דר' אורי לוי, פוריה עילית 15208, טל 04-6750856 פקס 04-6750855
על נושא זה כתבתי באסיא, חוברת נ"ז-נ"ח, כסלו תשנ"ז עמ' 83-91
מאמר בשם "טענת דמים ופתח פתוח בבוגרת - הלכה ומציאות". המאמר הנוכחי
נכון יותר.
שנויים שחלו בתלמוד, בכתבי הפוסקים
בכלל ובכתבי רמב"ם בפרט ודרכים לשחזור המקור.
מהי טענת בתולים?
יוכח
שאין לבתולה טענת דמים אלא רק טענת פתח פתוח
(האמור
בכל פרק הוא המשך האמור בפרקים הקודמים לו. לכן חשוב לקורא את הפרקים כסדרם,
ההדגשות שלי א. לוי)
בפרקים הקודמים הוכח שנעשו שינויים
נרחבים בתלמוד, בפירוש רמב"ם למשנה בכת"י ששון (ראה מבוא)
ובמשנה תורה, להיתר הניה מחביות שנתערבה בהן חבית יין נסך ולאסור תערובת
חמץ בשאינו מינו בפסח, לנוחיות המשנים (ראה מבוא
- מנהג אשכנז הקדמון).
ראינו שניתן לגלות שנוי נוסח
על ידי חישוב מתימטי או הגיוני בפרק הדן בטעויות
חשבון, או הגיוני הלכתי במבוא
בעניין בלע מרור. כמו כן ניתן לגלות שנוי נוסח רמב"ם,
כאשר מיוחסת לו קביעה הנוגדת את המציאות המוכרת, כפי שיוכח בהמשך(1).
תקציר
מהי 'טענת בתולים' במשנה תורה
בהלכות אשות יא,יא [ט], נאמר:
ומה היא טענת בתולים,זה שנשא בתולה
שחזקתה שהיא בתולה, וטוען ואומר, לא מצאתיה בתולה...
ועל סמך מה טוען הבעל שלא
מצאה בתולה? או מפני שלא ירד דם בביאה ראשונה, וזו נקראת טענת דמים, או מפני שלא
מצא דוחק בביאה וזו נקראת טענת פתח פתוח.
במשנה תורה בהלכות אישות יא,יז [יג], נאמר:
יש גאונים שהורו שהבוגרת אין
לה טענת דמים ויש לה טענת פתח פתוח. ואין דרך התלמוד מראה דבר זה וטעות היתה בנוסחאות שלהם. וכבר בדקתי על ספרים רבים וקדמונים
ומצאתי שהדבר כמו שביארנו שאין לבוגרת אלא טענת דמים בלבד'.
האמור בפיסקה
' שאין לבוגרת אלא טענת דמים בלבד' נוגד את המציאות ואת דעת חז"ל ויוכח שלא רמב"ם כתבה. בשלב זה נציין שאין משמעות למלים 'כמו
שביארנו' כי בשום מקום לפני הלכה זו, לא באר רמב"ם
'שאין לבוגרת אלא טענת דמים בלבד'. אולם מקובל אצל המשכתבים לכתוב 'כמו שביארנו'
אחרי השיכתוב שלהם כדי לתת רושם שרמב"ם
כתב זאת (2).
אולם לא רק 'יש גאונים שהורו
שהבוגרת אין לה טענת דמים' אלא זאת גם דעת חז"ל בכל מקום בו דנו בשאלה זו,
חוץ מבכתובות לו', שם שונה הנוסח בימי רש"י, כפי
שיפורט בהמשך, ואכן זו המציאות: יש
בתולות בוגרות שלא רואות דם בביאה ראשונה וברור שאם לא כל בתולה בוגרת רואה דם בביאה ראשונה, אין לבתולה בוגרת טענת
דמים!
בתלמוד הבבלי במסכת כתובות דף
לו,ב, נאמר:
והבוגרת אין לה טענת בתולים
ר' יצחק אלפסי (רי"ף) תאר מציאות זו ואת ההלכה המבוססת על כך, נכון כך:
נמצאו עכשו
שהבתולות הבוגרות יש מהן שיש להן דמים
והיינו דאמר רב נותנין להן
לילה ראשון, ויש מהן שאין להן דמים והיינו דקתני: הבוגרת אין לה טענת בתולים, הא טענת פתח פתוח
יש להן, וכן הלכתא. (הלכות רב אלפס חלק ב' עמ סח-סט, בהוצאת מוסד הרב קוק)
כרופא שהתמחה בבעיות הכרוכות
בפתח סתום ופתח פתוח, יכול אני לאשר שפירוש רב אלפס לדברי חז"ל תואם את
המציאות ולא יתכן שלא הכיר מציאות זאת גם רמב"ם.
לכן לא יתכן שרמב"ם סמך על ספר כל שהוא, קדמון או חדש, שבו נקבע שאין
לבוגרת טענת פתח פתוח, אלא רק טענת דמים, כי מציאות היום יום מוכיחה שאין זה נכון
(1). ואכן, בכל מקורות חז"ל שלפנינו נאמר שלבתולה בוגרת יש טענת פתח פתוח
ואין לה טענת דמים, (חוץ מבכתובות לו, שידוע ששם הוגה
התלמוד בימי רש"י, ראה בהמשך).
כדי לנסות לברר את דעת רמב"ם בדקתי את האמור במשנה בכתובות א,ג העוסקת בנושא
נאמר שם:
היא אומרת מוכת עץ אני, והוא
אומר, לא כי, אלא דרוסת איש את, רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים, נאמנת. ורבי יהושוע אומר, לא מפיה אנו חיין,
אלא הרי זו בחזקת דרוסת איש, עד שתביא ראיה לדבריה.
ובפירוש המיוחס לרמב"ם כתוב:
...חכמים תקנו כתובה לאשה והם שהאמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי, נאמן, חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. וממה שצריך שתדע שהבוגרת והיא שעברו עליה ששה חדשים שלמים אחרי הבאת
שתי שערות, ובתנאי שאותן השתי שערות צמחו אחר שתים עשרה שנה, אין לה טענת בתולים
כלומר, טענת דמים מפני שכלו בתוליה,
אבל יש לה טענת פתח פתוח. כן הורו כל הגאונים שידענו דבריהם, אבל הנכון אצלי שהדבר בהפך וטענת דמים יש לה פתח פתוח אין לה'.
פתח רמב"ם
בתקנת חכמים שהאמינו את הבעל הטוען פתח
פתוח מצאתי, המבוססת על העובדה שכל אישה שפתחה פתוח סימן שאינה בתולה, והסביר
שלבתולה בוגרת אין טענת דמים מפני שכלו
בתוליה, אבל קיימת טענת פתח פתוח. אולם אחרי הסבר נכונן זה, נמצא הקטע:
אבל הנכון אצלי שהדבר בהפך
וטענת דמים יש לה פתח פתוח אין לה'.
שלא יתכן שהוא המשך דברי רמב"ם. כי לפי קטע זה, לדעת רמב"ם,
יש לבתולה בוגרת טענת דמים ואין לה טענת פתח פתוח. ואם כך איך הסביר שהאמינו
חז"ל את הטוען 'פתח פתוח מצאתי' שלא מצא את אישתו
בתולה? אלא ברור שלא נכתב ע"י רמב"ם כי הוא
נוגד את דעת חז"ל שעליה הסתמך רמב"ם בפירושו
ובעיקר את המציאות שבתולה בוגרת לא חייבת לראות דם אבל פתחה סגור לפחות בביאה
ראשונה.
לכן אין ספק שהקטע נוסף על
ידי החולקים על רמב"ם! ועוד, לו רצה רמב"ם לשלול את דעת הגאונים, לא היה פותח בתקנת חכמים
התואמת את דעת כל הגאונים, את דעת חז"ל ואת המציאות, ומסיים בשלילת תאור
המציאות הנכון. ולא היה פותח את פירוש המשנה במלים 'וממה שצריך שתדע', שהרי לא
צריך לדעת דבר אם אינו נכון.
מכאן שהפיסקה:
אבל הנכון אצלי שהדבר בהפך
וטענת דמים יש לה פתח פתוח אין לה'.
אינו המשך פירוש רמב"ם, אלא תוספת זרה ואמנם בהוצאת רב קאפח את פירוש המשנה לרמב"ם
בתרגומו, ציין בהערה 14 שקטע זה 'לא היה במה"ק והוסיפו רבנו בכתב ידו במהדורה שנייה'.
דבר זה ענין
אותי, לכן עליתי לירושלים למכון לצילום כתבי יד של האוניברסיטה ובדקתי את פירוש
המשנה בכתובות א,ג, בכת"י ששון (3) וצאתי שהקטע
המוזר אינו בגוף פירוש המשנה לרמב"ם, אלא הוא בשוליים, באותיות קטנות הרבה יותר
מאותיות הפירוש, ושורותיו ניצבות לכוון השורות הרגיל. רב קאפח
התיחס לתוספת בגליון כאילו
נכתבה על ידי רמב"ם עצמו, קרא לה 'מהדורה שנייה' וכלל אותה במהדורתו בתוך הפירוש המיוחס לרמב"ם. בדרך זו סופחו בעבר הערות שוליים זרות רבות
לתוך פירוש רמב"ם למשנה ולתוך משנה תורה, מתוך 'שיכנוע' שרמב"ם כתבן ושיבשו
את כתבי רמב"ם.
אמנם גם פר' יהושע בלאו סבור
שההערות לפירוה"מ בכת"י
המיוחס לרמב"ם(3) נכתבו על ידו. אולם במבוא
ובסידרה זו הוכח שפירוש המשנה בכת"י
ששון(3) הנחשב כתב יד רמב"ם, אינו כתב ידו ומכאן
שגם ההערות לכת"י, שאינו כת"י
רמב"ם, לא נכתבו על ידו. ואכן, יש הערות נוספות
בשולי כת"י ששון, שאפשר להוכיח שלא נכתבו על ידי רמב"ם.
כדי להבין את דברי חז"ל
לגבי טענת דמים ופתח פתוח, נוסיף את התאור האנטומי הבא.
מעט לפנים מפתח הנרתיק (הנקרא
פרוזדור, תעלת הלידה) נמצא קרום ריקמה הנקרא קרום
הבתולים. בדרך כלל יש במרכזו פתח אחד שגודלו שונה מעט מאשה
לאשה, הגדל עם גיל האשה.
עובי הקרום וגמישותו, שונים מאשה לאשה.
לרוב נקרע הקרום בביאת בתולה ואז 'דמים שותתין ממנה
בסוף ביאה ראשונה'. אולם מחמת השוני בגודל הפתח ובגמישות הקרום, בתולות בוגרות רבות לא רואות דם בביאה ראשונה,
כי הקרום לא נקרע, ולעתים אינו נקרע עד הלידה, לכן אין לראות בחוסר דימום בביאה
ראשונה הוכחה שאין האישה בתולה.
נרתיק האישה מוקף שרירים.
השרירים מהווים כעין טבעת סביב פתח הנרתיק. אצל
כל בתולה השרירים מכווצים ומכאן 'הדוחק שימצא בה בביאה ראשונה בשעת תשמיש'
דוחק זה עלול להמשך גם בביאות חוזרות.
נמצא שדוחק בביאה אינו מוכיח שהאישה בתולה, אך העדר דוחק בביאה ראשונה מעיד
שאינה בתולה.
ובהתאם קבעו חז"ל שבתולה
בוגרת יש לה טענת פתח פתוח, אך אין לה טענת דמים.
כלאמר הבא על בתולה בוגרת ולא ראתה
דם, אינו יכול לטעון שאינה בתולה, אולם אם מצא 'פתח פתוח' בביאה ראשונה, יכול
לטעון שאינה בתולה.
ולא רק את הפיסקה 'כן הורו כל הגאונים שידענו דבריהם, אבל הנכון אצלי
שהדבר בהפך וטענת דמים יש לה פתח פתוח אין לה' בהלכה יז,
לא כתב רמב"ם, אלא גם את שתי ההלכות טו ו-טז באותו פרק:
אשות יא,טו
...אף על פי שמצא דוחק בעת התשמיש, הואיל ולא יצא דם, אין כאן בתולים,שכל בתולה,
יש לה דם, בין קטנה בין נערה בין בוגרת, אלא מפני החולי כמו שאמרנו.
אין זה נכון כי עובדה מוכרת היא שלא כל בתולה בוגרת
רואה דם בביאה ראשונה.
ולא יתכן שרמב"ם כתבה. וכן לא כתב את קטע ההלכה
הבאה:
אשות יא,טז...
שרוב הבוגרות, אין להן דוחק שמרגישין בו הרבה, שהרי
גדלה ונתרפו אבריה, וכלו בתוליה...
וגם קביעה זו לא נכונה, לדעת
חז"ל שפסקו שפתח פתוח מוכיח שאישה אינה בתולה, ולכן לא יתכן שרמב"ם פסק נגד דעת חז"ל ונגד עובדות המציאות.
אמנם מוצאים אנו בתלמוד שלפנינו בכתובות לו,א-ב שנאמר:
'אי דקא
טעין טענת דמים הכי נמי, הכא במאי עסקינן דקטעין טענת פתח
פתוח'.
נוסח זה נוגד את המציאות, את
נוסח רבנו חננאל (ר"ח) ורי"ף לכתובות לו' ואת
החלק הראשון של פירוש רמב"ם למשנה ג בפרק א
בכתובות.
בדקתי בתלמוד הבבלי כתובות,
עם שנויי נוסחאות בהוצאת מכון התלמוד השלם, עמ' רסב,
ולהפתעתי ושמחתי מצאתי שנוסח התלמוד המקורי היה:
אי דקא
טעין טענת פתח פתוח הכי נמי,
הכא במאי עסקינן דקטעין טענת
דמים
ובהערה 3, כתוב:
ב' הגירסאות
תלויות במחלוקת רש"י והר"ח בגירסא ובפשט, שרש"י
מחק הספרים שלפניו והגיה: "ה"ג אי דקא טעין טענת דמים הכי נמי הכא במאי עסקינן
דקטעין טענת פתח פתוח", כלפנינו. ולדידיה יש דמים לבוגרת, אך פתחה פתוח, והובאה גירסתו
בראשונים וכו'.
לא סביר שרש"י הגיה
בניגוד לדעת חז"ל ולמציאות. סביר
יותר שהדבר נעשה על ידי אנשים חסרי הגינות והגיון, שרצו לקבוע שלכל בתולה יש טענת
דמים ותלו זאת ברש"י, ראה אמירה בשם גדולים ב- דין
עיר הנידחת לפי רמב"ם הערה (3). על מניע סביר
לשנויים אלה, ראה בנספח.
נוסח התלמוד לפני ה'הגהה' הוא הנוסח שהיה לפני רי"ף,
שעליו כתב:
ומפרקינן אי דקא
טעין טענת פתח
פתוח, הכי נמי דיש לה טענת בתולים, דכל בתולה בוגרת פתחה סתום, אלא הכא במאי עסקינן דאין לה טענת
בתולים דקא טעין טענת דם, דאמרינן האי בתולה
היא אלא שכלו דמיה. (הלכות רב אלפס מוסד הרב קוק חלק ב סח-סט)
והרי כמה מקורות לדעת
חז"ל לגבי טענת בתולים נתחיל בירושלמי כתובות ב,א הלכה א, שיש מחלוקת בהבנתו:
רבי יונה בשם רבי קריספא בוגרת כחבית פתוחה היא הדא
דאת אמר שלא להפסידה מכתובתה אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה ואתייא כיי דרבי חנינא, דרבי חנינא אמר מעשה באשה
אחת שלא נמצאו לה בתולים ובא מעשה לפני רבי אמר לה איכן הן? אמרה ליה מעלותיו של בית
אבא היו גבוהין ונשרו והאמינה רבי'.
הרמב"ן, בספר מלחמות ה', ביקש
להוכיח מהבטוי 'חבית פתוחה' שלבתולה בוגרת אין טענת פתח
פתוח, למרות המציאות המוכרת שבתולה בוגרת לא תמיד רואה דם בביאה ראשונה ושבכל מקום
בו דנו חז"ל בנושא, קבעו שלבוגרת אין טענת דמים, אבל יש לה טענת פתח פתוח. אך
גם במקור זה מדובר בבתולה שאבדה את קרום
הבתולים שהוא כמכסה לחבית, וראיה לכך
בדוגמה שניתנה בהמשך, בו מדובר על בתולה בוגרת שאבדה את בתוליה ששאלה רבי 'איכן הן?' וענתה לו 'נשרו', ונשירה שייכת רק בבתולים.
ו'האמינה רבי', כלומר קבל את הטענה שבתולים עלולים לנשור(4).
על שפתח פתוח מוכיח שאין
האישה בתולה נאמר בתלמוד הירושלמי בכתובות דף א,ב:
דאמר רבי אילא
בשם ר' אלעזר מצא הפתח פתוח אסור לקיימה משום ספק סוטה
וחש לומר שמא אנוסה היא? קול יוצא לאנוסה...
בירושלמי נזכר הדבר ארבע
פעמים:
'מצא פתח פתוח אסור לקיימה
משום ספק סוטה'
ואף בבבלי כתובות דף ט,א
מצאנו:
האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו.
נשים לב שלא נאמר 'לא מצא דם
אסור לקיימה משום ספק סוטה', כי חוסר דם בביאה ראשונה אינו מוכיח שאין האישה
בתולה, אבל פתח פתוח בביאה ראשונה, בין בקטנה בין בבוגרת, מוכיח שאינה בתולה.
דעה זו של חז"ל נמצאת בכל מקום בו דנו בנושא פרט לכתובות לו עמ' ב ששם שונתה הגירסה כנ"ל. הגירסה
המקורית של כתובות שהיתה לפני ר"ח, רי"ף, רמב"ם ומאירי, תואמת את המציאות ואת דעת חז"ל. בכל שאר המקומות והיא:
אי דקא
טעין טענת פתח פתוח הכי נמי הכא במאי עסקינן דקטעין טענת דמים.
מאירי החשיב מאד את רמב"ם, כינה אותו 'גדולי המחברים' והביא דעתו בעקביות.
וכך כתב על חיבור משנה תורה
בהקדמתו לפרושו בית הבחירה בכרך ברכות עמ' כה:
...עד שיודע הכל הלכות הלכות בשלמות, חבור כולל
ושלם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע,
לפניו לא היה כן מחבורי הגאונים והרבנים מסדר כל
הענינים בחכמת התלמוד, איש על דגלו
בסדור מתוקן ושלם כמוהו לא היה ואחריו לא
יהיה כן,...
והביא את דעת רמב"ם בעקביות וכשמצא בכתבי רמב"ם
דבר שנראה לו נוגד את דעת חז"ל, העיר על כך למשל:
לדעת חז"ל ורמב"ם יין נסך שנתערב במינו, אוסר בכל שהוא ולא חשוב
כיצד נעשתה התערובת בין שנפל היתר לתוך איסור או להפך, אולם, לכאורה לא כך פסק רמב"ם עצמו בהלכות מאכלות אסורות בפרק טז בהלכה כח בניגוד לדעת חז"ל
ולדעתו הוא:
כח. במה דברים אמורים? בשהורק היין המותר על טיפה של יין נסך; אבל אם עירה יין נסך מצלצול קטן לתוך הבור של
יין,אפילו עירה כל היום כולו,
ראשון ראשון בטיל...
ותהה המאירי
על תנאי זה שבפירוש המשנה ובמשנה תורה וכתב:
אחר שביארנו שיין ביין במשהו,
מה שאמרו בגמרא המערה יין נסך מצלצול קטן לבור אפילו כל היום ראשון ראשון בטל, אין הלכה כן, וכן אפילו מצלצול קטן לבור, שהרי
משהו אוסר בו, בין שנפל המותר לתוך האסור, בין שנפל האסור לתוך המותר ואין בו תורת
ביטול, ואע"פ שגדולי המחברים התירו בנפל איסור לתוך המותר ובצלצול קטן, דברים תמוהים הם...
תמיהת המאירי
מוצדקת, אלא שהמאירי לא ידע שהנוסח התמוה אינו נוסח רמב"ם, אלא הערה
בגליון פירוש המשנה המיוחס לרמב"ם,
שמעתיק החדירה לתוך הפירוש ומהפירוש הועברה למשנה תורה ששובש (כפ
שראינו בהיתר
הניה מחביות יין שנתערבה בהן חבית יין נסך.
וכך כתב מאירי על קביעת
חז"ל בנוסח המקורי לפיו יש לבוגרת רק טענת פתח פתוח:
והבוגרת יש לה טענת פתח פתוח אבל לא טענת דמים ואע"פ שיש מהן שיש להן דמים והוא שאמרו כאן אי דקא טעין טענת פתח פתוח הכי נמי הכא במאי עסקינן דקא טעין טענת דמים, ומכל מקום יש פוסקים להפך וגורסים אי דקא טעין טענת דמים, הכי נמי הכא במאי עסקינן דקא טעין טענת פתח פתוח. וכבר בארנוה בפרק ראשון דף ט עמ א
ובבועל את הבתולה.
וכתב מאירי 'יש פוסקים להפך' ולא פירט ש'גדולי המחברים' פוסקים להפך, מכאן שבמשנה תורה
שהיה לפניו, פסק רמב"ם לפי נוסח כתובות לו'
המקורי, שלפיו פסקו גם ר"ח רי"ף ומאירי עצמו,
כי אם היה לפניו הנוסח המשוכתב ודאי היה מעיר שהדברים 'תמוהים' כמו שהעיר לגבי
תערובת יין נסך, כנ"ל.
ואף בדף ט, עמ' א כתב:
ומכל מקום יש אשה שאין לה טענת דמים ויש לה טענת פתח פתוח והיא הבתולה שכבר
כלו דמיה, ויש אומרים בהפך כמו שיתבאר(לו,ב).
לאור האמור לא יתכן שלדעת רמב"ם
נכון מה שנוגד את דעת חז"ל, דעת הגאונים דעת רי"ף
ואת המציאות המוכרת(1). מכאן שלא רמב"ם
כתב את הפיסקה שנוספה בגליון
פירוש המשנה בכתובות א,ג, אלא 'מגיה' כדי שהקורא יחשוב שרמב"ם
סובר שלבתולה בוגרת אין טענת פתח פתוח, אלא טענת דמים ככתוב בגירסה
המשוכתבת בכתובות לו לפי דעה המיוחסת לרש"י, לרמב"ן
ולחכמי צרפת-ספרד.
מה יכול היה להיות המניע לשיכתוב התלמוד, פירוש רמב"ם
למשנה, משנה תורה ומאירי? על כך ראה בנספח.
הקביעה שלבתולה בוגרת אין
טענת פתח פתוח הוחדרה בכמה מקומות ובשלבים: בהגהת התלמוד בכתובות לו' בימי
רש"י, בהגהת פירוש רמב"ם למשנה ג בפרק א
בכתובות והגהת הלכות אישות יב-יג
בפרק יא במשנה תורה.
תהליך שיכתוב זה דומה לתהליך
הגהות התלמוד בפסחים קטו,ב, פירוש רש"י במקום,
ובמשנה תורה בהלכות חמץ ומצה ו,ו לפיהם - 'בלע מרור לא יצא' ולא נותר בידינו נוסח
תלמוד מקורי בו כתוב 'בלע מרור יצא' (ראה מבוא).
וכן אין לפנינו עותק תלמוד כתובות לו שבו כתוב 'אי דקא טעין טענת פתח פתוח הכי נמי, הכא במאי עסקינן דקטעין טענת דמים'
אלא רק המידע המובא בתלמוד ממכון התלמוד השלם על נוסח כזה שהיה לפני הגאונים ולפני
ר"ח, רי"ף, רמב"ם
והמאירי, אשר שונה בתקופת רש"י.
מדברי מאירי, נראה שלפניו עוד
היה נוסח משנה תורה התואם את גירסת כתובות לו המקורית שהיתה לפני הרי"ף. שהרי
בשלושה מקומות בהם דן המאירי בטענת בתולים הזכיר את דעת
רי"ף והגאונים ולא ציין שרמב"ם
כתב אחרת, אלא בדף י' עמ' א, המתחיל במלים 'בפרק שלישי' (עמ' 49) כתב, לכאורה המאירי,
שגדולי המחברים כתבו ש'יש לבוגרת טענת דמים אבל אין לה
טענת פתח פתוח:
ויש פוסקים בה הפך הדברים מצד גירסא
שנזדמנה להם בספריהם בפרק שלישי כמו שיתבאר שם, ולדעתם יש לבוגרת טענת דמים אבל לא
טענת פתח פתוח, ואף גדולי המחברים כתבוה
כן, ואף בתלמוד המערב נראה כן שאמרו שם בוגרת כחבית פתוחה דמיא, כלומר
שהבתולים כלים ומתקלשים עד שאין אדם מרגיש בפרוקן, ומכל מקום גדולי הפוסקים כתבוה כשיטתנו...
אולם לא סביר שפיסקה זו כתב
מאירי, כנראה שנכתבה כהערה בגליון פירושו כמו ההערה
לפירוש רמב"ם הנ"ל למשנה בכתובות.
הוכחה נוספת שקטע זה אינו
מקורי, היא הפיסקה:
ואף גדולי המחברים (=רמב"ם) כתבוה כן,
כי לא סביר שמאירי יזכיר את
דעת רמב"ם במקום צדדי בדיון בטענת בתולים ויציין שיבאר את דעת ה'פוסקים בהפך' בפרק השלישי (דף לו בכתובות), ששם המקום
המרכזי לדיון זה, אבל לא הזכיר, בפרק
השלישי (דף לו) שגדולי המחברים פוסקים בה הפך ממה שמקובל על מאירי שהיא
דעת חז"ל, רי"ף ושרמב"ם
פסק לפיה. ויותר מזה, בשלושה מקומות בהם דן מאירי בטענת דמים ופתח פתוח, לא הזכיר שרמב"ם פסק בהיפך.
לכן נראה שהקטע הנ"ל הוא
תוספת מכוונת של 'מגיה', שלא טרח להוסיפה בפירוש מאירי לכתובות לו ובשאר המקומות בהם
דן מאירי בשאלה זו. כמו תוספת מילת השלילה 'אינו' על דברי מאירי להלכות עירובין
ראה היתר
פסול של תערובת יין נסך, הערה (2), כדי לתת רושם שמאירי פוסל עירוב שלא לדבר
מצווה בניגוד לדעת רמב"ם.
מענין להעיר שבנוסח פירוה"מ לרמב"ם המובא במאירי
בכתב יד פארמה, נמצאת פיסקה כמעט זהה לזו שנמצאת בגליון פירוה"מ המיוחס לכת"י רמב"ם, אולם אברהם
סופר שהוציא את בית הבחירה למאירי על מסכת כתובות לפי כת"י
זה, כתב בהקדמתו, בעמ' יא:
...וכבר הוכחתי שלא רבינו (המאירי) הקדים את המשנה
לפירושו, אלא כותב כתב היד מכיוון שראה שעיקר יסוד חבורו
של רבינו המאירי מבוסס על
המשנה לכן הוסיף הכותב את המשנה לפי נוסח שהיה לפניו.
אינני יודע את פרטי ההוכחה,
אך ברור שגם פירוה"מ שלפנינו אינו זה שהיה לפני
מאירי. לפניו היה פירוש המשנה ללא ההערה שנוספה מהגליון,
שהרי לו היה לפניו נוסח פירוש רמב"ם שלפיו לבתולה
בוגרת יש טענת דמים ולא טענת פתח פתוח, וודאי היה מעיר על הסתירה בין פירוה"מ ונוסח התלמוד שראה כעיקר, ובין משנה תורה שהיה
לפניו כפי שכתב על פירוש רמב"ם למשנה בענין תערובת יין נסך כנ"ל.
אוסיף עוד שקול הגיוני ושקול
לשוני שאף מהם נראה שהלכה יג לא נכתבה על ידי רמב"ם, כיצד?
אם אכן בדק רמב"ם נוסחאות התלמוד כפי שכתוב בהלכה יג, ומצא שהנוסח הנכון הוא הפך מה שאמרו הגאונים, לא סביר
שבפירוש המשנה, שנעשה על סמך התלמוד, יכתוב רמב"ם
בהלכה יז [יג]:
כן הורו כל הגאונים שידענו
דבריהם אבל הנכון אצלי שהדבר בהפך...
ויסתמך על הנכון אצלו, ולא על דעת חז"ל
בתלמודים כפי שכתב בנוסח משנה תורה שלפנינו:
ואין דרך התלמוד מראה דבר זה וטעות היתה
בנוסחאות שלהם. וכבר בדקתי על ספרים רבים וקדמונים ומצאתי שהדבר כמו שביארנו
שאין לבוגרת אלא טענת דמים בלבד.
ולאור האמור למעלה, גם לו מצא
רמב"ם בתלמוד שאין לבתולה בוגרת אלא טענת דמים
בלבד, לא היה מקבל קביעה הנוגדת את המציאות. ואכן בכל המקומות בתלמוד בנוסח
המקורי, הדנים בטענת בתולים, דעת חז"ל שלבתולה בוגרת יש טענת פתח פתוח ואין
לה טענת דמים. לכן לא יתכן שפסק רמב"ם ש'הנכון אצלו שהדבר בהפך' מדעת חז"ל, מדעת הגאונים
ומהמציאות.
גם הטעון בהלכה יז [יג] 'ואין דרך התלמוד מראה דבר זה', אינו קביל,
שהרי מדובר לא ב'דרך התלמוד' אלא במה שכתוב בתלמוד, שכביכול שונה ממה שהיה לפני הגאונים.
ועוד הבטוי
'דרך התלמוד' נמצא רק בהקדמת רמב"ם למשנה תורה, אך לא נמצא באף הלכה במשנה תורה
עצמו, חוץ מבהלכה הנדונה!(5)
לסכום:
א.
נוסח התלמוד הקדום בכתובות לו', שהיה לפני הגאונים ר"ח, רי"ף,
רמב"ם והמאירי, לפני
ההגהה הנזכרת בתלמוד הבבלי כתובות, עם שנויי נוסחאות
בהוצאת מכון התלמוד השלם,
הוא:
אי דקא
טעין טענת פתח פתוח הכי נמי הכא במאי עסקינן דקטעין טענת דמים.
נוסח זה תואם את המציאות ואת
האמור בכל יתר המקומות בהם נידון הנושא בשני התלמודים.
ב.
נוסח התלמוד שלפנינו קובע את ההפך:
אי דקא
טעין טענת דמים הכי נמי הכא במאי עסקינן דקטעין טענת פתח
פתוח.
נוסח זה יוחס להגהת
רש"י, אך סביר יותר שלא רש"י הגיה את התלמוד בניגוד למציאות אלא שההגהה
יוחסה לו, כדי לתת לה תוקף.
ג.
הפירוש המקורי של רמב"ם למשנה ג בפרק א בכתובות,
שלבתולה בוגרת יש טענת פתח פתוח, ואין לה טענת דמים כי כלו בתוליה, תואם את דעת
חז"ל, את גירסת התלמוד המקורית בכתובות לו, שהיתה לפני רי"ף, הר"ח ומאירי ואת
המציאות!
וזו גם דעת רמב"ם, אבל הפיסקה המטעה
התואמת את גירסת התלמוד בכתובות לו ש'הוגה'
לא נכתבה על ידי רמב"ם, אך צורפה על ידי רב קאפח לפירוש המשנה המיוחס לרמב"ם,
למרות שברור שלא יתכן שרמב"ם כתבה.
ד.
פירוש המשנה של רמב"ם לכתובות א,ג והלכות אשות בפרק יא במשנה תורה, שהיו לפני מאירי, עדיין תאמו את גירסת התלמוד המקורית, אך, בנוסח שבידינו, גם הם כבר שוכתבו
כדי להתאימם לנוסח התלמוד שלפנינו.
ידוע שבעלי התוספות עשו
שנויים נרחבים בתלמוד ובכתבי הגאונים (ראה מבוא)
כמואר בספרו של פרופסור ישראל תא שמע, בספרו מנהג אשכנז הקדמון. שיכתובים נרחבים ומתואמים נעשו גם בכתבי רמב"ם
(ראה היתר
הניה מחביות שנתערבה בהן חבית יין נסך, ןכן בטיפול
בחולה שיש בו סכנה בשבת, וב- דין
עיר הנידחת לדעת רמב"ם. במאמר זה הוכח
ששוכתבו: התלמוד בכתובות לו', פירוש רמב"ם למשנה,
משנה תורה ומאירי, כדי לקבע את הדעה הלא
נכונה שלבתולה בוגרת אין טענת פתח פתוח, אלא רק טענת דמים.
נספח:
נשאלת השאלה מה יכולה היתה להיות הסבה לשנוי התלמוד בנושא טענת בתולים. קשה להשיב
בבטחה, אך יש מקום להשערה מבוססת.
כנזכר במבוא,
הדגיש פרופ' ישראל תא שמע בספרו 'מנהג אשכנז הקדמון', שחכמי אשכנז ייחסו עליונות
למנהג על פני ההלכה אפילו באיסורי תורה, כמו היתר אכילת חלב (עמ
80), עדות קטנים בכתובה ומנהגים שיש בהם גנאי וחוסר צניעות כמו ברכת בתולים (עמ'
43-4 והערה 50).
ברכת הבתולים נעשתה לאחר
בעילת המצווה שגרמה לדם בתולים. מנהג זה נדון בשו"ת רמב"ם
שאלה רז חלק ב עמ 363-6, בחלק האחרון של השאלה נאמר:
...וכן יורנו הדרתו בענין הברכה הנקראת "ברכת בתולים" והיא "אשר
צג אגוז בגן עדן" וזה שבעת שבא הקהל בבית החתן ביום השבת להתפלל או לברכ(ו), נוטל המברך כוס בידו ומברך על הגפן ו(על) הבשמים
ופותח בשם ומלכות וחותם בשם כשאר ברכות. היש לזאת הברכה עיקר או היא מנהג? יורנו
הדרתו. וכן מברך אחריה ג,כ השבע ברכות המפורסמות, בלא שתהא שם סעודה. האם המברך
אלו
הברכות עובר בזה אם לאו? או
זה מותר, משום שיש שם אנשים, שלא באו ביום הקדושין?
יבאר לנו הדרתו, המותר לומר זאת הברכה הנזכרת אם לאו, ושכרו כפול.
בחלק האחרון של התשובה, הנוגע
לקטע השאלה הנ"ל, נאמר:
...ומענין
אותה (הברכה) הנקראת "ברכת הבתולים", הרי היא ברכה לבטלה בלא ספק, נוסף להיותה מנהג מגונה מאד, שיש בו מחוסר
הצניעות ומזניחת קדושת הדת וטהרתה מה שאין למעלה ממנו, ר"ל אותה
התקהלות מגונה, שקוראים אותה קידוש הבתולים, ואסור למי שיש בו יראת
שמים או צניעות לבוא אליו בשום פנים. וכתב משה.
וכיוון שלפי חז"ל אין
לבתולה בוגרת טענת דמים, אין מקום לברכת
הבתולים! לכן, סביר מאד שכדי להתמיד במנהג ה'מגונה
מאד', שינו את כתובות לו' וקבעו שלבתולה בוגרת יש טענת דמים ואין לה טענת פתח
פתוח. וכך, כדרכם שיכתבו את התלמוד כדי להתאימו למנהג המקובל עליהם.
מענין לציין שעד ימינו נהגו
בקהילות צפון אפרקאיות מסוימות, לדרוש לראות את הסדין
המוכתם בדם הבתולים וכמה עוגמת נפש היתה נגרמת לבתולה
בוגרת שלא ראתה דם או אם לא הצליחו לקיים יחסים בליל הראשון, כפי שקורה לעתים
קרובות.
זו השערה שקשה להוכיחה העובדה
היא ששינו את התלמוד, את פירוש המשנה של רמב"ם ואת
משנה תורה וסילפום ועובדה היא שנהגו לאמר את ברכת
הבתולים, ה'מנהג מגונה מאד'.
(1)
החתם סופר (חת"ס) היה אחד המעטים שהבין שאין ליחס לרמב"ם טעויות בהכרת המציאות וכתב בראש פ"ג בחולין
על נוסח תשובה שיוחסה לרמב"ם בהלכות שחיטה ח,יד:
והמדפיס שם [כוונתו למגיה
שבשו"ת פאר הדור] כתב הגהה כאילו רמב"ם טעה בהבנת השואלים...והוא נמשך אחר הראב"ד שגרס ברמב"ם גבי
בהמה 'ערקוב' במקום 'עקב' ויש חילוק בין בהמה לעוף. אבל תמה על עצמך איך הכחיש רמב"ם
הידוע? אלא על כורחך הגירסה הנכונה 'עקב',
ובהמה ועוף שוין בזה ונוסחא מוטעית נזדמנה להשואלים וכו'.
החת"ס המליץ למי שייחס לרמב"ם הכחשת הידוע, לתמוה על חוסר הגיונו ושעל כורחו היה לו להבין שמדובר בטעות סופר ולא
בטעות הרמב"ם! למרות שלא היה בידי החת"ס כת"י שיאשר זאת.
ויש מקומות נוספים כאלה: ראה ר' אברהם בן דוד (ראב"ד)
על הלכה ה בפרק כח בהלכות שבת בענין
כפרים המשולשין, בפרק הדן בשגיאות
חשבון, מגיד משנה (מ"מ) בפרק כיצד
סופרת אישה ימי נידה וזבה.
(2)
בהלכות ביאה ט,א נאמר:
אין האישה מתטמאה מן התורה, בנידה או בזיבה,עד שתרגיש, ותראה דם, וייצא בבשרה, כמו
שביארנו; ותהיה טמאה מעת שתראה ולהבא בלבד. ואם לא הרגישה, ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדוד,הרי זה בחזקת שבא בהרגשה, כמו שביארנו.
הפיסקה:
ואם לא הרגישה, ובדקה ומצאה
הדם לפנים בפרוזדוד,הרי זה בחזקת שבא בהרגשה, כמו
שביארנו.
לא נכתבה על ידי רמב"ם ראה הוכחה ב<מה
הבדיקה לפני ואחרי תשמיש>. ועוד, נאמר בסופה 'כמו שביארנו'. אך לפני פרק ט, לא
בירר רמב"ם דין אישה שבלא הרגשה בדקה ומצאה דם.
המפרשים נדחקו ושלחו להלכה ה בפרק ה, אך אין שם ביאור וזו דרך המשכתבים לכתוב 'כמו
שביארנו'.
(3)
כתב יד פירוש המשנה הנדון, כולל:
א.
סדר זרעים בכ"י הונטינגטון 117, באוקספורד.
ב.
סדרים מועד ונשים מאוסף ר' דוד ששון.
ג.
סדרים נזיקין וקדשים בכ"י פוקוק 295 באוקספורד.
בהמשך יכונה כל האוסף
הנ"ל, כת"י ששון לכבוד הרב דוד ששון,
זצ"ל, שטרח באיסופו וחקרו, והאמין שהוא כת"י רמב"ם עצמו. אולם יש בכת"י
זה טעויות חשבון והגיון כללי והלכתי ובהכרת המציאות. הסכוי
שבכת"י רמב"ם
נותרה טעות, למרות החזרות הרבות שעשה לפני מסירתו לציבור (ראה מבוא),
זניח. הסיכוי שהטעויות הרבות בכת"י ששון בחשבון
נעשו על ידי רמב"ם הוא, למעשה, אפסי ומוכיח שאינו כת"י רמב"ם ושיקול לוגי
פשוט זה, מספיק ותקיף יותר מדעות המומחים לכתב יד!
כמפורט במבוא.
המאמינים שכת"י ששון הוא כת"י
רמב"ם עצמו, לא בדקו אם יש מקום לאמונתם למרות שקל
להוכיח שאין זה כתב ידו. מתוך אמונה שגויה זו, הגיהו את נוסח משנה תורה על פי
קטעים שגויים בכת"י ששון, ברוח זו שיכתבו את משנה
תורה לפי השיבוש בהקדמה לפירוש המשנה לגבי איסור בשר חיה בחלב ושיבשו את משנה
תורה. בפרקי סדרה זו תוארו ויתוארו שיבושי הלכה חמורים במשנה תורה שהוגה על פי
שיבושים בכת"י ששון.
ראה יותר בהרחבה על כת"י ששון ועל שאינו כת"י
רמב"ם, במבוא
הערה (3).
(4)
ואכן ידעו חז"ל שבתולים רופפים במיוחד יכולים להיות בעיה תורשתית וכך מסופר
בתלמוד הבבלי שבת סג,ב:
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משפחה אחת היתה
בירושלים שהיו פסיעותיהן גסות והיו
בתולותיהן נושרות. עשו להן כבלים והטילו שלשלת ביניהן שלא יהיו פסיעותיהן גסות
ולא היו בתולותיהן נושרות איתער בהו רבי ירמיה אמר להו יישר וכן אמר רבי יוחנן.
המנהג להגביל את גודל הפסיעות
כדי למנע נזק לבתולים היה נפוץ גם באוכלוסיה הכללית וכך נאמר במשנה שבת ו,ח:
...כבלים טמאים ואין יוצאים
בהם
ופירש רמב"ם:
וכבלים, הם כמו הבירית אלא
שיש ביניהם שרשרת, והיו הבתולות מתקשטות בכבלים אלו כדי שלא יפסעו פסיעה גסה ויזוקו.
(5)
בכל ההלכות, בהן יש ברור הלכתי כמו זה שבהלכה יג,
מופיעים בטויים אחרים למשל 'דין התלמוד' 4 פעמים:
אשות יד,יז
זה הוא דין התלמוד, במורדת.
אשות [יד] ואמרו הגאונים שיש...
ורבים וגדולים... ובדין התלמוד, ראוי
לתפוש ולדון.
אשות טז,ח
לפיכך אני אומר, מעמידין אותה על דין התלמוד, שאין...
ביאה יא ז. [ז] ושמענו שבצרפת
בועלים על דם טוהר כדין התלמוד עד
היום..
שחיט יא,ו [ז] ואף על פי שאלו
הן הדברים הנראין
מדברי חכמי תלמוד, ...
שבוע יא,ט [ז] יש שם שבועה
אחרת, והיא תקנת חכמי תלמוד,והיא ...
שמיטה י,ו. וכן עולה מתלמוד עבודה זרה, כפי חשבון זה
שהוא קבלה...
שלוחין ג,ז, זהו הדין שיראה לי מן התלמוד אבל הגאונים תקנו...
מלוה ו,ז: וכזה יראה מן התלמוד שהמשכונא
אבק ריבית ואין לך להעמידה אלא בממשכן שדהו כמו שהורו רבותי...'
מלוה טו,ב:
...וטעות ספרים הוא ולפיכך טעו המורים
על פי אותן הספרים וכבר חקרתי על הנוסחאות
הישנות ומצאתי בהן שהוא נאמן והגיע לידי במצריים מקצת תלמוד ישנה כתוב על גוילים... ומפני טעות
זו שאירע למקצת הספרים הורו מקצת גאונים... וטעות ספרים הוא ומצאתי בגוילים כתוב אזל פרעיה ביניה לבין דיליה אף על פי שהספרים מוגהין כמו
שביארנו כך יראה מדין התלמוד, ועוד דברים של דעת הן...'
ולא נזכר כלל הבטוי 'דרך התלמוד'.
חלק זה לא הוכנס למאמר בדוק
אותו שוב
ובדף ו עמ' א דן המאירי בדם בתולים וכתב:
הבועל...ואף בבוגרת כן
ואע"פ שאין טענת בתולים מפני שבתוליה כלים בתוך מעיה כמו שהתברר בתלמוד המערב
שבמסכת יבמות, מכל מקום הואיל ומקצת
בוגרות יש להם, לא חילקו בהן וכו'.
והעיר המאירי
בדף ט עמ' ב:
כל שכתבנו בשמועה זו בהפסד
כתובה פירשו בו גדולי הפוסקים דוקא לענין
מנה מאתים וכמו שאמרו חכמים תקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והם האמינוהו שאם אמר פתח
פתוח מצאתי נאמן.
רב אלפס תאר את המציאות,
שלבתולות בוגרות יש תמיד פתח סגור, אבל רק לחלק מהן יש דמים בבעילה ראשונה, ולפי
מציאות זו נקבעה ההלכה. משום חשיבות התאור ראוי להביאו
שוב:
נמצאו עכשו
שהבתולות הבוגרות יש מהן שיש להן דמים והיינו דאמר רב:
נותנין להן לילה ראשון, ויש מהן
שאין להן דמים והיינו דקתני: הבוגרת אין לה טענת בתולים הא טענת פתח פתוח יש להן, וכן הלכתא'. (הלכות רב אלפס חלק ב' עמ
סח-סט, בהוצאת מוסד הרב קוק)
אך הגירסה
המאוחרת בכתובות לו עמ' ב, זו שבתלמוד
שלפנינו, הפוכה:
אי דקא
טעין טענת דמים הכי נמי הכא במאי עסקינן דקטעין טענת פתח
פתוח.
והדבר מתמיה, כי גירסה זו נוגדת את עובדות חיי יום יום,
את דברי חז"ל ביתר המקומות בהם הם דנים בנושא, בשני התלמודים ובתוספתא. יש רק
שני מקומות בהם ניסו לפרש אחרת, האחד
בירושלמי כתובות ב,א כנ"ל, והשני בבלי כתובות ט,א:
אמר אביי
אף אנן נמי תנינא בתולה נשאת ליום הרביעי. ליום רביעי אין, ליום חמישי
לא. מאי טעמא? משום איקרורי דעתא ולמאי אי למיתב לה כתובה ניתיב לה אלא לאוסרה עליו ודקא טעין טענה מאי לאו דקטעין טענת פתח פתוח לא דקטעין
טענת דמים.
לכאורה יש ללמוד מכאן שיש
לבתולה בוגרת טענת דמים, אך על כך כתב המאירי:
ומה שאמרו (ט,ב) מאי לאו דטעין טענת פתח פתוח? לא דטעין
טענת דמים, אינו אלא דרך דחיה ומשא ומתן.
כלומר אין זו דעת חז"ל, אלא
רק טעון לצורך המשא והמתן.
וכתב המאירי
'ואף בתלמוד המערב', מכאן שלדעתו
תלמוד המערב יכול להתפרש שיש לבוגרת טענת דמים ואין לה טענת פתח פתוח, כדעת
'הפוסקים בה להפך', ש'הבתולים כלים. אך הדוחק שאינו
תלוי בבתולים אלא בשרירי הנרתיק, נשאר. וגם בדף ו בו הוא דן בדם בתולים, כתב המאירי שמשמעות קטע
ירושלמי זה היא להפך:
הבועל...ואף בבוגרת כן ואע"פ שאין טענת בתולים
מפני שבתוליה כלים בתוך מעיה (ואינה רואה דם), כמו שהתברר בתלמוד המערב שבמסכת
יבמות, מכל מקום הואיל ומקצת בוגרות יש
להם (דם), לא חילקו בהן ומכל מקום פורש שאמרנו לא כפורש מן הנידה
ודאית...
ואף גדולי המחברים כתבוה כן, ואף בתלמוד המערב נראה כן (שיש לבוגרת
טענת דמים אבל לא טענת פתח פתוח), שאמרו שם בוגרת כחבית פתוחה דמיא, כלומר
שהבתולים כלים ומתקלשים עד שאין אדם מרגיש בפרוקן...