דר' אורי לוי, MD Lic. es Sciences רופא תכנון משפחה, עמית הפקולט

דר' אורי לוי [1]

פוריה עילית, ד.נ. גליל תחתון 15208

טל: 04-6750856

פקס: 04-6750855

כתובת אתר אינטרנט: www.drurilevy.org.il

הגהה א חשוון תשע"ו

שיבוש חמור בהלכות הוצאה ביום טוב
בתוספתא, בתלמודים ובפוסקים

לפני הדיון הנוכחי בשיבוש המזעזע של איסור עיוור להוציא את מקלו ביום טוב, חשוב לקרוא את המבוא המלא לאתר הנ"ל, בו מדווח על השינויים הנרחבים שעשו בעלי התוספות בימי הביניים בתלמוד, בדברי הגאונים ובכתבי רמב"ם, פרופסור סולוביצ'יק לתלמוד מהאוניברסיטה העברית כתב שהשינויים בתלמוד הגיעו לכדי כתיבת תלמוד חדש ואני מוסיף שבמחקרי במשנה תורה לרמב"ם, למעלה מיובל שנים, מצאתי שגם השינויים שנעשו במשנה תורה לרמב"ם, הגיעו לידי כתיבת נוסח משנה תורה חדש.

חשוב לקרא גם את המאמר 'אמונת חכמים', כדי לדעת איך להתייחס לשינויים עמוקים ורבים אלה .

להוסיף הלכות שבת, פרק יט, הלכות יג - טו

נאמר בתלמוד הבבלי במסכת ביצה יב,א על היתר הוצאה ביום טוב:

... בית הלל הא אמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך...

ואף ר' יוחנן סבר מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך...

אולם בניגוד לפסיקת בית הלל ורבי יוחנן, נמצא בתלמוד הבבלי:

ת"ר אין הסומא יוצא במקלו ולא הרועה בתרמילו ואין יוצאין בכסא, אחד האיש ואחד האשה... (ביצה כה,ב)

לא נמצא במשנה איסור על הסומה לצאת במקלו, כי לא יתכן שיאסר סומא לצאת במקלו כי זו הוצאה לצורך, והרי הותרה הוצאה אפילו שלא לצורך. איסור זה בניגוד משווע להגיון, להגינות ולדעת בית הלל, לא יתכן שהוא להלכה וכאמור, לא נמצא במשנה.

בהקדמה לפירוש המשנה כתב רמב"ם:

ומטרתנו בזה החיבור: פירוש המשנה לפי מה שפירש התלמוד וההסתפקות בפירושים הנכונים והשמטת הפירושים אשר נתברר ביטולם בתלמוד...

רמב"ם בקש להשמיט בפירושו דעות שלא להלכה שהוא מכנה 'פירושים אשר נתברר ביטולם בתלמוד...' אבל נמצאו 'חכמים' שהוסיפו לדבריו את הדעות שהשמיט במכוון, ושיבשו את פירושו למשנה וגם את הלכות משנה תורה. וכן הוסיפו את הפירושים שהשמיט רמב"ם, עם תוספת משלהם, גם להלכות יום טוב ברי"ף ובמאירי כמפורט בהמשך. בפוסקים אלה הסתירה בהלכות הוצאה ביום טוב עוד יותר מודגשת מאשר בתלמוד,

בהתאם לפסיקת בית הלל ורבי יוחנן, פסק רמב"ם במשנה תורה בהלכות יום טוב פרק א, הלכה ו [ה]:

...לא אסרו ההוצאה ביום טוב, ואף על פי שכל הוצאה היא מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב. ולמה לא אסרוה--כדי להרבות בשמחת יום טוב ויוליך ויביא כל מה שירצה וישלים חפציו, ולא יהיה כמי שידיו אסורות. אבל שאר מלאכות שאפשר לעשותן מבערב--הואיל ויש בהן עסק, אין עושין אותן ביום טוב.

אולם בהלכה ג בפרק ה נאמר:

אין מנהיגין את הבהמה במקל, ואין הסומה יוצא במקלו, ולא הרועה בתורמלו. ואין יוצאין בכיסא אחר האיש ואחר האישה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול; ואיש שהיו רבים צריכין לו, יוצאין בכיסא אחריו, ומוציאין אותו על הכתף, אפילו באפריון.

הפיסקה:

...אין הסומה יוצא במקלו, ולא הרועה בתורמלו. ואין יוצאין בכיסא אחר האיש ואחר האישה...

הועתקה מפיסקת התלמוד הבבלי:

ת"ר אין הסומא יוצא במקלו ולא הרועה בתרמילו ואין יוצאין בכסא, אחד האיש ואחד האשה... (ביצה כה,ב)

אלא שבמקום 'אחד האיש ואחד האישה' שבתלמוד, נכתב במשנה תורה 'אחר האיש ואחר האישה', כידוע 'ר' ו'ד' מתחלפות גם במקרא, אך המשמעות אחת. בהמשך נאמר בתלמוד (שם) שאם רבים צריכים לאדם שאינו יכול ללכת מותר להוציאו. ודעה זו הובאה בהלכה ג הנ"ל. וכך נאמר גם בתוספתא, ביצה ג,יא, שהיא המקור המוקדם ביותר לפסיקה מטעה זו:

... אין יוצאין בכסא אחד [האנשים ואחד הנשים] ולא סומא במקלו ולא רועה בתרמילו רבי אליעזר בר' ישמעאל אומר אף אין מנהיגין את הבהמה במקל ביו"ט.

אך כאמור, לא נזכר איסור זה במשנה. יש בתוספתא ובתלמודים, מאמרים רבים שאינם להלכה, למשל שנשים ועבדים פטורים מקריאת מגילה (תוספתא מגילה ב,ד):

הכל חייבין בקריאת [מגילה] כהנים לוים וישראלים [ועבדים] משוחררין חללין נתינים [וממזרים]... נשים ועבדים וקטנים פטורין ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן.

ואכן, לא יתכן שחז"ל שפסקו שהותרה הוצאה ביום טוב, אפילו שלא לצורך, אסרו על סומא לצאת במקלו, שזו הוצאה לצורך. ולא יתכן שרמב"ם, שפסק שהותרה הוצאה 'כדי להרבות בשמחת יום טוב, ויוליך ויביא כל מה שירצה וישלים חפציו ולא יהיה כמי שידיו אסורות' (יו"ט א,ו), פסק שלא יצא הסומה במקלו, כי סומה שלא יוצא במקלו וקיטע שלא יוצא בכיסאו, לא יוכלו להוליך ולהביא כל מה שירצו ולא יוכלו להשלים חפציהם, אלא יהיו, לא רק כמי שידיהם אסורות, אלא כמי שידיהם ורגליהם אסורות! וברור שאיסור זה נוגד את כוונת חז"ל שהתירו ביו"ט הוצאה שלא לצורך!

אין כל ספק שהאיסור על עיוור לצאת במקלו ועל פיסח בכיסאו הם החמרות מכוונות המזיקות לנוהגים לפיהן, כמו ההגבלות על מתן טיפול בשבת לחולה שיש בו סכנה, ראה באתר.

הנסיון להסביר איסור הסומא לצאת במקלו בהלכה ג הנ"ל כדי 'שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול', לא קביל! כי בהוצאת מקל הסומה אין יותר דרך חול מבהוצאת ספר, או מפתח או בקבוק יין. והרי כולן מותרות ביום טוב ויותר מזה, נאמר בהלכות א-ב, שלפני הלכה ג המוזרה הנ"ל:

אף על פי שהותרה הוצאה ביום טוב, אפילו שלא לצורך, לא יישא משאות גדולות כדרך שהוא עושה בחול, אלא צריך לשנות; ואם אי אפשר לשנות, מותר. כיצד: המביא כדי יין ממקום למקום--לא יביאם בסל ובקופה, אבל מביא הוא על כתפו או לפניו. המוליך את התבן--לא יפשיל את הקופה לאחוריו, אבל מוליכה בידו.

וכן משאות שדרכן לישא אותן במוט, יישא אותן על גבו מאחוריו; ושדרכן לישא אותן מאחוריו, יישא אותן על כתפו; ושדרכן להינשא על הכתף, יישא אותן בידיו לפניו או יפרוס עליהן בגד. וכן כל כיוצא בזה משינוי המשא. ואם אי אפשר לשנות, נושא ומביא כדרכו. במה דברים אמורים, בנושא על האדם; אבל על גבי בהמה--לא יביא כלל, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול.

אם, כדי להרבות בשימחת יום טוב מותר להוציא אפילו משאות גדולים ואפילו בלא שינוי אם אי אפשר לשנות, קל וחומר שמותר לסומה לצאת במקלו ולקיטע בכיסאו! שהרי וודאי אין בהוצאת מקל הסומה 'דרך חול' יותר מהוצאת משא גדול בלא שינוי!

גם את הפיסקה האוסרת על האישה לצאת בכיסא לאחר שנכתב שאסור לאיש לצאת בכיסא, לא כתב רמב"ם, כי האסור על האיש בשבת וביום טוב, אסור לאישה (1) לכן מיותרת הפיסקה האוסרת על האישה לצאת בכיסא ואין ליחס לרמב"ם 'דיבור אין צורך בו' (2).

ועוד, ניסוח הפיסקה האוסרת על סומא לצאת במקלו ועל קיטע בכיסאו, אינו עיקבי: אם בשאסר הפוסק על קיטע לצאת בכיסאו, מצא רמב"ם לנכון להוסיף שהאיסור חל גם על אישה בכיסאה, היה צריך להוסיף על איסור יציאת סומה במקלו, גם איסור על אישה סומה לצאת במקלה! אך לא נוסף איסור זה. כי ההלכה מזוייפת ואין לחוש לה כלל.

לסיכום, לפי בית הלל ורבי יוחנן, הותרה הוצאה שלא לצורך ביום טוב כדי להרבות שמחה, ומובן שמותר לסומה לצאת במקלו ולקיטע בכיסאו ביום טוב, ולכן מיותר גם קטע ההלכה:

ואיש שהיו רבים צריכין לו, יוצאין בכיסא אחריו ומוציאין אותו על הכתף, אפילו באפריון.

שהרי גם מי שאין הרבים צריכים לו, מותר לצאת בכיסאו. נמצא שההגיון הכללי וההלכתי שוללים את איסור יציאת סומה במקלו ופיסח בכיסאו ביום טוב, לכן לא יתכן שרמב"ם כתבו. יתכן שקטע התלמוד שאינו להלכה במסכת ביצה כה,א:

ת"ר אין הסומא יוצא במקלו ולא הרועה בתרמילו ואין יוצאין בכסא, אחד האיש ואחד האשה... (ביצה כה,א)

נכתב כהערה בשולי דף משנה תורה וסופח על ידי מעתיק לנוסח ההלכה, ראה מבוא לאתר שכתובתו בראש המאמר וכנראה שהליך זה חל גם על דעת ר' יהושע בן לוי בתלמוד:

ובאו ושאלו את ר' יהושע בן לוי ואמר אם רבים צריכין לו מותר (ביצה כה,א)

נכתבה כהערה וסופחה להלכה במשנה תורה:

ואיש שהיו רבים צריכין לו, יוצאין בכיסא אחריו, ומוציאין אותו על הכתף, אפילו באפריון.

שהרי, כאמור, אין צורך לציין בהלכה שמותר להוציא את מי שהרבים צריכים לו, כי מותר להוציא בכיסא גם את מי שאין הרבים צריכים לו. קטע התלמוד הנ"ל הוחדר גם לכתבי הרי"ף:

ת"ר אין הסומא יוצא במקלו ולא הרועה בתרמילו ואין יוצאין בכסא אחד האיש ואחד האישה...

המשך ההלכה ברי"ף 'ואם היו רבין צריכים לו, מותר', גם הוא בהתאם לדעת רבי יהושע בתלמוד.(ביצה כה,ב) וסביר מאד שנעשו 'הגהות', כמעט זהות לאלה, במשנה תורה וברי"ף, על ידי אותם 'מגיהים'.

רי"ף (ר' יצחק אלפסי) היה אדם ישר וחכם, רמב"ם העריכו מאד, לכן ודאי גם הוא ידע שהאיסור נוגד את דעת חז"ל ואינו הגיוני. וכמו שלא יתכן שבניגוד לדעת חז"ל, אסר רמב"ם על סומה לצאת במקלו ולצאת בכיסא לאיש שאינו יכול להלך בלא כיסא, כך לא יתכן שרי"ף פסק זאת בניגוד לדעת חז"ל. איסורים אלה הוחדרו על ידי מחמירים חסרי הגיון והגינות לדברי רמב"ם, רי"ף והמאירי. גם במקומות אחרים שונו דברי רי"ף, ראה במבוא הנ"ל, מאמר 'תערובת חמץ בשאינו מינו בפסח.

גם בכתבי המאירי נמצאו איסורים מוזרים אלה:

אין הסומא יוצא במקלו ביום טוב מפני שהוא דרך חול ויש בזה זלזול יום טוב ואפשר לו בלא מקל, ומכל מקום הקטע שאינו יכול להלך אלא בסמוכות מותר שהרי אף בשבת הותר לדעת רבני צרפת...

אך גם המאירי היה אדם ישר וחכם, לכן לא יתכן שאסר על סומה לצאת במקלו בניגוד למטרת היתר ההוצאה ביום טוב של התנאים והאמוראים, כדי 'להרבות בשמחת יום טוב ויוליך ויביא כל מה שירצה וישלים חפציו ולא יהיה כמי שידיו אסורות' ולא סביר שתירץ איסור יציאת סומה במקלו בטענה שביציאה במקל יש זלזול ביום טוב, כי אין זלזול ביציאה במקל ביום טוב יותר מאשר ביציאה במשא, להפך! אף לא יתכן שתירץ זאת ב'אפשר לו בלא מקל' שהרי כמעט ללא יוצא מן הכלל אין הסומא יכול לצאת בלא מקל! אין ספק שגם אם יכול בלא מקל, נוח לו ובטוח יותר עם המקל. גם סומה, חלקית שיכול לצאת בלא מקל, אך רגיל לצאת במקלו, אם יוצרך לצאת בלא מקל, תיפגע יכולת הניידות שלו ועלול ליפול ולהיפגע מאד. ולא רק שימחת יום טוב של הסומא נמנעת, אלא רצונו הטבעי לעצמאות בלא תלות באחרים לניידותו. ונמצאת שמחת יום טוב שלו הופכת לצער.

ויותר לא קביל הטיעון, המיוחס למאירי, להתיר לקיטע שאינו יכול להלך, אלא בסמוכות, לצאת בהן ביום טוב, כיוון שרבני צרפת התירו לצאת בהן אפילו בשבת. שהרי היתר רבני צרפת שגוי, כי אין לחלל שבת, אלא לצורך פיקוח נפש! אבל אפשר להוציא את הסמוכות מרשות היחיד לרשות הרבים בשבת דרך מקום פטור, ראה בהמשך. לכן בהכרח לא המאירי אמר את הדברים שיוחסו לו כאן. יש עוד מקומות בהם שונו דברי המאירי ראה הערה להלכות עירובין ו,ו והערה להלכות קידוש החדש ז,ח [ז].

אגב יש אפשרות לצאת בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים ולהפך, דרך מקום פטור, במקל ובסמוכותחסרי ולטלטלם, פחות פחות מד' אמות וסביר שמשני משנה תורה חסרי ההגינות הם ששינו את משנה תורה לאסור טילטול פחות, פחות מד' אמןת ברשות הרבים בשבת, ראה באתר מאמר 'מקל בשבת', הם שאסרו על עיוור לצאת במקלו ביום טוב. והם אשר נאמר עליהם ביחזקאל (כ, כה) 'וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם' וראה הערה להלכות שבת ב,ג.

גם בשולחן ערוך בהלכות יום טוב סימן תקכב נאמר:

אין הסומא יוצא במקלו... אין יוצאין בכיסא אחד האיש ואחד האישה...'

לאור האמור, למרות שנאמר בתוספתא, בתלמוד, ברי"ף, במשנה תורה, במאירי ובשולחן ערוך, שביום טוב אין סומה יוצא במקלו ולא הקיטע בכיסאו, לא יתכן ליחסן לחז"ל ולא לפוסקים הנ"ל. אלא הן הוחדרו למשנה תורה ולפוסקים כמו שהוחדרו שנויים נרחבים ומזיקים רבים לתלמוד, לדברי הגאונים ולכתבי רמב"ם, ראה במבוא לאתר הנ"ל.

סביר שהנוסח המקורי של הלכות ג-ד בפרק ה' מהלכות יום טוב היה בקירוב כך:

אין מנהיגין את הבהמה במקל, אין מוליכין את הסולם של שובך משובך לשובך, ברשות הרבים--שמא יאמרו, לתקן גגו הוא מוליכו; אבל ברשות היחיד, מוליכו: אף על פי שכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין, אפילו בחדרי חדרים אסור, כאן התירו, מפני שמחת יום טוב.

מהעובדה שלא נותר בידינו נוסח משנה תורה בלא האיסור לסומה לצאת במקלו ביום טוב, אפשר להסיק שהשינויים נעשו סמוך לפירסום משנה תורה והנוסח המקורי אבד. יש מקומות רבים בהם יש טעות ברורה, למשל טעות חשבון, ולא ידוע על נוסח נכון, ראה באתר 'טעויות בכל המקורות'.

לאמיתו של דבר לא היה צריך לדון באיסור מקל לסומא וכסא לפיסח ביום טוב. העיוות הוא כל כך משווע, לא הוגן ולא הגיוני.

העובדה שהוחדרה לתלמוד, לרי"ף, למשנה תורה ולמאירי הלכה אוילית ומרושעת לאסור ביום טוב טלטול לצורך למרות שהותרה הוצאה שלא לצורך, מוכיחה על טיב דייני ישראל שהחדירו לתודעה ההלכתית שאינם עלולים לטעות ולכן לא היו מוכנים להודות שטעו, ממש כשיטת הכמרים הקתולים שהזדהו איתם בהטלת פרנסתם על קהל המאמינים, בניגוד מוחלט לדעת חז"ל ופסיקת רמב"ם שהם מחללים את ה', מבזים את התורה ומכבים מאור הדת, ושהנאתם מהתורה היא שוחד שמעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים (דברים טז,יט) והגיעו לאמונה בכשפים ובאסטרולוגיה והתדרדרו עד אמונה בגשמות הבורא. ראה באתר על 'איסור עשיית התורה קרדום לחפור בו.

(1) אמנם לגבי שבת יש, לכאורה, הבדל בין איש לאישה באיסורי ההוצאה. שכך נאמר בהלכות שבת יט,ג:

טבעת שיש עליה חותם--מתכשיטי האיש, ואינה מתכשיטי האישה; ושאין עליה חותם--מתכשיטי אישה, ואינה מתכשיטי האיש. לפיכך אישה שיצאת בטבעת שיש עליה חותם, ואיש שיצא בטבעת שאין עליה חותם--חייבין.

אולם ההבדל אינו בדיני הוצאה בין איש לאישה, אלא רק במה נחשב קישוט לאיש ומה נחשב קישוט לאישה ואסרו חכמים הוצאת תכשטים שיש חשש שאישה תשלוף כדי להראותם לחברתה ותטלטלם, בלי משים, ברשות הרבים. אך לא יכול להיותר הבדל בין איש לאישה לגבי שימוש עיוור או עיוורת במקל, כמו שאין הבדל בטילטול כיסא, בין קיטע לקיטעת.

(2) שכך כתב בשורש ארבעה עשר בספר המצוות:

וידוע שאין הנשים דנות ולא מעידות ולא מקריבות קרבן בידיהן ולא נלחמות במלחמת הרשות, וכל מצוה שהיא תלויה בבית דין או בעדים או עבודה או במלחמת הרשות, לא אצטרך שאומר בה 'וזאת אין הנשים חייבות בה', כי זה תוספת דבור אין צרך בו...

נספח

בעיון ראשון לא סביר כלל ששונו כל המקורות: הברייתא, הירושלמי, הבבלי, רי"ף, רמב"ם, מאירי ושולחן ערוך לאסור סומה לצאת במקלו ביום טוב. ואמנם אילו הייתה הסתברות השינוי, בכל אחד ממקורות אלה, בלתי תלויה בהסתברות השינוי במקורות האחרים, היתה ההיסתברות שיחולו השינויים בכל המקורות, שווה למכפלת ההסתברויות, וזו היתה וודאי זניחה. אך ההסתברויות מאד תלויות זו בזו, כי המשנים העתיקו ממקור אחד לשני. סביר שמשנה התלמוד הירושלמי, העתיק את התוספתא ומשנה הבבלי, העתיק את הירושלמי והתוספתא ומשנה רי"ף הסתמך על מקורות קודמיו וכן הלאה, כך שהסיכוי לכל השינויים יחד הוא סביר מאד ויש דוגמאות רבות לכך בכתבים עתיקים, למשל:

במסכת פסחים קטו ע"ב, כתוב, בכל המקורות הידועים לנו, 'בלע מרור לא יצא', אך ברש"י על פיסקה זו כתב 'בלע מרור (לא) יצא [אי] אפשר שלא טעם בו טעם מרור'.ואכן הסוגריים העגולים של (לא) והמרובעים של [אי], מעידים שנוסח התלמוד שהיה לפני רש"י היה: 'בלע מרור יצא'. מכאן שמשני נוסח התלמוד, ל'בלע מרור לא יצא' שינו גם את נוסח רש"י ושיבשוהו להתאימו לחומרה שהחדירו לתלמוד.

ואכן, ר' יוסף ברבי אהרן עמר הלוי, שהוציא תלמוד בו הנוסח 'בלע מרור לא יצא' העיר בשולי דף קטו,ב בפסחים, לנוסח 'בלע מרור לא יצא' וציטט את רשב"ם במקום:

בפסחים קטו,ב כתב רשב"ם שבפי' ר"ח ורש"י כך היא הגירסה 'בלע מרור יצא'.

גם בהלכה ב בפרק ו בהלכות חמץ ומצה במשנה תורה בהוצאת פרנקל כתוב:

בלע מצה, יצא; בלע מרור, לא יצא. בלע מצה ומרור כאחד--ידי מצה יצא, ידי מרור לא יצא: שהמרור כטפילה למצה...

אולם אם הנוסח הוא 'בלע מרור לא יצא', אין הגיון בהמשך:

בלע מצה ומרור כאחד--ידי מצה יצא, ידי מרור לא יצא: שהמרור כטפילה למצה...

שהרי אם בבליעת המרור לחוד, לא יצא, אין צורך לאמר שאם בלעו עם המצה לא יצא!

בילקוט שנויי הנוסחאות, במשנה תורה שבהוצאת פרנקל, כתוב שבר' מנוח, בעץ חיים, בארח"ח, בכל בו, בכתה"י, בשאל' ובדפו"י, מלבד של"ד, כתוב 'בלע מרור יצא', רק בדפוס של"ד, וממנו והלאה שונה הנוסח ל'בלע מרור לא יצא'.

אך למרות שפרנקל ידע זאת ולמרות שנוסח של"ד 'בלע מרור לא יצא', אינו הגיוני כנ"ל, קיבע פרנקל בהוצאתו את הנוסח המשובש 'בלע מרור לא יצא'!

לפי השינויים בפירוש רש"י, נובע שלכתחילה שונה נוסח התלמוד מ'בלע מרור יצא' ל'בלע מרור לא יצא', ובהתאם שונה גם פירוש רש"י. אך המשנים לא הצליחו לשנות את נוסח כתה"י ודפוסים ישנים, בהם נשאר 'בלע מרור יצא'. סביר שעם שינוי נוסח התלמוד ופירוש רש"י מ'בלע מרור יצא', ל'בלע מרור לא יצא', שונה דפוס של"ד של משנה תורה ולפיו כל הדפוסים שבאו אחריו.

בדפוס של"ד יש טעויות רבות בהשוואה לכתה"י ולדפוסים קודמים לו. רק ממנו והלאה יש בדפוסים הנוסח 'בלע מרור לא יצא'. אין ספק שהועתקו מדפוס של"ד, למרות שהיו מצויים הדפוסים הראשונים וכתה"י שבהם היה הנוסח נכון. נראה שהיתה יד מכוונת להבטיח שהשינוי ימשך בדפוסים הבאים.

זו דוגמה להעתקות שיבוש, ממקור משובש אחד, למרות שרוב המקורות בזמן השיבוש היו נכונים, בלי להתחשב בנוסח המקורות הנכונים.

עוד 'הגהת' נוסח נכון לפי נוסח מקובל שגוי, למרות אפשרות קלה לבחון איזה הוא הנוסח הנכון, יש בהלכה טו בפרק ג בהלכות מעשר שני, ברוב המכריע של כתה"י ושל דפוסי משנה תורה שלפנינו היום, נוסח ההלכה הוא:

כיצד השבח לפי חשבון: יין של מעשר ששווה שלושה, שנפל לתוכו דבש ותבלין שווה זוז אחד, והוסיפו במידתו, והשביחוהו והרי הכול שווה חמישה--חושבין הכול בארבעה ורביע. וכן על דרך זו בשאר הדברים.

אולם בילקוט שנויי נוסחאות שבהוצאת פרנקל, נאמר:

חושבין הכל בארבעה ורביע, כ"ה בכתה"י (בכי"מ 'חושבין היין בארבעה פחות רביע, ושוב תוקן כלפנינו) וכן הוא בדפוסים. חוץ מונצ', בונצ' חושבין הכל בארבעה פחות רביע...

גם בדפוס קאפח ובדפוס פרנקל, הנוסח ארבע ורביע, למרות שחשבון פשוט מראה שצ"ל ארבעה פחות רביע. רק בכי"מ היה הנוסח 'ארבעה פחות רביע', אבל 'תוקן' ל'ארבעה ורביע', להתאימו לנוסח המשובש שברוב המקורות.

מכאן שאין לקבל נוסח הנוגד את ההגיון הכללי או ההלכתי, למרות שהוא נמצא ברוב המקורות הידועים לנו ולעתים אף בכולם.

השיבושים הרבים והנרחבים שנעשו בתלמוד, ראה מבוא הנ"ל, עברו מהוצאה להוצאה בלא ביקורת והם לפנינו היום, בגמרות האשכנזיות בעוד שהגמרות הספרדיות עם הנוסח המקורי נעלמו!

יש להניח שגם ההלכה האוסרת על סומה לצאת במקלו ביום טוב, היתה ברוב העתקות משנה תורה, כ'הגהה' מהנוסח השגוי שבתלמוד שלפיו סומה אסור לצאת במקלו ביום טוב, כי נוסח זה נחשב אמין, למרות שקל להבין שפסיקה זו נוגדת באופן קיצוני את מטרת חז"ל בהיתר הוצאה שלא לצורך! כך פשטו בהדרגה הכתבים המשובשים ואפילו אלה הבודדים שהיו נכונים, 'הוגהו' להתאימם לשגויים כמו ש'הוגה' התלמוד בפסחים מ'בלע מרור יצא' ל'בלע מרור לא יצא' ונוסח כי"מ ש'הוגה' מ'פחות רביע' ל'ורביע'.

סביר שהשינוי נעשה בתוספתא ובתלמודים, ורי"ף הוגה לפיהם, (ראה 'הגהת' רי"ף באתר במאמר 'תערובת חמץ בשאינו מינו בפסח') ומשם עבר למאירי. כי לא קביל שרמב"ם שהתיר הוצאת משאות ביום טוב, גם בלא שינוי, אסר על סומה לצאת במקלו ביו"ט.

לסיום נספח זה, נציין שהליכי שיבושים דומים יש גם בסיפרות המדעית. למשל בספר החשוב של Nelson לרפואת ילדים, נכתב במשך שנים במהדורות רבות של מהדירים שונים, שליילודים אין דמעות. עד שקיבלה המערכת מכתב עם הצעה להיכנס לחדר יילודים ולהיווכח שיש להם דמעות! הדעה שאין ליילודים דמעות רווחה שנים רבות למרות שרופאי ילדים שעבדו בחדר יילודים למדו את Nelson, ובכל זאת לא שמו לב לטעות שבספר.

דר' אורי לוי, MD Lic. es Sciences רופא תכנון משפחה, מוסמך על ידי ה- Joint Committee on Contraception באנגליה, ללמד רופאים ואחיות תכנון משפחה. בעבר: Fellow of the Faculty of Sexual and Reproductive Health Care of the RCOG (בעברית: עמית הפקולטה לבריאות המין והרבייה של הקולג' המלכותי למיילדים וגניקולוגים באנגליה FFSRH וגם מומחה לרפואת ילדים).[1]