דר' אורי לוי פוריה עילית, 15208, טל 04-675856, פקס 04-6750855 עדכון ד טבת תשס"ד
מכירת יוסף בידי אחיו
כיצד להבין את מכירת יוסף על ידי אחיו, ראשי שבטי ישראל, ומדוע לא הודיע
יוסף לאביו, מיד עם עלותו לגדולה, שהוא חי?
הקדמה
אדם נענש לפי
אחריותו והבנתו את המעשה שעשה. לכן מבדילים אנו באחריות האדם למעשיו בין 'חרש שוטה
וקטן שאין בהן דעת' (יומא מג,א) לבין בוגרים בני דעת.
וגם בין בני דעת
מבדילים בין מזיד לשוגג ולאנוס. פחותה אשמת השוגג מאשמת המזיד, אך אין הוא פטור לגמרי, בעוד שהאנוס פטור,
אמרו חז"ל, ה' פטרו:
אמר ליה רבא אנוס
הוא ואנוס רחמנא פטריה דכתיב
(דברים כב) ולנערה לא תעשה דבר.
וכך פסק רמב"ם במשנה תורה:
...ואף על פי כן, מפני שעבר באונס, אין מלקין
אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין, אפילו
הרג באונס: שאין מלקין וממיתין,
אלא לעובר ברצונו בעדים והתראה, שנאמר בנותן מזרעו למולך, "ונתתי אני את פניי
באיש ההוא" (ראה ויקרא כ,ג; ויקרא כ,ה); מפי השמועה למדו, "ההוא" לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה. (הלכות יסודי התורה ה,ה)
מבחינה מוסרית, ככל
שהאדם גדול יותר, אחריותו למעשיו גדולה יותר ובדרך כלל גם השלכות מעשיו גדולות יותר.
אבל, במקרים רבים מניעי התנהגות אנשים גדולים שונים ממניעי אנשים רגילים, למרות
שלכאורה המעשים זהים, כיצד?
אמר רבי שמואל בר
נחמני אמר רבי יונתן כל האומר דוד חטא
אינו אלא טועה...
(שבת נו,א)
והלא דוד עצמו אמר:
ויאמר דויד אל נתן, חטאתי לה'; ויאמר נתן אל דויד, גם ה'
העביר חטאתך--לא תמות.
(שמואל ב יב,יג)
והוסיף דוד בפרק
ווידויו על בואו אל בת שבע:
לך לבדך חטאתי והרע
בעיניך עשיתי: (תהילים נא,ו)
מדבריו משמע שלא חטא
לאוריה, אלא רק לה' ויש לכך סימוכים בדברי חז"ל.
המניע למעשה דוד ובת
שבע לא היה רק משיכה גופנית, כמו שמיחסים לו האומרים 'דוד חטא'. על משיכת דוד לבת
שבע אמרו חז"ל:
וכן תנא דבי רבי ישמעאל ראויה היתה לדוד בת
שבע בת אליעם, אלא שאכלה פגה. (סנהדרין קז,א)
איינשטין נתן משל על
פעולות זהות שמניעיהן שונים. רגילים אנו לראות שעונים שונים שתנועת מחוגיהם זהה, אך
מניעיהם שונים לגמרי: האחד מונע על ידי קפיץ, השני על ידי משקולת, השלישי ע"י
סוללה וכו', המניעים שונים - התוצאה זהה. יש במשל זה
כדי להאיר את ההבדל בין מניעי אנשים שונים שעשו מעשה זהה.
התנהגות אחי יוסף
תמוהה ואפילו מזעזעת. כיצד יתכן שבני יעקב יבקשו להרוג את אחיהם, או למוכרו לעבד
בגלל קינאה? היתכן שמכרו את יוסף בבחירתם החופשית? או
אולי נאלצו לפעול כפי שפעלו? כדי להבין את מניעיהם, יש לדעת מדוע חששו האחים
מחלומות יוסף ומהתנהגותו ולזכור שאין להתיחס אל חטאי
גדולי עולם כאל חטאי כל אדם.
נתחיל בהבנת התנהגות
יהודה עם תמר ותגובתה. במהלך הדורות שהביאו להולדת דוד, לשושלת מלכי יהודה ולעתיד
להולדת המשיח, היו כמה ארועים חריגים ביחסים שבינו
לבינה, שבולטים במיחוד מפני שמדובר בגדולי עולם. תמר
התחפשה לקדשה ופיתתה את יהודה חותנה, שהיה אסור עליה לפי מנהג אותו זמן,והרתה לו.
רות היתה מזרע בת לוט שהרתה לאביה ואם כי לבני נוח
מותרת הבת לאביה(1) אין זה יחס רצוי. רות, בהוראת נעמי, באה
בלילה לגורן לבקש את חסות בועז ושכבה למרגלותיו, ולמרות שהתכוונה לדבר מצווה וטרם
נאסר ייחוד פנויה, לא היה הדבר מקובל, שהרי כך נאמר:
ותשכב מרגלותיו עד
הבוקר ותקם בטרם יכיר איש את ריעהו;
ויאמר אל ייוודע כי באה האישה הגורן.
(רות ג,יד)
ועל עצמו אמר דוד
בתפילתו לה' אחר בואו אל בת שבע:
הן בעוון חוללתי
ובחטא יחמתני אימי. (תהילים נא,ז)
וכאמור גם הקשר בין
דוד ובת שבע החל בעבירה שדוד נענש עליה.
אשר לתנהגות יהודה ותמר נאמר, בבראשית רבה (פז,ח) 'שאלה מטרונה את
ר"י: אפשר יוסף בן י"ז שנה, עומד בכל חומו והיה עושה הדבר הזה?'
והתכוונה שלא סביר שלא נענה יוסף לפתויי אשת אדוניו. ענה לה ר"י שלו רצתה
התורה לכסות התנהגות לא נאותה ביחסי אישות, היתה מכסה
על יהודה, שהיה נשיא בעמיו ולא על נער בן שבע עשרה בשיא דחפיו שפותה על ידי אשת
אדוניו. כל זאת למרות שמותרת היתה הקדשה לפני מתן תורה,
כפי שנאמר במשנה תורה הלכות אשות א,ד:
קודם מתן תורה, היה אדם פוגע אישה בשוק--אם רצה הוא והיא--נותן לה שכרה, ובועל
אותה על אם הדרך והולך לו; וזו היא הנקראת קדשה. משניתנה התורה,
נאסרה הקדשה--שנאמר
"לא תהיה קדשה, מבנות ישראל" (דברים כג,יח); לפיכך כל הבועל אישה לשם זנות, בלא קידושין--לוקה מן התורה, מפני שבעל קדשה.
אולם לדעת
רש"י, רשב"ם, רד"ק
(רבי דוד קמחי) ואחרים, לא היה מכובד, לבוא אל קדשה ביחוד
לאיש כיהודה, לכן לא חזר יהודה לתת לה את הגדי, אלא שלח את רעהו העדולמי, וכשלא מצאה אמר לו יהודה 'תקח
לה (את ערבון המטה, הפתילים והחותם של יהודה) פן נהיה
לבוז' פירש רד"ק שיהיה יהודה לבוז אם יתפרסם
שבא אל קדשה, אולם, במורה נבוכים (ג,מט), כתב רמב"ם
שלפני מתן תורה, ביאה אל קדשה היתה כמו ביאת
אדם אל אישתו ולא היה בכך כל בזיון, אלא, שיחסי
אישות, גם כשהם כשרים דורשים צניעות ושלא
ידובר בהם, וזו גם דעת חז"ל:
אמר רב חנן בר רב הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה אלא כל המנבל פיו ומוציא דבר
נבלה מפיו אפילו נחתם לו גזר דינו של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה (כתובות ח,ב)
כשאמר יהודה 'פן
נהיה לבוז' התכוון שחיפוש חוזר של הקדשה יגרום שאנשים יספרו שקוימו יחסים עם הקדשה
ויהי הדבר לבוז למחפשי הקדשה.
במדרש בראשית רבה
לפרשת וישב, ניתן הסבר לפנית יהודה לקדשה, אך הסבר זה עצמו דורש הסבר, נאמר במדרש:
בקש (יהודה) לעבור
(מעל פני תמר שחשבה לקדשה) וזימן לו הקב"ה מלאך שהוא ממונה על התאווה אמר לו
יהודה מהיכן מלכים יוצאין? מהיכן גדולים יוצאים?
ויט אליה - בעל כורחו שלא בטובתו.
אולם בפרק שמיני
משמונת פרקי ההקדמה לפרקי אבות, כתב רמב"ם:
...כי זאת האשה אשר לקחה בכתובה וקדושין והיא
כשרה לו, ולקחה לו לפריה ורביה, והיא מצוה, והשם יתברך לא יגזר בעשיית המצוה. ואם יהיה בנשואין
איסור, היא עבירה, והשם יתברך לא יגזר בעשיית העבירה.
לפי זה בין אם היתה תמר ראויה ליהודה, בין אם היתה
אסורה עליו, ה' לא יגזור שיהודה יבוא עליה. האם האמור במדרש סותר את עקרון חופש
הבחירה המתואר בדוגמה שהביא רמב"ם? לא, כיצד?
בפרקים ה-ו בהלכות
תשובה הסביר רמב"ם את עקרון חופשה הבחירה לכל אדם
לבחור בטוב או ברע, וכך כתב בהלכה יב בסוף פרק ו:
יב אבל נודע בלא ספק,
שמעשה האדם ביד האדם; ואין הקדוש ברוך הוא מושכו, ולא גוזר עליו לא לעשות
כך ולא שלא לעשות כך. ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה, אלא בראיות ברורות
מדברי החכמה. ומפני זה נאמר בנבואה שדנין את האדם על כל
מעשיו כפי מעשיו, אם טוב ואם רע. וזה העיקר, שכל דברי הנבואה תלויים בו.
ובהלכות תשובה בפרק
ו, כתב:
א. פסוקים
הרבה יש בתורה ובדברי הנביאים שהן נראין כסותרין עיקר זה, ונכשלין בהן
רוב האדם; ויעלה על דעתן מהן שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם לעשות טובה או רעה,
ושאין ליבו של אדם מסור לו להטותו לכל אשר ירצה. והריני מבאר עיקר גדול שממנו תדע
פירוש כל אותן הפסוקים.
ב. בזמן
שאדם אחד חוטא, או אנשי מדינה חוטאין, ועושה החוטא חטא
שעשה מדעתו ברצונו, כמו שהודענו--ראוי להיפרע ממנו; והקדוש ברוך הוא יודע היאך ייפרע. יש חטא
שהדין נותן שנפרעין ממנו על חטאו בעולם הזה, בגופו או
בממונו או בבניו הקטנים: שבניו של אדם הקטנים שאין בהן דעת ולא הגיעו לכלל מצוות,
כקניינו הן--כתוב
"איש בחטאו, יומת" (מלכים ב יד,ו; וראה דברים כד,טז),
עד שייעשה איש.
ד [ג].
ואפשר שיחטא האדם חטא גדול או חטאים הרבה, עד שייתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפירעון מזה החוטא על חטאיו אלו שעשה ברצונו
ומדעתו, שמונעין ממנו דרך התשובה ואין מניחין
לו רשות לשוב מרשעו, כדי שימות ויאבד בחטאים אלו שעשה. הוא שהקדוש ברוך הוא אמר על ידי
ישעיהו, "השמן לב העם הזה, ואזניו הכבד ועיניו השע: פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע,
ולבבו יבין ושב--ורפא
לו" (ישעיהו ו,י). וכן הוא אומר "ויהיו מלעיבים,
במלאכי האלוהים, ובוזים דבריו, ומיתעתעים
בנביאיו: עד עלות חמת ה' בעמו--עד לאין מרפא" (דברי הימים ב לו,טז)--כלומר חטאו
ברצונם והרבו לפשוע, עד שנתחייבו למנוע מהן התשובה שהיא המרפא.
ה. לפיכך כתוב בתורה "ואני אחזק את לב
פרעה" (ראה שמות ד,כא; שמות יד,ד):
לפי שחטא מעצמו תחילה והרע לישראל הגרים בארצו, שנאמר "הבה נתחכמה, לו" (שמות א,י), נתן הדין למנוע ממנו התשובה, עד שנפרעין
ממנו; ולפיכך חיזק הקדוש ברוך הוא את ליבו.
ח. נמצאת
אומר שאין האל גוזר על פרעה להרע לישראל, ולא על סיחון
לחטוא בארצו, ולא על הכנעניים להתעיב, ולא על ישראל
לעבוד עבודה זרה; אלא כולן חטאו מעצמן,
וכולן נתחייבו למנוע מהן התשובה.
אבל לא רק בחטאים
המחייבים מיתה, שולל ה' את חופש הבחירה לחזור בתשובה כדי שימותו ברישעם, אלא גם בחטאים פחות חמורים שהאדם שונה בהם, יכול
להגיע מצב שהקב"ה לא מאפשר לו לחזור:
ט [ד].
ובעניין זה שואלים הנביאים והצדיקים בתפילותיהן מאת ה' לעוזרם על דרך האמת, כמו
שאמר דויד "הורני ה' דרכך" (תהילים כז,יא;
תהילים [פו,יא), כלומר אל ימנעוני חטאיי דרך האמת,
שממנה אדע דרכיך וייחוד שמך. וכן זה שאמר "ורוח נדיבה, תסמכני"
(תהילים נא,יד), כלומר תניח רוחי לעשות חפציך ואל יגרמו לי חטאיי למונעני מתשובה, אלא תהיה הרשות בידי, עד שאחזור
ואבין ואדע דרך האמת. ועל דרך זו, כל הדומה לפסוקים אלו.(תשובה ו,ט [ד])
מסקנת דברי רמב"ם לענינינו שכשאדם מרבה
לחטוא ברצונו בנושא מסויים, בלא שאיש מכריחו לכך, לעתים,
מענישו ה' שלא יוכל לחזור בתשובה מחטאים אלה, ולעיתים אף מאלצו להמשיך בחטאו
ומשתמש בכך כדי להשלים תוכניותיו. למשל פרעה שעבד ברצונו את בני ישראל וזרק את
בניהם ליאור, לכן נגזר עליו שימשיך לשעבדם ולא יסכים לשלחם ועל ידי כך יביא על
עצמו ועמו חורבן. וכן עם ישראל הכעיס את הקב"ה בעבודה זרה, עד אשר ניטלה מעם
ישראל האפשרות לחזור בתשובה והגיענו החורבן.
כך נוהג ה' גם
בחטאים פחות חמורים. יש שמתמיד החוטא לשנות בחטאו ומענישו ה' במונעו ממנו את
הבחירה לשוב מהחטא שהתמיד בו ולעיתים אף מכריחו
להמשיך במה שעשה, בתחילה ברצונו,
ומשתמש ה' בכך למימוש תוכניותיו כפי שעשה לפרעה. למשל:
נתבונן בפסוק ד בפרק
יד בספר שופטים, שהוא אחד מפסוקים רבים, שנראה כסותר את חופש הבחירה ביחסים שבין
איש ואישה, כמו שנראה מדרש רבה לגבי יהודה ותמר. כך נאמר בפרק יד:
ויירד שמשון, תמנתה; וירא אישה בתמנתה, מבנות
פלשתים. ויעל, ויגד לאביו ולאימו, ויאמר אישה ראיתי בתמנתה, מבנות פלשתים; ועתה, קחו אותה לי לאישה. ויאמר לו
אביו ואימו, האין בבנות אחיך ובכל עמי אישה--כי אתה הולך לקחת אישה, מפלשתים הערלים; ויאמר שמשון אל אביו
אותה קח לי, כי היא ישרה בעיניי. ואביו ואימו
לא ידעו, כי מה' היא--כי תואנה הוא מבקש, מפלשתים; ובעת ההיא, פלשתים מושלים בישראל.
הרי קבע רמב"ם:
ואם יהיה בנשואין איסור, היא
עבירה, והשם יתברך לא יגזר בעשיית העבירה.
האם הוכרח שמשון לבא
אל אישה שלא ראויה לו בניגוד לדעת רמב"ם, שהרי
נאמר בפירוש שהתעקשות שמשון לקחת את הפלישתית היתה מה'! ואם כך הרי
הוא אנוס ולא היה צריך להענש על כך! אם כן איך להבין את
דברי חז"ל:
שמשון הלך אחר עיניו לפיכך נקרו פלשתים את עיניו שנאמר (שופטים יז) ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו. (משנה שוטה א,ח)
לפי פירוש רמב"ם ניקרו פלשתים את עיני שמשון על הליכתו אחר עיניו
אחרי נשים.
ולא יתכן שהתכוונו
חז"ל שנענש שמשון על שהלך אחר עיניו אחר פלשתית זו, כי ה' הכריחו להמשך אחריה ואין מענישים אדם על מה שהוכרח
לעשות. ומדוע הכריח ה' את שמשון להימשך אחר פלשתית זו? הרי זה נראה כסותר את עקרון
חופש הבחירה שתאר רמב"ם
בפרק השמיני בהקדמה לפרקי אבות לגבי לקיחת אישה! אך הדבר נראה כסותר ואינו סותר.
כיצד?
פירוש רמב"ם לדברי חז"ל במשנה ח בפרק א במסכת סוטה,
הנ"ל:
הלך אחר עיניו רומז למה שלקח מן הנשים מה שמצא חן יפיה בעיניו, וכל
זה מפורש בפסוקי המקרא.
אמנם כתב רמב"ם:
אל יעלה על דעתך
ששמשון המושיע את ישראל, או שלמה מלך ישראל שנקרא ידידיה נשאו נשים נוכרייות, בגיותן... (הלכות איסורי
ביאה יג,י [יד])
שמשון הלך ברצונו אחר עיניו אחר נשים, לפני הימשכו אחר הפלשתית. לדעת חז"ל
ודוברם רמב"ם, הליכה אחר העינים
זו זנות ...'כך אמרו חכמים, "אחרי לבבכם", זו מינות; "ואחרי
עיניכם", זו זנות...(2), ובהלכות תשובה ד,ד כתב: 'שראיית
העיניים עוון גדול, שהיא גורמת לגופן של עריות, שנאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם,
ואחרי עיניכם" (במדבר טו,לט).
על הליכתו מרצון אחר עיניו הענישו ה'
במונעו ממנו אפשרות לחזור בתשובה, והלך בעל
כורחו אחר עיניו לגבי הפלישתית שביקש מהוריו לקחתה
לו לאישה.
אבל למרות שלא נשא
נשים נוכריות בגיותן הרי הלכ
אחרי עיניו אחריהן ולפי פשט הפסוקים בא עליהן בגיותן
שהרי כתוב:
וילך שמשון, עזתה; וירא שם אישה זונה, ויבוא אליה. (שופטים טז,א)
ועל מעשים כאלה
ניקרו פלשתים את עיניו.
אבל לא הביאו
חז"ל ראייה להליכת שמשון אחר עיניו, מפסוק ד בפרק יד, כסיבה להענשתו, למרות
שהפסוק מתאר ממש את הליכתו אחר עיניו, כך:
...ויאמר אישה ראיתי
בתמנתה, מבנות פלשתים; ועתה, קחו אותה לי לאישה...
אותה קח לי כי היא
ישרה בעיניי...כי מה' היה הדבר'.
אבל כיוון ש'מה' היתה
הליכתו אחר אישה זו, כלומר על כורחו שלא בטובתו, לכן אין להענישו על כך ולא לראות
בכך את סיבת ניקור עיניו על ידי פלישתים. אלא שה' השתמש
בהליכת שמשון אחר עיניו בעל כורחו,
לממש את תוכניתו לגרום מלחמה עם פשלתים. ברור שהיו
דרכים אחרות לבקש תואנה מפלשתים, בלא שנשיא ישראל, נזיר אלהים
מבטן, יקח פלשתית. אך כיוון שבבחירתו הלך שמשון אחר עיניו
בלקיחת נשים יפות, נטל ממנו הקב"ה את היכולת לשוב מהליכתו אחר עיניו,
ולכן נמשך אחר הפלשתית בעל כורחו. לו
נמנע שמשון מללכת אחר עיניו, היה הקב"ה מוצא תואנה אחרת מפלשתים.
מדברי רמב"ם נלמד שמי שחוטא בתחילה ברצונו, אם התמיד בחטאו,יתכן שיענישו ה' בנטילת חופש הבחירה לשוב מחטאו. לכן חוששים הצדיקים שחטאיהם ימנעום
מתשובה, כמתואר ברמב"ם בפרק ו בהלכות תשובה, וחשוב
לעיין בכך שוב בשלב זה של הדיון:
ט [ד].
ובעניין זה שואלים הנביאים והצדיקים בתפילותיהן מאת ה' לעוזרם על דרך האמת, כמו
שאמר דויד "הורני ה' דרכך" (תהילים כז,יא;
תהילים [פו,יא), כלומר
אל ימנעוני חטאיי דרך האמת, שממנה אדע דרכיך וייחוד שמך. וכן זה שאמר
"ורוח נדיבה, תסמכני" (תהילים נא,יד), כלומר
תניח רוחי לעשות חפציך ואל יגרמו לי
חטאיי למונעני מתשובה, אלא תהיה הרשות בידי, עד שאחזור ואבין ואדע דרך האמת.
ועל דרך זו, כל הדומה לפסוקים אלו.(תשובה ו,ט [ד])
יתברר שכמו שנענש
שמשון ללכת בעל כורחו אחר עיניו אחר הפלישתית, על לכתו אחר עיניו ,ברצונו, לגבי נשים אחרות,
כך, כמתואר במדרש רבה, נמשך יהודה אל תמר בעל כורחו, על מונעו את שלה מלייבם אותה
על לא עוול בכפה, כיצד?
כידוע מתו שני בני
יהודה בעוון המנעותם מלעבר את תמר, כפי שמעיד הכתוב:
ויהי ער בכור יהודה
רע בעיני ה'; וימיתהו ה'. (בראשית לח,ז)
וכן לגבי אונן
שהשחית זרעו ארצה לבלתי נתון זרע לאחיו:
ויירע בעיני ה',
אשר עשה; וימת, גם אותו. (בראשית לח,י)
אולם יהודה יחס את
מותם לתמר, בלי לבדוק את הדבר, שנאמר:
ויאמר יהודה לתמר
כלתו שבי אלמנה בית אביך, עד יגדל שלה בני--כי אמר, פן ימות גם הוא כאחיו... (בראשית לח,יא)
הכתוב מעיד שדחיית
יהודה את מתן שלה לתמר כשיגדל, היתה תירוץ, כי לא התכווין יהודה כלל לתת את שלה לתמר מחשש, בלתי מבוסס, לחיי
שלה. תמר היתה שומרת יבם ולפי מנהגם היתה אסורה לאיש זר בעונש מוות. לכן, כשראתה כי גדל שלה והיא
לא ניתנה לו לאשה, התחפשה לקדשה כדי לפתותו לשכב איתה.
התורה מספרת לנו שתמר לא עשתה זאת בחיי בת שוע אשת יהודה, אלא רק אחר מותה, כדי לא
לפגוע ביחסים שבין בני הזוג, כמסופר:
וירבו, הימים, ותמת,
בת שוע אשת יהודה; וינחם יהודה, ויעל על גוזזי צאנו הוא וחירה
רעהו העדלמי--תמנתה. ויוגד לתמר, לאמר: הנה חמיך עלה תמנתה, לגז
צאנו. ותסר בגדי אלמנותה מעליה, ותכס
בצעיף ותתעלף ותשב בפתח עינים, אשר על דרך תמנתה:
כי ראתה כי גדל שלה, והיא לא נתנה לו לאשה. (בראשית
לח,יב-יד)
הקב"ה יעד את
תמר הצדקת להיות אם שושלת בית דוד והמשיח, ואת יהודה, או זרעו, להיות אב שושלת זו.
לו היו ער ואונן טובים בעיני ה', יתכן שהיתה שושלת דוד
באה מאחד מהם. אך שניהם היו רעים בעיני ה' נותר שלה, אך יהודה מנעו מייבם את תמר
בגלל חשש, לא הוגן, שהיא גרמה
למות שני בניו. יחסו השלילי והלא הוגן של יהודה לתמר בולט בתגובתו לידיעה שתמר
הרתה:
ויהי כמשלוש חודשים, ויוגד ליהודה לאמור זנתה תמר כלתך, וגם הנה
הרה, לזנונים; ויאמר יהודה, הוציאוה ותישרף. (בראשית לח,כד)
יהודה פסק נחרצות:
'הוציאוה' ותשרף בטרם בדק שמא נאנסה תמר ואינה חייבת
מיתה. אונס היה שכיח, ביחוד לגבי נשים שאין בעל שיגן
עליהן. אך כיוון שייחס יהודה לתמר את מות שני בניו, ראה בה אישה רעה, ולכן ייחס את
התעברותה לבעילה אסורה ולא שקל אפשרות היותה חפה מפשע.
תמר היתה שומרת יבם ולכן אסורה להינשא לזר. יהודה, במונעו ממנה את
שלה, גרם לה להישאר עגונה. על התנהגות לא הוגנת זו כלפי תמר, נטל ה' מיהודה את הבחירה
לשוב בתשובה ולתיתה לשלה והכריחו לבעול אותה על אם הדרך
כ'קדשה' שלא בטובתו, כמתואר במדרש.
אולם עד כמה טעה
יהודה בהערכת תמר, הוכיחה היא בהתנהגותה האצילית לגביו. היא לא גילתה לאלה שקבלו
הוראת יהודה להוציאה לשרפה, שליהודה הרתה, אלא שלחה לו:
הוא מוצאת, והיא
שלחה אל חמיה לאמר, לאיש אשר אלה לו, אנכי הרה; ותאמר, הכר נא--למי החתמת והפתילים והמטה, האלה.(בראשית לח,כה)
על גדולתה בהתנהגות
זו כדי לא לבייש את יהודה אמרו חז"ל:
אמר רבי יוחנן משום
רבי שמעון בן יוחי נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. מנלן מתמר שנאמר (בראשית לח) היא מוצאת וגו': (ברכות מג,ב)
אולם כשנתברר ליהודה
שתמר הרתה ממנו, הבין שטעה וחטא לה
בהתנהגותו ואז הוכיח גם הוא גדולה מופתית כשאמר:
ויכר יהודה,
ויאמר צדקה ממני, כי על כן לא נתתיה, לשלה בני; (בראשית לח,כו)
קשה לתאר את עוצמת
הבושה של יהודה כשנאלץ להודות שתמר התעברה ממנו. הוא הורה לשרוף אותה על שהרתה
לזר, כפי הנוהג שהיה בזמנם. ומתברר שהרתה לו, שהיה אסור עליה, במקום לתיתה לשלה שהיתה ראויה לו. אף לא
יכול להסביר לרבים שתמר הטעתה אותו בהתחפשה לקדשה על אם הדרך. אך לו רצה, יכול היה
יהודה, להכחיש את טענתה שהרתה לו ולטעון שאת החותמת, המטה והפתילים שלו שהיו בידה,
לקחה מביתו, שהרי כאלמנת בניו, יכלה להכנס לביתו בכל
עת. אך יהודה התנהג ביושר ואומץ למופת, והודה ולא בוש 'צדקה ממני'. על כך תרגם
אונקלוס את הפסוק:
יהודה, אתה יודוך אחיך--ידך, בערף איביך;
ישתחוו לך, בני אביך.(בראשית מט,ח)
יהודה את אודיתא ולא בהיתתא' כלומר הודית ולא בושת. ולכך זכית ל'ישתחוו לך בני אביך',
כלומר זכיתה שבניך יגיעו למלוכה. חשוב להזכיר שגם דוד מזרע יהודה
הודה בחטאו עם בת שבע ולא ניסה להתחמק, בעוד שאול לא הודה לשמואל על חטאו.
וברור שמי שעמד בפני
בזיון כה קשה, הודה על האמת וקדש שם שמיים ברבים, יכול היה לעמוד בפתוי קדשה והיה עובר על פניה, לולא נשלל ממנו חופש הבחירה
לגביה.
נותרה שאלה קשה לגבי
יהודה: מדוע לא נשא את תמר אחרי שהרתה לו
והכיר בצדקתה, שהרי נאמר 'ולא יסף עוד לדעתה' המשמעות המקובלת שלא הוסיף לדעתה
כלומר שלא נשאה ובמשמעות זו תרגם אונקלוס את הפיסקה,
אבל רד"ק מצא משמעות נוספת לפיסקה
זו בנוסח שונה של תרגום אונקלוס: 'ולא פסק
עוד מלדעתה', ממנו נובע שנשאה, אך מבחינה לשונית נוסח התרגום המקובל נכון, כי יש במקרא עשר פעמים 'יסף', שלוש פעמים 'יספה' וחמש
פעמים 'יספו', ומובן כולם 'הוספה' ולא 'הפסקה'. רק בפסוק הנוכחי ובפסוק: 'ויהי
כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו' (במדבר יא,כה), יש מפרשים את 'לא יסף' ו'לא יספו' - כ'לא פסק' ו'לא פסקו', אך גם
בפסוקים אלה נראה נכון יותר המובן 'לא הוסיף' ו'לא
הוסיפו' מאשר 'לא פסק' ו'לא פסקו'.
ויש הוכחה עקיפה
שהנוסחה 'לא פסק מלדעתה', איננה נכונה, כי אין זו דרך התורה לדווח על לקיחת אישה
על ידי תדירות היחסים איתה? הרי פשוט יותר לכתוב 'ויקח
את תמר לו לאישה'. ויותר מזה הרי לדעת חז"ל ודוברם רמב"ם
במורה נבוכים, אין לדבר ביחסי אישות של אדם כל שהוא(3) קל וחמר
שאין לדבר ביחסי אישות של נשיא בעמיו. לכן לא יתכן הפירוש לא פסק לדעתה גם מבחינת
משמעות המלים וגם מבחינת נקיון השפה, שהנוסח 'ולא יסף
עוד' משמעו 'לא הוסיף עוד'. מכאן שיהודה לא לקח את תמר לאישה. וחוזרת השאלה מדוע?
אמנם היתה מותרת לו לפני מתן תורה לפי שבע מצוות בני נוח, אבל
אסורה עליו לפי מנהגי אותו זמן, שהיו חמורים משבע מצוות בני נוח, כפי שנראה מפסיקת
יהודה 'הוציאוה ותשרף' (בראשית לח,כד). אך לפי שבע
מצוות בני נוח מותרת היבמה לזר. וחמור העונש שהיה צפוי לתמר גם מדין תורה לפיו
שומרת יבם אסורה לזר, אך לא נחשבת אשת איש. על כך כתב רד"ק:
ותשרף, כי לפי מה שהיו
נוהגים ביבום היתה להם שומרת
יבם כאילו היא אשת איש והיה דינה לשריפה אם תזנה, אבל לחמיה לא היתה אסורה אם ירצה הוא, כי אחר שהיה היבום
להקים זרע למת, שוה היה בעיניהם אבי המת או אחיו, כי
שניהם קרובי המת, אלא שהאח היה קודם לפיכך פטרה תמר עצמה ביהודה.
לדעת רד"ק היתה תמר מותרת גם
ליהודה, אך אם היתה מותרת לו מדוע לא נשאה אחר שהרתה לו
והכיר בצדקתה? אפשר להבין, בלי להצדיק,
שלא נתן יהודה את שלה לתמר מחשש שימות גם הוא כאחיו, אבל אחר שהרתה לו והוכחה
צדקתה וגדולת נפשה, ומתוך כך הוברר גם שלא היא גרמה למות בניו, מדוע לא נשאה?
הסיבה הסבירה האחת היא שהיתה אסורה עליו לפי מנהגם. כי
לו היתה מותרת לו, לא הגיוני ובעיקר לא הוגן שימנע
יהודה מרצונו מלשאת אישה צדקת, נחרצת,
אמיצה, נבונה וצעירה שהרתה לו ושאינה יכולה להינשא לזר כי היא שומרת יבם, ואם ימנע
מלקחתה, תהיה עגונה לכל חייה. ואי אפשר ליחס ליהודה, איש המעלה, חוסר הגיון וחוסר
הגינות כאלה כלפי תמר הצדקת. לכן יש להסיק שלפי מנהג אותו זמן, לא היתה תמר מותרת לו.
אך אם היתה אסורה על יהודה מפני שהיתה
שומרת יבם, מדוע לא הומתה על יחסיה עם יהודה? כיוון שלפי מנהגם עונש מוות היה רק
על יחסים עם זר, אבל יהודה
כאבי המת, היה מותר ליבם את כלתו אם לא
יבמה אחי המת, ולכן נחשבו יחסיה איתו, בדיעבד, כייבום ולכן לא היתה חייבת מיתה, על יחסיה איתו, אבל לשאתה לא יכול כי שלה
קודם.
לסיכום ההקדמה נאמר:
לא נענש פרעה על שלא
שילח את בני ישראל, כי ה' מנעו משלחם ואין עונשים אנוס.
ומדוע מנע ה' אותו
מלשלחם? על שברצונו התעמר בישראל והשליך בניהם ליאור, נטל ממנו ה' את היכולת לשלח את ישראל, "כדי להודיע לבאי העולם
שבזמן שמונע הקדוש ברוך הוא את התשובה מהחוטא, אינו יכול לשוב, אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו" (תשובה ו,ו).
לא נענש שמשון
בניקור עיניו על קחתו את בת הפלשתים שביקש מהוריו לקחתה
לו לאישה, כי, לגביה, ה' נטל ממנו את חופש הבחירה לשוב מהליכה
אחר עיניו והוכרח להימשך אחריה. וזאת על שהלך, בתחילה ברצונו אחר עיניו ולקח נשים אחרות בגלל יופין
בעיניו. לכן הלך שמשון אחר הפלשתית בעל
כורחו כדי ליצור תואנה למלחמה בפלשתים. אך לו לא הלך שמשון אחר עיניו היה ה'
מוצא תואנה אחרת לגרום למלחמה עם פלשתים. על הליכת שמשון אחר עיניו נענש גם בניקור עיניו עלידי הפלשתים.
וכן לא נענש יהודה
על שנמשך לשכב עם קדשה שהיתה כלתו ואסורה עליו לפי
המנהג אז, כי עשה זאת בעל כורחו שלא בטובתו, כעונש על
שמנע את תמר משלה בנו, ללא הצדקה. וכך קיים ה' את רצונו להביא את זרע המלוכה מתמר
ויהודה.
בשלושת המקרים פשע האדם בבחירתו עד כדי שה' הענישו בשלילת חופש הבחירה לשוב מחטאו
והכריחו להתמיד בחטאו כדי לממש את תוכניות ה': את פרעה להתמיד בסרובו
לשלח את ישראל, את שמשון להתמיד בהליכה אחר עיניו ואת יהודה להתמיד למנוע את שלה
מתמר. ומצבים אלה קיימים לגבי כולנו, כפי שכתב רמב"ם
וראוי לחזור כאן על דבריו:
ט [ד]. ובעניין זה שואלים הנביאים והצדיקים בתפילותיהן
מאת ה' לעוזרם על דרך האמת, כמו שאמר דויד
"הורני ה' דרכך" (תהילים כז,יא; תהילים [פו,יא), כלומר אל
ימנעוני חטאיי דרך האמת, שממנה אדע דרכיך וייחוד שמך. וכן זה שאמר "ורוח
נדיבה, תסמכני" (תהילים נא,יד), כלומר תניח רוחי
לעשות חפציך ואל יגרמו לי חטאיי למונעני מתשובה, אלא תהיה הרשות בידי, עד שאחזור ואבין ואדע דרך האמת. ועל דרך זו, כל הדומה לפסוקים אלו.(תשובה
ו,ט [ד])
לאור עקרונות אלה
ננסה להעריך את מידת אחריות אחי יוסף למכירתו וגם להבין את התנהגותו אליהם. לכאורה
סיפור רגיל, אחי יוסף קינאו בו ושנאוהו ככתוב:
וישראל, אהב את יוסף
מכל בניו--כי בן זקנים
הוא, לו; ועשה לו, כתנת פסים. ויראו אחיו, כי אתו אהב אביהם מכל אחיו--וישנאו, אתו; ולא יכלו, דברו לשלם.(בראשית לז,ג-ד)
ועל כגון זה אמרו
חז"ל:
ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל
שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים:(שבת
י,ב)
המדרש אומר 'ונתגלגל
הדבר' כלומר לא הקינאה הראשונית בכתונת הפסים גרמה, אלא
היחס השונה של יעקב אל יוסף משאר האחים והנסיבות המיוחדות שתבוארנה בהמשך הן שגרמו
לירידת אבותינו למצרים.
כי לא יעלה על הדעת
שבמשפחה טובה היום, תביא קינאת אחים באח על שאביו העדיפו על אחיו, לשינאה עד רצון להורגו או למכירתו לעבד? קל וחמר שאין ליחס
מניעים קטנוניים כאלה לבני יעקב ענקי הרוח? הרי אנשים פשוטים לא יעשו כזאת קל
וחומר בני יעקב. ואכן יתברר שגם אחי יוסף לא בקשו להורגו מסיבות קטנוניות חומריות,
אלא מחששם מכוונות יוסף שיש בהם דיני נפשות בנושאים של יעוד עם ישראל, אבל טעו מאד
בכוונותיו, מנין?
הקינאה ובעקבותיה השינאה ליוסף, לא היו רק על אהבת אביו אותו יותר מכל אחיו אלא
ובעיקר על הביא יוסף את דיבת אחיו רעה
אל אביהם, שיחד עם חלומותיו נראו לאחים
כתוכנית השתלטות עליהם כדי לסלקם
מעל פני אביהם ויהיה יוסף ממשיך יחיד של יעוד עם ישראל. מדוע העלו על דעתם בכלל
אפשרות כזו? כי כך קרה בשני דורות קודמים. אחי יוסף לא ידעו בזמנם שהם המיועדים
להיות ראשי שבטי ישראל ממשיכי יעוד ה' לאברהם יצחק ויעקב, אבל ידעו את ההיסטוריה
הקצרה והמדאיגה בה מסרו האבות אברהם ויצחק את יעוד ה' לעם ישראל רק לבן אחד שלהם
שהרי נאמר לאברהם:
כי ביצחק יקרא לך
זרע
ובכך עבר היעוד
להיות עם ה', מאברהם לבן אחד, ליצחק בלבד, בעוד ישמעאל גורש ובני קטורה
נשלחו מעל פני יצחק ארצה בני קדם.
וליעקב אמר יצחק:
הוה גביר
לאחיך, וישתחוו לך בני אמך;
וכתוצאה מכך נאמר בעשו אחיו:
וייקח עשיו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו, ואת כל נפשות ביתו, ואת
מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קניינו, אשר רכש בארץ כנען; וילך אל ארץ, מפני יעקוב אחיו. (בראשית לו,ו)
ועבר היעוד רק לבן אחד ליעקב.
והנה יוסף הבן הבכור
לאישה האהובה רחל, הביא את דיבת אחיו רעה לאביהם וחלם חלומות שהתפרשו על ידי האחים
כתוכניות יוסף להשתלט עליהם ולהביא את
אביהם לדחותם מהיות ממשיכי יעוד ה' לאברהם יצחק ויעקב, כדי שהוא לבדו יהיה ממשיך
יעוד זה, כפי שקרה במעבר היעוד מאברהם ליצחק ומיצחק ליעקב.
והמרחיק את חברו
מישראל כאילו גרם לו לעבוד אלוהים אחרים. כפי שאמר דוד בבורחו משאול:
כי גירשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמור לך עבוד אלוהים אחרים. (שמואל א כו,יט)
המחטיא את האדם
בעבודה זרה חמור יותר מהורגו שהרי המצרים לא החטיאו את ישראל ולכן אף על פי שהרגו
את ילדי ישראל, דור שלישי של גרים מצרים הותר לבוא בקהל כלומר לישא
בת ישראל. אבל גרים עמונים ומואבים, נאסרו לבא בקהל עד עולם, כי גרמו לישראל
לעבוד עבודה זרה. ואכן יש דין מוות
למסית לעבודה זרה אפילו אם לא עבד המוסת ע"ז.
כיוון שחשבו האחים
שיוסף רוצה לדחותם ממורשת אבותם, שזה להם גרוע ממוות,
לכן כשקרב אליהם החליטו להמיתו, כמו שנאמר:
ויראו אותו, מרחוק;
ובטרם יקרב אליהם, ויתנכלו אותו להמיתו. ויאמרו, איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה
בא. ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות ואמרנו, חיה רעה אכלתהו; ונראה, מה יהיו חלומותיו. (בראשית לז,יח-כ)
מהמלים 'ונראה מה
יהיו חלומותיו' ברור שהאחים ראו בחלומות יוסף בטוי
לכוונתו להשתלט עליהם ולגרשם מהיות ממשיכי האבות.
אולם האחים טעו מאד. ליוסף לא היתה
כל כוונה להשתלט על אחיו שהרי לא עשה זאת כשהגיע לגדולה, אלא להפך קרבם ודאג לכל
מחסורם גם אחרי מות יעקב והוכיח שלא היה כל יסוד לחשש שרצה להרחיקם ממורשת האבות.
ומדוע טעו אחי יוסף,
בני יעקב ענקי הרוח, טעות כה חמורה? נאמר במשלי:
שנאה, תעורר מדנים...(משלי י,יב)
שינאת אחי יוסף
אותו הטעתם בהבנת התנהגותו ומטרותיו. חומרת העבירה תלויה גם בגדולת החוטא. שינאה היא מידה רעה ולגבי אחי יוסף נחשבה לחמורה ביותר בגלל
גדולתם הרוחנית. וכיוון שבבחירתם
קינאו בו ושנאוהו, נענשו ומנע מהם ה' יכולת לשוב משינאתו ולכן על כורחם מכרוהו לישמעאלים.
כשעלה יוסף לגדולה
בעקבות פירוש חלום פרעה, הבין שגם חלומותיו לאחיו מאת ה', וכי עתידים הם להתקיים
כאשר יגיעו אחיו למצרים בגלל הרעב והבין שאחיו
מכרוהו לישמעאלים כשלב בהורדת בני ישראל מצרימה. יוסף הכיר את גדולת אחיו
והבין שלא יתכן שבבחירתם ומרצונם
מכרוהו לישמעאלים, אלא שמכרוהו בעל כורחם כעונש על קנאם
בו ושינאתם אותו. ולכן
אין לדונם על מכירתו, שלא נעשתה בבחירתם, אלא רק על קינאתם בו ושינאתם
אותו. אך לא הודיע לאביו, עם עלותו לגדולה, כי הוא חי, כי ידע שאם יתוודע אל
אביו בטרם הוכיח לאביו שאחיו לא פעלו בבחירתם, אלא בעל כורחם, יזכה אביו בבן אחד,
ביוסף, ויפסיד את העשרה שמכרוהו, צערו יגבר על שמחתו ודבר זה עלול לשבור את ליבו.
לכן, לטובת אביו ואחיו, חיכה יוסף שיגיעו אחיו בשנות הרעב מצרימה, כדי להוכיח
לאביו ואף לאחיו עצמם, שה' נטל את חופש הבחירה מהם על קנאם
ביוסף ושינאתם אותו ומכרוהו בעל כורחם שלא בטובתם. ולכן
אין לדונם על שמכרוהו, אלא רק על שקינאו בו ושנאוהו בבחירתם, כי מכירתו לא היתה ברצונם אלא בעל כורחם כחלק מתוכנית ה' להורדת בני ישראל
מצרימה. וברור שלו לא קינאו האחים ביוסף ולא שנאוהו, היה ה' מוצא דרך אחרת להוריד
את בני ישראל מצרימה.
כדי להוכיח לאביו
שבניו אנשים כנים ומסורים זה לזה שלא מסוגלים מרצונם להרוג אח או למכרו לעבד,
העמיד יוסף את אחיו במבחני אמינות קשים שהוא עצמו סבל בהם ומדי פעם פנה לבכות. ידע
יוסף שהמבחנים יצערו גם את אביו, אך נראה לו שהכרחי להעמיד את אחיו במבחנים
שיוכיחו לאב את אמינותם, גם אם יגרום הדבר לאביו צער ודאגה זמניים כדי שיווכח בגדולת בניו וישתכנע גם
הוא שלא יתכן שמכירתו היתה ברצונם החופשי של האחים, אלא
בעל כורחם ולכן אין לדונם על מכירתו, אלא רק על קינאתם בו ושינאתם
אותו.
למטרות חשובות אלה
האשים יוסף את אחיו בריגול ואיים עליהם ובכך הביאם לבחון את מעשיהם שהרי בצרתם
אמרו:
ויאמרו איש אל אחיו,
אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו, ולא שמענו; על כן
באה אלינו, הצרה הזאת. (בראשית מב,כא)
עברו עשרים ושתיים
שנים ממכירת יוסף ולא מצאו האחים בעברם כל
פגם להסביר את 'הצרה הזאת', פרט למכירת יוסף. והוסיף ראובן להוכיחם באומרו:
ויען ראובן אותם לאמר, הלוא אמרתי
אליכם לאמר אל תחטאו בילד--ולא שמעתם; וגם דמו, הנה נדרש.(בראשית מב,כב)
יוסף התרגש מאד לשמע
דברי החרטה של אחיו ותוכחת ראובן להם, ופנה לבכות:
ויסוב מעליהם, ויבך; וישב אליהם, וידבר אליהם... (בראשית מב,כד)
ברור שלא היה כל
מניע של נקמה בהתנהגות יוסף, שהרי הנוקם
נהנה מסבל מי שפגעו בו ולא בוכה.
והעמיק יוסף עוד את
הדאגה ורגשות האשם של האחים בקחתו את שמעון, שלפי המסורת יזם להורגו, כערבון להבאת בנימין.
ויקח מאתם את
שמעון, ויאסר אתו לעיניהם.(בראשית
מב,כד)
אך אסר את שמעון רק לעיניהם ואחרי עוזבם שחרר את
שמעון.(רש"י)
ידע יוסף שאביו עלול
לסבול מאד מדרישתו להוריד את בנימין למצרים. דאגתו זו באה לידי בטוי בשאלותיו החוזרות לשלום אביו, למשל:
וישאל להם, לשלום,
ויאמר השלום אביכם הזקן, אשר אמרתם--העודנו, חי.
(בראשית מג,כז)
אך יוסף בטח שסבל
אביו הקצר יפוצה על ידי הוכחת אופיים הנעלה של האחים. לכן התחזק והמשיך במבחן
החיוני, לזכות את אחיו בעיניהם ובעיני אביו מאשמת מכירתו
לעבד.
ואכן הנסיון ההולך ומחמיר פעל כמצופה והביא את האחים להבין ולהודות
שמאת ה' 'הצרה הזאת':
ויאמר אל אחיו הושב
כספי, וגם הנה באמתחתי; ויצא לבם, ויחרדו
איש אל אחיו לאמר, מה זאת עשה אלהים, לנו.(בראשית מב,כח)(ראה הערה 4)
יעקב חשד באחים
שהעלמות יוסף ושמעון אינה מקרית וכשאמרו לו שביקש יוסף גם את בנימין, חשש יעקב שמא
הם מתכוננים להעלים גם אותו ואמר:
ויאמר אליהם יעקוב
אביהם, אותי שיכלתם: יוסף איננו, ושמעון
איננו, ואת בנימין תיקחו, עליי היו כולנה. (בראשית מב,לו)
ובכל זאת שכנע יהודה
את יעקב למוסרו לאחריותו והתחייב התחייבות כנה וחמורה להחזיר את בנימין. יוסף שם
גביעו באמתחת בנימין כדי לבדוק אם ינצלו האחים את הדבר כדי להיפטר מבנימין כשם
שנפטרו ממנו. אך האחרים לא רצו להיפטר מבנימין אף לא באו אליו בטענות, כי הבינו
שלא גנב את הגביע וכי כל סבלם הוא עונש על התנהגותם עם יוסף. את הכרת האחים בחטאם,
אמר יהודה בשמם:
ויאמר יהודה, מה נאמר לאדני, מה נדבר, ומה נצטדק; הא-להים, מצא את עון עבדיך--הננו עבדים לאדני, גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו. (בראשית
מד,טז)
המלים 'הא-לוהים מצא את עוון עבדיך', ביטאו את הכרת האחים באשמתם על
מכירת יוסף לעבד ונכונותם להיות לעבדים כעונש על מעשיהם הוכיחו שחזרו בתשובה מלאה.
בנכונות יהודה להשאר לעבד במקום בנימין, ראה יוסף שיא בגדולת נפש יהודה למנע סבל מאביו וחזרתו בתשובה מלאה מחלקו במכירת
יוסף.
לכך רצה יוסף להגיע. וכשהצליח, לא יכול יותר יוסף להתאפק ופרץ
בבכי והתוודע לאחיו. הם נבהלו מפניו מחשש שינקום בהם, אך הוא נחמם והשתדל לשכנעם
שמכירתו היתה לטובה:
ועתה אל תיעצבו, ואל
ייחר בעיניכם, כי מכרתם אותי, הנה: כי למחיה, שלחני אלוהים לפניכם. (בראשית מה,ה)
יוסף הבין מהתגשמות
חלומותיו, שמכירתו היתה אמצעי למימוש דברי ה' לאברהם:
ויאמר לאברם, ידוע
תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה. (בראשית טו,יג)
והוסיף להסביר לאחיו
שלא מרצונם החופשי מכרוהו, אלא ה' השתמש בהם למכירתו, וכך אמר להם:
ועתה, לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלהים; וישימני לאב לפרעה, ולאדון לכל ביתו, ומושל,
בכל ארץ מצרים.(בראשית מה,ח)
יוסף רצה שאביו וגם
אחיו יבינו כי מכירתו על ידי אחיו היתה בעל כורחם,
כעונש על שינאתם אותו. יעקב ששמר את החלום השני של יוסף
הבין זאת כפי שנאמר:
וידברו אליו את כל
דברי יוסף אשר דיבר אליהם, וירא את העגלות, אשר שלח יוסף לשאת אותו; ותחי, רוח יעקוב אביהם. ויאמר, ישראל, רב עוד יוסף בני, חי; אלכה ואראנו, בטרם אמות.(בראשית
מה,כז-כח)
ואונקלוס תרגם:
ותחי רוח יעקב
אביהם - ושרת רוח נבואה לות יעקב אבוהון.
והתברר לו ברוח
נבואה כל אשר ארע.
אולם אחי יוסף,
למרות גדולתם ולמרות הסברי יוסף, נראה שלא הבינו כיצד הובאו למכירת יוסף, ואחרי
מות יעקב חששו שמא ינטור להם יוסף איבה על מכירתו, וכה
אמרו ליוסף:
ויצוו, אל יוסף לאמר: אביך צוה, לפני מותו לאמר: כה תאמרו
ליוסף, אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך, ועתה שא נא, לפשע עבדי אלהי אביך; (בראשית נ,טז-יז)
יוסף הזדעזע שלמרות
הסבריו ושבע עשרה השנים ששהו האחים במחיצתו במצרים, לא הבינו שמכירתם אותו לא היתה בבחירתם אלא כעונש על שינאתם
אותו. ומרוב צערו-
ויבך יוסף, בדברם אליו. (בראשית נ,טז-יז)
ואמר:
ויאמר אליהם יוסף,
אל תיראו: כי התחת אלוהים, אני. (בראשית נ,יט)
ואתם, חשבתם עליי
רעה; אלוהים, חשבה לטובה, למען עשה כיום הזה, להחיות עם רב. (בראשית נ,כ)
ועתה, אל תיראו--אנוכי אכלכל אתכם, ואת טפכם; וינחם אותם,
וידבר על ליבם.
(בראשית נ,כא)
יעקב שברוח הנבואה
הבין את מהלכי ה' ואת התנהגות יוסף עם אחיו, לא חשש כלל שירצה יוסף לנקם באחיו,
לכן לא אמר את הדברים שייחסו לו האחים.
הרבה קנאה ושנאה יש
בהרבה משפחות פשוטות, ולא מגיעים בגלל זה לרצח אח, או למכירה לעבדות. אצל בני אדם
רגילים שנאה וקינאה הם כמו קצר בשנאי של פעמון דלת שפועל במתח נמוך וגורם רק
לניצוץ ומעט ריח שריפה, אך קצר בשנאי של המתח הגבוה, גורם לפיצוץ.
סיכום:
אחי יוסף היו גדולי
עולם, לכן שינאתם את יוסף נחשבת עבירה חמורה לגבי אנשים
גדולים כמותם. כעונש על כך מנע מהם ה' את האפשרות לחזור בתשובה משינאתם את יוסף ואילצם למוכרו. כך מימש ה' את תוכניתו להורדת
בני ישראל למצרים. חטאם היה שינאתם ליוסף ולא מכירתו
שנכפתה עליהם.
יהודה מנע את שלה
מתמר במשך שנים, על כך אילצו ה' לפנות אליה כאל קדשה על אם הדרך. בכך מימש ה' את
תוכניתו להוציא את שושלת בית המלוכה מיהודה ותמר. חטאו היה שמנע מתמר את שלה, לא
ביאתו אל קדשה ולא אל תמר שהיתה אסורה עליו לפי המנהג
באותם הימים, כי ה' הכריחו לבוא אליה.
כן מנע ה' משמשון
אפשרות לחזור מהליכה אחר עיניו אחר נשים, כפה עליו להימשך אחר הפלישתית
ומימש בכך את תוכניתו להתגרות מלחמה בפלישתים. חטאו של
שמשון לא היה הליכתו אחר עיניו לגבי הפלשתית שנאמר בה 'כי מה' היא' משיכתו אליה
נכפתה עליו, אלא על הליכתו אחר עיניו ברצונו אחר נשים בכלל לפני שנענש. כי הליכה
אחר העינים זו זנות(5) שהיא עבירה, ביחוד לנזיר ה' מבטן ונשיא ישראל.
רמב"ם הדגיש
ששמשון גייר את הנשים שלקח, אך עצם
ההליכה אחר העיניים היא עוון גדול ובגללה גם בא אל זונה פלשתית.
בשלושת המקרים חטאו
האנשים מרצונם והענישם ה' בכפיית התנהגות שהביאה למימוש תוכניותיו.
ברור שלו לא חטאו, היה ה' מוצא דרכים חלופיות למימוש תוכניותיו.
הערה: כתבתי נסיון ראשון לברור הנושא בשנת 1951. מאז חלו בו שנויים והרחבות רבות, אך העקרון שה' נוטל חופש בחירה כעונש על עבירה, נשאר עיקר הבאור. אודה על הערות ועל שגיאות, א. לוי
(1) שש עריות אסורות על בני נוח--האם, ואשת האב, ואשת איש, ואחותו מאימו,
וזכור, ובהמה: שנאמר "יעזוב איש, את אביו" (בראשית ב,כד), זו אשת אביו;
"ואת אימו" (שם), כמשמעה; "ודבק באשתו" (שם), ולא באשת חברו;
"באשתו", ולא בזכור; "והיו לבשר אחד" (שם), להוציא בהמה חיה
ועוף שאין הוא והם בשר אחד; ונאמר "אחותי בת אבי היא--אך, לא בת אימי; ותהי לי, לאישה"
(בראשית כ,יב). (הלכות מלכים ט,ז [ה])
(2) ועל עניין זה הזהירה תורה, ונאמר בה "ולא תתורו אחרי
לבבכם, ואחרי עיניכם אשר אתם זונים" (במדבר טו,לט)--כלומר לא יימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה,
וידמה שמחשבתו משגת האמת. כך אמרו חכמים, "אחרי לבבכם", זו מינות;
"ואחרי עיניכם", זו זנות. ולאו זה, אף על פי שהוא גורם לאדם לטורדו מן
העולם הבא, אין בו מלקות. (הלכות עבודה זרה ב,ו)
(3) אמר רב חנן בר רב הכל יודעין כלה
למה נכנסה לחופה אלא כל המנבל פיו ומוציא דבר נבלה מפיו אפילו נחתם לו גזר דינו של
שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה (כתובות ח,ב)
(4) ותו אשכחיה רבי יוחנן לינוקיה דריש לקיש דיתיב ואמר (משלי יט) אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו. יתיב רבי יוחנן וקא מתמה אמר מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא?
אמר ליה: אטו הא מי לא רמיזי
והכתיב (בראשית מב) ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלהים לנו.
דל עיניה וחזא ביה אתיא אימיה
אפיקתיה אמרה ליה תא מקמיה
דלא ליעבד לך כדעבד לאבוך. (תענית ט,ב)
(5) ומהן חמישה דברים העושה אותן אין חזקתו
לשוב מהן, לפי שהן דברים קלים בעיני רוב האדם, ונמצא חוטא והוא ידמה
שאין זה חטא; ואלו הן: ...
והמסתכל בעריות--מעלה על דעתו שאין
בכך כלום, שהוא אומר וכי בעלתי או קרבתי; והוא אינו יודע שראיית העיניים עוון
גדול, שהיא גורמת לגופן של עריות, שנאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם, ואחרי
עיניכם" (במדבר טו,לט).
(הלכות תשובה ד,ד)