גדולת רמב"ם

רבנו משה בן מימון (רמב"ם) זצ"ל, נולד בקורדובה בספרד ביד' ניסן דתתצ"ה (30.03.1135) ונפטר בגיל 70 שנה.

ידועה האימרה "ממשה (בן עמרם) עד משה (בן מימון) לא קם כמשה (בן מימון)", כי עלה רמב"ם על כל חכמי ישראל שאחר התלמוד, בכישוריו להבין את התורה ואת דעת חז"ל, עד שאפשר לקצר את האימרה הנ"ל "ממשה (בן עמרם) לא קם כמשה (בן מימון)" כי גם אחרי משה בן מימון לא קם כמוהו.

המאירי(1) החשיב מאד את רמב"ם, כינהו 'גדולי המחברים', הביא את דעתו בעקביות וכך כתב על ספר ההלכות הגדול של רמב"ם משנה תורה, בהקדמה לפירושו בית הבחירה בכרך ברכות:

...עד שיודע הכל הלכות הלכות בשלמות, חבור כולל ושלם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, לפניו לא היה כן מחבורי הגאונים והרבנים מסדר כל

הענינים בחכמת התלמוד, איש על דגלו בסדור מתוקן ושלם כמוהו, ואחריו לא יהיה כן,...'

על רמב"ם אמר הרב שלמה שטרנברג שהיה פרופסור למתימטיקה בהרוורד, שכדי לקבל מושג מגדולת רמב"ם במושגי ימינו, נתאר לנו רב שכתב מאמר הלכתי ובו כל השגי המדע הנוגעים לנושא שבו הוא דן ונוספו עליהם חידושי מדע של אותו רב עצמו. גם הרב דניאל הרשקוביץ, רב בתי הכנסת באחוזה רבתי ופרופסור למתימטיקה בטכניון, אמר שיש צורך בהבנה רבה ועיון מעמיק בכתבי רמב"ם, כדי שאפשר יהיה להעריך את גדולתו.

על מה מבוססות הערכות מפליגות אלה?

על השגיו המופלאים למרות רדיפות ונדודים והקדשת זמן רב יום יום לטיפול בחולי בני עמו ובסולטן ומשפחתו ועל דעת גדולי תורה ומדע, כנ"ל, ועל עיון מעמיק בכתביו.

בטרם נפרט כמה מכישוריו, נדגיש שני הבטים חשובים ביותר של אישיותו, שלא זכו לפירסום הראוי להם יושרו הבלתי מתפשר ואומץ לבו לעמוד כנגד דעת כל חכמי דורו ואף דורות קודמים בהגנה על האמת, ובמלחמתו נגד חילול ה', ביזוי התורה וכיבוי מאור הדת. נחזור לכך בהמשך.

גדולת רמב"ם במתימטיקה ואסטרונומיה נלמדת מחישוביו בהלכות קידוש החודש. הוא סלל דרכי חישוב חדשות, פשוטות אך מדוייקות די הצורך וצפה שיבקרוהו על כך לכן כתב בהלכות ה-ו בפרק יא בהלכות קידוש החודש:

שמא יתבונן חכם מחכמי האומות, או מחכמי ישראל שלמדו חכמת יוון, בדרכים אלו שאני מחשב בהן לראיית הירח- וייראה קירוב מעט במקצת הדרכים, ויעלה על דעתו שנתעלם ממנו דבר זה ולא ידענו שיש באותה הדרך קירוב. אל יעלה זה על דעתו- אלא כל דבר שלא דיקדקנו בו, מפני שידענו בעיקרי הגיאמטרייות (חוקי הגאומטריה) בראיות ברורות, שאין דבר זה מפסיד בידיעת הראייה, ואין חוששין לו; לפיכך לא דיקדקנו בו.

וכן כשייראה בדרך מן הדרכים חיסרון מעט מחשבון הראוי לאותה הדרך, בכוונה עשינו זה, לפי שיש כנגדו יתרון בדרך אחרת, עד שייצא הדבר לאמיתו בדרכים קרובים בלא חשבון ארוך- כדי שלא ייבהל האדם שאינו רגיל בדברים אלו, ברוב החשבונות שאין מועילין בראיית הירח.

רמב"ם לא הסתפק בדיוק החישובים, אלא הדגיש שביגיעה רבה עלה בידו להמציא את דרכי החישוב שאין בהם 'עומק גדול', כדי 'שלא יבהל האדם שאינו רגיל בדברים אלו, ברוב החשבונות שאין מועילין בראיית הירח' וכך כתב בפרק יז הלכה כג:

וכבר ראית מן המעשים האלו כמה חשבונות יש בו, וכמה תוספות, וכמה גירועין אחר שיגענו הרבה, עד שהמצינו דרכים קרובים שאין בחשבונם עומק גדול:

שהירח, עקלקלות גדולות יש במעגלותיו; ולפיכך אמרו חכמים, "שמש, ידע

מבואו" (תהילים קד,יט), ירח, לא ידע מבואו. ואמרו חכמים, פעמים בא

בארוכה, פעמים בא בקצרה- כמו שתראה מחשבונות אלו, שפעמים תוסיף ופעמים תגרע, עד שתצא קשת הראייה; ופעמים תהיה קשת הראייה ארוכה ופעמים קצרה, כמו שביארנו.

מאמציו הרבים והצלחתו לפשט את החישובים בלי לאבד את הדיוק הדרוש, מעידים לא רק על גדולתו במתימטיקה ואסטרונומיה, אלא גם על אישיותו שיגע הרבה להמציא דרכי חישוב נוחות למי שידיעותיו במתימטיקה מועטות.

בחישוביו בפירוש המשנה ובמשנה תורה, השתמש רמב"ם במתימטיקה שימושית ובתורת השגיאות במדידות, להסברת דברי התנאים במשנה. ידע מתימטי שימושי זה היה מוכר למתימטיקאים ואנשי המדע בזמנו, אך הוסיף הסברים במתימטיקה עיונית המוכיחים על ידע מתימטי מעבר למה שהיה ידוע בזמנו. ספר לי הרב פרופסור שלמה שטרנברג, הנ"ל, שאחד מתלמידיו כתב עבודת דוקטור על פירוש רמב"ם לספר מתימטיקה עתיק.

בפירושו הסביר רמב"ם שהמספר המבטא את יחס קוטר המעגל להקפו, הוא מספר שאי אפשר לבטאו בדיוק ולא מחוסר ידיעתנו. פרופסור שטרנברג הדגיש, שמימי היוונים ידעו המתימטיקאים ששורש 2 הוא מספר לא רציונלי, כלומר שאי אפשר לבטאו על בדיוק על ידי מנה של שני מספרים שלמים, אך בזמן הרמב"ם לא ידעו שגם את יחס הקף המעגל לקוטרו אי אפשר לבטא על ידי מנה של שני מספרים שלמים, כי עד אז טרם פותחו הכלים המתימטיים הדרושים להוכחת הדבר. העובדה שרמב"ם ידע זאת, מלמדת שהתקדם בידע המתימטי מעבר לבני דורו. גם בפירושו למשנה ה, בפרק א במסכת עירובין הסביר רמב"ם, בלשון המובנת גם למי שאינו מתימטיקאי, שיחס קוטר המעגל להיקפו הוא מספר שלא ניתן לבטאו בדיוק, וכך כתב:

צריך אתה לדעת שיחס קוטר העיגול להקפו בלתי ידוע, ואי אפשר לדבר עליו לעולם בדיוק, ואין זה חסרון ידיעה מצדנו כמו שחושבים הסכלים, אלא שדבר זה מצד טבעו בלתי נודע ואין במציאותו שיוודע.

עד כאן מתימטיקה טהורה, מכאן מתימטיקה שימושית:

אבל אפשר לשערו בקירוב וכבר עשו מומחי המהנדסים בזה חבורים, כלומר לידיעת יחס הקוטר להיקפו בקירוב ואופני ההוכחה עליו. והקירוב שמשתמשים בו אנשי המדע הוא יחס אחד לשלשה ושביעית, שכל עיגול שקוטרו אמה הרי יש בהקיפו שלש אמות ושביעית בקירוב. וכיון שזה לא יושג לגמרי, אלא בקירוב תפשו הם (חז"ל) בחשבון גדול (בקירוב) ואמרו כל שיש בהקיפו שלושה טפחים יש בו רוחב טפח, והסתפקו בזה בכל המדידות שהוצרכו להן בכל התורה.

יש מקומות נוספים בהם נראה שלרמב"ם היה ידע מתימטי מעבר לידע זמנו (2), ויש לזכור שמתימטיקה, כמו יתר המדעים בהם הגיע לשיאים, היתה רק אחד הכלים להבנת התורה והערכת גדולת בורא עולם, שבהם היו עיסוקיו העיקריים.

כישוריו המפליאים במתימטיקה היו מלווים בכישורים מפליאים בלוגיקה. כבר בגיל 17 כתב רמב"ם ספר לוגיקה בשם מילות ההגיון. גדולתו בלוגיקה באה לידי בטוי בכל כתביו. אולם אפשר לקבל מושג מכשרונו המדהים, כשמתבוננים בספר המצוות בו בארבעה עשר עקרונות לוגיים שבנה על סמך דברי חז"ל בכל מקורותיהם, איך לבחון מה לכלול בין מצוות התורה ומה לא. כי רמב"ם חלק נמרצות על מנין המצוות של קודמיו ובהקדמתו לספר המצוות כתב שידע שאם יסטה מהמנין המקובל על העם, לא תתקבל דעתו, כי דרכם של רוב בני האדם, גם החכמים שבהם, לדחות מידע חדש רק מפני שהוא נוגד את המידע הקודם שלהם, למרות שאת המידע הקודם לא בחנו אם נכון הוא ואף לא את המידע החדש לגופו. לכן ניסח ארבעה עשר עקרונות מבוססים על ידע מקיף של דברי חז"ל בנדון ועל הגיון מדהים, לפיהם אפשר לבחון כל מצווה אם היא מן התורה אם לא. לפי עקרונות אלה ניתן לזהות את שס"ה מצוות 'לא תעשה' ורמ"ח מצוות 'עשה' בדיוק נמרץ. יש טוענים שלפי עקרונות רמב"ם לא מתקבל מספר המצוות בדיוק, אולם רמב"ם ידע לספור ומטרת כתיבת ספר המצוות היתה למנוע שכחת מצווה כל שהיא. לכן יש ליחס סטייה מהמספר הנכון, להעתקה משובשת של דבריו. שיבושים רבים חלו בתלמוד, בכתבי הגאונים(3) ובכתבי רמב"ם, חלקם טעויות סופרים וחלקם שנויים מכוונים כדי להתאים את כתביו לדעת החולקים עליו(4) ו/או לערער את סמכותו ביחסם לו טעויות בהכרת המציאות, בהגיון כללי והלכתי.(5)

יש שואלים אם לא יתכן שרמב"ם טעה. שאלה זו אינה דורשת תשובה. ברור שכל אדם עלול לטעות, אך הסכוי לטעות תלוי בכישורי האיש ובאחריותו למה שהוא אומר, או כותב. וכך כתב רמב"ם באחת מאיגרותיו:

'וממה שראוי שתדעהו שהאדם אין ראוי לו לדבר ולדרוש באזני העם עד שיחזור מה שרצונו לדבר פעם ושתיים ושלש וארבע וישנה אותו היטב, ואח"כ ידבר, וכך אמרו ע"ה והביאו ראיה מלשון הכתוב אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה, ואח"כ ויאמר לאדם, זה נאמר על מה שצריך אדם לדבר בפיו. אבל מה שיחוק האדם בדיו ויכתבהו על הספר ראוי לו שיחזרהו אלף פעמים אלו יתכן זה'. (עמוד 15 של הקדמת ר' קאפח לפרושו למשנה ציטוט מאיגרת רמב"ם)

ולכן אם יש טעות ברורה בכתבי רמב"ם למשל טעות חשבון. אין ליחסה לרמב"ם, שבדק פעמים רבות את אשר כתב, אלא לסופר. במחלוקות בין רמב"ם לאחרים, בהבנת דברי חז"ל, או בנושאי הגיון, ניתן ברוב המכריע של המקרים להוכיח שטעו החולקים על רמב"ם ולא חשוב מספרם. במקרים ש'צדקו' החולקים ניתן להוכיח שחל שיבוש בנוסח שהיה לפני החולקים.

רמב"ם עצמו התיחס לטענה שטעה בסוף תשובה בנושא מלאכה שאינה צריכה לגופה (נמצאת בתשובותיו בנספח שבסוף ספר זמנים, בהוצאת רמב"ם לעם) וכך כתב:

וכן ראיתי באותה הערה: "מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, טעה בעל זה החיבור בפירושו" ולא באר במה טעותנו. ואני יודע שמחלת הכל אחת, חולי כללי הוא שכל מי שמוצא דבר מדברי על כללים או פרטים שונה מדברי אחד הגאונים או המפרשים חושב שאני טועה. ואמנם מודה אני שלא רחוק הדבר שאטעה ויעלם ממני עיון או נוסח ואין זה דבר גדול. ואני שמח שכך בודקים אחרי ומי שעושה כן ראוי לשכר ולתודה, כי או שהוא מכוון אל האמת בבקורתו ואפיק אני תועלת מתוך כך, או שהוא שוגה ויפיק הוא תועלת וזולתו.

ולעצם הבקורת בנושא מלאכה שאינה צריכה לגופה, זו דוגמה טוב למחלוקת על רמב"ם לשמה ולא לשם השגת האמת. רמב"ם הסביר היטב את פסיקתו וצדק, רמב"ם מחייב חטאת את העושה בשבת מלאכה שאינה צריכה לגופה. כמעט כל שאר הפוסקים פוטרים, למרות שהגיון פשוט מורה שרמב"ם צדק, כיצד?

הכל מודים שאדם שעשה בשבת מלאכה מותרת, אך כתוצאה מכך נעשתה, בהכרח, מלאכה שאסורה בשבת, חייב למרות שלא התכוון למלאכה האסורה, אלא רק למלאכה המותרת.

לכן קל וחומר שאדם שהתכוון ועשה למלאכה אסורה בשבת - חייב, למרות שאינו צריך לגופה, שהרי התכוון לעשות מלאכה אסורה.

טיעון פשוט זה מפורש בדברי רמב"ם במשנה תורה: 'הרי שכיבה את הנר, מפני שהוא צריך לשמן, כדי שלא יאבד, או כדי שלא יישרף, או כדי שלא ייבקע חרס של נר, חייב: מפני שהכיבוי מלאכה, והרי נתכוון לכבות' ואף על פי שאינו צריך לגוף הכיבוי.'

אם העושה מעשה שאינו אסור בשבת ונעשתה על ידי כך, בהכרח, מלאכה אסורה בשבת, חייב למרות שלא התכווין למלאכה האסורה, קל וחומר שהמתכוון למלאכה אסורה, גם אם אינו צריך לגופה, יהיה חייב!

הצגתי טיעונים אלה לרב פרופסור (מתימטיקה - טכניון) דניאל הרשקוביץ, ואמר לי שזו גם דעתו.

למרות שדברי רמב"ם ברורים מאד, חלקו עליו רשב"א, רמב"ן ורמ"ך, כי הרשו לעצמם ולאחרים להנות מהתורה וההנייה האסורה עיוורה את עיני שכלם כי הנאה אסורה היא כשוחד שמעוור עיני חכמים ומסלף דברי צדיקים. הפוסקים אחר רמב"ן, רשב"א ורמ"ך קבלו את דעתם, כי נוח להכלל במחנה הטוענים שרמב"ם טעה כדי לפגום בסמכותו(5) לאסור עליהם להנות מהתורה, לעסוק באסטרולוגיה שהיא עיקר עבודה זרה, בכשפים, בהגדת עתידות לפי מעוף הציפורים, ועוד שכולם הבלי עובדי הכוכבים שנהגו בהם כדי לשלוט בהמון(6).

במקומות נוספים רבים ברור שצדק רמב"ם בפסיקתו ובכל זאת חלקו עליו. למשל בספר הלכות גדולות של מנין המצוות שנתקבל על רוב הרבנים, יש טיעונים חסרי הגיון שנמשכו אחריהם רבים בלא להבחין בכך, על כך כתב רמב"ם בהקדמתו לספר המצוות:

...במה שמונין מן המצוות הנה נשתבשו בו רבים בענינים לא אוכל לספר גודל גנותם. כי כל מי שהשתדל למנותן או לחבר ספר בדבר מהכוונה הזאת נמשכו כולם אחר בעל הלכות גדולות ולא נטו מכוונתו במספרם כי אם נטיה קטנה, כאילו השכלים עמדו אצל מאמר האיש הזה. עד שבעל ספר המצוות המפורסם ראיתי שהרגיש על חלק קטן משבושי בעל הלכות גדולות...ומה שהרחיק הוא, רחוק, אבל הביא יותר רחוק ממנו ונמשך אחריו במה שהוא יותר מגונה..

רמב"ם הביא בשורש הראשון בספר המצוות דוגמא לחוסר הגיון משווע במנין המצוות, את מניית קריאת מגילה והדלקת נר חנוכה, כמצוות מהתורה, בעוד שהן מצוות שקבעו חכמים בבית שני. וכתב בהמשך דבריו:

ומה שיראה לי שהביאם אל זה, היותנו מברכין על אלה הדברים 'אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על מקרא מגילה* ולהדליק נר חנוכה'...ושאלת התלמוד: 'היכן צוונו?' ואמרו מ'לא תסור'. ואם מטעם זה מנו אותם הנה ראוי שימנו כל דבר שהוא מדרבנן, כי כל מה שאמרו חכמים לעשותו וכל מה שהזהירו ממנו כבר צוה משה רבינו ע"ה בסיני שצוונו לקיימו, והוא אומרו 'על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה' והזהירנו יתברך מעבור בדבר מכל מה שתקנו אותו או גזרו ואמר 'לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין או שמאל'. ואם ימנה כל מה שהוא מדרבנן בכלל תרי"ג מצוות מפני שהוא נכנס תחת אומרו 'לא תסור', מפני מה מנו בפרט אלו ולא מנו זולתם? וכמו שמנו נר חנוכה ומקרא מגילה היה להם למנות נטילת ידים ומצוות עירוב, כי הנה אנחנו מברכים אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על נטילת ידים ועל מצוות עירוב כמו שנברך על מקרא מגילה ונר חנוכה?! והכל מדרבנן... וכבר התברר שכל מה שתקנו הנביאים ע"ה, שעמדו אחר משה רבנו, הוא גם כן מדרבנן... וחיובן משום שנאמר 'ולא תסור מן הדבר'...

* צריך להיות 'לקרות מגילה' כמו 'להדליק נר חנוכה'<>

ולמרות שברור שרמב"ם צדק, תמך רמב"ן בדעת בעל הלכות גדולות, במקום להסיק שלא ראוי לסמוך על מנינו כלל, כי כושר חשיבתו היה ירוד מאד. העובדה שמיחסים משקל לדעת בעל הלכות גדולות, שאין להניח תפילין במועד, מעידה על קבלה, לא בקורתית של דברים 'כתובים' למרות שנקל לראות שהם חסרי בסיס. אך אם הבינו, המצטטים את בעל הלכות גדולות את לקויי החשיבה של מחברו, ולמרות זאת ציטטוהו כדי להגן על הדעה שבזהר האוסרת הנחת תפילין במועד, חסרים הם את מידת האמת שהיא חותמו שלך הקב"ה.

ואשר לגדולתו ברפואה, לפני מספר שנים הופיע מאמר מערכת בעתון הרפואי החשוב Triangle היוצא בשפות רבות, ובו נאמר שספרי רמב"ם ברפואה הם בעלי ערך בלתי משתנה, היתכן?

בחמשים השנים האחרונות התפתחה הרפואה יותר מאשר במשך כל ההיסטוריה האנושית.

לא פלא שספר רפואה מאבד את ערכו תוך שנה שנתיים, ויש ספרים שיוצאים בהוצאה חדשה כל שנה, וספרי תרופות שיוצאים בהוצאה חדשה כל 6 חודשים. וכיום האינטרנט מאפשר התעדכנות שוטפת, וההתקדמות מסחררת. ואם כך, איזה ערך יכול להיות לדברי רמב"ם ברפואה שנכתבו לפני כ800- שנה? הרי הרפואה היום שונה לבלי הכר מהרפואה בימיו, הן באמצעי אבחון והן בשיטות טיפול. ואם כך למה התכווין כותב המאמר שספרי רמב"ם ברפואה בעלי ערך בלתי משתנה? בודאי שלא לתרופות הנזכרות בספריו, יש טובות מהן כיום, אם כי חלק מהן מוכר גם כיום, אף לא התכווין לדרכי האבחון בזמן רמב"ם, שהרי יש בימינו דרכי אבחון מתוחכמות הרבה יותר המבוססות על ההשגים הטכנולוגים המדהימים של המאה עשרים. לגבי שני הבטים אלה, אין היום ערך מיוחד לספרי רמב"ם, שכבר בזמנו דיבר על התקדמות הידע המדעי עם הדורות.

סביר מאד שכותב המאמר התכווין לעקרונות שקבע הרמב"ם להנחות את הרופא בגישתו לאדם בריא ובגישתו לאדם חולה. האם מספיק שינוי באורח חיי החולה כדי להחלימו, ואם לא, מתי וכיצד לתת טיפול. הרמב"ם היה איש עקרנות בתורה, במוסר ובמדע.

כשם שעקרונותיו לזהוי מצוות התורה, מדהימים בעמקותם, כך גם עקרונותיו בגישה למטופל. הם היותר מתחשבים, הגיוניים והוגנים שידעה הרפואה מימיה, וחבל שאינם מיושמים היום כדרוש.

כן אפשר להבחין לפי עקרונות רמב"ם בטיפול מיותר, לעתים מזיק ואף מסוכן, למשל טיפול הורמונלי חליפי לנשים בגיל ההריון ניתן כבר שנים רבות בטענה שהוא תורם לבריאות האישה ואיכות חייה. אך לפי גישת רמב"ם ש'הטבע חכם ויש לתמוך בו ולא להתערב בהליכיו' היה צריך להמנע מטיפול הורמולי חליפי, כי זו התערבות רצינית בטבע, שסיכוניה לא נבדקו כראוי, בעוד שיש אמצעים לתמוך בטבע של נשים בגיל זה שאין בהם סיכון.

ואכן הוכח, במחקר גדול שנתמך ע"י המכון הלאומי לבריאות בארה"ב, שבמקום לתמוך בלב, כטענת החברות המיצרות את ההורמונים החליפים, העלה, מתן הורמונים אלה את שכיחות התקפי הלב ב29%-, את שכיחות שבץ מוחי ב41%- , ואת שכיחות ארועי קרישת דם ותסחיפים ב111%- לכן הופסק המחקר כי נזקיו עולים בהרבה על תועלתו. נודע לאחרונה שהטיפול הכפיל את הסיכון לשטיון (איבוד כושר החשיבה = (dementia.

אמנם הוריד הטיפול ההורמונלי חליפי את סכנת סרטן המעי הגס ב37%- ואת סכנת שבר פרק הירך כתוצאה מבריחת הסידן מהשלד, ב34%-. אולם כמובן שאין זה שקול כנגד נזקיו הנ"ל.

מענין מאד שהדגיש רמב"ם בהלכות דעות ד,יט [יד] את חשיבות הפעילות הגופנית:

ועוד כלל אחר אמרו בבריאת הגוף: כל זמן שאדם מתעמל ויגע הרבה ואינו שבע, ומעיו רפין- אין חולי בא עליו וכוחו מתחזק, ואפילו אכל מאכלות הרעים; [טו] וכל מי שהוא יושב לבטח ואינו מתעמל, או מי שמשהה נקביו או מי שמעיו קשין- אפילו אכל מאכלות טובים ושמר עצמו על פי הרפואה, כל ימיו יהיו מכאובים וכוחו תשש. ואכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המוות, והיא עיקר לכל החולאים.

היום ידוע שפעילות גופנית שומרת על שריר הלב, מונעת בריחת סידן מהשלד ושברים בעצמות ובעיקר מורידה סכנת סרטן השד עד %30% וסרטן המעי הגס עד 50%. פעילות גופנית היא הטיפול המונע לסרטן, לבריחת סידן ולהחלשות שריר הלב לנשים וגברים ועם תזונה נכונה בכמות ואיכות, והוא הטיפול הנכון, לא הורמונים!

על סמך עקרונות רמב"ם יכולתי לצפות תוצאות טיפולים עכשויים, לטובה ולרעה.

אפשר ללמוד את עקרונות רמב"ם ברפואה על ידי עיון בפרק ד מהלכות דעות במשנה תורה.

אין להסיק מהאמור שכל מה שנאמר, בשם רמב"ם, ברפואה נכון. המדע בכלל והרפואה בפרט התקדמו מאד מאז ימי רמב"ם. רמב"ם כתב על התקדמות הידע בהקדמתו לפירוש המשנה.

אכן יש במשנה תורה תאור שגוי של מערכת הרבייה של אישה שלא מצאתי דרך לישבו עם הידוע היום, וכנראה שתאור זה נכתב על ידי 'מגיהים' לפי הידוע בזמנם כי Herophilus חי לערך 300 שנה לפני הספירה ניתח גופות ותאר בדייקנות מרשימה את ממצאיו. הוא ייחס את החשיבה למוח, הבחין בין עצבים מוטורים לעצבי תחושה ועוד, לכן לא יתכן שבתאור מערכת הרבייה של האישה, כתב שהחצוצרות מתחברות לשלפוחית השתן שהרי החצוצרות הן מבנים אנטומים גדולים הרבה יותר מעצבים שתאר Herophilus בדייקנות. ספריו אבדו, אבל צוטטו, בהרחבה, על ידי רופאים שבאו אחריו, בעיקר Soranus וגם Galen, שרמב"ם הכיר את כתביו שתורגמו לערבית, אך סביר שגם הם הוגהו בתקופה שאחרי הרופילוס, כאשר נאסר ניתוח מתים והמידע האנטומי הנכון השתבש. כן יש בכתבי רמב"ם מידע לא נכון על רביית חרקים ובעלי חיים אולי לפי המידע בזמנו, ואולי שוכתבו דבריו על ידי 'מגיהים' מאוחרים לפי המידע המאוחר שהיה פחות אמין מהמוקדם, כי נאסר לנתח מתים ולכן סביר שתאור אברי הרביה של האישה בכתבי רמב"ם שלפנינו, שאי אפשר להבינו, אינו מה שכתב רמב"ם, שדבריו תמיד ברורים.

ואשר להגינותו, רמב"ם היה אחד הבודדים בכל הדורות בגולה, שבטא את אסור חז"ל לעשות את התורה קרדום לחפור בו, בצורה הנחרצת ביותר. בפירושו למשנה ה בפרק ד במסכת אבות, בה נאמר:

'... רבי צדוק אומר, אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם. וכך היה הלל אומר, ודאשתמש בתגא, חלף. הא למדת, כל הנהנה מדברי תורה, נוטל חייו מן העולם.

ופירש רמב"ם (לפי תרגום ר' קאפח):

'כבר חשבתי שלא לדבר בצוואה זו מפני שהיא ברורה, וגם מפני שאני יודע שדברי בה לא ימצאו חן בעיני רוב גדולי התורה ואולי אף כולם. אבל אומר ולא אשים לב למי שקדם ולא לנמצאים. דע שזה שאמר, אל תעשה את התורה קרדום לחפור בה, כלומר אל תחשבה כלי לפרנסה, ופירש ואמר שכל הנהנה בעולם הזה בכבוד התורה הרי זה הכרית נפשו מחיי העולם הבא.

'רוב גדולי התורה ואולי אף כולם' נהנו מהתורה, וכיום גם רוב רבני התימנים, שבתימן התפרנסו כולם מיגיע כפיהם בכבוד, למדו בארץ, להנות מהתורה באיסור.

הנאה אסורה זו פעלה כשוחד, שעליו נאמר בתורה:

השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים (שמות כג,ח):

ופירשו חז"ל:

אפילו חכם גדול ולוקח שוחד, אינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב (עיוורן החשיבה). ויסלף דברי צדיקים (שם): אפילו צדיק גמור ולוקח שוחד אינו נפטר מן העולם בלא טירוף דעת. כתובות דף קה:

ווהוסיף המהר"ל הסבר:

'יעור עיני חכמים' - שלא תעלה על דעתו הסברה הנכונה.

'ויסלף דברי צדיקים' - שאפילו יעוררהו על הדברים הצודקים, יסלפם.

לכן איבדו פוסקים, שנהנו מהתורה באיסור, את יושר המחשבה ואף שרמב"ם עוררם על הדברים הצודקים - סילפום.

על עוורון (החשיבה) שגורם שוחד קבלת הנאה מהתורה, כתב רמב"ם בהמשך פירושו למשנה הנ"ל במסכת אבות:

והתעוורו בני אדם בלשון הזה הברור והשליכוהו אחרי גיום, ונתלו בפשטים שאינם מבינים אותם, ואני אבארם, וקבעו לעצמם זכויות על היחידים ועל הקהילות, ועשו את השררות התורתיות חוקי מוכסים, והשגו את בני אדם,

בהטעייה מוחלטת, שזו חובה ושצריך לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים

המתעסקים בתורה ותורתם אומנותם. וכל זה טעות שאין לה יסוד בתורה ולא רגלים להשען עליהם כלל. כי כאשר נתבונן בהתנהגות החכמים ז"ל, לא נמצא להם שגבו מבני אדם ולא קבצו נדבות לישיבות המרוממות המכובדות ולא לראשי

גלויות ולא לדיינין ולא למרביצי תורה ולא לאחד מן הממונין ולא לשאר אדם.

בהתאם לדברי חז"ל במסכת אבות ובמקומות אחרים, פסק רמב"ם בהלכות תלמוד תורה ג,ט-יא:

ט כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא: לפי שאסור ליהנות בדברי תורה, בעולם הזה.

י אמרו חכמים, כל הנהנה מדברי תורה, נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו

ואמרו, לא תעשם עטרה להתגדל בהן, ולא קורדום לחפור בהם. ועוד ציוו

ואמרו, אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטילה; וסוף אדם זה, שיהא מלסטם את הברייות.

ולא הסתפקו בהוראה לסור מקבלת הנאה מדברי תורה, אלא שבחו חכמים את המתפרנס ממעשה ידיו, ובהתאם פסק רמב"ם בהלכות תלמוד תורה ג, יא:

מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא; ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה, ולעולם הבא: שנאמר "יגיע כפיך, כי תאכל; אשריך, וטוב לך" (תהילים קכח,ב), אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא, שכולו טוב.

וכיוון שזו דעת חז"ל, ברור שרק זו הדרך הנכונה והמחייבת, וכל אלה שהלכו בה הוכיחו שיכול כל אדם ללמוד תורה, ולהגיע לגדולה אמתית בלא להתפרנס מהצדקה.

האיסור לעשות את התורה קרדום לחפור היא אחת הסיבות העיקריות להתנגדות החריפה למשנה תורה, כי בו קבע רמב"ם שהרבנים הנהנים מהתורה, מחללים את ה', מבזים את התורה ומכבים מאור הדת וסופם ללסטם את הבריות. רבני תימן נהגו כדעת חז"ל ולא עשו את התורה קרדום לחפור בו, אלא התפרנסו בכבוד מיגיע כפיהם, אך רוב הרבנים מצאו 'תירוצים' רבים להתיר להם להנות מהתורה. גם הכסף משנה משיג על פסיקה זו של רמב"ם כאילו היא דעת רמב"ם בלבד, בסידרת 'תירוצים' שהאחרון שבהם מעיד על קודמיו, ובו נאמר:

כל מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג. וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבנו ואחריו נוהגים ליטול שכרם מן הציבור וגם כי נודה שהלכה כרבינו

בפירוש המשנה אפשר שהסכימו כן חכמי הדורות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח"ו, ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר.

כעין הכלל על 'הלכה רופפת' נזכר שלוש פעמים בתלמוד הירושלמי. במסכת פיאה דף לד,א וזו לשונו:

דאמר רבי אבון בשם רבי יהושע בן לוי (ריב"ל) לא סוף דבר הלכה זו אלא כל הלכה שהיא רופפת בבית דין ואין את יודע מה טיבה צא וראה מה הציבור נוהג, ונהוג.

בוודאי ידע רמב"ם את דעת ריב"ל, אך לא הזכירה במשנה תורה.

אולם גם אם הכלל הנזכר בירושלמי מקובל להלכה, נשים לב, שכס"מ לא ציטט נכון את ריב"ל וההבדל משמעותי מאד. לא נאמר בכלל 'הלכה רופפת בידך', אלא 'בבית דין', שנית ואף חמור יותר, לפי ניסוח כסף משנה מדובר בהלכה רופפת בעוד איסור הנאה מהתורה אינו הלכה רופפת! הוא נזכר בדברי הנביאים (במדבר טז,טו, שמואל א,יב-יג, מיכה ג) ופורש בדברי התנאים והאמוראים בצורה נחרצת, והם נהגו לפיו, כפי שמתאר רמב"ם בפירוש המשנה באבות. וכנראה הרגיש כסף משנה עד כמה רופף ולא אמין הטיעון, לכן הוסיף עוד 'טעם' עוד יותר רופף: 'אפשר שהסכימו חכמי הדורות וכו'. אך אין כל חכמי הדורות יחד יכולים להסכים נגד דין מפורש של חז"ל. גם לחשש שתשתכח התורה אין בסיס, שהרי חז"ל לא התפרנסו מצדקה, חלקם היו עניים, אך לא השתכחה תורתם, אלא פוארה על ידם ועל ידי כל מי שהלך בדרכם עד ימינו, כי נהגו ביושר לב ודחו כל פתוי להנות מתורה.

המהר"ל, כמו רמב"ם, הכיר בנזק החמור שנגרם על ידי התלות החומרית של הרבנים הנהנים באיסור מהתורה, והדגיש זאת בספרו דרך החיים:

שהדבר שהוא כבוד התורה והוא כבוד המקום והוא גורם לאהוב השי"ת, כאשר אין תלמיד חכם צריך לבני אדם... ודבר זה (שתלמיד חכם צריך לבני אדם) גורם בעוונותינו בטול כבוד התורה, שאם לא היו הלומדים מתפרנסים מהם היתה התורה מתעלה מעלה מעלה, גם היו מוכיחים את הצבור כי אשמת הצבור בראשם ולא היו נושאים פנים, אך עתה כיון שצריכים להם כל רב קנה אדון לעצמו. ולכך אמר שמעיה אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות'. ע"כ מהמהר"ל. (הסוגרים שלי. א.ל.)

כבוד לתורה וכבוד למקום כאשר אין תלמיד חכם צריך לבריות, ומובן שבזיון לתורה וחילול כבוד ה', כאשר תלמיד חכם נזקק לבריות ונאלץ לשאת להם פנים. המציאות הוכיחה את דעת חז"ל ורמב"ם שמי שעשו את התורה קרדום לחפור בו, גרמו וגורמים לעינינו גם היום חלול ה', בזיון התורה וכבוי מאור הדת. ולהפך מי שלא עשו את התורה קרדום לחפור בו הם שהגדילו תורה והאדירוה והם שקידשו ומקדשים שם שמיים ברבים.

החולקים על רמב"ם לא הסתפקו בטיעונים מופרכים כנ"ל, אלא טענו גם טענות שקר, והעזו להיתלות ברמב"ם עצמו, כדי להוכיח שה'מתמסר' ללימוד תורה זכאי להתפרנס מהצדקה. בהלכות שמטה ויובל פרק יג הלכות י [יב] - יב [יג], נאמר:

י [יב] ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו- מפני שהובדל לעבוד את ה' ולשרתו, ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר "יורו משפטיך ליעקוב, ותורתך לישראל" (דברים לג,י).

יא ולפיכך הובדלו מדרכי העולם- לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכוח גופן; אלא הם חיל ה', שנאמר "ברך ה' חילו" (דברים לג,יא), והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר "אני חלקך ונחלתך" (במדבר יח,כ).

יב [יג] ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעת את ה', והלך ישר כמו שעשהו הא-לוהים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם- הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים; ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזיכה לכוהנים ללויים.

הרי דויד אומר "ה', מנת חלקי וכוסי- אתה, תומיך גורלי" (תהילים טז,ה).

על סמך הלכה יב [יג] טענו וטוענים רבנים חשובים שהם זכאים לתמיכת הציבור כמו הלויים. בהרצאה של רב ידוע ניתן לקהל צילום הלכות אלה, כהוכחה שכל מי שמתמסר ללימוד תורה רשאי להנות מהצבור כמו הלויים. הצילום היה ממשנה תורה עם פירוש רדב"ז, אך הרב חתך מתוך צילום הדף את החלק שעליו היה פירוש רדב"ז, כי רדב"ז צפה שימצאו 'מתחכמים', שירצו לראות באמור בהלכה זו היתר רמב"ם למתמסר ללימוד תורה להנות מהציבור, בניגוד ברור לאמת ולדעת רמב"ם בנדון, לכן הדגיש רדב"ז בפירושו להלכה זו:

הוא מיושר דעתו וסברתו ז"ל שכתב 'יזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו', שהקב"ה יזכה לו להרויח בעולם דבר המספיק לו, ולא שישליך את עצמו על

הצבור, ועיין במה שכתב בפרוש משנתו 'ולא קרדום לחפור בו'.

ואף הפסוק שמביא רמב"ם לראיה מוכיח את כוונתו:

הרי דויד אומר "ה', מנת חלקי וכוסי- אתה תומיך גורלי" (תהילים טז,ה).

ה' תומך גורלו ולא בני האדם!

אותו רב ידוע שחתך את פרוש רדב"ז שלא היה נוח לו, פעל כפי שכתב רמב"ם בפרושו למשנה הנ"ל באבות:

...והשגו את בני אדם, בהטעייה מוחלטת, שזו חובה ושצריך לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים המתעסקים בתורה ותורתם אומנותם. וכל זה טעות שאין לה יסוד בתורה ולא רגלים להשען עליהם כלל.

ולא הסתפקו בהטעייה כזו. כדי להפריך את איסור רמב"ם להנות מהתורה, העלו טענה מרושעת שכביכול רמב"ם עצמו התפרנס מהצדקה בניגוד למה שפסק, שהרי אחיו פרנסו.

אך רמב"ם נהג רק לפי ההלכה. קודם כל מותר לאח לפרנס את אחיו ואין חשש שיאמרו שהתורה מלאכה, אלא שאחיו לא פרנס אותו. באיגרתו אל ר' יפת הדיין הוא מספר על מות אחיו:

והרעה הגדולה שבאה עלי באחרונה, שהיא רעה מכל רעה שעברה עלי מיום היותי עד היום הזה, והיא פטירת הצדיק זצ"ל, שטבע בים הודו, ובידו ממון רב לי ולו ולאחרים...והוא היה הבן על ברכי גדל, והוא היה האח, והוא התלמיד, והוא שהיה נושא ונותן בשוק ומרויח ואני יושב לבטח...(איגרות רמב"ם בהוצאת רב שילת, כרך א' עמ' שיא, ההדגשה שלי, א. לוי)

כתב רמב"ם שהיה בידי אחיו ממון רב שלו, שבו היה אחיו נושא ונותן בשבילו. זה נקרא 'מטיל מלאי לכיס של תלמיד חכמים'. העושה זאת מקיים מצווה חשובה ותלמיד חכמים רשאי לקבל סוג זה של טובת הנאה, וכך נאמר בתלמוד הבבלי פסחים דף נג,א:

דאמר ר' יוחנן כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנא' (קוהלת ז) כי בצל החכמה בצל הכסף:

ועל כך כתב רמב"ם בפירושו למשנה ה, הנ"ל, בפרק ד בפרקי אבות:

ואמנם הדבר אשר התירתו התורה לתלמידי חכמים הוא שיתנו ממון לאדם יעשה להן סחורה בו בבחירתו, אם ירצה ועושה זה יש לו שכר על כך, וזה הוא 'מטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים', ושתמכר סחורתם תחילה למה שיימכר, ותיתפש להן ראשית השוק דווקא. אלו חוקים שקבע ה' להם כמו שקבע המתנות לכהן והמעשרות ללוי, לפי מה שבא בקבלה. כי שתי הפעולות האלה יש שיעשו אותן הסוחרים קצתם עם קצתם על דרך הכבוד, ואפילו לא היתה שם חוכמה, ולכל הפחות יהיה תלמיד חכמים כמו עם הארץ מכובד.

רמב"ם כתב בפירוש המשנה ש'מטיל מלאי לכיס חבירו' מקובל בין סוחרים דרך כבוד 'ולכל הפחות יהיה תלמיד חכמים כמו עם ארץ מכובד'. מותרת לתלמידי חכמים הנאה זו, ו'המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים, זוכה ויושב בישיבה של מעלה'. לכן ההנאה שקבל רמב"ם מאחיו היתה מותרת לדעת חז"ל. אך יותר מזה, מקובל שאח תומך באחיו בין אם הוא תלמיד חכמים או לא. לכן תלמיד חכמים מותר לקבל הנאה מאחיו ואין הנאה זו אסורה מהתורה, שהרי לא יאמרו על תמיכת אח באחיו תלמיד חכמים 'שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן ותזדלזל בעיניהם, ויהיה העושה כן 'דבר ה' בזה'. קל וחומר כשמדובר 'במטיל מלאי לכיס תלמיד חכמים'. אכן אומלל מאד מי שהעליל על רמב"ם שהתפרנס מהצדקה.

טבעי לשאול: אם אסור לקבל הנאה מהתורה ממה יתפרנס מורה, רב או דיין שמקדיש רוב זמנו להוראה או דיינות? על השיבו חז"ל בדרך חייהם וגם רבנים חשובים במשך הדורות, אך אין כאן המקום להאריך.

רמב"ם הרופא טיפל במסירות נפש בחולי עמו ונפטר תוך כדי טיפול בחולים, אף כתב לבני עמו שבצרה, איגרות מנחות ומצילות גוף ונפש. איגרת השמד לבטל דברי רב אויל שכתב שיהודי שנאנס להדות בנבואת מומחד לא ראוי לקיים מצוות יותר. דברים אלו דיכאו את נפש אנוסי האיסלם וריפו את ידיהם להמשיך קיים מצוות, אך איגרת רמב"ם הצילה רבים מיאוש. וכן איגרת תימן נשלחה להציל את יהודי תימן מלכת אחר נביא שקר שהיה ממיט עליהם שואה. אילו נתגלו איגרות אלה למוסלמים שבמדינתם חי רמב"ם, היה מתחייב בנפשו.

ואם כך מדוע אין פוסקים כרמב"ם? נשאל אחרת מי קבע שאין פוסקים כרמב"ם?

כי פסקי חז"ל, שהובאו בנאמנות במשנה תורה, פגעו במעמד ובפרנסת הרבנים. נאסר עליהם להנות מהתורה, כלומר לקבל שכר על ששם כרבנים, נאסרה אסטרולוגיה כעיקר עבודה זרה, נאסרו כישוף, הגדת עתידות לפי מעוף הציפורים ודומיהם. ראה (7) ו-(8).

לנוחיות החולקים על רמב"ם, קבעו כלל 'הלכה כבתראי', לא לפי דעת חז"ל, אלא לפי דעת חכמי הדור בו חי מי שאמרו, לפיו עדיפה דעת פוסק מאוחר יותר, על דעת פוסק הקודם לו. אך ההגיון וההגינות מתקוממים נגד עקרון זה שברור שנועד לשרת את ממציאיו.

על מקור הכלל ועיתוי קבלתו על ידי חלק מהפוסקים, כתב פרופסור תא שמע בספרו הלכה, מנהג ומציאות באשכנז 1100 - 1350, בעמ' 58:

תפיסה מופלגת זו של הכלל 'הלכתא כבתראי' רחוקה מלמצות את דעת הכל, ואף לא את דעת הרוב, ובוודאי שאינה יצוגית למשפט העברי. מקורה בדברי הפוסקים האחרונים בלבד - ולא כולם! - הגם שהיא רווחת כיום...(ההדגשות שלי א.לוי)

הראשון שביטא את הכלל בתפיסה מופלגת זו, עד כמה שאני רואה, הוא יהודה בן הרא"ש, בתשובתו (זכרון יהודה, סי' כג), שבה ביקש להכריע הלכה כאביו, הרא"ש, נגד בעל התרומות, בטענה שיש לרא"ש מעמד של בתראי כלפיו. ע"כ דברי פרופסור תא שמע.

הכלל הלכה כבתראי נלמד מהכמרים הקתולים שהסתמכו על פילוסוף נוצרי במאה השתים עשרה, ברנארד משארטר, לפיו, הראשונים אמנם היו ענקי רוח שראו למרחוק, אך בני דורו, אף שננסים הם וראייתם רק מקרוב, כיוון שהיתה לפניהם מורשת אותם ענקים, הם בבחינת 'רכובים על כתפי הענקים' ולכן רואים הם יותר רחוק מהם. (ראה על כך בספר הנ"ל בפרק 'הלכתא כבתראי',עמ' 70-71).

דימוי זה תקף במדעים ולא בפסיקת הלכה. במדעים מספק המחקר מידע חדש על הבריאה ברציפות. וכשהתאוריות הקיימות אינן מספיקות להסביר גם את המידע החדש, מחפשים תאוריו, מקיפות יותר, שבהן יכלל גם המידע החדש. למשל המכניקה שפיתח ניוטון, איפשרה לחשב, בדיוק מרשים, את תנועות כוכבי הלכת, אך לא דייקה בחישוב תנועות חלקיקי האטום. תורת היחסיות של איינשטיין, שפותחה אחרי המכניקה של ניוטון, על סמך ממצאים הנתגלו אחרי זמנו של ניוטון, איפשרה לחשב בדיוק גם את תנועת כוכבי הלכת וגם את תנועת חלקיקי האטום. לכן כשיש ניגוד בין ממצא שחושב על ידי תורת ניוטון לבין זה שחושב לפי תורת היחסיות, טבעי ומובן שנקבל את מסקנת תורת היחסיות שנבנתה על מידע שלא היה בזמן ניוטן, ויש להניח שלו חי ניוטון היום, היה גם הוא מקבל את תורת היחסיות.

אבל בלימוד התורה ולצורך פסיקת הלכה, המצב שונה לגמרי. הסקת מסקנות הלכתיות מתבססת על נתוני תורה שבכתב ותורה שבע"פ שנמסרו למשה בסיני ועל שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם שהם ידועים ובלתי משתנים. הנתונים שהיו לפני קמאי הם הם הנתונים שיש לבתראי, לכן הסקת מסקנות מנתונים זהים לא תלויה בדור שבו חי הפוסק, בין ראשון בין אחרון, אל בכישורי הפוסק ויושרו לכן יש לקבל את דעת הפוסק שהוכיח שדעתו הולמת את דעת חז"ל. ולכן נכונה ומובנת קביעת רמב"ם:

...אם למד אחד מן הגאונים שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בתלמוד- אין שומעין לראשון, אלא למי שהדעת נוטה לדבריו, בין ראשון, בין אחרון. (הקדמה למשנה תורה)

ויש מקום לשאול: מי אנחנו הקטנים שנחליט שהדעת נוטה לדברי הראשון או האחרון?

יש להשתמש בהגיון הישר ובמידות שהתורה נדרשת בהם ולקחת בחשבון את גדולת פוסק ראשון לעומת אחרון. ואיך נעריך זאת? התשובה נמצאת בדברי רמב"ם.

אמנם הפרושים הנמצאים לכל הגאונים יש יתרון לזה על זה לפי יתרון שכליהם, והאיש הנבון המעין בתלמוד יכול לדעת מעלת כל גאון וגאון מדבריו בפירושו.

(הקדמת פירוש המשנה של רמב"ם בהוצאת שילת סא).

למרות שהכלל 'הלכה כבתראי' אינו הגיוני ואינו הוגן, התקבל על ידי רבני אשכנז בשנים 1100 - 1350, כי נתן להם חופש, בכל דור, לשנות הלכות לנוחיותם.

ומדוע טעו מתנגדי רמב"ם בכל כך הרבה הלכות אחרות ובהבנת עקרונות היהדות?

נזכיר שוב את האמור למעלה שקבלת הנאה אסורה פועלת כשוחד, שעליו נאמר בתורה:

השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים (שמות כג,ח):

לכן איבדו פוסקים, שנהנו מהתורה באיסור, את יושר המחשבה ואף שרמב"ם עוררם על הדברים הצודקים - סילפום, כנזבר למעלה.

למשל בספר המדע שבמשנה תורה וספר מורה נבוכים של רמב"ם, הדגיש רמב"ם שייחוס גשמות לבורא זו מינות שחמורה אפילו מעבודה זרה עצמה, וכך כתב בהלכות תשובה:

חמשה הנקראים מינים...והאומר שיש שם רבון אחד אבל הוא גוף בעל תמונה

על דברים נכוחים אלה תקף ראב"ד, הנחשב אחד מגדולי הפוסקים, את רמב"ם וכתב:

למה קרא לזה מין, וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה, לפי שראו במקראות, ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות.

ראב"ד לימד זכות על 'גדולים ממנו' שהגיעו לאמונה פסולה זו. היו אלה 'גדולים' רק לדעת ראב"ד. על תופעה מוזרה זו כתב מפרש משנה תורה שבהוצאת מוסד הרב קוק:

דעה זו של רבנו, שאין לבורא תמונה ולא דמות הגוף עוררה התנגדות רבה בעולם הרבנים, ויש שרצו לגנוז את "ספר המדע" בגלל זה.

לא יאומן שדעה נכונה זו של רמב"ם היתה סבה להתנגדות לספר המדע ולמורה נבוכים השוחד שבהנאה מדברי תורה, עיוור את עיני הרבנים שהתירו לעצמם להנות מהתורה, ולמרות שרמב"ם עוררם לדברים הצודקים, סילפום. התנגדות הרבנים לרמב"ם הביאתם למסור את ספר המדע וספר מורה נבוכים לכמרים לשריפה. אחר שריפת ספריח רמב"ם שרפו הכמרים גם את התלמוד. אך לא רק את הספרים מסרו לכמרים אלא גם את אחיהם יהודים תמימים שהלכו לפי משנה תורה(5).

אין הדברים המעטים האלה יכולים למצות את גדולת רמב"ם ועד כמה עלה על כל רבני זמנו ועל הבאים אחריהם עד ימינו. הוכחות נוספות לגדולת רמב"ם ושצדק, למעשה, בכל נושא בו חלקו עליו וכי טעו החולקים, אפשר למצא במאמר בשם 'גדולת רמב"ם'.

וכיוון שהוכח שעלה רמב"ם, לאין שיעור, על החולקים עליו, ביושר מחשבתו, בעומק הבנתו ובהיקף ידיעותיו. לכן נלמד 'במה ראוי להאמין' לפי הבנת רמב"ם את דעת חז"ל ולא לפי דעת החולקים עליו, יהי מספרם גדול ככל שיהיה.

נאמר רק חלק מכישורי רמב"ם ואישיותו המופלאה, רק לימוד מתמיד של תורתו מאפשר לקבל מעט מעט, את הוד גדולתו.

(1) מנחם המאירי (1249-1316) היה חכם מאד ובקי בכתבי רמב"ם.

ואכן לאור דברי המאירי אפשר לקצר את האימרה הנ"ל כך: "ממשה (בן עמרם) לא קם כמשה (בן מימון)" גם אחרי רמב"ם לא קם כמוהו.

(2) למשל בכלאיים ג,א נאמר:

ערוגה שהיא שישה על שישה טפחים, זורעין בתוכה חמישה זירעונים- ארבעה בארבע רוחות הערוגה, ואחד באמצע...

ופירש רמב"ם:

ערוגה ששה על ששה אפשר לזרוע בה חמשה מיני זרעונים ולא יהיו כלאיים וזו צורתה. ונמצא תשבורת הזרוע בערוגה זו עשרים וארבעה טפחים כמו שמתברר מהצורה.(ראה שירטוט).

בצורת חלוקת הערוגה שמראה רמב"ם, השטח הזרוע הוא השטח המירבי האפשרי לאותה צורה. האם ידע רמב"ם שיטות חישוב ערך מירבי? או שמא הגיע לכך על ידי נסוי, ואולי מקריות? לא ציין רמב"ם שהשטח הנזרע מירבי ולא הסביר מדוע בחר יחס 1 ל4- בין רוחב המלבנים שבהקף לאורכם, הנותן שטח זרוע מירבי, אולם בהמשך הפירוש כתב שמידת ניצול השטח חשובה לתנא:

וכן מה שהצריכו (את התנא) שלא יאמר בערוגה ששה על ששה זורעין בתוכה תשעה זרעונים, וזה פשוט כצורה זו שכל הזרוע בה יהיה תשעה טפחים בלבד, ולפי הצורה הקודמת יהיה תשבורת הזרוע בה עשרים וארבעה טפחים כמו

שביארנו לעיל. ולפיכך אמר חמשה ולא אמר תשעה'.

ולכן סביר שחישב את היחס בין רוחב הרצועות לבין צלע הערוגה שנתן שטח מירבי לחמשה זרעונים, אך לא הוסברה דרך החישוב.

רמב"ם ידע להוציא שורש שלישי כפי שנראה מהלכות ביכורים ו,יג [טו]-יד:

כמה רוב שיעור העיסה שחייבת בחלה: מלוא העומר קמח- בין מאחד מחמשת המינים, בין מחמשתן- כולם מצטרפין לשיעור. וכמה הוא שיעור העומר: שני קבין פחות חומש; והקב ארבעת לוגין, והלוג ארבע רביעייות. והרביעית אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע; וכל האצבעות, הם רוחב גודל של יד.

נמצאת למד שהמידה שיש בה עשר אצבעות על עשר אצבעות ברום שלוש אצבעות ותשיע אצבע בקירוב, הוא העומר; וכן מידה שיש בה שבע אצבעות פחות שני תשיעי אצבע על שבע אצבעות פחות שני תשיעי אצבע ברום שבע אצבעות פחות שני תשיעי אצבע, היא מידת העומר. ושתי המידות כאחד הם עולים.

אפשר לטעון שרמב"ם מצא את השורש השלישי באופן נסיוני כפי שמצא רש"י שורש שני של 5000 בפרושו למשנה ב בפרק ה מעירובין. אך יש להניח שמי שידע שיחס הקף המעגל לקוטרו הוא מספר לא רציונלי, ידע להוציא שורש שלישי.

(3) על שנויים אלה כתב פר' תא-שמע במבוא לספרו 'מנהג אשכנז הקדמון':

בטוי חד משמעי למעמדו הפסיקתי המורכב של התלמוד, ולהכפפתו אל מסורות המנהג החי, הוא יחסם 'הפתוח' של קדמוני אשכנז אל גירסאות התלמוד והתאמתן המתמדת אל מה שידוע להם, בידיים ובזרוע. מורשת 'פתוחה' זו היא שאפשרה במאות הי'-יב', את פעולתם הדרמטית של בעלי התוספות, שניצלו חופש מסורתי זה כלפי נוסח התלמוד כדי לשוות לסוגיותיו פנים חדשות לגמרי, בדרכים עיוניות ומשפטיות מורכבות;...(מבוא עמ' 14-13)

במסגרת תפיסת-עולם מיוחדת וקמאית זו הכופפת את הספרים לחיים (ולא להיפך!), נתאפשרה גם התופעה האשכנזית הקבועה של הגהת ספרי המשנה והתלמוד, באופן מסיבי וביד חזקה על פי הסברה ושיקול הדעת בלבד, ולא רק מתוך ספרים עתיקים, תופעה זו הוכרה כבר על ידי החכמים הראשונים

שחיפשו, בכל מקום, אחר 'נוסחאות ספרדיות' שהוחזקו בטהרתן...לא רק מלים וקטעי משפטים הוחלפו בספרים, אלא הרכבות של ממש, ממקורות חיצוניים, מקבילים וזרים...גם בתחום ספרות הגאונים. (בהקדמה הנ"ל עמ' 83-84).

...הצעת חילופי נוסח בחופשיות רבה עד כדי כתיבה מחדש של התלמוד...(עמ' 84, לפי ח. סולוביצ'יק ב- 1 Theree Themes in Sefer Hasidim' AJSR'

pp.343 ,(1971). (עד כאן ציטוט, ההדגשות נוספו על ידי, א.לוי)

(4) והרי אחת מתוך דוגמאות רבות לשנויים מכוונים של נוסח התלמוד, פירוש רש"י ומשנה תורה שהביאו לחומרה חסרת כל טעם. נוסח הדפוסים הרגילים בהלכות חמץ ומצה ו,ב, לרבות נוסח פרנקל, הוא:

בלע מצה- יצא; בלע מרור- לא יצא. בלע מצה ומרור כאחד- ידי מצה- יצא, ידי מרור- לא יצא, שהמרור כטפלה למצה.'

אם הבולע מרור לחוד לא יצא, מה צורך לאמר שאם בלעו עם מצה לא יצא, ולתרץ זאת ב'שהמרור כטפלה למצה'? תמיהה זו הביאתני לבדוק נוסחאות ומצאתי שגם בתלמוד שלנו יש שנויי נוסחאות: בפסחים קטו ע"ב כתוב: 'בלע מרור לא יצא', אולם ברש"י כתוב: 'בלע מרור (לא) יצא [אי] אפשר שלא טעם בו טעם מרור'.

לפי הסוגריים העגולים סביב המילה 'לא' והסוגריים המרובעים סביב המילה 'אי', ברור שלפני רש"י היה נוסח: 'בלע מרור יצא'.

גם בתלמוד המנוקד לפי מסורת תימן, שהוציא יוסף ברבי אהרן עמר הלוי, הוא מעיר בשולי דף קטו/ב בפסחים:

'בלע מרור יצא' כתב רשב"ם שבפי' ר"ח ורש"י כך היא הגי' בלע מרור יצא, ולפנינו הגי' כבר משובשת, וכך הגירסא בספרי הרמב"ם ישנים בלע מרור יצא'.

ואכן בילקוט שנויי נוסחאות של הוצאת פרנקל כתוב שבר' מנוח, בעץ חיים, בארח"ח, בכל בו, בכתה"י, בשאל' ובדפו"י, מלבד של"ד, הנוסח הוא: 'בלע מרור יצא'. רק בדפוס של"ד, וממנו והלאה השתבש הנוסח.

מהאמור מוכח שנוסח התלמוד שהיה לפני רמב"ם היה: 'בלע מרור יצא'.

וכאמור בשנויי נוסחאות פרנקל כך פסק במשנה תורה בכל הנוסחאות שהיו לפניהם חוץ מדפוס של"ד, המלא שגיאות, וממנו והלאה.

לפי נוסח התלמוד המקורי וכתה"י ודפו"י: 'בלע מרור יצא', נעלמת התמיהה הנ"ל. ומענין שפרנקל אינו מציין שגם הלחם משנה כותב:

הגירסא שיש לנו בדברי רבנו כך היא. בלע מצה יצא, בלע מרור יצא. בלע מצה ומרור כאחד, ידי מצה יצא, ידי מרור לא יצא. והגירסא הזאת הוזכרה בדברי רשב"ם בפרק ערבי פסחים (קטו) וכו'

מסתבר, איפוא, שנוסח התלמוד המקורי הוא 'בלע מרור יצא', ויש לשים לב לעובדה העגומה שלא נותר בידינו אף עותק תלמוד מקורי עם נוסח זה, ויש מקרים נוספים כאלה, שיפורטו בפרקים הבאים.

אישור לנוסח התלמוד 'בלע מרור יצא', יש ברשב"ם, כנזכר. ונראה שכדי להשלים את השנוי בנוסח התלמוד, שונה גם נוסח פירוש רש"י ונוסח משנה תורה, מבלי לשים לב לקושי ההגיוני שבהלכה הנקבעת על ידי הנוסח 'המתוקן'. סביר ששנוי נוסח התלמוד ובמשנה תורה, נעשה על ידי 'מגיה', כפי שנעשה גם במקומות אחרים, כדי להתאימם לדעת המשנים.

בנוסח רב קאפח נאמר 'בלע מרור יצא'.

מוזר שצוות פרנקל כותב בילקוט שנויי נוסחאות שבכל הנוסחאות שהיו

לפניו, פרט לנוסח של"ד וממנו והלאה, נאמר 'בלע מרור יצא', ובכל זאת השאיר את הנוסח המשובש בלע מרור לא יצא. בהמשך יובאו מקומות נוספים כאלה בהוצאת פרנקל, בהם בחן צוות תלמידי חכמים נוסחאות שונות, ולא בחר בנוסח הנכון וההגיוני שברוב המקורות, אלא בנוסח 'המקובל', אף אם אינו הגיוני, אשר לעתים קרובות נוצר כדי להתאים את נוסח משנה תורה לדעות החולקים על רמב"ם.

(5) רבי אברהם בן דוד (ראב"ד) השיג השגות מרובות על רמב"ם, הוא ורבים אחרים לא הבינו שאם נמצאת בכתבי אדם גדול כרמב"ם, טעות הגיון, או סטיה ממציאות מוכרת, יש ליחסה לטעות סופר ולא לרמב"ם. החתם סופר (חת"ס) היה אחד

המעטים שהבין זאת וכתב בראש פ"ג בחולין על נוסח תשובה שיוחסה לרמב"ם בהלכות שחיטה ח,יד:

והמדפיס שם [כוונתו למגיה שבשו"ת פאר הדור] כתב הגהה כאילו רמב"ם טעה בהבנת השואלים...והוא נמשך אחר הראב"ד שגרס ברמב"ם גבי בהמה 'ערקוב' במקום 'עקב' ויש חילוק בין בהמה לעוף. אבל תמה על עצמך איך הכחיש רמב"ם הידוע? אלא על כורחך הגירסה הנכונה 'עקב', ובהמה ועוף שוין בזה ונוסחא מוטעית נזדמנה להשואלים וכו'.

החת"ס המליץ למי שייחס לרמב"ם הכחשת הידוע, לתמוה על חוסר הגיונו, כי על כורחו היה לו להבין שמדובר בטעות סופר ולא בטעות הרמב"ם! למרות שלא היה בידי החת"ס כת"י שיאשר זאת. ויש מקומות נוספים כאלה בהם השיגו על רמב"ם וייחסו לו שגיאות אויליות. ראה השגת רבי אברהם בן דוד (ראב"ד) על הלכה ה בפרק כח בהלכות שבת, שייחס לרמב"ם שגיאת חשבון. ומגיד משנה (מ"מ) בפרק ו בהלכות איסורי ביאה ייחס לרמב"ם שיטת ספירת ימי נידה וימי זבה שקל לראות שהיא בלתי קבילה לחלוטין, ובקר את רמב"ם על שיטה שזו במקום להבין שלא יתכן ליחס לרמב"ם טעות כזו, אלא ברור שזו טעות סופר ויחוסה לרמב"ם לא רק בלתי הגיוני, אלא, ובעיקר, חסר הגינות של מי שרצה לפגום בסמכות רמב"ם.

ראה על כך בפרק יש לערוך מחדש קטע זה ולתת הכוונות למקומות המתאימים.

(6) כידוע היה הרמב"ן מקובל חשוב. ואם בנושא גשמות הבורא נחלץ להגן על רמב"ם נגד רבני צרפת, (ראה פרק שני ובנספח 28 שם), הרי לעומת זאת מפרושו לתורה נלמד שהאמין באסטרולוגיה, בשדים, בשר סמאל, בכשפים ובמיוחד בכשוף שחור (חוכמת הנגרומנסיה)(4) וזאת למרות דברי התורה הברורים:

לא יימצא בך, מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים, מעונן ומנחש ומכשף.

וחובר, חבר; ושואל אוב ויידעוני, ודורש אל המתים. כי תועבת ה', כל עושה אלה; ובגלל, התועבות האלה, ה' אלוהיך, מוריש אותם מפניך. תמים תהיה, עם ה' אלוהיך. (דברים יח,י-יג)

את דברי התורה הברורים האלה פירש רמב"ן:

'ואמר הכתוב 'כי תועבת ה', כל עושה אלה', ולא אמר 'עושה כל אלה' כי הכתוב ידבר על רובם, כי המעונן והמכשף אינה תועבה ולא הוריש הכנענים בעבורם, כי כל בני אדם יתאוו לדעת עתידות למו...(4)

פירוש זה נוגד את דברי חז"ל בשני התלמודים, בירושלמי סוטה דף מו,א פרק ט הלכה יד ובבבלי סוטה דף מח,א במשנה, ובעוד מקומות (5) נאמר:

'וחכמים אומרים הזנות והכשפים כילו את הכל'.(5)

ובהמשך פירוש רמב"ן שם נאמר:

...ועל כן אמר בעל ספר הלבנה, החכם בנגרומונסי"א, (כשוף שחור) כשהלבנה והיא נקראת גלגל העולם, בראש טלה על דרך משל, ויהיה פני מזל פלוני, תעשה תמונה לדבר פלוני ויוחק בה שם השעה ושם המלאך הממונה עליה מן השמות ההם הנזכרים באותו הספר, ותעשה הקטרה פלונית בענין כך וכך, יהיה המבט עליה לרעה, לנתוש ולנתץ ולהאביד ולהרוס, וכאשר תהיה הלבנה במזל פלוני תעשה תמונה והקטרה בענין פלוני לכל טובה, לבנות ולנטע... ורבים (הכוונה לרמב"ם) יתחסדו בנחשים לומר שאין בהם אמת כלל כי מי יגיד לעורב ולעגור מה יהיה, ואנחנו לא נוכל להכחיש דברים יתפרסמו לעיני רואים ורבותינו גם יודו בהם כמו שאמרו בשמות רבה כי עוף השמים יוליך את הקול...(4)

החכם בנגרומנסי"א (הכשוף השחור) נתן מרשמים יעילים, לדעת רמב"ן, להקטרות ללבנה, וייחס לה יכולת לנתוש ולנתוץ לבנות ולנטע וכו' ואמונה זו כשרה בעיניו אין בה תועבה ולא עבודה זרה, האמנם?!

על המחשבה שיש בכוכבים להועיל או להזיק והקשר בין מחשבה זו לעבודה זרה ולמכשפים כותב רמב"ם במורה נבוכים ג, לז כשהוא מתיחס לפסוק 'מכשפה לא תחיה (שמות כב,יז):

כיוון שהיתה מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה זרה ומחיית עקבותיה, ושלא לדמות בכוכב מן הכוכבים שהוא מזיק או מועיל במאומה מן המצבים הללו הנמצאים לאישי בני אדם. לפי שהשקפה זו היא הגורמת לעבדם. נתחייב בהכרח להרוג כל מכשף, כי המכשף הוא עובד עבודה זרה בלי ספק, אלא בדרכים מיוחדים מוזרים שלא כדרך עבודת ההמון לאותם האלוהות.

ולמרות האמור בתורה, בתלמוד, בהלכות עבודה זרה ובמורה נבוכים, קבע

רמב"ן:

'המעונן והמכשף אינה תועבה... כי כל בני אדם יתאוו לדעת עתידות למו...

וכי מפני ש'כל בני אדם יתאוו לדעת עתידות למו', הותר איסור תורה הכרוך בעבודה זרה? אף 'גזל ועריות נפשו מחמדתן ומתאוה להם'. (תלמוד בבלי חגיגה דף יב,א), וכי נתיר עריות משום כך?

חשוב לקרא את כל פרוש רמב"ן לדברים יח, י-יג, בנספח (4) מובא חלק

מפרושו. ולהשוות את דבריו לדברי רמב"ם בהלכות עבודה זרה פרק יא, במובאה(6).

במשנה תורה בהלכות עבודה זרה יא, כא נאמר:

ודברים האלו- כולן*, דברי שקר וכזב הן; והן שהטעו בהן עובדי עבודה זרה הקדמונים לגויי הארצות, כדי שיינהו אחריהן...

*קוסם, מעונן, מנחש, מכשף, חובר חבר, שואל אוב וידעוני, דורש אל המתים.

כמובן שעל דברים אלה חרה אפו של הרמב"ן אשר כתב, כנ"ל, בפרושו לדברים יח,יג:

ורבים (הכוונה לרמב"ם וההולכים לפי משנה תורה) יתחסדו בנחשים לומר שאין בהם אמת כלל כי מי יגיד לעורב ולעגור מה יהיה, ואנחנו לא נוכל להכחיש דברים יתפרסמו לעיני רואים ורבותינו גם יודו בהם כמו שאמרו בשמות רבה כי עוף השמים יוליך את הקול...(4)

לדעת רמב"ן ורשב"א וכל אלה שטוענים שאינם יכולים להכחיש 'דברים יתפרסמו לעיני רואים'! הם הצודקים, כי הם מסתמכים על עדות ראייה המאשרת את הנחשים, הכשפים וקיום הגדת העתידות, בעוד שרמב"ם, וכל הדוחים את כל התועבות האלה, כדברי הבל, הם ה'מתחסדים'.

לכאורה צדק הרמב"ן, מה טוב מעדות ראיה? ואם לא במראה עינים במה ראוי ליהודי להאמין? אולם, האם יכול אדם תמיד לסמוך על מראה עיניו?

כאמור, לדעת חז"ל, רמב"ם ואנשי מדע בימינו, אין לסמוך על מראה עיניים כשיש ראיה ברורה מדעתו של אדם, הסותרת את אשר מדווחים החושים. נזכר למעלה מאמרו של James Randi על חקירת 'ניסי' הכמורה הקתולית, שאלפים מאמינים בהם כי אינם יכולים 'להכחיש דברים יתפרסמו לעין רואים', אולם שני מדענים שאינם 'מתחסדים' יכלו להכחישם כתרמית פשוטה. ואכן טעו מאד המסתמכים על 'דברים יתפרסמו לעיני רואים...' ולא שעו ל'בעלי החכמה

ותמימי הדעת'.

קל לטעות במראה העיניים ויש לכך הוכחות גם בימינו, ולמרות התקדמות המדע והתפתחות המחשבה הרציונלית-בקורתית , רבו אנשים נבונים, שטעו בהיותם בטוחים ש'ראו' 'נפלאות' קוסמים, כ'נפלאות' אורי גלר מכופף הכפות,

והאמינו 'בכוחותיו העל-אנושיים', שלא היו אלא הטעייה ואחיזת עיניים.

מענין שאורי גלר לא גילה אף פעם את המספר שיזכה בפייס, אולי מפני היותו הגון, אולם אף לא סייע למשטרה לגלות זהותם של פושעים מבוקשים. וראה דעת James Randi על אורי גלר בהמשך.

על טיבם של 'הנסים והנפלאות' שראה רמב"ן בזמנו ועל 'נסים' גדולים מהם שנעשים בימינו, נכתב הרבה על ידי קוסמים מפוסמים שהדהימו במעשי

נפלאותיהם את הרואים, אך הדגישו שכל הנפלאות האלה מעשי תעתועים ואחיזת עיניים. בעתון המדעי המכובד: 1995 Scientific American, July התפרסם מאמר בשם:

A Skeptically Inquiring Mind

בו James Randi, קוסם מומחה ומרצה בנושאים אלה, שמאמר אחר שלו צוטט למעלה, טוען ומוכיח שכל הקסמים אינם אלא הטעיה ואחיזת עינים ולא כוחות על אנושיים. בחירי הקוסמים בעולם ואגודת הקוסמים האמריקאית, מסכימים עמו.

באחת מהתבטאויותיו, התיחס בבטול לאורי גלר 'מכופף הכפות', המתימר להיות בעל כוחות על אנושיים. אורי גלר תבע את James Randi לדין, אולם חוייב במשפט לשלם לו 150.000 דולר!

בימינו עושים קוסמים מעשים מדהימים הרבה יותר מאורי גלר וממה שעשו קוסמי העבר, אך אינם מתימרים לעשות זאת בכוחות על טבעיים, אלא קובעים בפרוש שמדובר בתכסיסים מתוחכמים מאד שהוליכו שולל אפילו אנשים נבונים, וביחוד אם היה להם ענין להאמין בכשפים.

רמב"ן הסתמך על מראה עיניו ועדויות ראיה של רבים אחרים, אך התעלם מדעת התורה, חז"ל והמחקר המדעי שכאשר עדות העיין מוכחשת על ידי עדות השכל בהוכחות ברורות, יש לקבל את עדות השכל ולדחות את עדות העין. 'ואפילו עשה (המכשף או נביא השקר) מופתים אשר לא שמענו מופלאין כמותם כדי לאמת

דברו'. אינם אלא הולכת שולל. ואכן, כדברי .Randi J בעתון American,Scientific כל 'נפלאות המכשפים' הנן אחיזת עינים והטעייה. לכן היה צריך רמב"ן, לפי דעת חז"ל ואף לפי עדות השכל בלבד, לדחות את 'דברים יתפרסמו לעיני רואים', מכל וכול ואף לנדות את המכשפים וההולכים לפיהם, העוברים על איסור עבודה זרה.

רואים אנו כיצד הרצון להאמין בדבר מביא גם אדם חכם כרמב"ן להשלות את עצמו עד אשר ראה בדברי רבותינו אישור לדעותיו, כפי שכתב בפרושו:

ורבותינו גם יודו בהם כמו שאמרו בשמות רבה כי עוף השמים יוליך את הקול...(4)

כמובן שאין קשר בין האמירה 'כי עוף השמים יוליך את הקול' לבין הגדת עתידות לפי מעוף העופות(4) גם רמב"ם ידע את מאמרי חז"ל ובהבנתו לא נפל מאף אחד מהחולקים עליו. במכתבו לחכמי מונפליר על 'גזירת הכוכבים' הסביר איך להבין מאמר חז"ל שהוא מנוגד להגיון:

...כל דברי החוזים בכוכבים שקר הם אצל כל בעלי המדע. ואני יודע שאפשר שתחפשו ותמצאו דברי יחידים מן החכמים בתלמוד ובמדרשות, שדבריהם מראים שבשעת תולדתו של אדם יגרמו לו הכוכבים כך וכך. אל יקשה זה בעיניכם,...

אין ראוי לאדם להניח דברים של דעת, שכבר נתאמתו בראיות, ויננער מהם, ויתלה בדברי יחיד מן החכמים שאפשר שנתעלם ממנו דבר, או שיש באותן הדברים רמז... (אגרות רמב"ם ב תפח, שילת, הוצאת מעליות).

דברי רמב"ם הנ"ל תקיפים גם לגבי 'דברי יחידים מן החכמים בתלמוד

ובמדרשות, שדבריהם מראים' שיש, כביכול, ממשות בדעות מוטעות אחרות.

ואכן טעה רמב"ן כשחלק על דברי רמב"ם הנכוחים, גם בהלכה וגם בעקרונות השקפת העולם היהודית, שהרי האמין 'לאחיזת עיניים' של מכשפים עובדי עבודה זרה, ולא שעה לדברי רמב"ם בהלכות עבודה זרה לעוררו 'על הדברים הצודקים'.

ובעקבות זאת עבר על איסורי תורה חמורים.

בתלמוד הבבלי למדנו על איסור עשיית דמות צורות לבנה:

משנה דמות צורות לבנה היו לו לרבן גמליאל בטבלא ובכותל בעלייתו שבהן מראה את ההדיוטות ואומר הכזה ראית או כזה:

תלמוד ומי שרי והכתיב (שמות כ) ...לא תעשון אתי, לא תעשון כדמות שמשיי המשמשין לפני כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות...ואיבעית אימא להתלמד עבד וכתיב (דברים יח) לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות: בבלי ראש השנה דף כד,א-ב

וכך פסק הרי"ף:

תנן התם דמות צורות לבנה היו לו לרבן גמליאל בטבלא ובכותל בעלייתו שבהן מראה את ההדיוטות ואומר הכזה ראיתם או כזה: ומי שרי? (וכי מותר?) והכתיב (והרי כתוב) (שמות כ): לא תעשון אתי לא תעשון כדמות שמשין המשמשין לפני במרום, כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות, להתלמד שאני דכתיב (להתלמד הדבר שונה, כלומר מותר, שהרי כתוב) (דברים יח) לא תלמד לעשות, אבל אתה למד להבין ולהורות:

כלומר מותר לצייר דמויות חמה, לבנה וכוכבים כדי ללמוד, להבין ולהורות את תנועותם.

ובהלכות עבודה זרה ג,יח נאמר:

וכן אסור לצור דמות חמה ולבנה כוכבים ומזלות ומלאכים, שנאמר "לא

תעשון, איתי" (שמות כ,יט)- לא תעשון כדמות שמשין המשמשין לפניי במרום, ואפילו על הלוח.

בניגוד לתלמוד לרי"ף ולרמב"ם, מובא בתשובות ר' שלמה אבן אדרת (רישב"א, חלק א, סעיף 167 בסופו) שרמב"ן התיר להשתמש בדמויות אסטרולוגיות לרפוי:

דמות מזל אריה לרפוי כליה ימנית, ודמות מזל בתולה לרפוי הכליה השמאלית וכדומה.

האמונה ביכולת דמויות אסטרולוגיות לרפא מתמיהה כל אדם בעל חשיבה הגיונית מבוקרת. על האמונה המזיקה בכוחות הכוכבים, כותב רמב"ם באגרת הנ"ל אל חכמי מונטפשליר ((Montpellier.

דעו רבותי שכל אותן דברים כולן של גזירת הכוכבים, שהן אומרים יארע כך ולא יארע כך, ומולדו של זה ימשוך לו שיהיה לו ויארע לו כך ולא יארע כך - כל אותן הדברים אינן דברי חוכמה כלל, וטפשות הן, וראיות ברורות שאין בהן דופי יש לי לבטל כל עקרי אותן הדברים... ואל תדמו שאותן הדברים אין שם ראיה להן ולפיכך לא נאמין בהן. אלא ראיות ברורות נכונות, אין בהן דופי, יש לבטל כל אותן הדברים. ולא ידבק באותן הדברים אלא פתי שיאמין לכל דבר, או מי שרוצה לרמות אחרים.

(7) הוויכוח בין המאמינים ביכולת העופות להגיד את העתיד לבין השוללים זאת עתיק יומין. בספרו של השופט יעקב בזק 'למעלה מן החושים', בעמ' 64, מובא סיפור מספרו של יוספוס [90א'], על מחלוקת זו, הממחיש כיצד עדות השכל מבטלת אמונות חסרות בסיס במציאות, המסתמכות כביכול 'על דברים יתפרסמו לעיני כל', וכך נאמר שם:

"ואני אעתיק פה הדברים אשר סיפר (הקטיוס איש אבדירה, חכם וגדול בכשרון המעשה, שעלה לגדולה בחיי אלכסנדר הגדול) על מעשי אחד היהודים במסע המלחמה שראה בעיניו, ואלה הם:

"כאשר ירדתי אל הים האדום (ים סוף) יצאו אתנו רוכבים לשלחנו, וביניהם נמצא גם איש יהודי ושמו משולם. והוא אמיץ-לב וכביר כוח, וכל היוונים והלועזים אשר אתנו הודו, כי הוא הטוב שבכל רובי קשת.

"ולעת אשר נמצאו האנשים הרבים האלה במסע, הביט מנחש אחד במעוף הצפורים וציווה את כל הנוסעים לעמוד על מקומם. והאיש הזה (משולם), שאל אותם למה הם מתמהמהים. וכאשר הראה לו המנחש את הצפור ואמר כי הכל חייבים לעמוד כל העת אשר לא תמוש ממקומה, ואם תפרח הצפור ותשוב על עבר פניה, עליהם ללכת לפנים, ואולם אם תעוף לאחור - גם עליהם לשוב לאחור. לא ענה האיש (משולם) דבר, רק הוציא את קשתו ודרך אותה וקלע אל הצפור והמיתה. המנחש ועוד אנשים רבים קצפו עליו מאוד וקללוהו, אך הוא קרא אליהם למה תהלו אומללים? ואחר זאת לקח את הצפור בידו ואמר: הן הצפור הזאת לא ידעה כי עליה להציל את נפשה, ואיך תעוץ לנו עצה נכונה בדבר מסענו? הן אילו יכלה לדעת עתידות לא באה אל המקום הזה ביראתה את משולם היהודי, פן יורה חץ וימיתנה!"

הגיון בריא ופשוט, אבל מי שמעונין להאמין בדברים, אינו רואה את האמת.

יש מעט מאד אנשים כמו אותו משולם שיודעים לדחות הטעייה בשכלם הישר. והנה ספור נוסף על שימוש בשכל ישר לשלילת הטעיית מתימר להגיד עתידות. לאבא מרי זצ"ל, הציעה מגדת עתידות להגיד את עתידו. הוא הסכים, אך התנה את אמונו ביכולתה להגיד עתיד, ביכולתה לומר את העבר. וביקש שתאמר אשר עשה ביום שקדם לבואה. נוכח בקשה צנועה זו, הסתובבה מגדת העתידות על עקבה והלכה לדרכה.

(8) מכתב רד"ק לרבי יהודה הרופא באגרות קנאות (עמ' ד') בקובץ תשובות רמב"ם ואגרותיו, שנדפס בלפסיא.

'...ולא באתי לקטרג עמך ולהתוכח, אבל להודיעך אשר בחרת בו* וקראתו צדיק וחכם ותמים והנה הוא רשע וסכל. כי יצא לתרבות רעה והשחית את דרכו ונעשה מלשין ומוסר, וסופו הוכיח על תחלתו. יגלו שמים עונו וארץ

מתקוממה לו. כי בראותו כי רבני צרפת נטשוהו. ולסכל חשבוהו. ומעיד עדות שקר ידעוהו. והוא שב עד הפסילים. ולעובדי אלילים. ויתן להם וישמעו לו לעזרו על אשר שלח ידו ביהודים. ויקרא תחלה לכל הצעירים היחפים ויאמר להם ראו כי בני עמנו רובם מינים וכופרים, כי נפתו לדברי רבינו משה ממצרים (הכוונה לרמב"ם) אשר כתב ספרי מינות. ואתם מבערים את המינים שלכם, בערו את שלנו. וצוו לשרוף את הספרים ההם והם ספר המדע וספר מורה. ולא נח לבבו הערל וידבר אל הדורשים הם הפרידיקאדורי"ש ואל

הכמרים הגלחים כדברים האלה, עד שהגיעו הדברים אל הקרדינא"ל עד אשר היו היהודים במונפילי"ר והנלוים אליהם בסכנה גדולה וללעג וקלס בפי הגויים, ויצאה הדבה הרעה מעיר לעיר ואמרו ראו כי אבדה תורת היהודים כי נעשו שתי כתות עליה ואין תורה אלא תורתינו. ועתה ראה גם ראה העל אלה תתאפק את ורעך הנשיאים הרמים. הלרשע לעזור ולשונא יי' תאהב? חלילה חלילה לזרע הנשיא הגדול אביך להיות ידו עם מרעים. ולחזק ביד רשעים. (ר' דוד קמחי לר' יהודה הרופא, בחלק השלישי של קובץ תשובות רמב"ם בדפוס

ליפסיא, קנה חכמה כי טוב מחרוץ לפ"ק עמ' 4).

*הכוונה לר' יונה ג'ירונדי

ר' יונה ג'ירונדי והנלווים אליו, אכן הביאו לשריפת ספרי רמב"ם אלה ואף לרדיפת היהודים שהתפתחה לאינקויווזיציה.