אורי לוי, פוריה עילית 15208,
טל 04-6750856 פקס 04-6750855
שנויים שחלו בתלמוד, בכתבי הפוסקים בכלל ובכתבי רמב"ם
בפרט ודרכים לשחזור המקור.
(מומלץ מאד לקרא לפני פרק זה
את הפרקים הקודמים, או לפחות את הפרק מבוא לשנויים בתלמוד
ובכתבי הפוסקים' הדן בשיטות גילוי שנויים בתלמוד ובכתבי הפוסקים ודרכים לשחזור
המקור. וכן הקדמה קצרה על גדולת רמב"ם ההדגשות
שלי א. לוי)
על שנשים חייבות בברכת המזון מהתורה
האמנם כתב רמב"ם במשנה תורה שיש ספק אם חייבות נשים
בברכת המזון מהתורה?
לכאורה מה השאלה? הרי כתוב
בכל נוסחאות משנה תורה שלפנינו שיש ספק אם נשים חייבות בברכת המזון מהתורה, שכך
נאמר בהלכות ברכות ה,א:
נשים ועבדים, חייבין בברכת
המזון; וספק יש בדבר אם הן חייבין מן התורה, לפי שאין קבוע לה זמן, או אינן חייבין
מן התורה. לפיכך אין מוציאין את הגדולים ידי חובתן. אבל הקטנים, חייבין בברכת
המזון מדברי סופרים, כדי לחנכן במצוות.
אולם הוכח במבוא שלא כל מה שכתוב בנוסח זה או אחר בכתבי רמב"ם,
נכתב על ידו. יש תוספות רבות על דבריו. כאשר נמצא בכתבי רמב"ם דבר נוגד הגיון
כללי, או הלכתי, או שיש סתירה בין דבריו במקום אחד לדבריו במקום אחר, יש להניח
שבאחד המקומות אין אלה דברי רמב"ם )מבוא(, כיצד?
בהקדמה למשנה תורה כתב
רמב"ם שפסקי חז"ל מחייבים את כל הפוסקים שאחר התלמוד.
במשנה במסכת ברכות ג,ג, נאמר:
נשים ועבדים וקטנים פטורין
מקרית שמע ומן התפלין וחייבין בתפלה, במזוזה ובברכת המזון'.
מפשט המשנה ברור שנשים חייבות
בברכת המזון מן התורה כשם שהן חייבות בתפילה ובמזוזה מן התורה. ואכן כך פירש רבי
יצחק אלפסי (רי"ף) את המשנה בברכות ג,ג להלכה:
ק"ש ותפילין דהוה ליה
מצות עשה שהזמן גרמה, וכל מצות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות. תפלה ומזוזה וברכת
המזון דהוה לי מצות עשה שלא הזמן גרמה, וכל מצות עשה שלא הזמן גרמה נשים חייבות.
ועל משנה זו כתב גם
רמב"ם:
כל זה ברור ונדבר במקומו
במסכת קדושין על מצוות שאין הנשים חייבות בהן ומהו הטעם לכך.
מלשון רמב"ם 'כל זה
ברור', נובע שהבין שנשים חייבות בברכת המזון מדברי תורה כשם שהן חייבות במזוזה
ובתפלה, ולא העלה כל ספק! אף הודיע שידבר על מצוות שאין הנשים חייבות בהן, במסכת קידושין, כלומר במשנה בברכות דן במצוות
שנשים חייבות, ביניהן-ברכת המזון.
גם בספר המצוות (1) פסק
רמב"ם שנשים חייבות בברכת המזון מן התורה כמו בתפילה ובמזוזה.
גם מאירי שפירש את המשנה
בברכות ג,ג, כתב:
ומה שאמרו וחייבים במזוזה
ותפלה וברכת המזון, לא על הקטנים הוא חוזר לומר כן, אלא על נשים ועבדים. וטעם הדבר
שהרי מזוזה וברכת המזון אין להם זמן ידוע וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות
והוא הדין בעבדים.
נמצא שלפי פשט המשנה, לפי
רי"ף, לפי רמב"ם בפירוש המשנה ובספר המצוות ולפי פירוש מאירי למשנה,
ברור שנשים חייבות בברכת המזון מן התורה, כמצוות עשה שלא הזמן גרמה ואף אחד לא העלה
כל ספק בדבר.
לכן לא יתכן שרמב"ם חלק על פסק המשנה וכתב את הפיסקה:
וספק יש בדבר אם הן חייבין מן
התורה, לפי שאין קבוע לה זמן, או אינן חייבין מן התורה.
בהלכה א הנ"ל. טיעון זה,
כשלעצמו, מספיק להוכיח שלא רמב"ם כתב פיסקה זו.
אולם חשוב להיווכח שהפיסקה,
שתקרא בהמשך 'הפיסקה', אכן מזוייפת. בעיון ראשון יש בה לקוי הגיוני, כיצד?
בהלכות עבודה זרה יב,ד [ג]
ניסח רמב"ם את הכלל הבא:
כל מצוות לא תעשה שבתורה אחד
אנשים ואחד נשים חייבים, חוץ מבל תשחית ובל תקיף ובל יטמא כוהן למתים. וכל מצות
עשה שהיא מזמן לזמן, ואינה תדירה, נשים פטורות, חוץ מקידוש היום ואכילת מצה בלילי
הפסח ואכילת הפסח ושחיטתו והקהל ושמחה, שהנשים חייבות.
לפי כלל זה, מצוות עשה תדירה
שאינה מזמן לזמן, נשים חייבות, לכן אם יש ספק אם חייבות בברכת המזון מן התורה, הוא
למרות שאין לה זמן קבוע ולא 'לפי שאין קבוע לה זמן'! ואין ליחס טעות הגיונית כזו לרמב"ם.
ויותר מזה, בכל משנה תורה אין
אף מצווה שספק אם חייבות בה נשים מן התורה או לא חוץ מברכת המזון בפיסקה
הנ"ל.
אמנם יש ספק לגבי טומטום
ואנדרוגינוס אם חלות עליהם מצוות שחייבות בהן נשים בלבד או אנשים בלבד, אך אין
הספק אם חלה המצווה על נשים, או על אנשים. הספק הוא אם הטומטום והאנדרוגינוס, הוא
איש או הוא אישה, וכך נאמר בהלכות עבודה זרה יב,ה [ד], נאמר:
טומטום ואנדרוגינוס הרי הן
ספק. נותנין עליהן חומרי האיש וחומרי האישה בכל מקום וחייבים בכול ואם עברו, אינם
לוקין.
בהתאם לכך נפסק בהלכות ציצית
ג,י:
נשים ועבדים וקטנים, פטורין
מן הציצית מן התורה; ומדברי חכמים, שכל קטן שיודע להתעטף, חייב בציצית, כדי לחנכו
במצוות. ונשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית, מתעטפים בלא ברכה; וכן שאר מצוות עשה
שהנשים פטורות מהן, אם רצו לעשות אותה בלא ברכה, אין ממחין בידן. טומטום
ואנדרוגינוס חייבין בכולן מספק; לפיכך
אין מברכין, אלא עושין בלא ברכה.
אין ספק שאנשים חייבים במצוות
ציצית מן התורה ואין ספק שנשים פטורות ממנה, הספק הוא בטומטום ובאנדרוגינוס אם איש
הם שחייב, או אישה שפטורה. לכן חייבין בציצית מספק ואין מברכין מספק שכך נאמר
בהלכות סוכה ו,יג:
בזמן הזה שאנו עושין שני
ימים, יושבין בסוכה שמונה ימים. וביום השמיני שהוא יום טוב ראשון של שמיני עצרת,
יושבין בה ואין מברכין לישב בסוכה.
וכן טומטום ואנדרוגינוס לעולם
אין מברכין לישב בסוכה, מפני שהן חייבים מספק, ואין מברכין מספק.*
אולם בפיסקה הזרה בהלכות
ברכות ה,א הספק הוא אם חלה ברכת המזון
מן התורה על נשים וכאמור, אין עוד מקרה כזה בכל משנה תורה!
גם טיעון זה צריך להספיק כדי
לקבוע את זרות הפיסקה.
גם סיגנון הפיסקה אינו סיגנון
רמב"ם. נאמר בה 'לפי שאין קבוע לה זמן'. אולם בהלכות תפלה א,א, כתב
רמב"ם 'ואין לתפילה זמן קבוע' לכן, לו כתב רמב"ם את הפיסקה המיוחסת לו
בהלכות ברכות, סביר יותר שהיה כותב 'לפי שאין לברכת המזון זמן קבוע', כפי שכתב
בהלכות תפלה, ולא 'לפי שאין קבוע לה זמן'. מחשבת רמב"ם מדויקת מאד, אם הקדים
'זמן' ל'קבוע' בבטוי האחד, סביר שישמור על סדר זה גם בבטוי השני שמשמעותו זהה.
אך אולי נוסח הלכות תפילה
אינו סיגנון רמב"ם, אלא נוסח הלכות ברכות סיגנונו?
אולם יש בפיסקה סטיות נוספות
מסגנון רמב"ם המעידות שהלקוי הוא בפיסקה בהלכות ברכות, כיצד?
בכל משנה תורה שלפנינו, יש
עשרה מקומות בהם כתוב 'ויש בדבר ספק'
(במקום אחד 'בדבר זה ספק'), בכולם
המילה 'ספק' בסוף הבטוי. רק בהלכה
שלפנינו נכתב 'וספק יש בדבר' והמילה
'ספק' בראש הביטוי וזו ראיה שהבטוי
'וספק יש בדבר', אינו סיגנון רמב"ם והוכחה נוספת שאין ליחס לו את הפיסקה
הנדונה.
גם הבטוי 'אין מוציאין את
הגדולין ידי חובתן' שבהלכה א הנדונה, אינו מדוייק.
הכלל הוא: פטור אינו מוציא את החייב. המילה
'גדולים' כוללת גם גדולים שאינם חייבים בברכת המזון למשל אם לא שבעו, אינם חייבים
מן התורה בברכת המזון ויש גדולים שלא חייבים במצוות. לכן יש לכתוב 'אין מוציאין את
החייבין מן התורה', כמו שכתב
רמב"ם בהלכות שופר ב,ב:
כל מי שאינו חייב בדבר, אינו
מוציא את החייב ידי חובתו; לפיכך אישה או קטן שתקעו בשופר, השומע מהן לא יצא...
ולא כתב 'כל מי שאינו חייב
בדבר, אינו מוציא את הגדולים...'
וכיוון שהבטוי 'אין מוציאין
את הגדולין ידי חובתן' אינו נכון, אין ליחסו לרמב"ם.
ליקויים הגיוניים, הלכתיים ולשוניים אלה, הם הוכחה איתנה שלא
רמב"ם כתב את הפיסקה.
ועוד ראיה עקיפה שהפיסקה אינה
מקורית, אלא תוספת זרה:
מאירי החשיב מאד את
הרמב"ם, כינה אותו 'גדולי המחברים' והתיחס
לדעתו תמיד.
אבל אם מצא חוסר התאמה בין
דברי רמב"ם במקום אחד לבין דבריו במקום אחר, העיר על כך (2). מאירי פירש את
המשנה כמו רי"ף ורמב"ם, אף ציין שיש מי שהטיל ספק אם נשים חייבות בברכת
המזון מהתורה ולא הזכיר
שרמב"ם קבע במשנה תורה שיש ספק אם חייבות נשים לברך על המזון מן התורה, בניגוד
לפירוש רמב"ם למשנה ולקביעתו הברורה בספר המצוות. לכן, יש להניח שבנוסח משנה תורה שהיה לפני מאירי, טרם נוספה הפיסקה הזרה
בהלכה א בפרק ה.
לאור כל זאת יש למחוק מהלכה א
בפרק ה בהלכות ברכות, את הפיסקה:
וספק יש בדבר אם הן חייבין מן
התורה לפי שאין קבוע לה זמן, או אינן חייבין מן התורה, לפיכך אין מוציאין את
הגדולין ידי חובתן
וסביר שהנוסח שאחר מחיקתה:
נשים ועבדים, חייבין בברכת
המזון אבל קטנים, חייבין בברכת המזון מדברי סופרים, כדי לחנכן במצוות.
הוא הנוסח המקורי שלפיו, לדעת רמב"ם, נשים חייבות בברכת המזון מן
התורה!
אפשר היה להסתפק בדיון בנקודה
זו, אבל חשוב לדעת מה הביא את משכתבי נוסח רמב"ם לכתיבת הפיסקה המטעה בשולי
ההלכה, והחדרתה לנוסח משנה תורה. כי הכרת מניעי המשכתבים מאפשרת להבין מניעי
שיכתובים נוספים רבים שיש בתלמוד, בכתבי הגאונים ובכתבי רמב"ם. כנראה שבמקרה
זה פעלו המשכתבים בהשפעת כמה מקורות:
קטע בתלמוד הבבלי בברכות דף
כ,א-ב, קטע תוספות באותו מקום המסתמך על הזוהר (חלק ב, קסח ב) ופירוש המיוחס
לרש"י על סיבת הספק אם חייבות נשים בברכת מזון מן התורה.
במקורות אלה מצאו משכתבי נוסח
רמב"ם 'סימוכין' להטלת ספק בהלכה שנקבעה במשנה במסכת ברכות ג,ג, והתבארה על
ידי הראשונים: רי"ף, רמב"ם ומאירי שנשים חייבות בברכת המזון מן התורה,
והחדירו את הספק למשנה תורה!
נבחן את שקולי המשכתבים
שהסתמכו על המקורות הנ"ל וניווכח שיש לדחות את כולם.
נתחיל בתלמוד הבבלי, בברכות
כ,א-ב, שם נדון אם חובת נשים בברכת המזון היא מן התורה או מדברי סופרים:
משנה: נשים ועבדים וקטנים
פטורין מקרית שמע ומן התפלין וחייבין בתפלה, במזוזה ובברכת המזון'.
תלמוד: קריאת שמע פשיטא, מצות
עשה שהזמן גרמא היא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. מהו דתימא הואיל ואית
בה מלכות שמים, קמשמע לן:...
ובברכת המזון: פשיטא מהו
דתימא הואיל וכתיב (שמות טז) בתת ה' לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר לשבע, כמצות עשה
שהזמן גרמא דמי קמשמע לן:
על פסיקת המשנה שנשים חייבות
בברכת המזון מן התורה אמר התלמוד 'פשיטא', כי היא מצות עשה שלא הזמן גרמא, אך בכל זאת נאמר הדבר בפירוש במשנה, שמא יטעה מישהו
לחשוב שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא.
בהמשך הדיון בתלמוד נשאלת
השאלה אם חובת נשים לברך על המזון מן התורה, או מדברי סופרים ולא מוזכרת סיבת
הספק. הדבר מפליא כי אין האמוראים שואלים על הלכה פסוקה במשנה! לכן ספק אם קטע
תלמוד זה מקורי (3):
אמר ליה רבינא לרבא נשים
בברכת המזון דאורייתא או דרבנן? למאי נפקא מינה?
לאפוקי רבים ידי חובתן. אי
אמרת בשלמא דאורייתא, אתי דאורייתא ומפיק
דאורייתא <אלא אי> [ואי] אמרת דרבנן, הוי שאינו מחוייב בדבר, וכל שאינו
מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, מאי? תא שמע, באמת אמרו: בן מברך
לאביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה אבל אמרו חכמים תבא מארה לאדם שאשתו ובניו
מברכין לו. אי אמרת בשלמא דאורייתא, אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא, אלא אי אמרת
דרבנן, אתי דרבנן ומפיק דאורייתא? ולטעמיך
קטן בר חיובא הוא? אלא הכא במאי עסקינן? כגון שאכל שיעורא דרבנן דאתי רבנן
ומפיק דרבנן. (בבלי ברכות כ,א)
בדיון התלמוד הנ"ל לא
ניתנה תשובה אם חייבות נשים בברכת המזון מהתורה, אולם כיוון שנפסק במשנה שנשים
חייבות בברכת המזון מן התורה וידוע שאין אמורא חולק על תנא, בידנו פסק המשנה שנשים חייבות בברכת המזון מהתורה.
*
בתוספות (בברכות כ, ב) מובאת
דעת הזוהר (חלק ב קסח ב) על חובת נשים בברכת המזון:
...ברית ותורה דאיהו תיקונא
דהאי טוב, מכאן אלפנא דנשים פטורות מברכת מזונא לאפקא ידי חובא דהא לית בהו תורה
וברית.'(4)
בסםר הזוהר 'נפסק' שנשים
פטורות מברכת המזון מן התורה. ספר ה'זהר' יוחס לרבי שמעון בר יוחי כדי לתת לו תוקף
(4), אך הוכח שחובר בימי הביניים (ראה ערך זהר באינציקלופדיה העברית!) ברור שאין
ליחס לו כל משקל הלכתי ואין לקבל מכל מקור 'הלכה' הנוגדת את דעת חז"ל, אף אין
הגיון הלכתי ב'פסיקת הזהר', כי אין כל קשר בין חיוב ברכת נהנין לחיוב בברית, או
בלימוד תורה. פסיקה זו טיפוסית לדמיונות המקובלים. כך נפסק בזוהר שהמניח תפילין
בחול המועד, מקצץ בנטיעות ראה חובת תפילין בחוה"מ
(4) בניגוד לדעת חז"ל הברורה בנדון. כמו חסרת טעם זו של הזוהר כך חסר בסיס
לפסיקה שנשים לא חייבות בברכת המזון מן התורה.
על קביעת הלכה מה'קבלה'
(המיסטית לא מקבלת חז"ל), בניגוד לתלמוד, כתב המהר"ל שהיא אופינית למי
'אשר אינם בעלי תורה...ואין לסתור דברי חכמים בדמיונות ...' (נתיבות עולם, נתיב
העבודה פרק יב). ראה על דרכי הפסיקה חסרות כל הגיון של המקובלים בספר 'הנגלה
שבנסתר' לפרופ' ישראל תא-שמע.
ויש עוד דעה, שיוחסה לרש"י, על סיבת ספק בחיוב
נשים בברכת המזון מן התורה:
מפני שנאמר בה: על הארץ הטובה
אשר נתן לך (דברים ח,י) והארץ לא ניתנה לנקבות להתחלק (ברכות כ, ברש"י).
אך בעיון ראשון לא סביר שכתב
רש"י שנשים פטורות מברכת המזון מהתורה 'לפי שלא ניתנה הארץ לנקבות', כי
הכינוי 'נקבות' במקום 'נשים' אינו מכובד וידוע שרש"י כיבד את הנשים (5). ואכן
גם במשנה תורה לא נמצאת המילה 'נקבות' במקום המילה 'נשים'. גם לפי הסיגנון, לא סביר
שרש"י כתב את הפיסקה 'לפי שלא ניתנה הארץ לנקבות'.
אך ובעיקר, אין ליחס
לרש"י סיבה לא ענינית, שהרי ברכת המזון היא ברכת נהנין ואילו בגלל הכתוב
'ואכלת ושבעת וברכת את ה' א-לוהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך', היו נשים פטורות מן
התורה מברכת המזון כי לא קיבלו את הארץ, היו צריכים הגברים להיות פטורים מברכת
המזון מן התורה על מזון שגדל בחוץ לארץ. האם יעלה דבר כזה על לב מישהו? אלא מובן
שברכת המזון היא ברכת נהנין בין על מזון שגדל בארץ שניתנה לנו ובין על מזון שגדל
בארץ שלא ניתנה לנו והברכה על הארץ שנתן לנו ה', שבברכת המזון, רק נלוית אל ברכת הנהנין על המזון ולכן גם
אישה חייבת בברכת המזון מן התורה כמו איש!
על הנסיון לקבע שיש ספק אם
חייבות נשים בברכת המזון מן התורה, אנו מוצאים גם במאירי, שבהמשך דבריו כתב:
מה שביארנו במשנה שהנשים
חייבות בברכת המזון לא נתבררו הדברים אם חייבות מדברי תורה או מדברי סופרים,
שאע"פ שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא מכל מקום תלה הכתוב בנחלת הארץ כדכתיב
ואכלת ושבעת וברכת וכו' על הארץ וכו', ונשים אין להם חלק בארץ. מכל מקום נראין הדברים שמן התורה הן חייבות
כדין כל מצות עשה שלא הזמן גרמא, ואחר שכן, אף הן מוציאות את האנשים שכל
המחוייב מן התורה מוציא את המחוייב מן התורה ...
מאירי העלה את הטעם המובא בשם
רש"י 'כי לא נחלו בארץ', אך ביטל
אותו בטיעון סתום 'מכל מקום נראין הדברים שמן התורה הן חייבות'. אך אם יש ספק אם
נשים חייבות בברכת המזון מהתורה, איך קבע שהן מוציאות את האנשים? ניסוח קטע זה
לקוי ומחשיד שלא מאירי כתבו.
והוסיף מאירי שיש תוספתא
(ברכות ה, טו-יח) בה נאמר לגבי ברכת המזון:
...נשים ועבדים וקטנין חייבין
ואין מוציאין את הרבים...
והסביר שיש בתוספתא זו 'דברים
שאי אפשר ליישבן ונראה שאין לסמוך
עליה ברוב ענינים שבה'.
הסוברים שספק אם חייבות נשים
בברכת המזון מן התורה, עשו שנויים נוספים במשנה תורה כדי להלום את דעתם השגויה.
כדי להבין את דרך המשנים נלמד
את הלכה טו:
שניים שאכלו, כל אחד ואחד
מברך לעצמו; ואם היה אחד יודע ואחד אינו יודע, זה שיודע מברך בקול רם, והשני עונה
אמן אחר כל ברכה וברכה, ויוצא ידי חובתו.
ובן מברך לאביו, ועבד מברך לרבו, ואישה מברכת לבעלה, ויוצאין ידי חובתן; אבל אמרו
חכמים, תבוא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו.
הסוברים שאישה לא חייבת בברכת
המזון מן התורה התקשו לקבל את האמור בהלכה זו שלפיה אישה מוציאה את בעלה שחייב
בברכת המזון מהתורה ומכאן שאף האישה חייבת בברכת המזון מן התורה, כי 'כל מי שאינו
חייב בדבר, אינו מוציא את החייב ידי חובתו' (הלכות שופר ב,ב). ואם מוציאה אישה את
בעלה ידי חובת ברכת המזון מן התורה, מוכח שגם היא חייבת בברכת המזון מן התורה! לכן
הוסיפו, הטוענים שאין אישה חייבת בברכת המזון מן התורה, קטע 'הסבר' להלכה טו, לפי
האמור בתלמוד הבבלי (ברכות כ,א):
במה דברים אמורים שיצאו ידי
חובתן? בזמן שאכלו ולא שבעו, שהן חייבין לברך מדברי סופרים, ולפיכך מוציאין אותן קטן או עבד או אישה מידי חובתן;
אבל אם אכל ושבע, שנתחייב בברכת המזון מן התורה, אין אישה או קטן או עבד מוציאין
אותו מידי חובתו: שכל החייב בדבר מן התורה, אין מוציאין אותו מידי חובתו, אלא
החייב באותו הדבר, מן התורה כמותו.
ומעתיק "זריז"
סיפחו לתוך נוסח משנה תורה, כהלכה טז.
אך לא רמב"ם כתב הלכה זו
כי נובע ממנה, כמו מתוספת הלכה א, שאישה אינה חייבת בברכת המזון מהתורה, או לפחות
שספק אם היא חייבת ולכן לא מוציאה את החייב מן התורה ידי חובה. אבל הוכח שלדעת
רמב"ם אישה חייבת בברכת המזון מהתורה ואין בכך כל ספק.
גם הסגנון אינו סגנון
רמב"ם הקצר וקולע בפיסקה:
שכל החייב בדבר מן התורה, אין
מוציאין אותו מידי חובתו, אלא החייב באותו הדבר, מן התורה כמותו.
17 מלים אך את אותו מסר הביא
רמב"ם בהלכות שופר ב,ב:
כל מי שאינו חייב בדבר, אינו
מוציא את החייב ידי חובתו;
ב11- מלים ואין סיבה לתוספת 5
המלים שבהלכה זו.
אף לא סביר שרמב"ם יקבע
הלכה של הוצאת החייב בברכת המזון על ידי אחר, במקרה הפרטי שהאוכל לא אכל כשיעור
חיוב ברכה מהתורה.
ועוד, 'הלכה' זו שגויה
מבחינות נוספות, כיצד? נאמר בה:
במה דברים אמורים שיצאו ידי חובתן, בזמן שאכלו ולא שבעו, שהן
חייבין לברך מדברי סופרים, ולפיכך מוציאין אותן קטן או עבד או אישה מידי חובתן;
וזה אינו נכון! כי גם אם אכל
ושבע השומע וחייב מן התורה בברכת המזון, אם ענה אמן אחר כל ברכה, יצא ידי חובה גם אם המברך חייב רק מדברי סופרים כאמור
בפרק א, בהלכה יא:
כל השומע ברכה מן הברכות
מתחילתה ועד סופה, ונתכוון לצאת בה ידי חובתו, יצא, ואף על פי שלא ענה אמן; וכל
העונה אמן אחר המברך, הרי זה כמברך, והוא, שיהיה המברך חייב באותה ברכה. היה המברך
חייב מדברי סופרים, ועונה חייב מן התורה,
לא יצא ידי חובתו, עד שיענה אמן(6) או ישמע ממי שהוא חייב בה מן התורה, כמותו.
להבנת הלכה זו, נשים לב
שהתנאי 'והוא שיהיה המברך חייב באותה ברכה', שייך רק בברכות הנהנין שיהיה המוציא
את חברו חייב אף הוא לברך ואם לא נהנה אינו חייב לברך, לכן אינו יכול להוציא את מי
שנהנה. כפי שפסק רמב"ם" בהלכות ברכות א,י:
כל הברכות כולן, אף על פי
שבירך ויצא ידי חובתו, מותר לו לברך לאחרים שלא יצאו ידי חובתן, כדי להוציאן--חוץ
מברכת ההניה שאין בה מצוה, שאינו מברך לאחרים אלא אם כן נהנה עימהן. אבל ברכת
ההניה שיש בה מצוה--כגון אכילת מצה בלילי הפסח, וקידוש היום--הרי זה מברך לאחרים
ואוכלין ושותין, אף על פי שאינו אוכל ושותה עימהן.
וגם מבחינה סגנונית מוכח שלא
רמב"ם כתב את הלכה טז, כי נאמר בה שלוש פעמים 'לצאת מידי חובה', אולם רמב"ם כתב בקרוב לשמונים מקומות,
במשנה תורה' לצאת ידי חובה'
ורק במקום נוסף אחד בהלכות ברכות ה,טז, נאמר 'מידי חובה' והוכח שגם אותה לא כתב רמב"ם.
חשוב לציין שנמצאה
"תשובת רמב"ם" לחכמי לוניל בנושא זה, ה'תואמת' את הנוסח המשוכתב
שלפנינו, אך רוב התשובות לחכמי לוניל (ולדעת רב קאפח כולן) מזויפות.
לכן סביר שכותבי ההערה שהפכה
להלכה טז במשנה תורה שלפנינו וכותבי ה"תשובה" המיוחסת לרמב"ם,
משתייכים לאותה קבוצת 'מגיהים' שמטרתם' היתה להתאים את דעת רמב"ם לדעת
רש"י, חכמי צרפת, בעלי התוספות והזוהר.
הטלת ספק בחובת אישה בברכת
המזון מהתורה נובעת מהאמור בזוהר ומהמקובלים אשר פסקו לפי דמיונותיהם, כי לא יכלו
להסתגל ליושר החשיבה של חז"ל ורמב"ם ומכאן הבטחת הזוהר שלא יזכו ישראל לגאולה עד אשר ישובו מדרכם
לעסוק במשנה ובתלמוד רק יעסקו בתורתו החדשה...'(4) <ספר הזוהר>. לכן
שיכתבו את משנה תורה להתאימו לדמיונותיהם המעוותים ולדעות החולקים על רמב"ם
ביחוד חכמי צרפת ואשכנז.(3) 'הגהות' לצורך 'תאום הלכתי' היו נוהג מקובל על חכמי
ימי הביניים (3) היתר הניה מחביות יין שנתערבה בהן חבית יין
נסך, תערובת חמץ בפסל בשאינו מינו, ועוד רבות.
למרות לקויי הנוסח וההגיון
ההלכתי שבפיסקה, נתקבל הנוסח לפיו לדעת רמב"ם יש ספק אם חייבות נשים בברכת
המזון מן התורה. אך הוכח שאין זה נוסח רמב"ם אלא 'שיכתוב דבריו'.
קביעת הלכה לפי הזוהר ובניגוד
ברור דעת חז"ל והראשונים, היא גלוי פנים בתורה שלא כהלכה ובית דין הקובע
שחובת ברכת המזון לנשים אינה מן התורה, עובר על לא תגרע! נוסף על התרמית 'לשם
שמיים' בשיכתוב משנה תורה בכמה הלכות!
האשמותי את המקובלים נראות
מרחיקות לכת, אך נזכור שהמקובלים רצו לגנז את ספר המדע כי נאמר בו ש'האומר שהוא
(הקב"ה) גוף ובעל תמונה' הוא מין (הלכות תשובה ג,ז), ראה ראב"ד במקום.
אף מסרו את ספר המדע ואת מורה נבוכים לכמרים לשורפם ולא הסתפקו בזה ובקשו מהכמרים שיחסלו את הכופרים היהודים
ההולכים לפי רמב"ם, כמו שהם
מחסלים את כופריהם הנוצרים (ראה מכתב רבי דוד קמחי לר' יהודה הרופא בחלק שלישי של קובץ תשובות רמב"ם בדפוס ליפסיא
משנת 'קנה חכמה כי טוב מחרוץ' לפ"ק עמ' 4). מתנגדי רמב"ם כתבו בשמו
שאלות ותשובות מזויפות כדי להכפיש את שמו. על כל אלה במאמר נפרד.
לסכום: מכל האמור ברור שלדעת
חז"ל, לדעת הרי"ף, הרמב"ם ומאירי, נשים חייבות בברכת המזון מו
התורה. הפיסקה בהלכה א בפרק ה והלכה טז
כולה, הינן תוספות על על דברי
רמב"ם כדי להתאימם לדעת הסוברים שנשים לא חייבות בברכת המזון מן התורה.
(1)
את ספר המצוות שבו מנה רבמ"ם את מצוות עשה ומצוות לא תעשה שהן מן התורה, כתב
רמב"ם אחרי פירוש המשנה ולפני משנה תורה ובו הודיע את כל המצוות שאין הנשים
חייבות בהן וכך כתב:
...וגם כן בזוכרי המצות שאין
הנשים חייבות בהן, יהיו עשה או ל"ת, אומר וזאת אין הנשים חייבות...
ואכן, ציין רמב"ם,
בעקביות, מצוות עשה שלא הזמן גרמן שאין הנשים חייבות בהן אלא אם ברור מהנושא שאינן
חייבות בה והסביר זאת בעקרון יד' בספר המצוות כך:
וידוע שאין הנשים דנות ולא
מעידות ולא מקריבות קרבן בידיהן ולא
נלחמות במלחמת הרשות, וכל מצוה
שהיא תלויה בבית דין, או בעדים, או בעבודה, או במלחמת הרשות, לא אצטרך שאומר בה
וזאת אין הנשים חייבות בה, כי זה תוספת
דבור אין צרך בו...
ובמצוות עשה יט' כתב 'שצונו
לברכו ית' אחר כל אכילה' ולא ציין שנשים פטורות, או שיש ספק בדבר! ויותר מזה, בסוף
מנין מצוות עשה, מנה רמב"ם ששים מצוות עשה שיתחייב בהם אדם-
'שיהיה ענינו כענין שרוב בני
אדם בו והוא שיהיה עומד בבית, במדינה ויאכל המאכלים הידועים למזון האדם, רוצה לאמר
הלחם והבשר, ויעשה סחורה עם בני אדם וישא אשה ויוליד...'
ברשימה זו מנה רמב"ם את
כל מצוות עשה שאין הנשים חייבות בהן ולא ציין שאינן חייבות בברכת המזון, למרות
שמנה את ברכת המזון בין ששים המצוות שיתחייבו בהן 'רוב בני האדם'. וליתר בהירות
כתב רמב"ם בסיכום הדיון בששים המצוות:
הנה התבאר לך כי מאלו הששים
מצוות ההכרחיות יש מהן שש וארבעים מצות שהנשים חייבות בהן גם כן וי"ד מצוות
מהן שאין הנשים חייבות בהן...
וכל י"ד המצוות שאין
הנשים חייבות בהן נמנו, וברכת המזון לא נמנתה ביניהן!
נראה לי להוסיף לדיון זה
שהמושג 'מצוות עשה שהזמן גרמה' לא הובן כראוי על ידי רבנים רבים. רמב"ם דן
בהגדרת מצוות עשה שהזמן גרמן, והדגיש שאין לכלול בהן מצוות מדברי סופרים, בכמה
מקומות: במשנה בהלכות עבודת זרה יב,ג, נאמר:
'...וכל מצות עשה שהיא מזמן
לזמן ואינה תדירה, נשים פטורות, חוץ מקידוש היום ואכילת מצה בלילי הפסח, ואכילת
הפסח ושחיטתו והקהל ושמחה--שהנשים חייבות'.
ובספר המצוות בכלל הראשון,
נאמר:
'שאין למנות בסכום הזה את
המצוות שהן מדרבנן'.
ובהמשך הכלל הראשון, נאמר:
'כבר טעו בזה ומנו נר חנוכה
ומקרא מגילה בכלל מצוות עשה'
ובהלכות עבודה זרה פרק יב
בהלכה ד [ג] כותב רמב"ם:
כל מצוות לא תעשה שבתורה--אחד
אנשים ואחד נשים, חייבים: חוץ מבל תשחית, ובל תקיף, ובל יטמא כוהן למתים. וכל מצות
עשה שהיא מזמן לזמן, ואינה תדירה--נשים פטורות: חוץ מקידוש היום, ואכילת מצה בלילי
הפסח, ואכילת הפסח ושחיטתו, והקהל, ושמחה--שהנשים חייבות.
נתבונן, לאור כללים אלה,
בפירוש המיוחס לרמב"ם, למשנה קדושין א,ז, בה נאמר:
כל מצוות הבן על האב, אנשים
חייבין ונשים פטורות. וכל מצוות האב על הבן, אחד אנשים ואחד נשים חייבין. וכל מצות
עשה שהזמן גרמה, אנשים חייבין ונשים פטורות. וכל מצות עשה שלא הזמן גרמה, אחד
אנשים ואחד נשים חייבין. וכל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמה בין שלא הזמן גרמה, אחד
אנשים ואחד נשים חייבין, חוץ מבל תשחית ובל תקיף ובל תטמא למתים.
ובפרוש המיוחס לרמב"ם
(חסר הפירוש למסכת קידושין בכת"י ששון) נאמר:
'הלא ידעת שאכילת מצה ליל
פסח, ושמחה במועדים הקהל ותפלה ומקרא מגילה ונר חנוכה ונר שבת וקדוש היום, כל אלו
מצות עשה שהזמן גרמה וכל אחת מהן חיובה לנשים כחיובה לאנשים'.
'פירוש רמב"ם' זה נמצא
בסתירה גמורה לעקרונותיו בספר המצוות ולדבריו בהלכות עבודת כוכבים ובפירושו למשנה
ברכות ג,ג כנ"ל, ואף להגיון הפשוט, שהרי נמנו כאן מצוות מקרא מגילה ונר חנוכה
שאין למנותן בכלל מצוות התורה כלל, בלא קשר ל'זמן גרמה'. וכך כתב בפירוש בספר
המצוות בשרש הראשון בתחילתו:
והשתכל ממי שישמע לשונם נאמרו
לו למשה בסיני וימנה קריאת ההלל ששבח בו דוד עליו השלום את האל יתברך שצוה בה משה,
וימנה נר חנוכה שקבעוה חכמים בבית שני וכן מקרא מגילה. אמנם היות משה נאמר לו
בסיני שיצונו כי כשיהיה באחרית ממלכתנו ויקרה עם היונים כך וכך, יתחייב לנו להדליק
נר חנוכה, הנה איני רואה שאחד ידמה זה או יעלה במחשבתו...
ואמר זאת למרות מה שנאמר
בתלמוד הירושלמי:
ר' שמואל בר נחמן בשם ר'
יונתן שמונים וחמשה זקנים ומהם שלשים וכמה נביאים היו מצטערין על הדבר הזה אמרו
כתיב (ויקרא כו) אלה המצות אשר צוה ה' את משה אלו המצות שנצטוינו מפי משה וכך אמר
לנו משה אין נביא אחר עתיד לחדש לכם דבר מעתה, ומרדכי ואסתר מבקשים לחדש לנו דבר.
לא זזו משם נושאים ונותנין בדבר עד שהאיר הקדוש ברוך הוא את עיניהם ומצאו כותה
כתובה בתורה ובנביאים ובכתובים: הדא היא דכתיב (שמות יז) ויאמר ה' אל משה כתוב זאת
זכרון בספר, זאת-תורה, כמה דתימר (דברים ד) וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל,
זכרון-אלו הנביאים (מלאכי ג) ויכתב ספר הזכרון לפניו ליראי ה' וגו', בספר-אלו
הכתובים (אסתר ט) ומאמר אסתר קיים את דברי הפורים האלה ונכתב בספר. רב ור' חנינה ור' יונתן ובר קפרא ור' יהושע
בן לוי אמרו המגילה הזאת נאמרה למשה מסיני, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה.
(ירושלמי מגילה דף ו,ב ו-ז,א פרק א הלכה ה)
ברור שהפיסקה:
המגילה הזאת נאמרה למשה מסיני, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה.
אם מקורית היא, אינה כפשוטה,
ועל מי שמקבל מאמר כזה כפשוטו, כתב רמב"ם בפתיחה למורה נבוכים, עמ' [ט]
בהוצאת רב קאפח:
וראיתי עוד שאותן הדרשות כאשר
רואה אותן הסכל מצבור הרבנים לא יקשה לו מהם מאומה, כי אין הסכל הפתי, הריק מידיעת טבע המציאות, מרחיק הנמנעות.
וספק אם קטע זה בירושלמי
מקורי, שהרי נעשו שנויים נרחבים בתלמוד (1) כדי להתאימו לדעת החולקים על האמור
בתלמוד ועל רמב"ם שדבריו תואמים את דברי חז"ל תמיד.
ועוד כתב רמב"ם לגבי
מצוות חז"ל שנתחדשו אחר מתן תורה.
ויש מצוות אחרות שנתחדשו אחר מתן תורה, וקבעו אותן נביאים וחכמים
ופשטו בכל ישראל--כגון מקרא מגילה, ונר
חנוכה, ותענית תשעה באב, וידיים, ועירובין. ויש לכל מצוה ומצוה מאלו פירושין
ודקדוקין; והכול יתבאר בחיבור זה.
ובמשנה תורה בספר זמנים
בהלכות מגילה וחנוכה נאמר:
ספר זמנים הלכות מגילה
וחנוכה. יש בכללן שתי מצוות עשה מדברי סופרים, ואינן מן המניין. וביאור שתי מצוות אלו בפרקים אלו.
וכן נמנית, בפרוש המשנה
בקדושין א,ז המיוחס לרמב"ם, התפילה כמצוות עשה שהזמן גרמה, אולם בהלכות תפילה
א,א, פסק רמב"ם בפרוש שתפילה אינה מצוות עשה שהזמן גרמה. וברור שהאמור בפרוש
המשנה אינו מדברי רמב"ם.
לכן אין ספק שאף פיסקה זו
בפירוש המיוחס לרמב"ם היא תוספת של 'מתקן', מבין אלה שרמב"ם כותב עליהם
בעקר הראשון בספר המצוות: 'כבר טעו בזה ומנו נר חנוכה ומקרא מגילה בכלל מצוות
עשה', שבקש ל'השלים' דברי רמב"ם, לפי מושגיו המוטעים.
מענין שרב קאפח בתרגומו
לפירוש רמב"ם למשנה, לא העיר על הסתירות שבו לדברי רמב"ם הברורים
במקומות אחרים.
מאירי, המתיחס תמיד לפרוש
רמב"ם למשנה ולדבריו במשנה תורה, מסביר את פרטי המשנה בקדושין כפשוטה, להלכה.
הוא מאריך במה שנאמר בתלמוד עליה, ואינו מזכיר את נוסח פירוש המשנה המבולבל הנ"ל
המיוחס לרמב"ם, וכמובן שאינו מזכיר קריאת מגילה ונר חנוכה כמצוות עשה שהזמן
גרמן. אף לא העיר על כל זרות אחרת בפרוש המשנה שהיה לפניו. יש להסיק מכך שלא היה לפניו פירוש מוזר זה. ההגדרה הנכונה למצות עשה
שהזמן גרמה מובאת בהלכה ד מהלכות עבודה זרה פרק יב, ג [ד], כמובא למעלה.
(2)
למשל, בפירוש משנה ח בפרק ה במסכת עבודה זרה המיוחס
לרמב"ם נאמר:
ופסק הלכה ביין נסך, כלומר אשר נתנסך לעבודה זרה, שהוא מטמא
טומאה חמורה כזית, הרי זה אוסר במינו בכל שהוא לא שנא איסורא לגו התירא או התירא
לגו איסורא. ואפילו נפל על משקל גרגר ממנו מלא ספינה יין נאסר הכל בהנאה. ובתנאי
שיערה מכלי שפיו רחב כדי שיהא הדבר הנצוק ממנו שעורו גדול, אבל אם עירה יין נסך
טפין טפין לתוך כמות גדולה מיין המותר הרי זה אינו אוסרו.
נאמר בפירוש זה שרק אם ניצוק
האיסור מכלי שפיו רחב לתוך ההיתר תאסר התערובת, וזה נוגד את הכלל האחיד שבתלמוד, בפירוש רמב"ם למשנה
בעורלה ובהלכות מאכלות אסורות טו,ו, שיין נסך שהתערב ביין כשר, אוסר בכל שהוא, בלא
קשר לדרך התהוות התערובת. זו סתירה ברורה בין הכלל האחיד, לבין האמור בפירוש משנה
זו. ואכן תהה המאירי על כך וכתב:
אחר שביארנו שיין ביין במשהו מה שאמרו בגמרא המערה יין נסך מצלצול קטן
לבור אפילו כל היום ראשון ראשון בטל, אין הלכה כן, וכן אפילו מצלצול
קטן לבור, שהרי משהו אוסר בו, בין שנפל המותר לתוך האסור, בין שנפל האסור לתוך
המותר ואין בו תורת ביטול, ואע"פ
שגדולי המחברים התירו בנפל איסור לתוך המותר ובצלצול קטן, דברים תמוהים הם...
והדגיש המאירי:
ואע"פ שגדולי המחברים
(זה כנויו של המאירי לרמב"ם) התירו בנפל איסור לתוך המותר ובצלצול קטן, דברים תמוהים הם...
צדק המאירי בתמיהתו ונראה
שהסבר לתמיהה זו נמצא בהערה חשובה של ר' קאפח על הקטע הנוסף על פירוש משנה זו
המיוחס לרמב"ם, (מספרה 33):
...ומן ובתנאי עד כאן לא היה
במה"ק, וכך היה נוס' מה"ק "או היתרא לגו אסורא ואפילו נפל משקל
גרגר ממנו לתוך מלא ספינה של יין נאסר הכל בהנאה'.
כלומר במספר כת"י של
פירוש המשנה חסר כל הקטע:
ובתנאי שיערה מכלי שפיו רחב
כדי שיהא הדבר הנצוק ממנו שעורו גדול, אבל אם עירה יין נסך טפין טפין לתוך כמות
גדולה מיין המותר הרי זה אינו אוסרו.
והנוסח הוא:
ופסק הלכה ביין נסך, כלומר אשר נתנסך לעבודה זרה, שהוא מטמא
טומאה חמורה כזית, הרי זה אוסר במינו בכל שהוא לא שנא איסורא לגו התירא או התירא
לגו איסורא. אבל אם ערה על משקל גרגר ממנו מלא ספינה יין נאסר הכל בהנאה.
נוסח זה תואם את הכלל האחיד
שבתלמוד, בפירוש רמב"ם למשנה בעורלה ב,ז ובהלכות מאכלות אסורות טו,ו, שיין
נסך במינו פוסל בכל שהוא, בלא התיחסות לדרך התהוות התערובת.
(3)
נעשו שנויים בתלמוד, במשנה ובמשנה תורה בכוונה להתאים את ההלכה לדעת רבני
האשכנזים, רש"י, רמב"ן, רא"ש ורשב"א במקום שחלקו על
הר"ח, הרי"ף והרמב"ם. בספרו 'מנהג אשכנז הקדמון, כותב פר' תא-שמע:
בטוי חד משמעי למעמדו הפסיקתי
המורכב של התלמוד ולהכפפתו אל מסורות המנהג החי, הוא יחסם ה'פתוח' של קדמוני אשכנז
אל גירסאות התלמוד והתאמתם המתמדת אל מה שידוע להם, בידים ובזרע. מורשת 'פתוחה' זו
היא שאפשרה במאות הי"א-י"ב, את פעולתם הדרמטית של בעלי התוספות שניצלו
חופש מסורתי זה כלפי נוסחי התלמוד כדי לשוות לסוגיותיו פנים חדשות לגמרי... (הקדמה
עמ' 13-14).
במסגרת תפיסת-עולם מיוחדת
וקמאית זו הכופפת את הספרים לחיים (ולא להיפך!), נתאפשרה גם התופעה האשכנזית
הקבועה של הגהת ספרי המשנה והתלמוד, באופן מסיבי וביד חזקה על פי הסברה ושיקול
הדעת בלבד, ולא רק מתוך ספרים עתיקים, תופעה זו הוכרה כבר על ידי החכמים הראשונים
שחיפשו, בכל מקום, אחר נוסחאות ספרדיות' שהוחזקו בטהרתן...לא רק מלים וקטעי משפטים
הוחלפו בספרים, אלא הרכבות של ממש, ממקורות חיצוניים, מקבילים וזרים... גם בתחום
ספרות הגאונים. (בהקדמה הנ"ל עמ' 83-4).
...הצעת חילופי נוסח בחופשיות
רבה עד כדי כתיבה מחדש של התלמוד...(עמ'
84, לפי ח. סולוביצ'יק ב- 1 pp.343'Theree
Themes in Sefer Hasidim' AJSR ,(1971).
(ההדגשה שלי, א. לוי)
(4)
גם הנחת תפילין בחול המועד בוטלה ברוב קהילות ישראל
בגלל פיסקה בזוהר.
ואלה דברי ר' יחיה בן שלמה
אלקאפח בהקדמה לספרו מלחמות ה' (נגד הזוהר):
...מחבר הזהר אשר אסף בחופניו
דעות הפלוסופיא הקדומה עובדי האלילים תמונות וכוחות נעלמים אשר בדו מלבם. ומחבר
הזהר תפס דעותיהם וחשב להכניסם באמונת תורתינו הקדושה, וקרא את שמו בשם רשב"י
התנא בשקר ואמר שנגלה לו הקב"ה הנקרא אצלו עתיקא קדישא וגילה לו רזין טמירין
ותלה נבואתו ורעיונותיו ברשב"י התנא ע"ה. ועשה חבורו הזהר ואמר
שהעליונים הסכימו לחבורו ולפי שראה
הפילוסוף הזה כי המשנה ושני התלמודים ומדרשי חז"ל עומדים נגדו באמונת אחדותו
ית', לכן חשב לפסלן ובזה ולעג להם ולכל העוסקים בהם, וכינה אותם בשמות של זלזול
ופחיתות, כאשר יראה המעיין בפנים! והבטיח
שלא יזכו ישראל לגאולה עד אשר ישובו מדרכם לעסוק במשנה ובתלמוד. רק יעסקו בתורתו
החדשה... ובפרשת בלק דף קצ"א מיחס
עבודתינו ותפלותינו לאל זר קצר אפים (זעיר אנפין) אשר לא עשה את השמים ואת הארץ.
וקורא הוא לעצבים הללו בשם ה' אלוהינו...
(מתוך ההקדמה לספר מלחמות ה' לר' יחיה בן שלמה אלקאפח).
וראה ערך 'זוהר' באנציקלופדיה העברית, חשוב מאד לדעת את
ההוכחות החותכות שספר זה לא נכתב על ידי ר' שמעון בן יוחאי, אלא הוא חובר בימי
הביניים ויש בו דעות הנוגדות את עיקרי היהדות לרבות אמונת שילוש ועבודה זרה.
(5)
אברהם גרוסמן במעמר בקובץ ציון תשס"ה
(6)
מענין לציין שבנוסח אוקס' חסרה המילה 'אמן' בסיומת 'עד שיענה אמן', אך למרות שחסר
המילה 'אמן', סביר ש'עד שיענה' כוונתו 'עד שיענה אמן' אמן שהרי בענית אמן מדובר
בהלכה בכל פעם שמשתמש בפועל 'ענה'.
לפי הנוסח שבו לא מופיעה
המילה 'אמן' בהלכה יא, כתב רב נחום רבינוביץ' בפירושו "היד הפשוטה"
למשנה תורה, שהכוונה שיענה מלה במילה אחר המברך, אך אין צורך לאמר, זאת כי אם חזר
השומע על הברכה מילה במילה, ברך! שהרי אפילו המהרהר
ברכה בליבו יצא (ברכות א,ז). ולו היתה
כוונת רמב"ם 'שיענה השומע אחר המברך מילה מילה, היה מפרט זאת, כמו
שפרט לגבי היוצא בקריאת ההלל על ידי מי שאינו חייב בקריאתו:
הקורא אומר אנא ה' הושיעה נא,
והם עונים אחריו אנא ה' הושיעה נא--אף על פי שאינו ראש פרק. הוא אומר אנא ה'
הצליחה נא, והם עונים אנא ה' הצליחה נא; הוא אומר ברוך הבא, וכל העם אומרים בשם
ה'. ואם היה המקרא את ההלל קטן, או עבד,
או אישה--עונה אחריהם מה שהם אומרין, מילה מילה
בכל ההלל. הלכות חנוכה ג,יד.
בהלכות חנוכה לא הסתפק
רמב"ם בהסבר, אלא תאר את אמירת שליח צבור והחזרה על דברי מילה מילה. לכן לא
יתכן שבהלכות ברכות יכתוב רמב"ם: 'עד שיענה', ולא יפרט מה ואיך יענה.
* יש הבדל בין ברכות הנהנין
לבין ברכות המצוות שמי שאינו מצווה לא רשאי לברך 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו', אף בדברי סופרים, כי לא
צווה. לכן אין אישה מברכת לישב בסוכה ולא אומרת ווידוי ביכורים שבו היא צריכה לאמר
'על האדמה אשר נתת לי' והרי לא לה נתנה האדמה, אלא לגברים. ואין נשים מברכות על
מצוות עשה שאינן חייבות בהן מן התורה.