דר' אורי לוי ,פוריה
עילית 15208, טל. 04-6750856, פקס 04-6750855 אב תשס"ג עדכון יג' סיוון תשס"ה 20 ביולי 2005
שנויים שחלו בתלמוד, בכתבי הפוסקים בכלל ובכתבי רמב"ם
בפרט ודרכים לשחזור המקור.
להערכה נכונה של האמור כאן, מומלץ לקרא
לפני פרק זה את הפרקים הקודמים, ולפחות את המבוא
ופרק קצר וחשוב על גדולת
רמב"ם.
(ההדגשות במאמרים, שלי, א.לוי).
תערובת חמץ בשאינו מינו בפסח
תקציר
בפרקים קודמים הוכח שנעשו שנויים
בתלמוד, בפירוש רמב"ם למשנה ובמשנה תורה, כדי להתיר הנייה
מחביות יין שנתערבה בהן חבית יין נסך, למרות שלדעת כל הפוסקים חביות יין שנתערבה
בהן חבית יין עורלה, שאיסורו קל מאיסור יין נסך, אסורות כולן בהניה
(ראה היתר
הניה מחביות שנתערבה בהן חבית יין נסך( וכן להתיר בהנייה
תערובות יין נסך ביין, או יין נסך בשאינו מינו למרות
שנתן טעם (ראה היתר
הניה מתערובות יין נסך(. כל אלה בניגוד לדיני תערובת לפי חז"ל ורמב"ם.
והוכח שכל החריגות האלה מכללי תערובת איסור בהיתר, הם שיכתובים
מכוונים של הלכות משנה תורה.
בפרק זה יוכח שנעשו שנויים בכל
המקורות הנ"ל, כדי לאסור
תערובת חמץ בפסח בשאינו מינו בכל שהוא, למרות שלדעת
חז"ל ורמב"ם מין בשאינו
מינו אוסר רק בנותן טעם בכל איסורים
שבתורה, ולמרות שמאיסור זה נובע אבסורד שהרי לפיו אסורים כל מימות העולם בשתיה בפסח, כי וודאי נתערב בהם משהו חמץ בפסח.
השנויים שנעשו מזעזעים בהיקפם ולרוב
אבד הנוסח המקורי, כמו שאבדו הגמרות הספרדיות 'שהוחזקו בטהרתן' כמתואר בספרו של
פרופ' תא שמע, המצוטט במבוא.
הרב פרופ' דניאל
הרשקוביץ הסכים למסקנות מאמר זה.
חלק משנויי הנוסח נכתבו בשולי הגליון במשנה תורה 'כהגהות' על ידי לומדים שלא הבינו את דברי רמב"ם, חשבו שטעה, או שדבריו לא שלמים ומתוך רצון לשפרם
כתבו בשולי משנה תורה הערות לפי מה שנראה להם נוסח נכון, אבל טעו. מעתיקים החדירו
הערות שגויות אלה לתוך נוסח רמב"ם ושיבשוהו.
'הגהות' הוחדרו גם מגליון פירוש המשנה, הנחשב כתב יד רמב"ם, לתוך הפירוש (ראה מבוא).
גם רב קאפח סיפח הערות מטעות לפירוש רמב"ם למשנה בהרבה מקומות (ראה מאמר כיצד
סופרת אישה ימי נידה וזבה( וגם במאמר זה, ראה גם בהמשך.
בפרק קודם הוכח בהרחבה שלדעת
חז"ל ורמב"ם, איסור שנתערב בשאינו מינו אוסר רק בנותן טעם בכל איסורין
שבתורה והדגיש זאת רמב"ם בפירוש משנה ז בפרק ב
במסכת עורלה:
ויהיה זה הכלל
שלא ישתנה בשום פנים בכל איסורין שבתורה מין בשאינו מינו בנותן טעם.
ובהלכות מאכלות אסורות טו,ו פסק בהתאם:
נמצאת למד, שכל איסורין
שבתורה,בין איסורי מלקות, בין איסורי כרת, בין איסורי הניה,
שנתערבו במאכל המותר,מין בשאינו מינו, בנותן טעם; מין
במינו שאי אפשר לעמוד על הטעם, שיעורו בשישים או במאה או במאתיים: חוץ מיין נסך, מפני חומר עבודה זרה, וחוץ
מטבל, שהרי אפשר לתקנו; ומפני זה, אוסרין במינן בכל
שהן, ושלא במינן, בנותן טעם כשאר האיסורין.
אולם יש בתלמודים קטעים הנוגדים את
כללי חז"ל לתערובת איסור בהיתר, למשל המערה יין נסך מצרצור קטן לא אסר את
היין שניצוק לתוכו (היתר
הניה מחביות שנתערבה בהן חבית יין נסך) והוכח שאינם
להלכה. חלק מחריגות התלמוד מכלל זה הן דעות חכמים שאינן להלכה, חלק הערות שגויות
שנכתבו בשולי התלמוד וסופחו לתוכו על ידי מעתיקי התלמוד, על דרך שיבוש זו של ספרים
עתיקים, כתב רב העליר:
הכניסו (הסופרים) לפנים הספר הגהות
שהיו כתובות מבחוץ (ראה מבוא).
אך יש חריגות מהכלל ש'מין בשאינו מינו אוסר רק נותן
טעם בכל איסורין שבתורה' שנעשו בכוונה לשנות את משמעות
התלמוד לפי צורכי המשנים. ניתן להוכיח
שהלכות תערובות במשנה תורה, שחורגות מהכלל הנ"ל, הן הלכות ששונו, למשל, נאמר בהלכה ה בפרק א
מהלכות חמץ ומצה:
חמץ שנתערב בדבר אחר בפסח, בין במינו
בין שלא במינו,הרי זה אוסר בכל שהוא...
הלכה זו אוסרת מין בשאינו מינו בכל שהוא, בניגוד לדעת חז"ל ורמב"ם ואכן יוכח שמבחינת ההגיון
הכללי וההלכתי ולפי לשון רמב"ם, לא הוא כתב הלכה זו,
אלא היא חלק משנויים מכוונים שנעשו בנוסח איסור חמץ שנתערב בפסח בשאינו מינו בתלמוד, בפירוש רמב"ם
למשנה ובמשנה תורה. כיצד?
נתחיל בבחינת ההלכה לפי ההגיון הכללי:
תורת ההגיון מורה שהנחה שמתחייבת ממנה מסקנה בלתי קבילה אף היא בלתי קבילה:
אם חמץ שנתערב בשאינו
מינו בפסח אוסר בכל שהוא, אסורים בהנייה בפסח מי
האגמים, הנהרות והימים בכל העולם, כי וודאי נתערב בהם כל שהוא חמץ בפסח. אך אין
ליחס לחז"ל ולא לרמב"ם הלכה שממנה מתחייב
איסור לא סביר זה. לכן הלכה הקובעת שחמץ כל שהוא שנתערב בפסח אוסר את התערובת, לא
יתכן שהיא דעת חז"ל, או דעת רמב"ם.
על המסקנה שמאיסור כל שהוא חמץ שנתערב
בפסח בשאינו מינו, מתחייב איסור הניה
ממי כל האגמים, הנהרות והימים בעולם בפסח, יש משיבים שאינה תקיפה, כי חז"ל
קבעו שמים של רבים אינם נאסרים. לכן, למרות שחמץ שנתערב בשאינו
מינו בפסח אוסר בכל שהוא, אינו אוסר את מי הימים והנהרות, כי הם מים של רבים.
ומסתמכים על האמור במסכת עבודה זרה מו,ב ו-נט,א נאמר:
א"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק מים של רבים
אין נאסרין
אולם בשני המקומות בהן מובא מאמר
ר' יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק
מדובר באיסור מים של רבים
שהשתחווה להם עובד עבודה זרה. אין בתלמוד טיעון 'מים של רבים אין נאסרין' לגבי גורם איסור אחר מאשר עובד כוכבים שהתשחווה להם. גם ממשנה תורה מובן שמים של רבים אינן נאסרים
אם השתחווה להם עובד עבודה זרה. בהלכה ד בפרק ח, נאמר:
המשתחווה לקרקע עולם, לא אסרה; חפר בה
בורות שיחין ומערות לשם עבודה זרה, אסרה. [ב] מים שעקרן הגל והשתחווה להן, לא אסרן; נטלן בידו והשתחווה להן,
אסרן...
איסור שנתערב בשאינו
מינו ונתן בו טעם אסרו ואם מדובר במין במינו ויש יותר מחלק אחד איסור לששים חלקים
מותר, נאסרה התערובת. מדובר באיסור שיש בו ממש.
השתחווית עובד כוכבים למים בחבית של
יחיד אוסרתם, למרות שלא נתערב במים דבר שיש בו ממש
האיסור הוא וירטואלי. הכלל 'מים של
רבים אינן נאסרים' תקף לאיסור וירטואלי,
אבל אין להסיק ממנו שמים של רבים אין נאסרין כשמדובר באיסור שיש בו ממש, כי אם נרחיב את הכלל גם למים של רבים שנתערב בהם איסור שיש בו
ממש, נגיע לאבסורד.
כיצד?
אם ניתן טיפת בירה בחבית מים בפסח,
לדעת האוסרים מין בשאינו מינו בכל שהוא הם אסורים למרות
שאין בהם טעם בירה. אם נשפוך חבית בירה לכנרת, ונוציא מיד כוס מים ממקום שפיכת
חבית הבירה, לדעת הטוען שמים של רבים אינן נאסרין, גם
כשמדובר באיסור שיש בו ממש, מותר לשתות מים אלה, למרות שסביר שיש בהם יותר בירה
מאשר במי החבית שנפלה לתוכם טיפת בירה. ואם נשפכה מיכלית בירה לכנרת ומיד נוציא
ממקום שפיכת הבירה כוס מי כנרת הם יהיו מותרים כי הם מים של רבים למרות שסביר מאד
שיהיה בהם טעם בירה והרי זה אבסורד גמור. לכן אי אפשר לאסור חמץ כל שהוא שנתערב בשאינו מינו בפסח ועם זאת להתיר את מי הכנרת. הרב פרופסור
דניאל הרשקוביץ הסכים לטיעון זה.
בהלכה ה בפרק א מהלכות חמץ ומצה נאמר:
חמץ שנתערב בדבר אחר בפסח, בין במינו
בין שלא במינו,הרי זה אוסר בכל שהוא...
נובע ממנה אבסורד איסור הניה בפסח ממי כל האגמים, הנהרות והימים שבעולם, כי וודאי
נתערב בהם בפסח חמץ כלשהו. ולכן לא יתכן ליחסה לחז"ל או לרמב"ם.
כנזכר למעלה יש הדוחים את המסקנה שאיסור
חמץ שנתערב בשאינו מינו בפסח בכל שהוא מביא לאיסור כל
מימות העולם, בטענה שמים של רבים אינן נאסרים. ולמרות שהוכח שכלל זה שייך רק
באיסור מים של רבים משום עבודה זרה, יש שאינם מקבלים זאת ולכן חשוב להוכיח שהלכה ה
לא נכתבה על ידי רמב"ם, לא רק בגלל האבסורד המשתמע
ממנה לגבי איסור מים של רבים, אלא גם מפני שהיא נוגדת את דעת חז"ל ורמב"ם באיסור תערובת מין בשאינו
מינו וסיגנונה אינו סיגנון רמב"ם.
לשם כך נבחן את הלכה ה לפי ההגיון ההלכתי של חז"ל בדיני תערובת איסור בהיתר:
לכאורה תואמת הלכה ה את נוסח התלמוד
במסכת פסחים כט,ב כפי שהוא לפנינו היום:
אמר רבא הלכתא
חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו כרב. שלא בזמנו בין במינו בין שלא
במינו מותר כרבי שמעון.
אולם אמירת רבא תמוהה, כי היא נוגדת
את דברי רבא עצמו במסכת עבודה זרה סו,א:
...ורבא אמר בנותן טעם, בתר שמא אזלינן, והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד, והווה ליה מין בשאינו
מינו, ומין בשאינו מינו בנותן טעם...
ונוגדת גם את דעת רב ושמואל, רבי
יוחנן וריש לקיש, המובאת במסכת עבודה זרה עג,ב בתלמוד
הבבלי:
רב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם. זה הכלל לאתויי מאי? לאתויי כל איסורין שבתורה. ר'
יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו
כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם
חוץ מטבל ויין נסך, במינן במשהו ושלא במינן בנותן טעם וזה הכלל לאתויי טבל.
וגם את דברי רבא בשם חכמים במסכת חולין צז,א-ב:
דאמר רבא אמור
רבנן בטעמא ואמור רבנן, בקפילא ואמור רבנן בששים. הלכך מין בשאינו מינו דהיתרא,
בטעמא, דאיסורא בקפילא. ומין במינו דליכא למיקם אטעמא, אי נמי מין בשאינו
מינו דאיסורא דליכא קפילא בששים.
נמצא שלפי רב, שמואל, רבי יוחנן, ריש
לקיש ורבא בשם חכמים:
כל איסורים
שבתורה מין בשאינו מינו בנותן טעם
לפי דעות אמוראים אלה, לא יתכן שגירסת התלמוד שלפנינו במסכת פסחים כט,ב
היא הגירסה המקורית. ואכן המאירי
טוען שאינה גירסת אמת, וזו הגירסה
שהיתה לפניו:
אמר רבא הלכתא
חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור, שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר.
גירסה זו שונה באופן מהותי מהגירסה שלפנינו היום.
וכתב מאירי:
...ובא רבא
לפסוק פסק הדברים מתוך דברי כולם, הוא שאמרו 'אמר רבא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור, שלא בזמנו בין במינו בין
שלא במינו מותר.(עמ' פו טור שמאלי והערה 247, בהוצאת מכון התלמוד הישראלי
השלם)
לדעת מאירי, לפי הגירסה
שהיתה לפניו, סבר רבא שחמץ שנתערב בפסח בשאינו מינו אוסר רק בנותן טעם וכך כתב בעמ' פג' (בהוצאת קדם):
ומאחר שברור לנו לענין
שאר איסורין שהלכה כר' יוחנן שאף במינן בנותן טעם, ושאף רבא בעצמו אמרה כן... אם כן מה שאמר רבא 'הלכתא
חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור', יראה לפרש אסור בנותן טעם, כדין שאר איסורין, ומכאן כתבו קצת רבני צרפת שהוא בששים...
ובעמ' 309 כתב:
...וביאור הדברים האלה אוסרין בכל שהן לעשות תערובתן
כמותן בכל מה שהן, ומתוך כך שאלו בגמרא אם דעתו לדון באסור הנאה היה לו למנות חמץ
בפסח שאף הוא אוסר בכל שהוא אף בהנאה, ואע"פ
שעל דרך האמת אין חמץ אוסר תערובתו במשהו, אלא אם כן
נותן טעם מכל מקום דעת המקשה כן...
והוסיף:
אלא שמניחים
מקום לאוסרים מפני שהם מרובים, עד שבקצת
ספרים גורסים: אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין
שלא במינו אסור כרב ושלא בזמנו מותר כרבי שמעון ועל האמת אינה גירסה...
פעמיים כתב מאירי שלפי האמת גירסת התלמוד שלפנינו היום, האוסרת חמץ שנתערב בשאינו מינו בפסח בכל שהוא, 'על האמת אינה גירסה...' ואכן בהערה מס.
252 של מהדיר כתבי מאירי, בעמ' פז, נאמר:
וכן הוא במאור כאן, אחרי שמביא את
דברי רי"ף, כתב, ומדבריו אתה למד שמה שנמצא כתוב בכל
ספרי הגמ' שלנו 'במשהו כרב', אינו מעיקר הגמ', אלא תלויה היתה מפירושי
הראשונים והכניסוה הסופרים בספרים.
לפי מאירי והמאור, הגירסה הכוללת את
המלים 'במשהו כרב' ו'כרבי שמעון', אינה גירסת אמת. בימי מאירי נמצאה הגירסה
המטעה רק 'בקצת ספרים', אך במשך הזמן נעלמו הגמרות שבהן היתה
הגירסה המקורית כפי שנעלמו הגמרות שבהן כתוב במסכת
פסחים 'בלע מרור יצא' (ראה מבוא).
ברי"ף יש גירסאות
שונות, המקובלת היא:
אמר רבא הלכתא
חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור, ומדלא קא יהיב שיעורא
למילתיה שמע מינה במשהו, ושלא בזמנו...
והעיר המהדיר הערה מס. 21 בהוצאת מוסד
הרב קוק:
"ומדלא
- במשהו" כ"ה בבה"ג ושאילתות (ראה בד"ס), והיינו שלא גרסו מה שיש לפנינו בגמרא "במשהו
כרב" (ראה ר"ן).
הרא"ש הביא דברי רי"ף וכי לכאורה, מגירסת
תלמוד זו הסיק רי"ף ש'מדלא
קיהיב שיעורא, שמע מינה
במשהו כרב...' אך לא סביר ליחס לרי"ף שיאסור חמץ בשאינו מינו בפסח בכל שהוא, בניגוד לדעת רב, שמואל, רבי
יוחנן, ריש לקיש ורבא בשם חכמים. וביתר שאת, מפני מתחייב מאיסור זה שבפסח אסורים בהניה
מימות הנהרות, הימים והאגמים בכל העולם.
ועוד לא הגיונית המסקנה המיוחסת לרי"ף לגבי תערובת מין בשאינו
בפסח, ש'מדלא קא יהיב שיעורא למילתיה
שמע מינה במשהו'. אולם לפי ההגיון אם לא ניתן במיוחד
שיעור שונה מהכלל 'כל איסורים שבתורה
מין בשאינו מינו בנותן טעם' יש לנהוג לפי הכלל
ולא ליצור איסור חדש המוליך לאבסורד!
ההנחה שדברי רי"ף
שונו להתאימם לדעת הרא"ש, נתמכת גם בדברי מאירי
למשנה ט בפרק ה' מהלכות עבודה זרה (עמ' 308 בהוצאת קדם):
כל איסורין
שבתורה יש פוסקין שבמינן במשהו ובשאינן
מינן בנותן טעם, ואף גדולי הפוסקים (רי"ף) הביאוה
בהלכותיהם, אלא שגדולי תלמידיהם העידו עליהם שחזרו
בהם...
ובהערה ציין אברהם סופר, המהדיר:
כ"כ בעל המאור בפירקין ד"ה כתב שראה ספר רי"ף
שבא מעבר לים "והיה כתוב בו בכתב יד אחד מתלמידי הרב ז"ל וכו' חזר בו
מפסק זה", ובפסחים ל' א' כתב בעל המאור "וכן נמצא בכתב מר יוסף בר יושתו
ממדינת גייאן על רבו רי"ף
ז"ל שחזר בו" וכו'.
רבים המקומות בהם המשנים את דברי
הגדולים יחסו לגדולים 'חזרה מדבריהם'. מקום בולט יש בהלכות לולב ז,ז שם יוחסה לרמב"ם חזרה מדבריו, במכתב בנו ר' אברהם, שקל להוכיח
שהוא מזויף (ראה מבוא
בעניין- תוספת ערבות).
כמו ששונה התלמוד בפסחים קטו,ב על ידי מחמירים, מ'בלע מרור
יצא' ל'בלע מרור לא יצא (ראה מבוא)
ונעלמה הגירסה המקורית, כך שונה התלמוד בפסחים כט,ב ולא נותרו
בידינו גמרות בהן הגירסה שהיתה
לפני מאירי. נראה שבתהליך דומה נכחדו הגמרות הספרדיות, שלא עשו בהן בעלי
התוספות שנויים, ונותרו רק הגמרות ששונו במקומות רבים על ידי בעלי התוספות במאות
הי'-יב', כמתואר בהקדמה לספרו של פרופסור ישראל תא-שמע,
'מנהג אשכנז הקדמון שדבריו צוטטו במבוא.
לפנינו רק גמרות עם נוסח משוכתב, שהועבר לפירוש המשנה בכת"י
ששון (ראה מבוא
הערה 3) ולהלכה ה בפרק א במשנה תורה בהלכות חמץ ומצה גם בנוסח רב קאפח וגם נוסח
פרנקל.
נראה שאיסור כל שהוא חמץ שנתערב שלא
במינו בפסח, החל בשינוי מכוון של גירסת התלמוד במסכת
פסחים כט,ב כנ"ל, ולפי הגירסה
ששונתה. שונה פירוש רמב"ם למשנה ט בפרק ה במסכת
עבודה זרה, ולפי פירוש המשנה ששונה ויוחס לרמב"ם,
שונה נוסח משנה תורה, כיצד? ננסה להתחקות אחר שלבי השנוי, נאמר במשנה:
אלו אסורין
ואוסרין כל שהן: יין נסך, ועבודה זרה, ועורות לבובין, ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וציפורי מצורע, ושיער נזיר,
ופטר חמור, ובשר בחלב, וחולין שנשחטו בעזרה,הרי אלו אסורין,
ואוסרין כל שהן.
בחלק הראשון של פירוש רמב"ם למשנה זו מוסבר שאם נתערב דבר חשוב שנמכר במנין ואסור בהנייה בכל מנין פרטים
כמותו שאינם אסורים בהנייה אסר את כולם בהנייה, כגון חביות יין שנתערבה בהן חבית יין נסך, או שוורים
שנתערב בהם שור הנסקל.
מדובר בתערובת של פרטים נבדלים זה מזה
שלא שייכת בהם נתינת טעם.
לאחר סיום פירוש משנה ט העוסקת בדיני
דבר חשוב שבמנין ואסור בהנייה,
שנתערב בפרטים מסוגו שלא שייכת בהם נתינת טעם, נוסף קטע שאינו נוגע לא לדבר חשוב ולא לדבר שבמנין,
אלא עוסק בתערובות מין בשאינו מינו, שיש בהן אפשרות
נתינת טעם:
...וחמץ בפסח בלבד בין במינו בין שלא
במינו במשהו, ולא יצא מדין כלל איסורין שבתורה, אלא
מפני שהוא לזמן מסויים ואין איסורו שייך בגופו בלבד
כשאר כל אסורים שבתורה שכבר דובר בהם, אלא איסורו תלוי בזמן מסוים וכשעבר הזמן
נסתלק איסורו, לפיכך לא התנה בו התלמוד כמו שהתנה ביין נסך וטבל כמו שאמרנו מקודם.
לא קביל שקטע זה נכתב על ידי רמב"ם, לא רק מפני שנובע ממנו איסור של כל מימי הנהרות,
האגמים והימים בפסח, אלא מפני שהוצדק בו איסור חמץ בשאינו
מינו בפסח בכל שהוא בטענה שחמץ הוא דבר
שיש לו מתירין כי יותר אחר הפסח, והושווה לטבל, אבל טבל הוא דבר שיש לו מתירין ולמרות זאת אוסר את
שאינו מינו רק בנותן טעם, והסיק מכך
רמב"ם שגם דבר שיש לו מתירין
אוסר שלא במינו רק בנותן טעם שכך כתב בפירוש בהלכות מאכלות הלכה יא [יב] בפרק טו:
ייראה לי שאפילו דבר שיש לו מתירין,אם נתערב בשאינו מינו ולא
נתן טעם, מותר: 'ולא יהא זה שיש לו מתירין חמור יותר מטבל שהרי אפשר לתקנו ואף על פי כן שלא במינו בנותן טעם, כמו שביארנו'.
אך המשכתב המתוחכם של הקטע האחרון של
הפירוש המיוחס לרמב"ם, טען שדבר שיש לו מתירין ש'איסורו שייך בגופו' כמו
טבל, אוסר רק בנותן טעם, אבל דבר ש'איסורו תלוי בזמן'
ואחר הזמן יותר, אוסר גם את שאינו מינו בכל שהוא.
הבדל זה לא קיים בחז"ל, וגם אם
נניח שיש הבדל בין דבר שיש לו מתירין שאיסורו בגופו
לבין דבר שיש לו מתירין שאיסורו תלוי בזמן, יש להחמיר
יותר בדבר שיש לו מתירירן שאיסורו בגופו, למשל, בתערובת
טבל שאפשר לתקן מיד ובכל זאת אם לא
נתן הטבל טעם בתערובת, היא מותרת. בעוד שתערובת חמץ בפסח, תותר לאכילה רק אחר עבור הפסח ולכן, מקל וחומר, יש
להתירה אם לא נתן בה החמץ טעם. אבל אין
בדברי חז"ל ובמשנה תורה זכר להבדל דין, בין דבר שיש לו מתירים ש'איסורו שייך בגופו' לבין דבר שישלו מתירים ש'איסורו תלוי בזמן מסוים'. העובדה שאין זכר להבדל כזה בדברי
חז"ל, מספיקה להוכיח שזו
המצאת המשכתבים. אבל אפשר להוכיח שאין סוגים שונים של 'דבר שיש לו מתירים'
מהאמור בתלמוד הירושלמי שביעית יז,ב:
ר"ש אומר משום רבי יהושע כל דבר שיש לו מתירין
כגון טבל ומע"ש
והקדש וחדש לא נתנו להן חכמים שיעור אלא מין במינו בכל שהוא ושאינו במינו בנותן טעם וכל דבר שאין לו מתירין כגון תרומה וחלה וערלה וכלאים נתנו להן חכמים שיעור
מין במינו, ושלא במינו בנותן טעם.
מנו חז"ל טבל, מע"ש, הקדש וחדש בהמשך אחד ולא הבחינו בין דבר שיש לו
מתירים שאיסורו 'בגופו' כמו טבל ומע"ש, לבין דבר שיש לו מתירים שאיסורו 'תלוי בזמן' כמו חדש, כולם אוסרים רק בנותן טעם!.
גם רמב"ם
לא הבדיל בין דבר שיש לו מתירין, שאיסורו תלוי בזמן, לבין דבר, שיש לו מתירין,
שאיסורו תלוי בגופו, וכך כתב:
מאכל טו,י
וכן כל דבר שיש לו מתירין,
ואפילו היה איסורו מדבריהם, כגון איסור מוקצה ונולד ביום טוב לא נתנו בו חכמים שיעור, אלא אפילו אחד בכמה אלפים אינו בטיל: שהרי יש
לו דרך שיותר בה, כגון הקדש ומעשר שני וכיוצא בהן.
כתב רמב"ם
'דבר שיש לו מתירין' והגדירו: דבר ש'יש לו דרך שיותר בה' ולא זאת בדרך שבה יותר אם בתיקון בגוף
האיסור, למשל טבל, ואם ביטול האיסור בעבור זמן איסורו, למשל חדש וחמץ בפסח.
יש גם ראיה עקיפה שהקטע האחרון של
פירוש משנה ה בפרק ט במסכת עבודה זרה, שבו נאמר שחמץ בפסח אוסר גם בשאינו מינו בכל שהוא, לא נכתב על ידי רמב"ם.
בהקדמה לפירוש המשנה כתב רמב"ם שפירושו לא נועד
'להסביר לאבנים ואינו אלא להסביר למי שמבין'. לכן, אם בפירוש משנה ט בפרק ה במסכת
עבודה זרה שנועד 'למבין', הסביר רמב"ם באריכות שיש הבדל בין דבר שיש לו מתירין שאיסורו תלוי בזמן לבין דבר שיש לו מתירין שאיסורו בגופו, כך:
...וחמץ בפסח בלבד בין במינו בין שלא
במינו במשהו, ולא יצא מדין כלל איסורין שבתורה, אלא
מפני שהוא לזמן מסויים ואין איסורו שייך בגופו בלבד
כשאר כל אסורים שבתורה שכבר דובר בהם, אלא איסורו תלוי בזמן מסוים וכשעבר הזמן
נסתלק איסורו, לפיכך לא התנה בו התלמוד כמו שהתנה ביין נסך וטבל כמו שאמרנו מקודם.
קל וחומר שהיה צריך להסביר זאת במשנה
תורה, שנועד ל'קטן וגדול, איש ואישה, בעל לב רחב ובעל לב קצר'. אך לא נזכר במשנה תורה כל
הסבר כזה אלא נאמר בהלכה ה בפרק א בהלכות חמץ ומצה:
חמץ שנתערב בדבר אחר בפסח, בין במינו
בין שלא במינו,הרי זה אוסר בכל שהוא.
וגם בהסבר שבהלכה ט בפרק טו בהלכות מאכלות אסורות:
חמץ בפסח,אף על פי שהוא מאיסורי תורה,
אינו בכללות אלו: לפי שאין התערובת אסורה לעולם,שהרי לאחר הפסח תהיה כל התערובת
מותרת, כמו שביארנו. לפיכך אוסר בכל שהוא, בין במינו בין שלא במינו.
ולא צויין
הבדל בין דבר שאיסורו בגופו וניתן לתיקון לבין דבר שאיסורו תלוי בזמן מסויים. הוכחה זו נוספת על כל האמור בנדון. ואגב, כיוון
שהאמור בקטע פירוש המשנה הנ"ל בכת"י ששון
אינו נכון, לא רמב"ם כתבו ומכאן שקטע זה, בכת"י ששון, אינו
כתב יד רמב"ם ומציאות קטעים נוספים רבים, בכת"י
ששון, שהוכח שלא נכתבו על ידי רמב"ם, היא הוכחה
מצטברת שכת"י ששון אינו כת"י רמב"ם.
האמור בהלכה ה בפרק א, חורג מהכלל
שקבע רמב"ם בפירושו למשנה ז בפרק ב במסכת עורלה,
שמין בשאינו מינו אוסר בנותן טעם בכל איסורין שבתורה והדגיש 'ויהיה
זה הכלל שלא ישתנה בשום פנים בכל איסורין שבתורה'.
ואם סבר רמב"ם שחמץ בפסח אוסר שלא במינו בכל שהוא,
היה כותב זאת בפירוש משנה ח בפרק ה במסכת עבודה זרה, העוסקת בתערובות איסור בהיתר,
שיש בהן אפשרות נתינת טעם, אלא שכתב רק:
...ופסק הלכה שאין בו ספק ולא פקפוק
והוא כלל לכל דבר כל אסורין שבתורה בין במינן בין שלא
במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך, יין נסך כמו שביארנו שהוא במינו בכל שהוא מחמת
חומר אסור עבודה זרה שבה נאמר ולא ידבק בידך מאומה. והטבל כהתרו:
כשם שחטה אחת פוטרת את הכרי כך חטה אחת עושה את כל הכרי
טבל.
אבל כל
האיסורים שלא במינן אוסרים רק בנותן טעם! ולא הוסיף רמב"ם
'חוץ מחמץ בפסח, בין במינו בין
שלא במינו במשהו וכו' שהרי שם המקום
לדון בתערובת שיש בה דין נותן טעם ולא
במשנה ט, שאינה עוסקת בתערובת שאיסורה בנותן טעם, אלא דנה בתערובת פריטים חשובים מאותו מין שנלקחין
במנין ואסורים בהנייה ולא
שייכת בהם נתינת טעם. מכאן שהקטע האחרון בפירוש משנה ט, לא נכתב על ידי רמב"ם, אלא הוא תוספת המחמירים.
לפי תוספת זרה זו לפירוש המשנה,
הוחדרה למשנה תורה הלכה ט בפרק טו בהלכות מאכלות
אסורות:
חמץ בפסח, אף על פי שהוא מאיסורי
תורה, אינו בכללות אלו: לפי שאין התערובת אסורה לעולם,שהרי לאחר הפסח תהיה כל
התערובת מותרת, כמו שביארנו. לפיכך אוסר בכל שהוא, בין במינו בין שלא במינו. [י]
והוא הדין לתבואה חדשה שנתערבה בישנה מלפני העומר,אוסרת בכל שהוא, שהרי יש לה מתירין: שלאחר העומר, יותר הכול.
אולם הוכח שלדעת חז"ל ורמב"ם, אין הבדל בדין בין דבר שיש לו מתירין שאיסורו בגופו לבין דבר שיש לו מתירין
שאיסורו תלוי בזמן. ולכן, לדעתם, חמץ שנתערב בשאינו
מינו בפסח ולא נתן טעם מותר באכילה.
כנראה שהרגישו המשכתבים שטיעוניהם
חסרי בסיס ולכן הוסיפו בסוף הלכה יא [יב], באותו פרק, את הפיסקה הבאה:
ואל תתמה על חמץ בפסח, שהתורה אסרה
"כל מחמצת" (שמות יב,כ); לפיכך החמירו בו,
כמו שביארנו.
אך זה טיעון שווא (1), כי מ'כל מחמצת' למדו חז"ל שהאוכל תערובת חמץ שיש בה כזית
בכדי אכילת שלש ביצים, לא חייב כרת אלא רק מלקות, כלומר למדו קולה, ולא למדו שחמץ שנתערב בפסח בשאינו
מינו במשהו אוסר את התערובת, שזו חומרה. אין קשר בין "כל מחמצת לא
תאכלו", לבין איסור משהו חמץ שנתערב בפסח בשאינו
מינו.
טיעון שווא זה נועד לישב את הסתירה
בין האמור בהלכה ט, לבין האמור בהלכה יא [יב].
הפיסקה 'ואל תתמה על' אינה מקורית,
אלא נוספה להלכה יא [יב] על ידי המשנים.
גם סיגנון הפיסקה מורה שלא נכתבה על ידי רמב"ם.
הבטוי 'אל תתמה' נמצא ארבע פעמים במשנה תורה, אחת מהן
כאן: 'אל תתמה על', אך בשלושת האחרים
נאמר: 'ואל תתמה ותאמר'. השוני בסיגנון תואם את הטענה שלא רמב"ם
כתב את הפיסקה.
ועוד, אין במשנה תורה ביאור שאליו יכולות להתיחס
המלים 'כמו שביארנו' שבסוף פיסקה זו. מלים אלה הוסיפו המשנים גם במקומות אחרים
ששיכתבו את דברי רמב"ם,
כדי להשלות שההלכה המשוכתבת אמיתית, אבל לא נמצא מקום שאליו אפשר לייחסן(2).
ועוד, לפי האמור בחלקה האחרון של הלכה
ט [י]:
והוא הדין
לתבואה חדשה
שנתערבה בישנה מלפני העומר, אוסרת בכל שהוא, שהרי יש לה מתירין:
שלאחר העומר יותר הכול.
המלים 'והוא הדין' משוות דין תערובת
תבואה חדשה בישנה לדין תערובת חמץ בפסח.
נמצא שתבואה חדשה אוסרת בכל שהוא אף
שלא במינה. ואם כך, למה לא נאמר בהלכה זו 'ואל תתמה על תבואה חדשה' שאוסרת שלא
במינה בכל שהוא כמו שנאמר 'ואל תתמה על חמץ בפסח'? אך כאן לא ניתן כל הסבר לחומרה
זו בתבואה חדשה כמו שניתן לחמץ בפסח?!
נמצא שגם הלכה ט אינה מדברי רמב"ם ונוספה
רק לחיזוק טיעון השווא שדבר שיש לו מתירים שאיסורו תלוי בזמן כמו איסור חמץ, אוסר
בכל שהוא.
סיכום ביניים:
חמץ שנתערב בשאינו מינו בפסח אוסר בנותן טעם כמו שאר איסורי התורה ללא
יוצא מן הכלל
וכל מקום בו נאמר שחמץ שנתערב בפסח
אוסר בשאינו מינו בכל שהוא, אינו גירסת
אמת, אלא שיכתוב מכוון של דברי חז"ל ורמב"ם.
לאור מסקנה, זו נתבונן בשנויים נוספים שנעשו במשנה תורה כדי להתאים את הלכותיו
לדעה שחמץ בפסח אוסר בשאינו מינו בכל שהוא, נתבונן בפרק
א בהלכות חמץ ומצה הלכות ד-ה:
ד.
חמץ שעבר עליו הפסח, אסור בהנייה לעולם; ודבר זה, קנס מדברי סופרים: מפני שעבר על בל
ייראה ובל יימצא, אסרוהו, ואפילו הניחו בשגגה, או ב#אונס
(3) כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו, עד שייהנה בו אחר הפסח.
ה.
(חמץ שנתערב בדבר אחר בפסח, בין במינו בין שלא במינו,הרי זה אוסר בכל שהוא ו-)חמץ
(של ישראל) שעבר עליו הפסח,אף על פי
שהוא אסור בהנייה,אם נתערב בין במינו בין שלא במינו,
הרי זה מותר לאוכלו אחר הפסח: שלא קנסו ואסרו, אלא בחמץ עצמו; אבל התערובת מותרת
באכילה, לאחר הפסח.
הקפתי בסגריים
את הקטע הראשון בהלכה ה, כי גם הוא תוספת כפי שיוכח בהמשך.
הלכה ד דנה בחמץ שעבר עליו הפסח והלכה ה'
דנה בתערובת חמץ שעבר עליה
הפסח, אבל בראשית הלכה ה' נוספה פיסקה:
חמץ שנתערב בדבר אחר בפסח, בין במינו בין שלא במינו,הרי זה אוסר בכל שהוא.
הדנה בתערובת חמץ בפסח עצמו. נמצא שבין הדיון בחמץ שעבר עליו הפסח בהלכה ד,
ובין הדיון בתערובת חמץ שעבר
עליה הפסח בהלכה ה, הוכנסה פיסקה הדנה בתערובת
חמץ בפסח עצמו. אין זה
תואם את הגיון רמב"ם הבהיר, ויתר מזה, בחומרת
איסור תערובת חמץ בפסח עצמו דן רמב"ם
בהלכה ו':
אין חייבין
כרת, אלא על אכילת עצמו של חמץ. אבל עירוב חמץ כגון כותח
הבבלי ושיכר המדי, וכל הדומה להן מדברים שהחמץ מעורב בהן,אם
אכלן בפסח, לוקה ואין בו כרת: שנאמר "כל מחמצת, לא תאכלו" (שמות יב,כ). במה דברים אמורים, בשאכל
כזית חמץ בתוך התערובת, בכדי אכילת שלוש ביצים,הוא שלוקה מן התורה; אבל אם אין
בתערובת כזית בכדי אכילת שלוש ביצים,אף על פי שאסור לו לאכול,אם אכל, אינו לוקה
אלא מכת מרדות.
ולא הבחין בין תערובת חמץ
מלפני הפסח לבין חמץ שנתערב בפסח עצמו. שהרי לדעת הכל
תערובת חמץ מלפני פסח אסורה רק בנותן
טעם וכך יש להבין את הפיסקה:
אבל אם אין בתערובת כזית בכדי
אכילת שלוש ביצים,אף על פי שאסור לו לאכול,אם אכל, אינו לוקה אלא מכת מרדות.
לוקה, רק אם נתן החמץ טעם
בתערובת. ואילו סבר רמב"ם שחמץ שנתערב בפסח אוסר
בכל שהוא, היה כותב זאת בהלכה ו.
לפי שקולים אלה והאבסורד
שמתחייב מאיסור חמץ כלשהו שנתערב בפסח בשאינו מינו,
נובע שהפיסקה:
חמץ שנתערב בדבר אחר בפסח, בין במינו בין שלא במינו,הרי זה אוסר בכל שהוא.
נוספה בכוונה לתת רושם שרמב"ם פסק כמחמירים.
ואף מסיגנון
הפיסקה אפשר להוכיח שלא רמב"ם
כתבה, נתבונן בה שוב:
'חמץ שנתערב בדבר אחר בפסח בין במינו בין שלא במינו'
אין צורך במילים 'בדבר אחר', כי
משמעות 'נתערב' היא, תמיד בדבר אחר. בעקרון הארבעה עשר בהקדמה לספר המצוות הדגיש רמב"ם שהוא נמנע מ'דיבור אין
צורך בו'.
ואכן, בהלכה יב בפרק ד, בביטוי דומה אין המלים 'בדבר אחר', נאמר בפשטות:
'דבר שנתערב בו חמץ'
ועוד, במשנה תורה לא נזכר אפילו פעם נוספת אחת בטוי 'נתערב בדבר אחר'. למרות שהמילה 'נתערב' נמצאת יותר ממאה
פעמים במשנה תורה, ורק בהלכה זו כתוב 'נתערב בדבר אחר'. ברור שאין זו לשון רמב"ם, אלא לשון 'המגיה'.
גם המלים 'של ישראל' מיותרות
שהרי בחמץ של ישראל דנים בהלכות אלה, לכן הקפתי את המלים 'של ישראל בסוגריים
עגולים. אם נמחק את הפיסקה הזרה:
חמץ שנתערב בדבר אחר בפסח בין במינו בין שלא במינו
ואת המלים:
של ישראל
יתקבלו שתי הלכות ברצף
הגיוני:
ד
חמץ שעבר עליו הפסח, אסור בהניה לעולם; ודבר זה, קנס
מדברי סופרים: מפני שעבר על בל ייראה ובל יימצא, אסרוהו, ואפילו הניחו בשגגה, או
באונס כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו, עד שייהנה בו אחר הפסח.
ה
חמץ שעבר עליו הפסח, אף על פי שהוא אסור בהנייה,אם
נתערב בין במינו בין שלא במינו, הרי זה מותר לאוכלו אחר הפסח: שלא קנסו ואסרו, אלא
בחמץ עצמו; אבל התערובת מותרת באכילה, לאחר הפסח.
הסגנון ברור ורהוט. עד כאן
עם יהודה
נתבונן בפיסקה
האחרונה המודגשת בהלכה יב שהיא ההלכה האחרונה
בפרק ד (תוספות רבות הוחדרו בסופי
פרקים או בסופי הלכות):
דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל
אדם כלל, או שאינו מאכל כל אדם כגון התריאק וכיוצא
בו,אף על פי שמותר לקיימו, אסור לאוכלו עד אחר הפסח; ואף על פי שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא, הרי זה אסור לאוכלו.
פיסקה זו לא נכתבה על ידי רמב"ם שהדגיש שכל איסורין
שבתורה אוסרין שלא במינן רק בנותן טעם ללא יוצא מן הכלל!
ועוד, נאמר בהלכה שדבר שאין
בו מן החמץ אלא כל שהוא, הרי זה אסור לאוכלו', וזה כולל דבר שנתערב בו כל שהוא חמץ לפני
הפסח ודבר שנתערב בו כל שהוא חמץ בפסח,
שלכל הדעות מותר לאוכלו בפסח, לכן האמור בפיסקה זו לא
נכון ונשים לב שבהלכה זו, כמו בהרבה מקומות אחרים, התוספת היא בסוף ההלכה ובסוף הפרק.
כאמור, נמנע רמב"ם ממילים מיותרות. לו רצה לאמר
את הכלול בהלכה משובשת זו, היה כותב בקצרה:
דבר שנתערב בו כל שהוא חמץ,
אף שאינו מאכל אדם כלל, או שאינו מאכל כל אדם כגון התריאק
וכיוצא בו אף על פי שמותר לקיימו, אסור לאוכלו עד אחר הפסח.
והיו נחסכות 11 מתוך 40 המלים
שבהלכה המשוכתבת.
בהלכות אישות ה,א, יש הוכחה
עקיפה שלדעת רמב"ם חמץ שנתערב בפסח ולא נתן טעם,
מותר באכילה, נאמר שם:
המקדש בדבר שהוא אסור בהניה, כגון חמץ בפסח או בשר בחלב, וכיוצא בהן משאר איסורי הנייה,אינה מקודשת; ואפילו היה אסור בהנייה
מדבריהם, כגון חמץ בשעה שישית מיום ארבעה
עשר, אינה מקודשת.
אילו סבר רמב"ם
שחמץ כלשהוא שהתערב בפסח אסור בהנייה, היה כותב 'כגון תערובת חמץ בפסח', במקום 'כגון חמץ
בשעה ששית מיום ארבעה עשר', וחוסך שלוש מתוך שש מילים. אך לא כתב כך כי חמץ כלשהוא שנתערב בפסח מותר בהנייה, ולכן המקדש בו אישה, מקודשת. ואין לטעון שלא נתן רמב"ם דוגמה מחמץ, כי אין נושאים נשים במועד, שהרי מחזיר
אדם גרושתו לכתחילה במועד ואם קידש אשה הראוייה לו במועד, אף שאינה גרושתו, הרי זו מקודשת.
הלכות נוספות שוכתבו במשנה
תורה על ידי הסוברים שחמץ שנתערב בפסח מין בשאינו מינו
אוסר בכל שהוא. למשל הלכה ג בפרק בהלכות חמץ ומצה, שם נאמר:
ג. אין מבשלין
חיטים במים כגון ריפות, ולא קמח כגון לביבות; ואם בישל, הרי זה חמץ גמור,והוא,
שיתבקעו בתבשיל. אין קולין את הבצק, בשמן על המחבת;
אבל מבשלין את הפת, ואת הקמח הקלוי. ואם הרתיח המים
הרבה, ואחר כך השליך לתוכן הקמח,הרי זה מותר, מפני שהוא מתבשל מיד קודם שיחמיץ;
וכבר נהגו בשנער ובספרד ובכל המערב, לאסור דבר
זה,גזירה, שמא לא ירתיח המים יפה יפה.
הפיסקה המודגשת נוספה על ידי ה'פוסקים'
שחמץ שנתערב שלא במינו בפסח, אוסר בכל שהוא. כי לדעת חז"ל ורמב"ם גם אם החמיצו החיטים, לא נאסר התבשיל, אלא אם נתנו בו החיטין
שהחמיצו, טעם.
גם הסגנון אינו רהוט כי
המילים 'שיתבקעו בתבשיל' שבפיסקה חלות רק על החיטין, אך לפי מיקומן הן חלות גם על הריפות ועל הקמח שלא
שייך בהם ביקוע. ואכן, אם נסיר פיסקה זו תתקבל הלכה ההולמת את הכלל האחיד שמין בשאינו מינו בנותן טעם בכל איסורי התורה:
ג. אין מבשלין
חיטים במים כגון ריפות, ולא קמח כגון לביבות; אין קולין
את הבצק בשמן על המחבת; אבל מבשלין את הפת, ואת הקמח
הקלוי. ואם הרתיח המים הרבה, ואחר כך השליך לתוכן הקמח,הרי זה מותר, מפני שהוא
מתבשל מיד קודם שיחמיץ; וכבר נהגו בשנער ובספרד ובכל
המערב, לאסור דבר זה,גזירה, שמא לא ירתיח המים יפה יפה.
ונראה שגם את הלכה ח בפרק ה,
שיכתבו הפוסקים שהרי נאמר בה:
תבשיל שנתבשל ונמצאו בו
שעורים או חיטים, אם נתבקעו, הרי כל התבשיל אסור, שהרי
נתערב בו החמץ. ואם לא נתבקעו,מוציאין
אותן, ושורפין אותן, ואוכלין
שאר התבשיל: שאין הדגן שנבלל או נתבשל ולא נתבקע, חמץ
גמור של תורה ואינו אלא מדברי סופרים...
לפיה דבר שנתערב בו חמץ כל
שהוא בפסח אסור באכילה, שהרי נאמר שהתבשיל אסור כי 'נתערב בו החמץ' ולא ניתלה
האיסור בשנתן החמץ טעם בתבשיל, משמע שאפילו לא נתן טעם התבשיל אסור. אבל אם לא
נתנו החיטין שנתבקעו טעם
בתבשיל, יש רק להוציאן ולשורפן, אך לא נאסר התבשיל.
ועוד, לו היתה
הלכה ח מקורית היתה צריכה להיות סמוכה להלכה ג, העוסקת
באותו ענין, כי הלכות ד ואילך מורות איך לטפל בדגניים
כדי למנוע את החמצתם. באמצע דיון זה
הוכנסה הלכה ח, העוסקת בחיטין שבקעו ויתכן שהחמיצו,
ואחריה מתחדש הדיון במניעת החמצת החיטין מקצירתן עד אפייתן.
להשלמת הנושא, נבחן שנויים
שנעשו במאירי בנושא חמץ שנתערב בפסח בשאינו מינו כדי
להתאים את מאירי לשנויים שנעשו בתלמוד, בפירוש המשנה של רמב"ם
ובמשנה תורה.
מאירי החשיב מאד את רמב"ם, כינה אותו 'גדולי המחברים' והביא דעתו בעקביות.
וכך כתב על משנה תורה,
בהקדמתו לפרושו בית הבחירה בכרך ברכות עמ' כה:
'...עד שיודע הכל הלכות הלכות בשלמות, חבור כולל
ושלם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע,
לפניו לא היה כן מחבורי הגאונים והרבנים מסדר כל הענינים
בחכמת התלמוד, איש על דגלו בסדור מתוקן
ושלם כמוהו ואחריו לא יהיה כן,...'
ההערכה המופלגת של מאירי לרמב"ם מעידה על גדולת מאירי עצמו, כי צריך חוכמה ויושר
להכיר בגדולת רמב"ם כפי שתארה מאירי. ואכן היה
מאירי חכם מאד, כמוכח מכתביו. מכאן שחוסר עקביות בדבריו מחשיד ששונו. למשל: לא יתכן שמאירי כתב את המלים המודגשות בפיסקה הבאה:
...ויש באים בדינו באיסור
משהו, מטעם דבר שיש לו מתירין שאמרו עליו אפי' באלף
אינו בטיל, שהרי לאחר הפסח יהא מותר, הואיל ועל ידי תערובת הוא, וכן כתבוה גדולי המחברים (=רמב"ם).
לא סביר שמאירי כתב שרמב"ם אסר חמץ שנתערב בפסח בשאינו
מינו בכל שהוא, משום דבר שיש לו מתירין, ולא הביע על כך
תמיהה, שהרי כתב רמב"ם בהלכה יא בפרק טו בפירוש:
ייראה לי, שאפילו דבר שיש לו מתירין,אם נתערב בשאינו מינו ולא
נתן טעם, מותר: 'ולא יהא זה שיש לו מתירין חמור יותר מטבל שהרי אפשר לתקנו ואף על פי כן שלא במינו בנותן טעם, כמו שביארנו'.
מכאן שלדעת רמב"ם גם דבר שיש לו מתירין
אוסר בשאינו מינו רק בנותן טעם, לכן אין לייחס לרמב"ם איסור חמץ בשאינו מינו
בכל שהוא משום דבר שיש לו מתירין.
מאירי, עם כל הערכתו לרמב"ם כשמצא בפירוש רמב"ם
למשנה ח בפרק ה במסכת עבודה זרה, ובמשנה תורה בהלכות מאכלות אסורות טז כח, שיין נסך אוסר במינו בכל
שהוא רק אם ניצוק מכלי שפיו רחב לבור יין,
אבל אם ניצוק מכל שפיו צר, אינו אוסר, תמה על כך וכתב:
ואע"פ שגדולי המחברים
(זה כנויו של מאירי לרמב"ם)
התירו בנפל איסור לתוך המותר ובצלצול קטן, דברים
תמוהים הם...
כתב מאירי שדברי רמב"ם תמוהים, כי לא העלה על דעתו שאינם דברי רמב"ם, כי לא עמדו לרשותו כת"י
ודפוסים שונים של משנה תורה, כמו שיש כיום, שמהם למדים עד היכן הגיעו השנויים
וההבדלים בין הנוסחים השונים. ואכן הוכח שהאמור בפירוש המשנה המיוחס לרמב"ם ובמשנה תורה, שיין נסך אוסר במינו רק אם ניצוק
מכלי שפיו רחב לבור יין, אבל אם ניצוק מכלי שפיו צר, אינו אוסר, אינו דעת רמב"ם,
אלא שיבוש מכוון של דבריו כפי שפורט בהיתר
הניה מחביות יין שנתערבה בהן חבית יין נסך,
בעניין 'צרצור'.
ידע מאירי שגירסת התלמוד שלפנינו בפסחים כט,ב,
לפיה חמץ שנתערב בפסח בשאינו מינו אוסר במשהו, אינה גירסת אמת. וידע שלדעת רמב"ם,
המבוססת על דעת חז"ל גם דבר שיש לו מתירין שנתערב בשאינו מינו ולא נתן בו טעם, מותר, כמו שמותר טבל שנתערב בשאינו מינו ולא נתן טעם, למרות שיש לו מתירין,
שהרי אפשר לתקנו וגם חמץ שנתערב בפסח בשאינו מינו אוסר
רק בנותן טעם, למרות שיש לו מתירין אחר הפסח. לכן לא
יתכן שמאירי ייחס לרמב"ם איסור חמץ בפסח בכל שהוא
משום דבר שיש לו מתירין. אלא סביר ביותר שגם מאירי שונה
כמו התלמוד, פירוש המשנה ומשנה תורה ראה למשל הניה מתערובות יין נסך הערה (2).
ועוד, הרי כתב מאירי:
'...שיש מי שפסק שכל איסורין שבתורה במינן במשהו, בשאינן
במינן בנותן טעם, כרב ושמואל, ... אלא שיצאו מכלל זה טבל ויין נסך שבמינן במשהו ובשאין מינן בנותן טעם...ושני אלה אין בהן חולק, שכבר הוזכרו
שם בגמרא בהדיא, ורוב המפרשים הוציאו גם כן חמץ מכלל זה,
ולא עוד אלא שמחמירין בו להיותו בזמנו במשהו בין במינו
בין שלא במינו...
ולא ציין שרמב"ם
בין המחמירים! כפי שכתב על עמ' כט,ב. ואכן שונה דעת
מאירי, בנדון, ממקום למקום בכתביו, נתבונן שוב בדברי מאירי על עמ' פג':
ויראה מסוגיא זו שלא היה בדעתם
להפריש בין חמץ לשאר איסורין אלא לענין
השוואת שאינו מינו למינו לדעת רב... ומאחר שברור לנו לענין שאר איסורין שהלכה כר' יוחנן שאף במינן בנותן טעם, ושאף רבא בעצמו אמרה כן... אם כן מה שאמר
רבא 'הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור', יראה לפרש אסור בנותן טעם, כדין שאר איסורין, ומכאן
כתבו קצת רבני צרפת שהוא בששים, ואף גדולי הדורות ריסי עיניהם מעידים שאף הם נוטים
לאמר כן...
לפי הפיסקה
'יראה לפרש (שחמץ בפסח) אסור בנותן טעם כדין שאר איסורין'
נובע שמאירי הבין את דברי רבא שגם חמץ בפסח אסור רק בנותן טעם, אבל על דף עג,ב (עמ' 308 בהוצאת קדם), מיוחס למאירי הקטע הבא:
...ועיקר הדברים שכל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם...אלא
שיצאו מכלל זה טבל יין נסך שבמינן במשהו...
עד כאן מקובל, אבל ההמשך:
...ומכל מקום כלל זה
אע"פ שהוא ברוב איסורין צריך אתה לידע שלא כל האיסורין נכללין בו, לא בכלליו
לאסור הכל בששים ולא בפרטיו לאסור במשהו אלא טבל ויין,
שהרי חמץ בפסח במשהו בין במינו בין שלא
במינו, אע"פ שאחרוני הרבנים (רבינו תם בתוספות
פסחים ל,א ד"ה אמר) היו מפקפקים בזו להתיר חמץ בששים, מכל מקום כבר נתפרסמה הוראת איסורו במשהו, וכלל זה
אף אתה צריך לתרץ בו מצדדים אחרים והוא שיש איסורין
שאינן בטלים לעולם ויש במאה ויש במאתים ויש בטלין ברוב, וכבר בארנו ענין כולם
במסכת חולין (צז,ב).
אין זה סיגנון
מאירי הברור ולא יתכן שמאירי כתבו, שהרי כתב יותר מפעם אחת שגירסת
התלמוד שלפיה חמץ שנתערב בפסח אוסר בכל שהוא, אינה גירסת
אמת והוכח שנעשה שינוי מכוון בתלמוד כדי לאסור חמץ בפסח בכל שהוא, בניגוד לכלל
שמין בשאינו מינו אוסר רק בנותן טעם בכל איסורין
שבתורה. וכאן כתב ש'כלל זה אע"פ שהוא ברוב איסורין צריך את לידע שלא
כל האיסורים נכללים בו...' אלא ברור שדברים זרים אלה הם הערה לפירוש שנתן
מאירי לדברי רבא, ומעתיק הכניסם לתוך דברי מאירי, כפי שקרה להרבה הערות זרות
שהוחדרו לכתבי גדולים.
ועוד, אם זו דעת מאירי, היה
צריך לכותבה על הכלל שכתב רמב"ם במשנה ז בפרק ב
במסכת עורלה ששם קבע רמב"ם:
ויהיה זה הכלל שלא ישתנה בשום פנים בכל איסורין שבתורה מין בשאינו
מינו בנותן טעם.
וחזר עליו בהלכות מאכלות
אסורות טו,ו פסק בהתאם:
נמצאת למד, שכל איסורין
שבתורה,בין איסורי מלקות, בין
איסורי כרת, בין איסורי הניה, שנתערבו במאכל המותר,מין בשאינו
מינו, בנותן טעם;
כי שם קבע רמב"ם כלל זה ומאירי התיחס
תמיד לדעת רמב"ם בפירוש המשנה ובמשנה תורה ולא
העיר שחמץ בפסח יוצא מהכלל, משמע שהסכים שאין לו יוצא מן הכלל, כי למרות שמאירי
כיבד מאד את רמב"ם, לא נמנע מלהעיר על דבריו,
כנ"ל.
ועוד, בדונו בנושא בדף כט',
קבע מאירי שתערובת חמץ בפסח בשאינו מינו אסורה רק בנותן
טעם, אלא שרבו המחמירים שהסתמכו על גירסה ש'על האמת אינה גירסה' כדי לאוסרו במשהו גם בשאינו מינו, ובדף פג' חזר על המחלוקת בנושא, אבל בשני המקומות לא הזכיר שרמב"ם
בין המחמירים, לכן סביר ביותר שבמשנה תורה שלפני מאירי לא היה איסור חמץ שנתערב
בפסח בשאינו מינו במשהו.
גם את הפיסקה המיוחסת למאירי, בעמ' כט,ב 'וכן כתבוה גדולי המחברים' בלי שמאירי העיר שהאמור בפיסקה תמוה, היא 'שיכתוב' דברי מאירי על ידי מחמירים כמו אלה שהעזו להגיה את התלמוד. יש
דוגמאות נוספות לשנוי דברי מאירי להתאימם לדעת המשנים, כפי שראינו, למשל, לגבי
עירוב שלא לדבר מצווה, כנ"ל.
אך אם נתעלם מהשנויים שהוחדרו
לדברי מאירי כפי שהוחדרו לדברי רמב"ם בטיעוני
שווא, נראה שדעתו שאיסור חמץ שנתערב בפסח במשהו הוא רק תוצאת שנוי התלמוד, שלא על דרך האמת, בתוספת הכניעה לאוסרים
'מפני שהם מרובים'.
לסיום, איסור חמץ כל שהוא
שנתערב בפסח בלתי הגיוני לחלוטין, לו השכילו יוזמי חומרה בלתי הגיונית זו, היו
מבינים שהלכה המחייבת אבסורד, היא בהכרח שגויה.
אך כיוון שלא מידת האמת הביאה
ליצירת החומרות, אלא 'נגיעת' המחמירים בנושא, לא רצו להבין את חוסר ההגיון וחוסר ההגינות שבחומרה זו. חומרות בכלל וחומרה זו בפרט, הבטיחו פרנסה ל'משגיחים'
רבים. ההנאה כספית באיסור דינה כשוחד (4), רוב רבני אירופה נהנו מהתורה באיסור
והנאה זו, ופועלת גם היום, כשוחד, שעליו נאמר בו בתורה:
השוחד יעור
עיני חכמים (שמות כג,ח):
ופירשו חז"ל:
אפילו חכם גדול ולוקח שוחד,
אינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב
(עיוורן החשיבה). ויסלף דברי צדיקים (שם): אפילו
צדיק גמור ולוקח שוחד אינו נפטר מן העולם בלא טירוף דעת. כתובות דף קה:
ווהוסיף מהר"ל
הסבר:
'יעור
עיני חכמים' - שלא תעלה על דעתו הסברה
הנכונה.
'ויסלף דברי צדיקים' - שאפילו יעוררהו על הדברים הצודקים, יסלפם.
לכן איבדו פוסקים, שנהנו
מהתורה באיסור, את יושר המחשבה ואף שרמב"ם עוררם על הדברים הצודקים - סילפום, וחטאו
בשנותם את נוסח התלמוד, את נוסח פירוש רמב"ם למשנה
ואת נוסח משנה תורה במטרה להתיר בהנייה תערובת יין נסך
ולאסור בהנייה חמץ שנתערב בפסח בשאינו
מינו במשהו. על 'פוסקים' כאלה אמר יחזקאל הנביא:
וגם אני נתתי להם, חוקים לא
טובים; ומשפטים,לא יחיו, בהם. יחזקאל כ,כה
ותרגם יונתן בן עוזיאל:
ובתר יצריהון
טפשא אזלו ועבדו גזירן דלא תקנן ונימוסין
דלא יקיימו בהון.
ובהתאם מפרש רש"י:
נתתי להם חוקים לא טובים:
מסרתים ביד יצרם להכשל בעוונם וכן תרגם יונתן:
ומסרתינון ביד יצריהון
טפשא אזלו...
הוכח שהכלל 'מין בשאינו מינו בנותן
טעם תקף בכל איסורין שבתורה בלא יוצא מן הכלל, כולל חמץ
שנתערב בשאינו מינו בפסח.
סכום סופו:
למדנו שאיסור משהו חמץ שנתערב
בשאינו מינו בפסח, אינו לדעת חז"ל ורמב"ם וכי משמעו איסור אבסורדי של מימי הנהרות, האגמים
והימים שבכל העולם, ומכאן ברור באופן
מוחלט שאין איסור זה יכול להיות דעת חז"ל, או רמב"ם,
שהרי זה אבסורד מוחלט! והוכח שאיסור חמץ שנתערב בשאינו
מינו בפסח בכל שהוא, הושג עלידי שנוי מכוון של התלמוד,
פירוש המשנה המיוחס לרמב"ם בכת"י
ששון ומשנה תורה, ונעשו שנויים מתאימים גם במאירי.
שינוי התלמוד ודברי הגאונים,
היה נוהג מקובל על חכמי האשכנזים בימי הביניים כמתועד בספר מנהג אשכנז הקדמון של
פרופ' ישראל תא-שמע (ראה מבוא).
ראינו שנעשו שנויים מכוונים, גם בפירוש רמב"ם
למשנה, במשנה תורה וגם בכתבים אחרים שגרמו לשיבושים חמורים בתורה שבע"פ.
הכרנו כמה דרכים מתוחכמות בהן הוחדרו שנויים אלה.
יהי רצון שנבער את כל הפסול שבנו
ונעבוד את בוראנו ביושר לב בכל נפשנו ובכל מאודנו, ואז בטוחים אנו שנזכה לגאולת
עמנו בקרוב, רוחנית וחומרית.
(1)
טיעוני שווא (סופיזם בלע"ז)
מאפיינים נסיונות הוכחה של דברים שאינם אמת, נזכיר
דוגמה שהובאה בפרק קודם ונתבונן בה שוב, שם נאמר:
יין נסך שנפל על החיטין,הרי אלו אסורות באכילה, ומותרות בהניה....
היתכן שהחיטין
מותרות בהנייה בכל מקרה? הרי אם נתן יין הנסך טעם בחיטין אסרן בהנייה! אלא שמנסחי
הלכה זו רצו למנוע אסירת החיטין, כפי שמנסחי ההלכות
שחבית יין נסך שנתערבה בחביות לא אסרתן בהנייה. ולשם כך
השתמשו, ה'מגיהים', בטיעון שוא:
ולמה אין בודקין
את החיטין בנותן טעם,מפני שהן שואבות, והיין נבלע בהן.
ומדוע זה טיעון שווא? שהרי
שאיבת החיטין את יין הנסך, היא שנותנת בהן טעם. שהרי כל
אוכל מוצק ששואב נוזל שיש בו טעם, עשוי לקבל את טעמו. ולכן זה טיעון שווא שמטרתו
לתרץ את ביטול הבדיקה ב'נותן טעם', כדי שלא ימצא שנתן
יין הנסך טעם בחיטין ויאסרן בהנייה,
כי אם לא שאבו החיטין את יין הנסך, אפשר להדיחן ואינן
נאסרות, כפי שנאמר בהלכה הקודמת:
מאכל טז,לב
יין נסך שנפל על הענבים,ידיחם, והן מותרות באכילה:
אבל אם קיימת אפשרות שיבלע יין
הנסך בענבים, יש לבודקם בנותן טעם כמפורש בהמשך ההלכה:
ואם היו מבוקעות,בין שהיה
היין ישן, בין שהיה חדש,אם נתן טעם בענבים, הרי אלו אסורות בהניה;
ואם לאו, הרי אלו מותרות באכילה.
אותו עקרון תקף גם לגבי שאיבת
יין הנסך על ידי החיטין, אם נתן בהן טעם אסרן. ואם אי
אפשר לעמוד על הטעם, צריך לאסור את החיטין בשישים, כמו
כל איסור מין בשאינו מינו כשאין גוי לטעום את התערובת,
ואי אפשר לעמוד על הטעם!
שנויים וטיעוני שווא אלה
מקבילים לשנויים שנעשו בתלמוד, בכת"י ששון ובמשנה
תורה, כדי להתיר בהנייה חביות יין שנאסרו על ידי חבית
יין נסך שנתערבה בהן, ולהתיר בור יין שניצוק לתוכו יין נסך מכלי שפיו צר, בניגוד לדעת חז"ל ורמב"ם כפי שהובהר בפרקים קודמים בסדרה זו.
ועוד טיעון שווא הובא באותו
פרק, כדי לתרץ חומרה בהלכות ל ו-לא שבסוף פרק
טו ויוכח שאינן מקוריות. נאמר בהלכה ל [לד]:
בשר נבילה מליח שנבלל עימו
בשר שחוטה,הרי זה נאסר, מפני שתמצית הנבילה נבלעת בגוף בשר השחוטה, ואי אפשר לעמוד כאן לא על הטעם, ולא על השיעור.
שאי אפשר לעמוד על הטעם אין צורך
לאמר, שהרי מדובר במין במינו, אבל מדוע אי אפשר לעמוד
על השיעור? נניח שנבלל ק"ג אחד בשר נבילה קצוץ בשישים ק"ג בשר שחוטה
קצוץ, התערובת מותרת. הקביעה שהבלילה אסורה כיוון שאי אפשר לעמוד על השיעור, גם
היא טיעון שוא וברור שאין ליחסה לרמב"ם.
(2)
בעוד מקומות בהם שוכתב נוסח רמב"ם מוצאים את הבטוי 'כמו שביארנו' אך לא מוצאים מקום בו ניתן ביאור כזה.
למשל בהלכות איסורי ביאה ט,א נאמר:
אין האישה מתטמאה מן התורה, בנידה או בזיבה,עד שתרגיש, ותראה דם, וייצא
בבשרה, כמו שביארנו; ותהיה טמאה מעת שתראה ולהבא בלבד. ואם לא הרגישה, ובדקה ומצאה
הדם לפנים בפרוזדור הרי זה בחזקת שבא בהרגשה, כמו שביארנו.
אולם בהלכה ב מוכח שאישה
שבדקה ומצאה דם בלא הרגשה טמאה רק מדברי סופרים ואכן הפיסקה:
ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה
הדם לפנים בפרוזדור הרי זה בחזקת שבא בהרגשה, כמו שביארנו.
היא שיכתוב דברי רמב"ם על ידי מחמירים (ראה הערת הלכות איסורי ביאה ט,א) שהרי נאמר בסופה 'כמו שביארנו'. אך לפני פרק
ט, לא בירר רמב"ם דין אישה שבלא הרגשה בדקה ומצאה
דם.
(3)
ד. חמץ שעבר עליו הפסח, אסור בהנייה לעולם; ודבר זה, קנס מדברי
סופרים: מפני שעבר על בל ייראה
ובל יימצא, אסרוהו, ואפילו הניחו בשגגה, או באונס כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו, עד
שייהנה בו אחר הפסח.
בפירוש ברמב"ם
לעם בהוצאת מוסד הרב קוק, נאמר:
או באונס. שהיה אנוס ולא יכול לבערו וגם לא לבטלו שהרי אינו ברשותו.
והמקור לדברי רבנו ממה שאמרו
(בבא קמא צו): "גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך", הרי
שאסור בהנאה אף על פי שעבר עליו הפסח באונס (חידושי רמב"ן
לפסחים לא: ועין מגיד משנה)
קודם כל אין להסיק מאמרת
התלמוד "גזל חמץ ועבר עליו הפסח, אומר לו הרי שלך לפניך", שאם מחמת אונס
הניח אדם חמץ שעבר עליו הפסח, הוא נאסר. נכון שהחמץ נגזל באונס, אבל בעליו יכול
לבטלו ואז לא יעבור על לא יראה ולא ימצא. ואם נאמר שמפני שאינו ברשותו אינו יכול
לבטלו, אזי גם אינו עובר עליו. ואם לא בטלו נמצא שלא באונס עבר עליו במקרה זה, לכן
יש חשש שנעשו שנויים במשנה תורה לתאום את דעת רמב"ן,
מדוע?
אפשר להבין שקנסו חז"ל
גם את המניח חמץ בפסח בשגגה, כי גם לשוגג יש מידת
אחריות לשגגה. אך לא מובן על מה יש לקנוס אנוס, שהרי קנס נועד להרתיע את עובר
עבירה מלחזור על העבירה ולהמריצו להיזהר יותר אם עבר בשגגה. אך אין מקום לכך לגבי
אנוס, שהרי לא עבר בגלל זלזול או בשגגה. לכן אין כל צורך להרתיעו מלעבור ברצון, או
בשגגה יותר מאת כל אדם אחר שלא עבר. ואכן על מי צריך לחול קנס הסביר רמב"ם בהלכות מאכלות אסורות טו,כב [כה]:
אסור לבטל איסורין של תורה, לכתחילה. ואם ביטל, הרי זה מותר; ואף על פי
כן קנסו אותו חכמים, ואסרו הכול. וייראה לי שכיון שהוא קנס, אין אוסרין תערובת זו אלא על זה העובר שביטל האיסור; אבל לאחרים,
הכול מותר.
נמצא שלדעת רמב"ם מוטל הקנס רק על עובר שביטל איסור אבל לאחרים הכל מותר.
וכתב רמב"ם
שכיוון שהוא קנס אין אוסרין תערובת זו אלא על זה העובר שביטל האיסור,
אבל לאחרים הכל מותר.
ויש מקום להניח שאם באונס
נתבטל איסור, למשל מרק תרומה שנשפך לתוך חלב ואין בו כדי לעלות באחד ומאה ואחר כך
נשפך סיר חלב אחר, לתוך הסיר שבו החלב האסור, הותרה התערובת בלא שנעשתה עבירה, לכן
לא תהיה התערובת אסורה אפילו על בעליה.
ויש לברר מדוע תערובת שביטלו
את איסורה, אסורה משום קנס רק על המבטל אבל לאחרים הכל
מותר בעוד שחמץ שעבר עליו הפסח אסור
משום קנס לא רק על מי שעבר ולא ביטלו אלא גם על אחרים?
נראה שחמץ שעבר עליו הפסח הוא
איסור לכל אדם, בעוד שתערובת איסור שבוטל, אסורה רק על מבטלו, אבל מותרת לאחרים.
וכיוון שאין לראות באנוס את 'מבטל איסור', אין לאסור את חמצו שעבר עליו הפסח
באונס. לכן סביר מאד שאת המלים 'או באונס' בהלכה ד הוסיפו 'מגיהים' מחמירים, לפי הבנת רמב"ן
את התלמוד, כמו איסורים אחרים שהוסיפו בחג הפסח, למשל, נכתב בכמה גירסאות משנה תורה באשכנז בהלכות חמץ ומצה ו,יב: 'ומי שאכל מצה בערב הפסח מכין אותו מכת מרדות עד
שתצא נפשו'. ברור שלא רמב"ם כתב דין חסר
טעם זה, אלא מחמירים חסרי דעת הוסיפוהו.
ואכן נאמר בתלמוד הבבלי במסכת
נדרים דף כז,א: 'אנוס רחמנא פטריה'.
ונאמר בפירוש גם בהלכות איסורי ביאה א.ח ]ט]:
אנוס פטור מכלום,מן המלקות,
ומן הקרבן,
ואין צריך לומר מן המיתה:
שנאמר "ולנערה לא תעשה
דבר" (דברים כב,כו).
חפסתי ברמב"ם
ובתלמוד ולא מצאתי קנס לאנוס אלא, בתלמוד הבבלי בבא קמא דף לא,א, שם נאמר:
אמר רבי יוחנן לא תימא מתני' ר' מאיר היא, דאמר נתקל
פושע הוא וחייב, אלא אפילו לרבנן דאמרי אנוס הוא ופטור,
הכא חייב, שהיה לו לעמוד ולא עמד רב...
אך גם לדעה שאנוס זה חייב,
'שהיה לו לעמוד ולא עמד', שאר אנוסים פטורים!
ואין אנוס זה דומה לאנוס לגבי
ביטול החמץ שיתכן שלא ביער את החמץ בגלל מחלה, למשל אם היה בלא הכרה בזמן ביטול
חמץ, למה יקנסו אותו? קונסים אדם רק אם עשה מעשה אסור, או שהיה לו לעשות ויכול
לעשות מעשה למנוע נזק ולא עשהו!
אבל יש עדיין קושי כי נאמר
במשנה תורה:
גזלה ג,ד גזל בהמה והזקינה, או
כחשה כחש שאינו יכול לחזור, גזל עבדים והזקינו, או כחשו כחש שאינו יכול לחזור,
כגון חולאים שאין להם רפואת תעלה, או שגזל מטבע ונסדק או פסלו המלך, או שגזל פירות
והרקיבו כולן, או יין והחמיץ,הרי זה כמי שגזל כלי ושיברו, ומשלם כשעת הגזילה.
גזלה ג,ה אבל אם גזל בהמה
ועבדים, וכחשו כחש שאפשר לחזור, או שגזל מטבע ונפסל במדינה זו, והרי הוא יוצא
במדינה אחרת, או שגזל פירות והרקיבו מקצתן, או תרומה ונטמאת, או שגזל חמץ ועבר עליו הפסח, או בהמה ונעברה בה עבירה, או נפסלה מליקרב, או שהייתה יוצאה להיסקל, אומר לו הרי שלך לפניך, ומחזיר
אותה בעצמה.
בהלכה ד השנויים שחלו בכל
הגזילות ביטלו את ערכן לגמרי: כחש שאינו יכול לחזור, זיקנה,
חולי שאין לו רפואה וכדומה, ו'הרי זה כמי שגזל כלי
ושיברו ומשלם כשעת הגזלה'. אולם בהלכה ה אין עקביות, השינוי שחל במספר גזילות ביטל
חלקית את ערכן, למשל פירות והרקיבו
מקצתן, או תרומה ונטמאת שאפשר להשתמש בה להסקה ובהמה שנעברה בה עבירה לפני שנדונה
בבית דין, אם נשחטה בשרה מותר, אבל חמץ שעבר עליו הפסח ובהמה שיוצאת להיסקל
(שהתחייבה סקילה בהיותה אצל הגזלן) אסורים בהניה והגוזלם הרי זה כמי שגזל פירות והרקיבו כולן, או כלי ושיברו
שמשלם כשעת הגזילה! וכיוון שאין עקביות בהלכה ה, סביר שלא נכתבה על ידי רמב"ם.
יתכן שיכול הגזלן לאמר 'הרי שלך לפניך' לגבי חמץ שעבר עליו הפסח, מפני תקנת
השבים. אבל אם הצליח הנגזל למצא את הגזלן ולהוציא מידו
את החמץ כך שאין שאלה של תקנת השבים, והנגזל היה אנוס לגבי ביעור החמץ, למה לקנוס
אותו ולאסור עליו את החמץ? ועוד אם החמץ היה ברשות הגזלן לאחר ייאוש בעלים, הרי
הנגזל לא היה חייב לבערו שהרי אינו שלו, ואם כך למה לקנוס אותו ולאסור עליו חמץ
זה?
(4)
נאמר בבני שמואל הנביא:
ולא הלכו בניו בדרכיו, וייטו אחרי הבצע; ויקחו שוחד,ויטו
משפט.
(שמואל א ח,ג)
על כך אמרו חז"ל:
ולא הלכו בניו בדרכיו, בדרכיו
הוא דלא הלכו מיחטא נמי לא
חטאו, אלא מה אני מקיים: ויטו אחרי הבצע שלא עשו כמעשה אביהם שהיה שמואל הצדיק
מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם שנאמר (שמואל א ז) והלך מדי שנה בשנה וסבב
בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל והם לא עשו כן אלא ישבו בעריהם כדי להרבות שכר לחזניהן ולסופריהן...(בבלי
שבת נה,ב)
וכתב רמב"ם
בהלכות סנהדרין כג,ב [ג], בנדון:
כל דיין שיושב ומגדל מעלתו, כדי
להרבות שכר לחזניו ולסופריו,הרי הוא בכלל הנוטים אחרי הבצע; וכן עשו בני שמואל,
ולכך נאמר בהם "וייטו אחרי הבצע; ויקחו שוחד" (שמואל א ח,ג).