יא תמוז תשס"ה

שנויים שחלו בתלמוד, בכתבי הפוסקים בכלל ובכתבי רמב"ם בפרט ודרכים לשחזור המקור.

טעויות בחשבון

להערכה נכונה של האמור כאן, מומלץ לקרא לפניו לפחות את פרק מבוא ופרק קצר וחשוב על גדולת רמב"ם. (ההדגשות במאמרים, שלי, א.לוי).

הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ קרא גירסה קצרה יותר של מאמר זה והסכים עם האמור בו.

אלה הטעויות שתידוננה בפרק זה:

א. בפירוש רמב"ם בכת"י ששון(1) למשנה ז בפרק ב במסכת עורלה, נאמר

שהזרוע היא חלק ששים מכל האיל וצ"ל משאר האיל.

ב. טעות הגיון בסידור שמות שבטי ישראל על כתפות האפוד, כתולדותם!

ג. בהלכה טו בפרק ג בהלכות מעשר שני, נאמר 'בארבעה ורביע' וצ"ל 'בארבעה פחות רביע'.

ד. נאמר במשנה במסכת כלאיים ו,ו, 'שמונה אמות ועוד' ובפירוש רמב"ם נאמר:

'ועוד ומשהו וביארו בתלמוד ששיעור זה המשהו הנוסף, חלק מששים מן האמה והוא עשירית טפח...' זה לא יתכן ולא נכתב ע"י רמב"ם, כפי שיוסבר.

ה. טעות חשבון בהלכה ה בפרק כח בהלכות שבת לגבי שלושה כפרים המשולשין.

ו. בהלכות אוכלין טמאין ד,א נאמר: 'שיעור אוכל לטמא אוכל אחר כביצה בלא קליפתה, וכן האוכל אוכלין טמאים, אינו נפסל עד שיאכל כביצה ומחצה, וזה הוא חצי פרס.

יוכח שלא קיים שיעור 'ביצה בלא קליפתה' וכי פיסקה זו לא נכתבה על ידי רמב"ם.

א. בפירוש רמב"ם בכת"י ששון(1), לפי תרגום רב קאפח למשנה ז בפרק ב במסכת עורלה, נאמר:

והואיל והזכרתי אחד מששים, הריני מזכיר את האסמכתא שעליה הסמיכו דין זה, והוא מה שאמר יתעלה באיל נזיר ולקח הכהן את הזרוע בשלה וכו' ואמרו שעצם הזרוע ובשרו חלק מששים מכל הכבש, בשרו ועצמותיו והרי נתבשל הכל בכלי אחד ואף על פי כן לא אסר הזרוע את שאר האיל, אלא נאכל לבעלים.

אך זו טעות סופר כי חז"ל העריכו שנפח זרוע איל נזיר הוא אחד מששים מנפח שאר האיל, כלומר, אחד מששים ואחד מנפח כל האיל. והואיל וזרוע איל נזיר אסורה מן מהתורה לזרים ולמרות שנתבשלה עם האיל, לא אסרה את האיל לזרים, הסיקו חז"ל שחלק אחד של איסור תורה שהתבשל עם ששים חלקי היתר, לא אסרם. ובהתאם לכך כתב רמב"ם בהלכות מאכלות אסורות טו,יט [כא]:

ומניין סמכו חכמים על שיעור שישים: שהרי המורם מאיל נזיר והוא הזרוע, אחד משישים משאר האיל; והיא מתבשלת עימו ואינה אוסרת אותו, שנאמר "ולקח הכוהן את הזרוע בשלה מן האיל" (במדבר ו,יט). (פרק טו הלכה יט [כא])

אולם בכת"י ששון כתוב שזרוע האיל היא אחד מששים מכל האיל ולפיו אם התבשל חלק איסור תורה עם 59 חלקי היתר, לא אסרם, אך זה נוגד את דעת חז"ל ואת דעת רמב"ם במשנה תורה, שרק איסור מדבריהם שהתבשל עם 59 חלקי היתר לא אוסרם.(2)

מכאן שהנוסח מכל האיל שבכת"י ששון הוא טעות חשבון, ולא יעלה על הדעת ליחסה לרמב"ם אף לא כפליטת קולמוס שהרי לא יתכן שבחזרותיו הרבות מאד על אשר הוציא לציבור מבוא, לא גילה טעות שאנו גילינו. אין ספק שזו טעות סופר שלא הבחין בין 'משאר האיל' לבין 'מכל האיל'.

קטע שגוי בכת"י ששון אינו כת"י רמב"ם, וכיוון שקטעים שגויים כאלה, יש רבים בכת"י זה, מוכח שאינו כת"י רמב"ם, נחזור לנושא חשוב זה פעמים רבות.

טעות חשבון זו נמצאת בכל נוסחי פירוש המשנה המיוחס לרמב"ם הידועים. ולמרות שאין בידינו אף נוסח, בו היא לא נמצאת, יש להגיהה כמו כל שגיאת חשבון שאין צורך למצא מקור לא שגוי (ראה מבוא שגיאת חשבון בדברי הגאונים בענין נטע רבעי).

מענין לציין שבקטע השגוי בפירוש רמב"ם למשנה ז בפרק ב במסכת עורלה בכת"י ששון, יש עדות נוספת שלא נכתב על ידי רמב"ם: נמצאת בו 'תוספת דיבור אין צורך בו', שלפי שיטת כתיבת רמב"ם במבוא, גם אותה אין ליחס לרמב"ם. כתוב בפירוש המיוחס לרמב"ם:

והואיל והזכרתי אחד מששים, הריני מזכיר את האסמכתא שעליה הסמיכו דין זה, והוא מה שאמר יתעלה באיל נזיר ולקח הכהן את הזרוע בשלה וכו'

מה צורך בפיסקה:

והואיל והזכרתי אחד מששים,

מספיק לאמר 'האסמכתא שעליה וכו'... ואכן במשנה תורה כתב רמב"ם רק:

ומניין סמכו חכמים על שיעור שישים: שהרי המורם מאיל נזיר והוא הזרוע...

תוספת דומה מאד יש בפירוש השגוי, המיוחס לרמב"ם, בכת"י ששון למשנה ה בפרק ז במסכת יומא, ראה בסעיף ב. הבא.

ב. והרי דוגמה לשגיאת הגיון - חשבון בולטת שיוחסה לרמב"ם:

בהלכה י בפרק ט בהלכות כלי המקדש, יש טעות הגיון שמובן שיש ליחסה לסופר ולא לרמב"ם, נאמר שם:

ותופר עליו שתי כתפות, כדי שיהיו על כתפות הכוהן. וקובע על כל כתף וכתף אבן שוהם מרובע, מושקע בבית של זהב; ומפתח על שתי האבנים שמות השבטים, שישה על אבן זו ושישה על אבן זו כתולדותם, וכותבין שם יוסף, יהוסף:

ונמצאו חמש ועשרים אות באבן זו, וחמש ועשרים אות באבן זו וכך היו כותבין:

ראובן	שמעון
לוי	יהודה
יששכר	זבולן
נפתלי	דן
גד	אשר
יהוסף	בנימן

והאבן שכתוב בה ראובן, על כתפו הימנית; והאבן שכתוב בה שמעון, על כתפו השמאלית.

הלכה זו מקורה בפסוק י בפרק כח בשמות:

שישה משמותם על האבן האחת ואת שמות השישה הנותרים על האבן השנית, כתולדותם.

סדר שמות השבטים על כתפות האפוד מפורש בפסוק, וגם בהלכה י, אך האיור וקטע ההלכה שאחריו אינם תואמים את הפסוק ואת ראשית ההלכה, כי אין סדר שמות השבטים על האבנים 'כתולדותם', אלא לסרוגין על שתי האבנים ונכון רק לארבעה הראשונים כי, מבחינה לוגית-מתימטית, אי אפשר לסדר את שמות השבטים 'כתולדותם' לסרוגין על שתי האבנים ויהיו 25 אותות על כל אבן וכותבין שם יוסף, יהוסף.

גם בתלמוד הבבלי במסכת סוטה לו,א יש הצעות לא קבילות לסדר שמות השבטים, וכתב רב עדין אבן ישראל:

דעות רבות נאמרו בדבר זה ובייחוד התקשו ביישוב הדברים לפי דעת הרמב"ם...

הדגשה שלי, א.ל.)

אולם, כמוסבר במבוא, רמב"ם העיד על כתביו שכולם:

בלשון ברורה ודרך קצרה, עד (עד=על מנת בלשון רמב"ם) שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכול בלא קושיא ולא פירוק, לא זה אומר בכה וזה אמר בכה, אלא דברים ברורים קרובים נכונים, על פי המשפט אשר יתבאר מכל אלו החיבורים והפירושים

וכיוון ש'התקשו ביישוב הדברים לפי דעת הרמב"ם, ו'זה אומר בכה וזה אמר בכה', אין זה נוסח רמב"ם. ותמוה מאד איך יוחס שיבוש חסר טעם לרמב"ם. כי פשוט לסדר את שמות השבטים על כתפות האפוד כתולדותם, 25 אותות על כל אבן ויוסף נכתב יהוסף, כנדרש בהלכה י ויהיו ששה שבטים ראשונים על אבן אחת והשישה הנותרים על האבן השנית וראובן ושמעון על אותה אבן, כך:

כתף שמאל	כתף ימין
גד	ראובן
אשר	שמעון
יששכר	לוי
זבולן	יהודה
יהוסף	דן
בנימן	נפתלי

מכאן שלא נכון האיור והפיסקה שאחריו בנוסח שלפנינו היום, שבהם ראובן על הכתף הימנית ושמעון על הכתף השמאלית. וכעקרון, דברים לא נכונים אינם דברי רמב"ם.

סידור זה כל כך פשוט ותואם את פסוק י בפרק כח בספר שמות, כנ"ל, ואת החלק הראשון של הלכה י, עד שאינו מצריך איור! ואין ספק שזה הסידור שכיוון אליו רמב"ם בחלק הראשון של הלכה י, וקשה להבין איך נוצר נוסח משובש כל כך כאשר הנכון פשוט כל כך!

יש גם ראייה משנית, אך מענינת שהאיור לא נעשה על ידי רמב"ם, כי נעשה ממבט של מסתכל מאחרי הכהן, שהרי לא סביר שתאר רמב"ם את סדר שמות השבטים על כתפות האפוד, כפי שרואה אותם העומד מאחרי הכהן, אלא שהמאייר טעה בין ימין ושמאל וכך נוצר רושם שהאיור מעמדת המסתכל בכהן מאחריו, ומובן שאין ליחס טעות כזאת לרמב"ם!

גם בפירוש רמב"ם למשנה ה' בפרק ז במסכת יומא, בכת"י ששון, חל שיבוש זהה:

...וכיוון שהזכרנו מה היה כתוב בחושן הריני משמיעך איך היו שמות השבטים כתובים על אבני האפוד וזה סדרן:

ראובן	שמעון
לוי	יהודה
יששכר	זבולן
נפתלי	דן
גד	אשר
יהוסף	בנימן

ותמצא מספר האותות בכל אבן עשרים וחמש אותות, ושם יוסף כתוב יהוסף, כמו שכתבנו, והרמז לכך באומרו 'עדות ביהוסף שמו (תהילים פא,ו). והאבן שכתוב בראשה ראובן על כתפו הימנית ושכתוב בראשה שמעון על כתפו השמאלית.

קטע פירוש זה, בכת"י ששון זהה, בתוכנו, לאיור ולפיסקה השגוייה במשנה תורה ומאותם שיקולים שהקטע השגוי במשנה תורה לא נכתב על ידי רמב"ם, אף קטע פירוש משנה שגוי זה לא נכתב על ידו. הסביר ביותר שהוגה נוסח משנה תורה לפי נוסח הפירוש השגוי בכת"י ששון, על ידי מי שסבר שכת"י זה הוא כת"י רמב"ם, מבלי להבין שרמב"ם לא מסר לציבור כתב שיש בו טעויות.

...וכיוון שהזכרנו מה היה כתוב בחושן הריני משמיעך איך היו שמות השבטים כתובים על אבני האפוד וזה סדרן:

מה צורך יש בפיסקה:

...וכיוון שהזכרנו מה היה כתוב בחושן...

ואכן בהלכה י בפרק ט בהלכות כלי המקדש, אין שום תירוץ מדוע כתב רמב"ם את סדר שמות השבטים על אבני האפוד.

וראינו דבר דומה בנושא הקודם:

והואיל והזכרתי אחד מששים, הריני מזכיר את האסמכתא שעליה הסמיכו דין זה, והוא מה שאמר יתעלה באיל נזיר ולקח הכהן את הזרוע בשלה וכו'

ונראה סביר מאד ששתי תוספות מיותרות אלה, הדומות מאד בסיגנונן וכל אחת מהן צמודה לקטע שגוי, נכתבו על ידי אותו 'מגיה' טועה, (ראה מבוא).

לא פלא שכתב רב עדין אבן ישראל 'התקשו ביישוב הדברים לפי דעת רמב"ם' ומדוע?

כי אין ליחס לרמב"ם נוסח משובש מבחינה הגיונית בעוד הנוסח הנכון פשוט וישיר!

אבל בגלל האמונה הלא בדוקה, אפשר לאמר העיוורת, שפירוש המשנה בכת"י ששון הוא כת"י רמב"ם, התעקשו 'ליישב' את הפירוש המשובש במקום להבין שלא רמב"ם כתבו.

חשוב להוסיף שלא ידוע נוסח פירוש רמב"ם למשנה ולא נוסח משנה תורה, שבו סידור שמות השבטים על כתפי האפוד, נכון למרות שהוא כל כך פשוט. יש להגיה את הנוסח שלפנינו בהתאם.

כאמור, ההוכחה שכת"י ששון אינו כת"י רמב"ם, מבוססת על המקומות השגויים הרבים שבכת"י זה, כמו טעות החשבון לגבי יחס זרוע האיל לשאר האיל והשיבוש בסדר שמות השבטים על כתפות האפוד. אך למרות ראיה פשוטה וגלויה זו, קיבלו רוב חוקרים את הדעה שכת"י ששון הוא כת"י רמב"ם ואף הגיהו את משנה תורה לפי שיבושים בכת"י זה ושיבשו את משנה תורה. לכן חשוב מאד לבטל אמונה שגויה זו.

ג. גם בהלכה טו בפרק ג בהלכות מעשר שני, יש טעות חשבון, נאמר בהלכה:

כיצד השבח לפי חשבון: יין של מעשר ששווה שלושה, שנפל לתוכו דבש ותבלין שווה זוז אחד, והוסיפו במידתו, והשביחוהו והרי הכול שווה חמישה, חושבין הכול בארבעה ורביע. וכן על דרך זו בשאר הדברים.

לפי נוסח זה, ערך פירות מעשר שני שבתערובת, ארבעה ורביע. אולם צויין בילקוט שנויי נוסחאות פרנקל שיש עוררים על חישוב זה:

חושבין הכל בארבעה ורביע, כ"ה בכתה"י (בכי"מ 'חושבין היין בארבעה פחות רביע, ושוב תוקן כלפנינו) וכן הוא בדפוסים. חוץ מונצ', בונצ' חושבין הכל בארבעה פחות רביע. ונוסח דפוס זה היה לפני הרדב"ז עי"ש. ועי' כס"מ שמפרש כך את דברי רבינו גם לפי הנוסח שלפנינו ועי' במראה הפנים (פ"ב ה"א) שכתב שנוסחת דפוס ונציה היא האמיתית בדברי רבינו והנוסחה שלפנינו מוטעית ותמה על הכס"מ עי"ש.

גם בדפוס רב קאפח ודפוס פרנקל הנוסח ארבע ורביע. הראב"ד השיג על נוסח 'ארבע ורביע', וקבע שהנוסח הנכון 'ארבע פחות רביע', אבל הכס"מ הגן על הנוסח 'ארבע ורביע'.

אך נוסח דפוס ונציה הוא הנכון, במקרה זה צדק ראב"ד, כי כך נובע מהחישוב וכך הסבירו רמב"ם בפירושו למשנה א בפרק ב ממסכת מעשר שני, לפי תרגום קאפח:

והמשל באומרו השבח לפי חשבון, כגון שהיו פירות מעשר שני שוין זוז והחולין שנתערבו בהן או נתבשלו עמהן שוין שלשה זוזים, וכשנתבשלו יחד או נתערבו נעשו שוים חמשה זוזים, הרי הזוז הנוסף יש בו למעשר רביעיתו, ולפיכך חושב שאותן הפירות בזוז ורבע, ולוקח ממעות מעשר שני(7) כנגד שאר הפירות שלשה זוזים וחצי ורבע.

זה נוסח תרגום רב קאפח של פירוש המשנה המיוחס לרמב"ם בכת"י ששון. בהערה(7) לתרגומו, כתב רב קאפח:

במה"ק* "ממעות מעשר שני זוז ורבע" וכעין זה בנדפס, וטעות הוא כי צריך להוציא ממעות מעשר שני כנגד החולין והרווח שלהן...

*רב קאפח האמין שכת"י ששון הוא כת"י רמב"ם עצמו וכינהו 'מהדורה קמא', ואת ההערות בגליון כתה"י 'מהדורה בתרא'. אך כת"י ששון אינו כת"י רמב"ם, כמוכח מהשגיאות הרבות שבו שאין ליחסן לרמב"ם ולא את ההערות שבגליון כת"י זה.

בדקתי בתצלום כת"י ששון במכון לכתבי יד של בית הספרים בירושלים, ואכן כתוב בנוסח המקורי של כתב יד זה:

... ען בקיה' אלפירות מעשר שני בדרהם ורבע

המלים 'בדרהם ורבע' נמחקו בקו עליהן, ונכתב, בגליון דף הפירוש, בשורה ניצבת לשורות הפירוש:

ען בקיה' אלפירות מעשר שני בת'לאת'ה דראהם ונצף ורבע

ולפי תיקון זה כתב רב קאפח בפירוש המשניות שבהוצאתו: 'כנגד שאר הפירות שלשה זוזים וחצי ורבע', כלומר, מחלל ארבעה זוזים פחות רביע ממעות מעשר שני שיש לו במקום אחר, על ארבעה זוזים פחות רביע פירות חולין שבתערובת ואוכל את התערובת כולה בקדושת מעשר שני.

פלא שבכל כתה"י של משנה תורה הנוסח שגוי: 'ארבע ורביע', במקום 'ארבעה פחות רביע', חוץ מכי"מ, שהוא כת"י מוגה לפי כת"י מוגה שעליו חתימת המחבר(3), בו היה כתוב 'ארבע זוזים פחות רביע', אבל 'הוגה', נוסח נכון זה להתאימו לשגיאה הכללית. וברור ששגיאת חשבון זו אין ליחס לרמב"ם.

גם בכל הדפוסים שהיו לפני צוות פרנקל, חוץ מדפוס ונציה, הנוסח שגוי. ולמרות שחישוב פשוט, לפי הסבר רמב"ם למשנה, מאפשר לקבוע מה צריך להיות הנוסח הנכון העדיף צוות פרנקל נוסח שגוי כי הוא הנכון לדעת כס"מ. גם במקומות אחרים העדיף צוות פרנקל נוסח שמוכח שהוא שגוי, על הנוסח הנכון, כי הנוסח השגוי מקובל על כס"מ, תבואנה בהמשך דוגמאות נוספות לכך.

רב קאפח הכיר שבפירוש משנה א בפרק ב במסכת מעשר שני בכת"י ששון, יש טעות. שם נכתב 'בדרהם ורבע', ובחר רב קאפח בנוסח הנכון, בתיקון שבגליון 'בשלושה זוזים וחצי ורבע' שהם ארבעה זוזים פחות רביע. לכן מפליא שבהלכות מעשר שני בחר נוסח שגוי: 'ארבע ורביע' במקום 'ארבע פחות רביע'.

לא רק הנוסח 'ודרהם ורבע' הוא שגיאת חישוב שאין ליחסה לרמב"ם, גם את התיקון 'שלוש ורבע וחצי' שרב קאפח מכנה 'מהדורה בתרא', לא כתב רמב"ם, כי וודאי לא טרח להגיה כת"י שאינו שלו. ומכאן שגם קטע זה בכת"י ששון, אינו כת"י רמב"ם!

נתבונן שוב במשנה במסכת מעשר שני ב,א, שם נאמר:

מעשר שני ניתן לאכילה, ולשתייה, ולסיכה... נפל לתוכו דבש ותבלים והשביחו, השבח לפי חשבון. דגים שנתבשלו עם קפלוטות של מעשר שני והשביחו, השבח לפי חשבון...

נושא המשנה הוא חישוב השינוי בערך המעשר השני על ידי תוספת החולין. נשים לב שגם הלכות יד-טו בפרק ג שבהלכות מעשר שני, דנות בשנוי ערך המעשר השני.

יין של מעשר שנפל לתוכו דבש ותבלין והשביחו, השבח לפי חשבון; וכן דגים שנתבשלו עם קפלוטות של מעשר שני והשביחו, השבח לפי חשבון...

כמו המשנה, דן רמב"ם בשנוי ערך המעשר על ידי תוספת הדבש והתבלין. אך הפיסקה 'חושבין הכול בארבעה ורביע', שגוייה, צ"ל 'חושבים המעשר בארבעה פחות רביע', שהרי 'הכול' בחמישה זוזים, כי ערך המעשר עלה משלושה זוזים לארבעה זוזים פחות רביע, כמו שעלו החולין בדוגמה שבפירוש המשנה. לכן, לא יתכן שרמב"ם כתב פיסקה שגויה זו כמו שלא יתכן שכתב את קטע פירוש המשנה בו נמצאת אותה שגיאת חישוב.

רמב"ם כתב במשנה תורה, שלוש פעמים 'שלושה רבעים' ופעמים 'שלושה רביעי' הבטוי 'וחצי ורבע' אינו בכתה"י, אלא רק פעם אחת בנוסח כתה"י הלא תימנים (כתיל"ת) בהלכות נחלות ב,ד:

כיצד אינו ממעט בחלק בכורה: הרי שהיה לו בן בכור ושני פשוטים וזה הטומטום שנקרע ונמצא זכר, הבכור נוטל רביע הממון בחלק הבכורה, וכאילו אין עימו אלא שני הפשוטים בלבד; והחצי והרביע הנשאר, חולקין אותו שני הפשוטין עם הנקרע ועם הבכור בשווה.

הלכה זו בכתיל"ת משובשת, שהרי אם אין עם הבכור אלא שני פשוטין חלק הבכור הוא חצי הממון ולא רביע. ברור שאין זה נוסח רמב"ם אלא נוסח 'מגיה' וסביר שהוא שכתב 'והחצי והרביע' בטוי שאינו לשון רמב"ם.

נוסח תימן נכון ומובן:

כיצד אינו ממעט בחלק בכורה: הרי שהיה לו בן בכור ושני פשוטים וזה הטומטום שנקרע ונמצא זכר, הבכור נוטל חצי הממון, וכאילו אין עימו אלא שני הפשוטים בלבד; והחצי הנשאר, חולקין אותו שני הפשוטין עם הנקרע בשווה.

הביטוי 'והחצי והרביע' בהלכות נחלות בכתיל"ת והביטוי 'וחצי ורבע' שבתיקון פירוש המשנה בכת"י ששון, אינם נוסח רמב"ם, אלא נוסח 'המגיהים'.

ד. בפירוש משנה ו בפרק ו במסכת כלאיים מדובר בכרם שייבשו מספר שורות באמצעו ויש מקום פנוי שאפשר לזרוע בו. המשנה דנה במרחק שנשאר בין שתי שורות הגפנים שמשני עברי החלק שנתפנה על ידי השורות שיבשו, כדי שיהיה מותר לזרוע בו, בלי לעבור על איסור כלאיים. נאמר במשנה:

אם יש שם שמונה אמות, לא יביא זרע לשם. שמונה אמות ועוד, נותנין לו עבודתו, וזורע את המותר.

בפירוש המיוחס לרמב"ם בכת"י ששון נאמר:

פירוש ועוד, ומשהו, וביארו בתלמוד ששיעור זה המשהו הנוסף, חלק מששים מן האמה, והוא עשירית טפח...

חלק מששים באמה הוא כ0.2%- משמונה אמות והוא 1 ס"מ מאמה בת 60 ס"מ. ואי אפשר למדוד מרחקים בחבל מדידה בדיוק של 1%, אפילו בין שני לוחות מתכת ובוודאי לא יתכן דיוק של 1 ס"מ, במדידת מרחק בין שתי שורות גפנים, כי גזעי הגפנים סוטים מקו שורת הגפנים, הרבה יותר מ1- ס"מ.

רמב"ם ידע את תורת השגיאות במדידות וכתב בחריפות רבה, בספר המצוות (לא תעשה רעא), על חוסר ידע רוב העם במדידות:

שהזהירנו מעשות עול במדידת הארץ והמשקולות והוא אומרו: לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה...מדה זו מדת הארץ, כלומר מדידתה וחלוקתה, שיעשה בזה כפי מה שיחייבוהו מופתי התשבורת מצדק המדות וידיעת האופנים האמיתיים בהם, ולא בזה במעשים דמיוניים אין אמיתות להם כמו שיעשו רוב העם ומשקל כולל המשקולות והמאזניים.

והקביעה ש'ועוד' הוא אחד מששים באמה היא מן המעשים הדמיוניים אין אמיתות להם כמו שיעשו רוב העם.

אף אין צורך בדיוק בהלכות כלאיים, כי 'הולכין אחר מראית העין'. מספיק שנראים הגידולים נפרדים, אע"פ שהם ממש קרובים, שכך נאמר בהלכה ז [ה] בפרק ג בהלכות כלאיים:

'שאין הולכין בכלאיים אלא אחר מראית העין'.

ואי אפשר להבדיל במראית עין בין שמונה אמות לשמונה אמות ועוד 0.2%. אין ליחס לחז"ל לא שדרשו דיוק של פחות מ1%- בהלכה כל שהיא (4). את זאת ידע רמב"ם ולכן לא יתכן שכתב בפירושו 'ביארו בתלמוד ששיעור זה המשהו הנוסף חלק מששים באמה', ואכן פיסקה כזו לא נמצאת בתלמוד! והעיר רב קאפח על פיסקה זו בפירוש המשנה המיוחס לרמב"ם:

איני יודע מקומו בתלמוד והוא בתוספתא פ"ד ושם גריס רבינו אחד מששים באמה.

ואכן לא נזכר בתלמוד 'ועוד' כאחד מששים באמה, אך גם בתוספתא לא נזכר. נוסח התוספתא שלפנינו, הוא תוצר הגהה מאוחרת של ר' בצלאל אשכנזי (5).

אמנם גם בירושלמי נזכר 'שמונה אמות וכל שהוא', אך גם הוא אינו הגיוני לגבי מדידות קרקע ולכן אינו להלכה כפי שיוכח בנספח.(4)

אך גם בהלכות כלאיים ח,ה, כתב, לכאורה, רמב"ם:

עריס שחרב אמצעו, ונשתיירו בו חמש גפנים בצד הגדר מכאן, וחמש גפנים בצד הגדר האחר מכנגדן, זהו הנקרא פסקי עריס. אם יש ביניהם שמונה אמות ואחד משישים באמה, הרי זה מרחיק מכל שורה שישה טפחים, וזורע: והוא, שלא יזרע תחת האפיפירות, כמו שביארנו.

ונאמר בשנויי נוסחאות פרנקל על כלאיים ח,ה:

ואחד משישים באמה כ"ה בכל המקורות שבידינו וכ"ה בפיהמ"ש פ"ו מ"ו והוסיף שם "והוא עשירית טפח", ועי' כס"מ שבתוספתא כתוב 'אחד מששה באמה'.

אך מאותם שיקולים שלא יתכן שכתב רמב"ם בפירוש המשנה המיוחס לו ש'ועוד' הוא אחד מששים באמה, כך לא יתכן שכתב זאת בהלכות כלאיים.

ולמרות שגם בפירוש המיוחס לרדב"ז נאמר:

...וסובר רבנו דמדלא קתני שמונה אמות וטפח, אלא שמונה אמות ועוד, האי עוד היינו אחד מששים באמה כדמשמע בתלמודא דידן, ועליה סמכינן ולא על הירושלמי דאמר טפח...

לא סביר שכתב זאת הרדב"ז שהיה אדם חכם מאד וקשה ליחס לו שהניח ש'סובר רבנו ש'ועוד' הוא אחד מששים באמה, כי מובן לאדם נבון, אף ללא הכשרה בתורת המדידות שדיוק כזה בלתי אפשרי במדידת מרחק בחבל, אפילו בין קירות ישרים, קל וחומר בין שורות גפנים. ואכן העיר כס"מ על אותה הלכה:

ומה שאמר אחד מששים באמה שם בתוספתא פ"ד (ה"ה) אלא ששם כתוב אחד מששה באמה וכן היא גירסת רבינו שמשון והרא"ש.

ונאמר בפירוש המיוחס לגר"א:

ואחד מששים באמה. עבה"ג [שגי' ר"ש ורא"ש א' מששה] וכ"ה בירושלמי שם (רה"ה) לית הדא פליגא על רבי זעירא דרבי זעירא אמר שמונה חוץ ממקום כרתין. פתר לה שמונה אמות וכל שהוא. ולמה לא תניתה ולא תיסבור כההיא דאמר רבי יוחנן כל מידות שאמרו חכמים ועוד טפח וההין ריבה ציבחר לפום כן לא תניתה:

הגר"א התיחס לנוסח 'אחד מששה באמה ולא אחד מששים'.

הוכח שהנוסח 'אחד מששים באמה' מוטעה, והדרישה לדיוק 1 ס"מ מתוך480- ס"מ, היא בגדר מעשים דמיוניים אין אמיתות להם כמו שיעשו רוב העם...שלא יודעים 'מופתי התשבורת מצדק המדות וידיעת האופנים האמתיים בהם' (ספר המצוות, שם)

מוכח שלא יתכן שאת פירוש משנה ו בפרק ו במסכת כלאיים בכת"י ששון, כתב רמב"ם ומכאן שפירוש זה אינו כתב ידו! גם נוסח הלכה ה בפרק ח בהלכות כלאיים לא נכתב על ידו סביר שהוא תוצאה של הגהת נוסח משנה תורה לפי נוסח פירוש המשנה השגוי שבכת"י ששון.

ונדגיש שוב שחשוב מאד להוכיח שכת"י ששון אינו כת"י רמב"ם, כי מתוך אמונה לא בדוקה, שכת"י ששון הוא כתב יד רמב"ם, הוגה נוסח משנה תורה על פי שיבושים שיש בכת"י ששון, ושובש כמו בדוגמאות בפרק זה, ובמבוא ובדוגמאות נוספות שתוצגנה בפרקים הבאים.

גם לגבי טעות זו לא ידוע היום נוסח פירוש משנה ולא נוסח משנה תורה שטעות זו לא נמצאת בו, אך ההגיון מחייב שזו טעות ולכן יש לתקנה כמו טעות חשבון(ראה מבוא).

ה. טעות בנוסח הלכה ה בפרק כח בהלכות שבת לגבי שלושה כפרים המשולשין

בהלכה ה בפרק כח בהלכות שבת, נאמר:

היו שתי עיירות זו סמוכה לזו, אם יש ביניהן מאה וארבעים ואחת ושליש, כדי שיהיה שבעים אמה ושיירים לזו, ושבעים אמה ושיירים לזו, חושבין שתיהן כעיר אחת; ונמצאת כל עיר מהן, מהלכת את כל העיר השנייה וחוצה לה אלפיים אמה.

היו שלושה כפרים משולשין, אם יש בין האמצעי ובין כל אחד מן החיצונים, אלפיים אמה או פחות מכן, ובין השניים החיצונים, מאתים שלוש ושמונים פחות שליש, כדי שיהיה בין כל אחד מהן ובין האמצעי כשתראה אותו כאילו הוא ביניהן, מאה אמה וארבעים ואחת ושליש, הרי שלושתן כמדינה אחת, ומודדין להם אלפיים אמה לכל רוח מחוץ לשלושתן...

ראב"ד השיג על הלכה זו וכתב:

היו שלושה כפרים המשולשים אם היה בין האמצע [וכו'] ובין השניים החיצוניים מאתיים שלוש ושמונים פחות שליש. א"א כמדומה לי שטעה טעות גדולה שהוא נתן ארבעה פעמים שבעים אמה ושיריים ביניהם...וכו'

השגת ראב"ד מוצדקת, אך לא רמב"ם 'טעה טעות גדולה', אלא שיש טעות בנוסח משנה תורה שהיה לפני ראב"ד ולפנינו וצריך היה ראב"ד להבין שאין ליחסה לרמב"ם. קל לראות שהפיסקה 'מאתים שלוש ושמונים פחות שליש', אינה מדברי רמב"ם, אלא תוספת זרה. אגב עד היום בכל מקום שמצאתי שראב"ד צדק בהשגתו על נוסח משנה תורה שהיה לפניו, אפשר להוכיח שנוסח משנה תורה שהיה לפניו, היה שגוי.

אבל המ"מ חלק על השגת ראב"ד הנכונה וכמו בהלכה ביקש לקיים את נוסח ההלכה השגוי. בעוד מקומות טעה המ"מ מאד בשיקול הדעת.

גם רב קאפח לא הבחין שנוסח ההלכה שגוי ונדחק לפרש את הפיסקה, כך:

ממה שסיכם רבנו כמה יהא ביניהם רפ"ג פחות שליש משמע להדיא שרואין את האמצעי כאילו הוא ביניהם, רואין אותו כנקודה בלבד ואין נותנין לו מקומו כלל וכן מוכח מהציור שברוב כתה"י של פירוש המשנה.

אך לציור אין יותר סמכות מאשר לנוסח השגוי ולפירוש קאפח. ואכן לא קבלו מבארי 'רמב"ם לעם', הרב נתן צבי פרידמן והרב צבי מאיר רבינוביץ, את הסבר רב קאפח שהכפר השלישי 'רואין אותו כנקודה בלבד ואין נותנין לו מקומו כלל', אלא ש283- האמות פחות שליש, הן נוספות על גודל הכפר השלישי, כדי שיהיה בינו ובין כל אחד מהחיצונים 141 אמות ושליש, או פחות.

נמצא שעל הפיסקה:

מאתים שלוש ושמונים פחות שליש,

'זה אומר בכה וזה אומר בכה'. אך רמב"ם הדגיש (ראה מבוא) שדבריו במשנה תורה נאמרו 'כולם בלשון ברורה ודרך קצרה... דברים ברורים קרובים נכונים...' 'לא זה אומר בכה וזה אומר בכה'. וכיוון שעל הקטע הנדון 'זה אומר בכה וזה אומר בכה', אינו מדברי רמב"ם.

ואכן אפשר להוכיח שהפיסקה 'מאתים שלוש ושמונים פחות שליש', לא נכתבה על ידי רמב"ם, כיצד? נתבונן במשנה ג בפרק ה במסכת עירובין, שם נאמר:

וכן שלושה כפרים המשולשין, אם יש בין שניים החיצונים מאה וארבעים ואחת ושליש, עושה האמצעי לשלושתן להיות כאחת.

המשנה עצמה לא ברורה, נחזור לכך בהמשך, אך פירושה בתלמוד ברור, נאמר שם:

אמר ליה רבא לאביי כמה יהא בין חיצון לחיצון? כמה יהא? מאי נפקא לך מינה?

כל שאילו מכניס אמצעי ביניהן ואין בין זה לזה אלא מאה וארבעים ואחת ושליש ואפילו ד' אלפים אמה? אמר ליה אין. עירובין דף נז,א

ובהתאם לדברי אביי פירש רמב"ם את המשנה:

...שאם היה שעור המרחק בין שנים החיצונים בכדי שאם נדמה שהאמצעי נמצא ביניהם, יהיה בינו ובין כל אחד מן החיצונים שני קרפיפות מכל צד. והתנאי השני שיהיה בין האמצעי ובין כל אחד מהחיצונים אלפים אמה או פחות, ואז יהיו השלשה כעיר אחת ותהיה המדידה חוצה להם, וזו צורתן.

פירוש התלמוד ופירוש רמב"ם למשנה התואם אותו, ברורים ואין מקום לפיסקה:

מאתים שלוש ושמונים פחות שליש,

בלא הפיסקה ההלכה ברורה, תואמת את האמור בתלמוד ואת פירוש רמב"ם למשנה, כך:

היו שלושה כפרים משולשין, אם יש בין האמצעי ובין כל אחד מן החיצונים, אלפיים אמה, או פחות מכן ובין כל אחד מהן ובין האמצעי, כשתראה אותו כאילו הוא ביניהן, מאה אמה וארבעים ואחת ושליש, הרי שלושתן כמדינה אחת ומודדין להם אלפיים אמה לכל רוח מחוץ לשלושתן...

סביר ש'מגיה' שלא הבין את דברי רמב"ם, ורצה ל'השלימם', כתב בשולי גליון משנה תורה את הפיסקה הזרה, ומעתיק, שלא הבין, אף הוא, את דברי רמב"ם, החדירה לתוך נוסח ההלכה.

לא נזכר בשנויי נוסחאות פרנקל שקיים נוסח ללא הפיסקה הזרה, אך אין בכך לשלול את ההוכחה החשבונית-הגיונית שהפיסקה זרה להלכה ואכן יש הלכות רבות שהוכח שכל הנוסחאות שהיו לפני צוות פרנקל, היו משובשות.

בהלכות בהן הוכח שנוסח רמב"ם שובש ולא ידוע על מקור בו הנוסח נכון, לא שניתי את הנוסח המקובל, אך כתבתי בתוך ההלכה (הערה) המפנה להוכחה שחל שיבוש בהלכה הנדונה.

חשוב להוסיף שבשנויי נסחאות פרנקל כתוב על הפיסקה הזרה:

פחות שליש. כ"ה בארח"ח (עירובי תחומין אות נד) ובכתה"י (מלבד כית"ל ור') ובונצי'וכ"ה בפיהמ"ש בנדפס בשסי"ן גם ר' יהושע הנגיד נכד רבינו כתב בתשובה לאנשי תימן (תשובות ר' יהושע הנגיד ס' ל) שכצ"ל ושכ"ה בספר שרבנו חתום עליו וצוום לתקן ספריהם לפי זה, אך בפיהמ"ש שבל"ע, בספר הבתים, בכל בו, בכית"ל, בר', בשא"ל, בדפו"ר ובקוש' כתוב פחות חומש ועי' מערק שביא גירסא זו.

מהשגת ראב"ד שהפיסקה 'ובין השניים החיצונים, מאתים שלוש ושמונים פחות שליש' היא טעות, מוכח שחדרה להלכה בשלב מוקדם שהרי קדמה להשגות ראב"ד ולכתה"י שהיו לפני צוות פרנקל. סביר להניח שסמוך לפרסום משנה תורה לא הכירו עדיין הלומדים את גדולת רמב"ם ודיוק דבריו, לכן הרשו לעצמם ל'הגיהו'.

כעת אפשר לברר את נוסח משנה ג בפרק ה בעירובין שלא תואם את פירוש התלמוד ולא את פירוש רמב"ם למשנה, כי נאמר במשנה:

וכן שלושה כפרים המשולשין, אם יש בין שניים החיצונים מאה וארבעים ואחת ושליש, עושה האמצעי לשלושתן להיות כאחת.

המשנה פותחת 'וכן שלושה כפרים המשולשין, אולם בהמשך דנה במצב בו שני כפרים שיש ביניהם מאה ארבעים ואחת אמות ושליש, או פחות, נחשבים כאחד בלא קשר לכפר שלישי. אבל, לפי התלמוד, מדובר בכפר שלישי, שאם נראהו נתון בין שני החיצונים ויהיה מרוחק מכל אחד מהחיצונים מאה ארבעים ואחת אמות ושליש, או פחות, יחשבו שלושת הכפרים ככפר אחד וכך פירש רמב"ם את המשנה.

נמצא שהמשנה לוקה בחסר. אם נוסיף לנוסח משנה זו קטע מוסגר בסוגריים מרובעים, שנמצא בפירוש התלמוד למשנה, יתקבל נוסח שהולם את האמור בתלמוד ואת פירוש רמב"ם למשנה וסביר שהוא קרוב לנוסח המקורי של משנה ג בפרק ה בעירובין, כך:

וכן שלושה כפרים המשולשין, אם יש בין שניים החיצונים [שאילו מכניס אמצעי ביניהן ואין בין זה לזה אלא] מאה אמה וארבעים ואחת ושליש, הרי שלושתן כמדינה אחת...

לאור האמור יש להעיר שפירוש רב קאפח למשנה ולמשנה תורה שגוי, ולתקן את הציור שבפירוש המשנה, בהתאם.

ואוסיף עוד כלל להבנת דרך כתיבת רמב"ם:

כשנוסח משנה תורה פחות ברור מנוסח פירוש המשנה, סביר שנוסח משנה תורה אינו מקורי (ראה מבוא). כי משנה תורה נועד לקטן וגדול, איש ואישה בעל לב רחב ובעל לב קצר לכן לשונו קלה ומפורשת יותר מלשון פירוש המשנה שנועד 'למבין לא לאבנים'.

לכן אם פירוש המשנה המיועד למבין ברור בנושא מסויים, בעוד שאותו נושא במשנה תורה, אינו ברור וניתן לפירושים שונים, אין ספק שחל שיבוש בנוסח משנה תורה (ראה מבוא).

במקרה שלפנינו נוספה הפיסקה 'מאתים ושמונים ושלושה פחות שליש' וגרמה שההלכה פחות ברורה מפירוש המשנה ואכן מתברר שהפיסקה זרה, ובלא הפיסקה, ההלכה ברורה וגם השגת ראב"ד על ההלכה בטלה, שהרי גם לדעתו הפיסקה 'מאתים שלוש ושמונים פחות שליש', שגויה.

יוכח שלא קיים שיעור 'ביצה בלא קליפתה' וכי פיסקה זו לא נכתבה על ידי רמב"ם, זו דוגמה לטעות במשנה תורה שנראית טעות בהגיון בסיסי והלכתי, אך סביר שהיא הלצת חכמים שנאמרה בדיון התלמוד על שיעור ביצה, ומי שלא הבין שזו הלצה כתבה בשולי הלכות משנה תורה ומשם חדרה להלכות אוכלין טמאין ושיבשתם. נאמר בתלמוד הבבלי במסכת עירובן פג,א:

תניא רבי נתן ורבי דוסא אמרו כביצה שאמרו כמוה וכקליפתה וחכ"א כמוה בלא קליפתה אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא זו דברי רבי יהודה ורבי יוסי אבל חכ"א כביצה ומחצה שוחקות...

ובאוכלין טמאין ד,א נאמר:

כמה שיעור אוכלין לטומאה, לטומאת עצמן, כל שהן: אפילו שומשום או חרדל, מיטמא, שנאמר "מכל האוכל אשר ייאכל" (ויקרא יא,לד), כל שהוא. ואין אוכל טמא מטמא אוכל אחר או משקין או ידיים, עד שיהיה בו כביצה, בלא קליפתה וכן האוכל אוכלין טמאים, אינו נפסל עד שיאכל כביצה ומחצה, וזה הוא חצי פרס.

כל הפיסקה:

בלא קליפתה וכן האוכל אוכלין טמאים, אינו נפסל עד שיאכל כביצה ומחצה, וזה הוא חצי פרס.

לא רמב"ם כתבה, מנין? נבחן קודם כל את הביטוי 'ביצה בלא קליפתה'.

הודגש במבוא שלא סביר ליחס לרמב"ם שגיאות חשבון, או הגיון כללי או הלכתי.

לכן כמו שאין ליחס לו ש'ועוד', בהלכות כלאיים הנ"ל, הוא אחד מששים באמה, כך אין ליחס לו שהתיחס לשיעור 'ביצה בלא קליפתה', שהרי הדרישה להבחנה בין נפח ביצה בקליפתה, לנפח ביצה בלא קליפתה, אבסורדית. ועוד הודגש במבוא שאם יש ניגוד בין דברי רמב"ם במקום אחד לדבריו במקום אחר, יש להניח שחל שיבוש באחד המקומות, ולא שרמב"ם חזר בו. ועוד, ועיקר רמב"ם לא פסק בניגוד לפסקי התלמוד ואכן ההגדרה המוזרה של נפח ביצה כאן מנוגדת להגדרתה ההגיונית ושימושית במשנה ו בפרק יז במסכת כלים, שם נאמר:

משנה כלים יז,ו כביצה שאמרו, לא גדולה ולא קטנה, אלא בינונית. רבי יהודה אומר, מביא גדולה שבגדולות וקטנה שבקטנות, ונותן לתוך המים, וחולק את המים. אמר רבי יוסי, וכי מי מודיענו איזו היא גדולה ואיזו היא קטנה; אלא הכול לפי דעתו של רואה.

ופירש רמב"ם:

...אמר ר' יוסי ומי הוא שיודיענו בקחתנו הגדולה ביותר שבביצים שאין למצא גדולה ממנה, וכך בקחתינו את הקטנה, שלא תמצא קטנה ממנה, אלא הדבר מסור למראית עינו של אדם שביצה זו בינונית לא גדולה ולא קטנה והלכה כר' יוסי.

ברור, לפי ר' יוסי, שרמב"ם פסק הלכה כמותו, שמדובר בהערכה מקורבת של ביצה בינונית ל'מראית עינו של אדם'.

גם במשנה תורה השתמש רמב"ם בבטוי 'לפי דעתו של רואה' כהערכה מקורבת של גודל בינוני, בהלכות כלים ו,ב:

כמה שיעור השבר שיישבר כלי עץ או כלי עצם, ויהיה טהור, כל כלי בעלי בתים, שיעורן ברימונים. כיצד: משיינקב הכלי במוציא רימון, טהור; והרימון שאמרו בינוני, לא גדול ולא קטן, לפי דעתו של רואה. ויהיו בכלי שלושה רימונים אחוזים זה בזה.

כי גם בנושא טהרת כלי על ידי שבירתו בגודל רימון, אין מקום לדיוק.

והרי הגדרת ביצה שכתבה רמב"ם בהלכות שבת ח,ו:

וביצה האמורה בכל מקום, היא ביצה בינונית של תרנגולין.

ולא נזכר בקליפתה ולא בלא קליפתה ובמפורש נאמר 'ביצה האמורה בכל מקום', וגם בהלכות אוכלין טמאין.

אולם לכאורה חכמים הבדילו בין שיעור ביצה בקליפתה ושיעורה בלא קליפתה שנאמר במסכת עירובין:

...גבי טומאת אוכלין תניא רבי נתן ורבי דוסא אמרו כביצה שאמרו כמוה וכקליפתה וחכ"א כמוה בלא קליפתה...(עירובין פג,א)

אולם כשם שאין ליחס לרמב"ם דרישה מופרכת (אבסורדית) להבחנה בין נפח ביצה בלא קליפתה לבין נפח ביצה בקליפתה, כך לא יתכן ליחסה לחכמים.

ואכן לא יתכן שאמרו חכמים בבריתא 'כמוה בלא קליפתה' כנזכר במסכת עירובין, לא רק מפני שהדיוק הנדרש בה אבסורדי, אלא מפני שהיא נוגדת את הגדרת ביצה במשנה, נמצא שאמירת חכמים במסכת עירובין לא יכולה להיות להלכה, כי היא נוגדת את פסק המשנה.

ואם כך איך להבין את דיון חז"ל בברייתא, שלכאורה מבחין בין נפח ביצה בקליפתה לנפח ביצה בלא קליפתה? רבי נתן ורבי דוסא אמרו כביצה והתכוונו לביצה בינונית 'לפי דעתו של רואה', כפסק המשנה. סביר מאד שאת המלים 'כמוה וכקליפתה' הוסיפו בדיחות ואף חכמים השיבום באותה בדיחות, 'כמוה בלא קליפתה'.

בעוד מקומות הקשו או השיבו חכמים, בלשון בדיחה או אפילו קינטור למשל:

דאמר רב עוקבא בר חמא כל המדדה אין מדדה יותר מנ' בעי ר' ירמיה רגלו אחת בתוך נ' אמה ורגלו אחת חוץ מחמשים אמה מהו ועל דא אפקוהו לרבי ירמיה מבי מדרשא (בבא בתרא כג,ב).

את רבי ירמיה הוציאו מבית המדרש על הקנטה זו, אך לרבי נתן ורבי דוסא הסתפקו שהשיבו בלשון היתול.

נראה שלמרות שהדיון בנפח ביצה בין רבי נתן ורבי יוסי לבין חכמים, לא יכול להיות רציני, נמצא מי שהוסיף לנוסח רמב"ם בשולי הגליון, את המלים 'בלא קליפתה' כי לא הבין שפיסקה זו אבסורדית ולא יתכן שהיא להלכה, אלא לבדיחה.

ולמרות שלא ידוע לנו נוסח משנה תורה בלא המילים 'בקליפתה' או 'בלא קליפתה' ו'שוחקת', אין ספק שהן תוספות מגיה-משלים, כפי שנעשה בהרבה מקומות. יש למחוק תוספות אלה, לא רק מפני שהן אבסורדיות ולא ניתן לישמן, אלא מפני שפסק רמב"ם כרבי יוסי ששיעור 'ביצה האמורה בכל מקום היא ביצה בינונית של תרנגולין' לא 'שוחקת', לא 'בקליפתה' ולא 'בלא קליפתה'.

ואשר להמשך, בהלכות אוכלין טמאין ד,א נאמר:

וכן האוכל אוכלין טמאים, אינו נפסל עד שיאכל כביצה ומחצה, וזה הוא חצי פרס.

אולם באותו ענין נאמר בהלכות אבות הטומאות ח,יג [יא]:

אינו מיטמא עד שיאכל אוכלין טמאים כחצי פרס, שהוא כביצה ומחצה שוחקת...

לא יתכן שאדם נבון ואחראי כתב שתי פיסקאות אלה, מדוע?

כי לפי הלכות אוכלין טמאין, האוכל כביצה ומחצה נפסל, אולם לפי אבות הטומאות, האוכל כביצה ומחצה שוחקת, נטמא. יש הבדל בדין בין 'נטמא' לבין 'נפסל' בדרגת הטומאה!

ואם נתיחס לדייוק בלשון, לפי אוכלין טמאין האוכל 'כביצה ומחצה', שמשמעו מעט יותר, או מעט פחות מביצה ומחצה, נפסל, בעוד שלפי אבות הטומאות רק האוכל אוכל טמא 'כביצה ומחצה שוחקת', שמשמעו מעט יותר מביצה ומחצה בינונית, נטמא. ואין לאמר שהאוכל כביצה ומחצה רק נפסל, והאוכל כביצה ומחצה שוחקת נטמא, כי 'כביצה ומחצה' כולל 'ביצה ומחצה שוחקת', אף אין אפשרות מעשית להבחין בין ביצה שוחקת לביצה סתם. די בהבדלים אלה בין שתי הפיסקאות, כדי לקבוע שלא יתכן שאת שתיהן כתב רמב"ם ואם כך, את איזה מהן כתב?

הוכח שאת המילים 'בלא קליפתה', בהלכה א בפרק ד בהלכות אוכלין טמאין, לא כתב רמב"ם, אלא הן תוספת מטעה על דברי רמב"ם לפי דיון היתולי בתלמוד הבבלי במסכת עירובן פג,א, כנ"ל. בהמשך הפיסקה נדון האוכל אוכל טמא, אך נושא זה לא שייך להלכות אוכלין טמאין, אלא להלכות אבות הטומאות, מכאן שהפיסקה באוכלין טמאין היא הלקויה במשמעותה ואכן האוכל אוכלין טמאין נטמא ולא רק נפסל. מכאן שכולה תוספת זרה על דברי רמב"ם.

הלכות אבות הטומאות ח,יג [יא] אינו מיטמא עד שיאכל אוכלין טמאים כחצי פרס, שהוא כביצה ומחצה שוחקת; וכן השותה אינו מיטמא עד שישתה ממשקין טמאין רביעית. וכל האוכלין מצטרפין לחצי פרס, לפסול את הגווייה; וכל המשקין מצטרפין לרביעית. ואם אכל או שתה פחות משיעור זה, טהור.

הלכות טומאת אוכלין ד,א כמה שיעור אוכלין לטומאה, לטומאת עצמן, כל שהן:

אפילו שומשום או חרדל, מיטמא, שנאמר "מכל האוכל אשר ייאכל" (ויקרא יא,לד), כל שהוא. ואין אוכל טמא מטמא אוכל אחר או משקין או ידיים, עד שיהיה בו כביצה, בלא קליפתה. וכן האוכל אוכלין טמאים, אינו נפסל עד שיאכל כביצה ומחצה, וזה הוא חצי פרס.

בשתי הלכות אלה חלו ידי 'מגיהים - משבשים' בהלכות אבות הטומאות ח,יג [יא] נאמר 'כחצי פרס שהוא כביצה ומחצה שוחקת'. אין מושג הלכתי ביצה 'שוחקת', והרי הגדרת ביצה שכתבה רמב"ם בהלכות שבת ח,ו:

וביצה האמורה בכל מקום, היא ביצה בינונית של תרנגולין.

המושג ביצה שוחקת נמצא רק בהלכה זו במשנה תורה וגם בתלמוד רק פעם אחת באותו ענין שנזכרת בו ביצה בקליפתה וביצה בלא קליפתה:

דתניא כמה שיעור חצי פרס? ב' ביצים חסר קימעא, דברי רבי יהודה. ר' יוסי אומר ב' ביצים שוחקות. שיער רבי ב' ביצים ועוד כמה? ועוד אחד מעשרים בביצה ואילו גבי טומאת אוכלין תניא רבי נתן ורבי דוסא אמרו כביצה שאמרו כמוה וכקליפתה וחכ"א כמוה בלא קליפתה. אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא זו דברי רבי יהודה ורבי יוסי, אבל חכ"א כביצה ומחצה שוחקות ומאן חכמים רבי יוחנן בן ברוקה פשיטא שוחקות (עירובין פג,א).

בבריתא אמר ר' יוסי ב' ביצים שוחקות, אולם במשנה במסכת כלים יז,ו נאמר:

כביצה שאמרו, לא גדולה ולא קטנה, אלא בינונית... אמר רבי יוסי ... הכול לפי דעתו של רואה.

כלומר לדעת רבי יוסי ביצה כמידה הלכתית, היא ביצה בינונית לפי דעתו של רואה.

בפירוש המשנה פסק רמב"ם כרבי יוסי ובהתאם הגדיר ביצה בהלכות שבת ח,ו:

וביצה האמורה בכל מקום, היא ביצה בינונית של תרנגולין.

המושג ביצה 'בינונית' מובן, אולם המושג ביצה שוחקת לא שימושי, כי מי מודיענו מה ההבדל בין ביצה סתם לביצה שוחקת? ואכן המידה ביצה שוחקת נמצאת בתלמוד רק פעם אחת, באותו ענין שנזכרת בו ביצה בקליפתה וביצה בלא קליפתה.

לסיכום: הפיסקה באוכלין טמאין ד,א:

וכן האוכל אוכלין טמאים, אינו נפסל עד שיאכל כביצה ומחצה, וזה הוא חצי פרס.

לא שייכת להלכות אוכלין אסורין והאמור בה לא נכון, כי האוכל אוכל טמא כביצה ומחצה נטמא ולא רק נפסל, כמפורש בהלכות אבות הטומאות ח,יג [יא], העוסקות בטומאת אדם האוכל אוכל טמא. לכן יש למחוק פיסקה זו בהלכות אוכלין ד,א.

ואשר לפיסקה בהלכות אבות הטומאות ח,יג [יא]:

אינו מיטמא עד שיאכל אוכלין טמאים כחצי פרס, שהוא כביצה ומחצה שוחקת...

נוספו בה המלים 'שהוא כביצה ומחצה שוחקת' כי אין בהלכה הגדרה לביצה שוחקת ואין ליחס לרמב"ם בטוי בלתי מוגדר.

(1) כת"י פירוש המשנה הנחשב כת"י רמב"ם עצמו, כולל:

א. סדר זרעים בכ"י הונטינגטון 117, באוקספורד.

ב. סדרים מועד ונשים מאוסף ר' דוד ששון.

ג. סדרים נזיקין וקדשים בכ"י פוקוק 295 באוקספורד.

בהמשך יכונה כל האוסף הנ"ל, כת"י ששון לכבוד הרב דוד ששון, זצ"ל, שטרח באיסופו וחקרו, והאמין שהוא כת"י רמב"ם עצמו. אך מצטברות הוכחות רבות שאינו כת"י רמב"ם ראהמבוא

, הערה 3), בפרק זה ובפרקים הבאים. על סמך האמונה השגוייה שכת"י ששון הוא כת"י רמב"ם, הוגה נוסח רמב"ם משנה תורה לפי שיבושים בכת"י ששון ושובש. בפרקים הבאים תוצגנה עוד דוגמאות לשיבושי הלכה חמורים במשנה תורה על פי כת"י ששון.

(2) כי רק אם נתבשל חלק אחד של איסור מדברי סופרים, למשל כחל, שהוא בשר העטינים, עם 59 חלקי בשר אחר לא אסרם, כמפורש בהלכות מאכלות אסורות ט, יב-יג:

הכחל, אסור מדברי סופרים ... ואם עבר ובישלו בפני עצמו, מותר לאוכלו; ואם בישלו עם בשר אחר, משערין אותו בשישים, וכחל מן המניין.

כיצד: אם היה הכול עם הכחל כמו שישים בכחל, הכחל אסור, והשאר מותר; ואם היה בפחות משישים, הכול אסור.

אבל חלק אחד, אסור מהתורה, שנתבשל עם 59 חלקים של בשר מותר, אסרם.

וכן יש שיעור של אחת בשישים ואחת: בהלכות מאכלות אסורות טו,יח [יט] נאמר:

ביצה שנמצא בה אפרוח, שנשלקה עם ביצים המותרות, אם הייתה עם שישים ואחת והיא, הרי הן מותרות; הייתה עם שישים בלבד, נאסרו הכול: מפני שהיא בריה בפני עצמה, עשו בה היכר והוסיפו בשיעורה.

מכאן שלכל אחד מהשעורים יש חשיבות הלכתית: אחד לששים מין בשאינו מינו כשאין מי שיכול לעמוד על הטעם, אחד לחמשים ותשעה לגבי איסור מדבריהם ואחד לששין ואחד כשמדובר בבריה בפני עצמה למשל ביצה עם אפרוח שנשלקה עם ביצים המותרות.

(3) בכמה מקומות נזכרים כתבי משנה תורה 'שעליהם חתימת יד המחבר', וזו המצאת המשכתבים ל'אמת' את השנויים שעשו בכתבי רמב"ם. למשל יש חתימת יד המחבר אחרי כת"י ספר אהבה שיש בו שגיאות שאין ליחסן לרמב"ם ולא יתכן שלו הגיה רמב"ם כת"י זה, היו נשארות בו שגיאות אלה.
ההסתמכות על "ספרים מוגהים", "ספרים המדוייקים", או על "ספר שבא מעבר לים", או על "ספר שהוגה מספרו של רבינו", או על תשובה בשם גדול וכדומה, טיפוסית למבקשים לשנות נוסח מקובל. ב"י סמך על מכתב מזוייף בשם רבי אברהם בן הרמב"ם, שהביא את צוות פרנקל לשנות את נוסח משנה תורה בהלכות לולב ז,ז ( ראה הערה 1 במבוא) בניגוד לכל כתה"י ולשבש בכך את ההלכה.
על כ"י אוקספורד של ספר אהבה יש חתימת יד המיוחסת לרמב"ם: "הוגה מספרי אני משה ברבי מימון זצ"ל", אך לא סביר שרמב"ם חתם על דבר שלא יכול לבדוק את אמינותו. שהרי כדי לאשר שהספר הוגה מספרו, היה צריך רמב"ם לעבור על כל הספר ואז יכול היה לכתוב "הוגה על ידי אני משה ברבי מימון זצ"ל". יש הרבה תשובות מזויפות בשם רמב"ם שהחתימות עליהן מזוייפות ויש ספרים שעליהם חתימה מזויפת ואכן יש 'מחלוקת חוקרים אם הדברים שבחתימה זו אמת' (הכוונה לחתימה על ספר אהבה בכת"י אוקספורד הנ"ל, ראה מחקרי תפילה ופיוט לד. גולדשמידט, מגנס עמ. 188). קל להוכיח שבכת"י ספר המדע הנ"ל יש טעויות שאין ליחסן לרמב"ם.