיבת רמב"ם והגיונו ההלכתי. לאחר עיון מאומץ מצאתי שאם ימחקו 15 מלים בהלכה ד, יתקבל נוסח התואם את דרך כתיבת רמב"ם והגיונו ההלכתי. כמנהגי, כתבתי את אשר נראה לי שצריך להיות הנוסח המקורי על פיסת נייר והדבקתיה בספרי. כעבור שנים פורסם משנה תורה בהוצאת רב פרנקל. נוסח הלכה ד בפרק כה בהלכות מלווה ולווה היה זהה לנוסח יתר הדפוסים, אולם בילקוט שנויי הנוסחאות שבהוצאת פרנקל נאמר שבכל כתה"י ודפוסים ישנים נמצא בדיוק הנוסח שכתבתי בספרי ו'מרכבת המשנה' כינהו 'נוסחא דווקנית'. התרגשתי מאד כי ראיתי בהצלחת שיחזור הנוסח המקורי, ראייה לאמינות שיטת השיחזור והוראה להמשיך בברור נוסח כתבי רמב"ם. דיון מפורט בטיעונים ובשיקולים ההלכתיים שאיפשרו לשחזר את הנוסח המקורי יש בהערה להלכות מלווה ולווה כה,ב-ד, ובפרק מיוחד בסדרה זו שנדונו בו הסיבות לשנויים בהלכות אלה<>.
פירוש רמב"ם למשנה הוא מקור חשוב ביותר לבירור הלכות לא ברורות במשנה תורה.
אולם ייעודו ודרך כתיבתו, שונים מייעוד ודרך כתיבת משנה תורה, שכך כתב רמב"ם בהקדמה לפירושו למשנה:
ואשתדל, בכל זה, לקצר הלשון עד כדי שלא יפול ספק לקורא, לפי שאין חיבורנו זה להסביר לאבנים, ואינו אלא להסביר למי שמבין.
לכן לא פירש רמב"ם משניות מובנות מאליהן, אלא את הטעונות הסבר אפילו למבין.
ראה דוגמה בהערה (2).
פירוש רמב"ם למשנה בכת"י ששון(3) נחשב על ידי רוב החוקרים כיום לכת"י רמב"ם עצמו. הדעה שכ"י ששון הוא כ"י רמב"ם מבוססת על חוות דעת מומחים לכתב יד, אך גם המומחים לא היו בטוחים בדבריהם: מ. לוצקי, המומחה לכת"י רמב"ם, קבע שכת"י ששון כת"י רמב"ם, אך טוענים שחזר בו. פרופסור בלאו סבר שכת"י ששון אינו כת"י רמב"ם, אך התעורר בו ספק ולדעתו ההערות שבגליון הפירוש, הן כתב יד רמב"ם, אולם יש הערות שקל להוכיח שלא יתכן שנכתבו על ידי רמב"ם. עובדות אלה הן מדד לחוסר מהימנות הקביעה שכת"י אחד זהה לכת"י אחר רק לפי צורת הכתב. יש ראיות רבות לכך בחיי יום יום מזיופי שטרות, צוואות ועוד. לעומת זאת אפשר לקבוע, בבטחה, שכת"י אינו כתב יד רמב"ם לפי תוכנו. כיצד?
למשל, בפירוש רמב"ם למשנה ז בפרק ב במסכת עורלה, בכתב יד ששון גבי איל נזיר, נאמר:
עצם הזרוע ובשרו חלק מששים מכל הכבש בשרו ועצמותיו והרי נתבשל הכל בכלי אחד ואף על פי כן לא אסר הזרוע את שאר האיל, אלא נאכל לבעלים.
לפי פיסקה זו הזרוע היא חלק 60 מכל הכבש, נמצא שיש חלק איסור תורה אחד כנגד 59 חלקי היתר. אבל לדעת חכמים (חולין צח) הזרוע היא חלק מ60- משאר הכבש, ולא מכל הכבש נמצא שיש 60 חלקי היתר כנגד חלק אחד אסור, וכיוון ששאר הכבש מותר, הסיקו חכמים שחלק איסור תורה אחד שנתבשל עם 60 חלקי התר לא אסרם. וכך פסק רמב"ם בהלכות מאכלות אסורות טו,יט [כא]:
ומניין סמכו חכמים על שיעור שישים: שהרי המורם מאיל נזיר, והוא הזרוע, אחד משישים משאר האיל והיא מתבשלת עימו ואינה אוסרת אותו, שנאמר "ולקח הכוהן את הזרוע בשלה מן האיל" (במדבר ו,יט). (פרק טו הלכה יט [כא])
לאור גדולת רמב"ם<1> והקפדתו לחזור פעמים רבות על דבריו בטרם יוציאם לציבור, אם נמצאת בכתביו טעות חשבון, או כל טעות אחרת, ברור שאין ליחסה לרמב"ם, אלא לסופרים ו/או ל'מגיהים' שביקשו לשפר את דבריו ושיבשום. שהרי לא יתכן שטעות שאנו מגלים, לא נתגלתה על ידי רמב"ם בחזרותיו הרבות על מה שכתב. לכן ברור שהפיסקה 'מכל הכבש' שבכת"י ששון היא שגיאת מעתיק ולא שגיאת רמב"ם והמילים 'מכל הכבש' אינן כתב יד רמב"ם, אלא כת"י מעתיק ששגה.
העובדה שבכת"י ששון יש קטעים שגויים רבים שברור שאין ליחסם לרמב"ם, זו הוכחה ברורה שכת"י ששון אינו כתב יד רמב"ם. דיון מלא יותר בשגיאות בכת"י ששון יש ב-<>.
ביטול הדעה שכת"י ששון הוא כת"י רמב"ם, חשוב מאד כי המאמינים שכת"י ששון הוא כתב יד רמב"ם, סבורים שהכתוב בו ובהערות שבגליון הפירוש הוא דעת רמב"ם. לכן הוגה נוסח משנה תורה על סמך נוסח כת"י ששון ששובש וכתוצאה שובש גם נוסח משנה תורה, למשל בהלכות מלווה ולווה כנ"ל. כן יוחסו לרמב"ם דעות מוזרות על סמך שבושים בכת"י זה בנושאים שונים. גם הסיקו משיבושים בכת"י זה שרמב"ם חזר בו במקומות של חזר בו. ובמקום להבין שרבוי הזרויות בכת"י ששון מוכיח שאינו כתב יד רמב"ם וכי יש להתיחס לזרויות הרבות שבו כטעויות מעתיקים ו'הגהות' החולקים על רמב"ם, ה'גיהו' את משנה תורה לפי שיבושי כת"י ששון ושיבשו את משנה תורה.
לכן חובה גדולה יש להוכיח שכת"י ששון אינו כת"י רמב"ם.
טעות יחס זרוע הכבש לשאר הכבש, לא הביאה להגהת נוסח משנה תורה לפי נוסח כת"י ששון השגוי. לא ידוע לי שמי שהוא התיחס לטעות זו! אך יש מקומות בהם 'הוגה' ושובש נוסח משנה תורה על פי נוסח משובש בכת"י ששון. למשל בהלכות אישות יא,יז [יג], הוגה נוסח משנה תורה לפי שיבוש פירוש רמב"ם למשנה בכת"י ששון. במשנה ג בפרק א במסכת כתובות נאמר:
ג [ו] הנושא את האישה, ולא מצא לה בתולים, היא אומרת, משאירסתני נאנסתי, נסתחפה שדך, והוא אומר, לא כי, אלא עד שלא אירסתיך, היה מקחי מקח טעות--רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים, נאמנת; ורבי יהושוע אומר, לא מפיה אנו חיים, אלא הרי זו בחזקת עד שלא תתארס הטעתו, עד שתביא ראיה לדבריה.
ובפירוש המיוחס לרמב"ם נמצא:
...וממה שצריך שתדע שהבוגרת והיא שעברו עליה ששה חדשים שלמים אחרי הבאת שתי שערות, ובתנאי שאותן השתי שערות צמחו אחר שתים עשרה שנה, אין לה טענת בתולים כלומר, טענת דמים מפני שכלו בתוליה, אבל יש לה טענת פתח פתוח.
עד כאן הסביר רמב"ם מציאות ידועה לרבים, שבתולה בוגרת לא תמיד רואה דם בביאה ראשונה, כלומר, אין לה טענת דמים, אבל יש לה טענת פתח פתוח, כלומר אם הבוגרת בתולה, חייב להיות דוחק בביאה ראשונה. תאור זה תואם את המציאות, את דעת חז"ל בכל מקום אחר בו דנו בנושא ואת הנוסח שהיה לפני הר"ח והרי"ף, וכך כתב הרי"ף:
נמצאו עכשו שהבתולות הבוגרות יש מהן שיש להן דמים והיינו דאמר רב נותנין להן לילה ראשון, ויש מהן שאין להן דמים והיינו דקתני: הבוגרת אין לה טענת בתולים הא טענת פתח פתוח יש להן, וכן הלכתא. (הלכות רב אלפס חלק ב' עמ סח-סט, בהוצאת מוסד הרב קוק)
ברור שעובדות הכיר רמב"ם. לכן לא יתכן שבהמשך פירושו למשנה הנ"ל בכת"י ששון, לפי הוצאת רב קאפח, שלל רמב"ם את הפירוש הנכון הנ"ל, וכתב:
כן הורו כל הגאונים שידענו דבריהם. אבל הנכון אצלי שהדבר בהפך וטענת דמים יש לה, פתח פתוח אין לה'.
אך גם בנוסח התלמוד שלפנינו היום בכתובות לו,א-ב נאמר:
'אי דקא טעין טענת דמים הכי נמי הכא במאי עסקינן דקטעין טענת פתח פתוח'.
לפי פיסקה זו, גם לדעת חז"ל, יש לבתולה בוגרת טענת דמים ולא טענת פתח פתוח.
אולם למרות שנוסח פירוש המשנה בכת"י ששון תואם את נוסח התלמוד בכתובות לו', הוא נוגד את דעת חז"ל בכל המקומות בהם דנו בשאלה זו, נוגד את המציאות ואת נוסח התלמוד שהיה לפני רבנו חננאל ורב אלפס.
מתוך בטחון שלא יתכן שרמב"ם כתב כנגד דעת חז"ל והמציאות, עליתי למכון לכתבי יד באניברסטה בירושלים ומצאתי, בצלום פירוש המשנה בכת"י ששון בכתובות א,ג, את אשר ציפיתי למצא, הקטע:
כן הורו כל הגאונים שידענו דבריהם. אבל הנכון אצלי שהדבר בהפך וטענת דמים יש לה פתח פתוח אין לה'.
הנוגד את המציאות, את דעת חז"ל, את הנוסח שהיה לפני הר"ח והרי"ף, אינו בגוף פירוש המשנה בכת"י ששון, אלא זו הערה בשולי גליון הפירוש באותיות קטנות הרבה מאותיות הפירוש ושורותיו ניצבות לכוון השורות הרגיל. רב קאפח לא ציין עובדה זו, אלא התיחס לתוספת זו בגליון, כאילו נכתבה על ידי רמב"ם וקרא לה 'מהדורה שנייה'. אך לאור האמור, לא יתכן שהערה זו נכתבה על ידי רמב"ם, אלא זו תוספת 'מגיה' החולק על רמב"ם, ולמותר לציין שדבריו בטלים.
יותר מזה, בדקתי את האמור בתלמוד עם שנויי נוסחאות בהוצאת מכון התלמוד השלם, ולהפתעתי ושמחתי מצאתי בעמ' רסב, את הערה 3, שבה כתוב:
ב' הגירסאות תלויות במחלוקת רש"י והר"ח בגירסא ובפשט, שרש"י מחק הספרים שלפניו והגיה: "ה"ג אי דקא טעין טענת דמים הכי נמי הכא במאי עסקינן דקטעין טענת פתח פתוח", כלפנינו. ולדידיה יש דמים לבוגרת, אך פתחה פתוח, והובאה גירסתו בראשונים וכו'.
לפי זה הנוסח המקורי של כתובות לו' הוא:
אי דקא טעין טענת פתח פתוח הכי נמי הכא במאי עסקינן דקטעין טענת דמים.
והוא מתאים לדעת חז"ל, אף לא סביר שרש"י שינה נוסח התואם מציאות שודאי הכיר גם רש"י היטב, אלא שהמשנים את הנוסח נתלו בו כדי לתת תוקף לשנוי והצליחו. לא ידועים עותקים בהם הנוסח נכון! כך קרה גם אחר שיבוש התלמוד ומשנה תורה לגבי בליעת מרור(1) ולא נותרו גמרות בהן הנוסח נכון. שיכתוב התלמוד ומשנה תורה הוא מעשה חמור מאין כמוהו, גם אם מדובר רק בקיום מצוות מרור, אבל לגבי טענת דמים ופתח פתוח, השיכתוב חמור יותר לאין ערוך.
לפי שנוי נוסח התלמוד בכתובות לו', נוספה הערה מטעה בגליון פירוש כת"י ששון ושונה נוסח משנה תורה להתאימו לשיבושים אלה וזה הנוסח המשובש בהלכות אישות יא,יז [יג], א:
יש גאונים שהורו שהבוגרת אין לה טענת דמים ויש לה טענת פתח פתוח. ואין דרך התלמוד מראה דבר זה וטעות היתה בנוסחאות שלהם. וכבר בדקתי על ספרים רבים וקדמונים ומצאתי שהדבר כמו שביארנו שאין לבוגרת אלא טענת דמים בלבד'.
דעת הגאונים נכונה והדעה המיוחסת לרמב"ם נוגדת את המציאות כפי שתארוה הרמב"ם והרי"ף. לא יתכן שרמב"ם סמך על ספר כל שהוא, קדמון או חדש, שבו נקבע שלבוגרת אין טענת פתח פתוח אלא טענת דמים, כי טענה כזו נוגדת את המציאות המוכרת לכל.
אף לא יתכן שרמב"ם יאמץ דעה שנוגדת את דעת חז"ל, את דעת הגאונים ואת המציאות שהוא, כרופא, הכיר טוב יותר מהפוסקים בזמנו ואף מקודמיהם ומאלה שבאו אחריהם.
ברור שנעשתה כאן 'הגהה' מכוונת של התלמוד, של פירוש המשנה המיוחס לרמב"ם ושל משנה תורה כדי להתאימם לדעת חכמי אשכנז. דיון יותר מלא בשינוי זה יש בהלכות אישות, וכן ב<>בסידרה בשם 'שנויים בתלמוד ובכתבי רמב"ם'.
במקומות רבים 'הוגה' נוסח משנה תורה לפי דעת 'גדול', גם אם ברור שטעה. למשל בהלכות לולב ז,ז נאמר:
כמה נוטל מהן--לולב אחד, ואתרוג אחד, ושני בדי ערבה, ושלושה בדי הדס. ואם רצה להוסיף בהדס, כדי שיהיה אגודה גדולה, מוסיף, ונואי מצוה הוא. אבל שאר המינין, אין מוסיפין על מניינם ואין גורעין מהן; ואם הוסיף או גרע, [לא] פסל.
זה נוסח פרנקל, ובילקוט שנויי נוסחאות של פרנקל נאמר:
[לא] פסל. עיין כס"מ בשם ר"א בן רבי' שכן תיקן רבי' ועיין בר' מנוח, בארח"ח, בכ"ב, בעץ חיים, בגי"ת, בכ"צ. בכית"ל, בכית"ע, בכית"ב, בדפו"ר וקו"ש פסל, בגית"ד, בכי"ת, בר', בקמ', באוקס', בשאל', בונצ' ושל"ד פסול, בו"ו (פסול).
רק במקור אחד, בו"ו, כתוב (פסול), ככל יתר המקורות כתוב בברור שהמוסיף ערבות פסל. ולמרות זאת הפך צוות פרנקל את משמעות ההלכה בהוסיפו [לא], וזאת על סמך דברי הכסף משנה, שכתב:
ואני יוסף המחבר באו לידי תשובות הר"א בנו של רבנו (ברכת אברהם סי' לא) וכתבו בהן ששאלוהו האי דאסור לרבות בערבה שבלולב ואמר אם הוסיף על שתי ערבות הרי זה פסול ומ"ש מההדס שאם הוסיף כשר, והשיב: תקנו הספרים שלכם שכבר חזר בו ותיקן הספר שלו בידו כך ואם הוסיף או גרע לא פסל, ושמענו מפיו ראיה חזקה להאי סברא'.
אולם בעיון ראשון ברור שלא ר' אברהם בן הרמב"ם כתב זאת, שהרי נאמר בה 'ואם הוסיף או גרע לא פסל'. שהרי אם גרע משתי ערבות, פסל לכל הדעות. וכך, לפי דעת כס"מ המבוססת על תשובה מזוייפת זו, שינה צוות פרנקל את נוסח משנה תורה שבכל יתר המקורות, והוסיף [לא] שהפך את משמעות ההלכה וקיבע שיבוש בנוסח רמב"ם.
לכאורה פלא על הכסף משנה ועל אחרים שלא שמו לב שהתשובה בשם ר' אברהם מזוייפת אך למעשה אין פלא, כי כל הטיעון מגמתי. החולקים על רמב"ם, כשלא יכלו לבטל את דבריו בטעוני אמת, בקשו לשכנע שרמב"ם חזר לדעתם. דיון מפורט בשיבוש זה נמצא ב-<>.
קשה לתאר את הקף השנויים שנעשו בתלמוד, בכתבי הגאונים, בכתבי רמב"ם, במאירי ואחרים. חובה לעשות כל מאמץ לשחזר, עד כמה שאפשר, את הנוסח המקורי.
(1) דוגמה לשינוי מכוון של התלמוד, פירוש רש"י ונוסח משנה תורה. בהלכות חמץ ומצה ו,ב, נוסח הדפוסים הרגילים, לרבות נוסח פרנקל הוא:
בלע מצה--יצא; בלע מרור--לא יצא. בלע מצה ומרור כאחד--ידי מצה--יצא, ידי מרור--לא יצא, שהמרור כטפלה למצה.
ניסוח זה לא מתאים להגיון רמב"ם: אם הבולע מרור לחוד לא יצא, מיותר לאמר שאם בלעו עם מצה לא יצא ולתרץ זאת ב'שהמרור כטפלה למצה'? בדקתי את האמור בנדון בתלמוד בפסחים קטו ע"ב, שם נאמר: 'בלע מרור לא יצא', אולם ברש"י כתוב: 'בלע מרור (לא) יצא [אי] אפשר שלא טעם בו טעם מרור'. לפי הסוגריים העגולים סביב המילה 'לא' והסוגריים המרובעים סביב המילה 'אי', ברור שלפני רש"י היה נוסח: 'בלע מרור יצא'.
בתלמוד המנוקד לפי מסורת תימן, שהוציא יוסף ברבי אהרן עמר הלוי, העיר בשולי דף קטו/ב בפסחים:
בלע מרור יצא' כתב רשב"ם שבפי' ר"ח ורש"י כך היא הגי' בלע מרור יצא, ולפנינו הגי' כבר משובשת, וכך הגירסא בספרי הרמב"ם ישנים בלע מרור יצא.
ואכן בילקוט שנויי נוסחאות, במשנה תורה בהוצאת פרנקל, כתוב שבר' מנוח, בעץ חיים, בארח"ח, בכל בו, בכתה"י, בשאל' ובדפו"י, מלבד של"ד, הנוסח הוא: 'בלע מרור יצא'. רק בדפוס של"ד, וממנו והלאה השתבש הנוסח.
ברור שנוסח התלמוד המקורי שהיה לפני ר"ח, רש"י, רשב"ם ורמב"ם, היה 'בלע מרור יצא'. המשנים עשו עבודה 'טובה' כי לא ידועים עותקי תלמוד עם הנוסח המקורי.
צוות פרנקל כתב שבכל הנוסחאות שהיו לפניו, פרט לנוסח של"ד וממנו והלאה, נאמר 'בלע מרור יצא', ובכל זאת השאיר את הנוסח הלא נכון 'בלע מרור לא יצא'.
שיבוש זה נזקו קל יחסית, אך יש במשנה תורה הלכות שמשמעותן הפוכה בנוסחים השונים למשל בהלכות שבת יז,לה נאמר:
אכסדרה בבקעה--מותר לטלטל בכולה, ואף על פי שהיא שלוש מחיצות ותקרה:
שאנו רואין כאילו פי תקרה ירד וסתם רוח רביעית. 'והזורק מרה"ר לתוכה פטור',
בילקוט שנויי נוסחאות פרנקל נאמר:
בכת"י ב' ואוקס': 'חייב', בגליון ב': 'בשם ספרים אחרים פטור'.
מצאתי עשרות מקומות כאלה. חלקם טעות מעתיקים, אבל רבים מהם תוצאת שנוי מכוון, לנוחיות המשנים. אחד החמורים והנרחבים שבשיכתובים נועד להתיר בהנייה חביות יין שנתערבה בהם חבית יין נסך. שם שונה התלמוד, פירוש רמב"ם למשנה ומשנה תורה, אך בסדרה זו יוכח שמדובר בזיוף.<>
(2) למשל במשנה בבא קמא ג,ח, נאמר:
שני שוורים תמין שחבלו זה בזה, משלמין במותר חצי נזק; שניהם מועדין, משלמין במותר נזק שלם. אחד תם ואחד מועד--מועד בתם, משלם במותר נזק שלם ותם במועד משלם במותר חצי נזק...
וכתב רמב"ם אחר פירוש קצר:
...ואין צורך בזה משל, לפי שהוא פשוט.
אולם במשנה תורה, באותו ענין בהלכות נזקי ממון ט,יז-יח, כתב רמב"ם משל:
יז [יד] שני שוורים תמים שחבלו זה בזה, משלמין במותר חצי נזק. שניהן מועדין, או מועד ואדם שחבלו זה בזה--משלמין במותר נזק שלם. אחד תם ואחד מועד--מועד בתם, משלם במותר נזק שלם; ותם במועד, משלם במותר חצי נזק.
יח כיצד: שור תם שהפסיד בשור תם אחר שווה מאה, וחזר זה האחרון והפסיד בראשון שווה ארבעים--הרי בעל הראשון משלם לבעל האחרון שלושים. היו שניהן מועדין, בעל הראשון משלם שישים. הראשון מועד והאחרון תם, בעל הראשון משלם שמונים. הראשון תם והאחרון מועד, בעל הראשון משלם עשרה.
ונתן משל מפורט, כי משנה תורה נועד 'לקטן ולגדול'.
(3) כת"י פירוש המשנה הנחשב כת"י רמב"ם עצמו, כולל:
א. סדר זרעים בכ"י הונטינגטון 117, באוקספורד.
ב. סדרים מועד ונשים מאוסף ר' דוד ששון.
ג. סדרים נזיקין וקדשים בכ"י פוקוק 295 באוקספורד.
בהמשך יכונה כל האוסף הנ"ל, לכבוד הרב דוד ששון זצ"ל שטרח באיסופו וחקרו, כת"י ששון. רוב החוקרים מתיחסים לכת"י זה ככת"י רמב"ם עצמו, אך יוכח בהמשך, על סמך טעויות רבות בחשבון ובהגיון כללי והלכתי, שיש בכת"י זה שלא יתכן שהוא כת"י רמב"ם. טעות אחת כזו לגבי יחס זרוע האיל לשאר האיל הובאה למעלה. יש חשיבות רבה מאד להוכיח שכת"י ששון אינו כתב יד רמב"ם, כי מתוך האמונה שכת"י זה הוא כת"י רמב"ם, יוחסו לו דעות זרות שהסתמכו על קטעי פירוש משובשים, בנושאים רבים וחשובים ושובשו הלכות משנה תורה לפי פירושי המשניות המשובשים. מספר דוגמאות הובאו בגוף המאמר דוגמאות נוספות תוצגנה בהמשך.