לפי כל נוסחאות משנה תורה להלכות עיר הנידחת
הידועות לנו יש להמית טף ונשים שלא חטאו, יוכח שכולן שגויות!
(מומלץ מאד לקרא לפני
פרק זה את הפרקים הקודמים, ולפחות את הפרק הראשון של המבוא הכללי להבנת שנויים
בתלמוד, בכתבי הפוסקים בכלל ובכתבי רמב"ם בפרט, ההדגשות במאמר שלי א.לוי)
רב פרופ' דניאל
הרשקוביץ אמר שהכתוב במאמר זה נכון "מבוסס ומעוגן".
בדיני אנשי עיר הנידחת
במשנה תורה ובמורה נבוכים חלו שינויים שהפכום לדינים הנוגדים את התורה ומזעזעים
מבחינה מוסרית. המתעקש שהם לדעת חז"ל ורמב"ם מחלל השם, מבזה את התורה
ומכבה מאור הדת, כיצד?
בכל מקורות משנה תורה
שלפנינו של הלכה י בפרק ד בהלכות עבודה זרה, נאמר:
כשתיבקע העיר, מיד
מרבין להן בתי דינין ודנין אותם. כל מי שבאו עליו שני עדים שעבד עבודה זרה אחר שהתרו בו, מפרישין אותו: אם נמצאו כל העובדים
מיעוטה- סוקלין אותן, ושאר העיר ניצול; נמצאו רובה- מעלין אותן לבית דין הגדול
וגומרין שם דינם, והורגין כל אלו שעבדו
בסיף.
חלק זה של ההלכה הולם
את ההגיון ההלכתי, לפיו נהרג כל מי שבאו עליו שני עדים שעבד עבודה זרה אחר
שהתרו בו...' ומובן ש'כל מי' בהלכה הוא בין
איש בין אישה ושאר העיר ניצול.
אולם אחרי דברים
נכוחים אלה נוספה פיסקה הנוגדת את ההגיון הכללי וההלכתי וכך נאמר בה:
ומכין את כל נפש אדם
אשר בה לפי חרב, טף ונשים, אם הודחה כולה; ואם נמצאו העובדים רובה, מכים את כל הטף
והנשים של עובדים לפי חרב.
פיסקה זו, שתקרא בהמשך
'הפיסקה'. לא רמב"ם כתבה, שהרי אין להמית טף, כי אינם בני עונשין וכך פסק
רמב"ם בהלכות איסורי ביאה:
כל העריות כולן שהיה
אחד גדול ואחד קטן- הקטן פטור, והגדול
חייב כמו שביארנו. אחד ער ואחד ישן, הישן פטור. אחד מזיד ואחד שוגג, המזיד חייב,
והשוגג מביא קרבן. אחד אנוס ואחד ברצון- האנוס פטור, כמו שביארנו. הלכות איסורי
ביאה א,יט
ואין להמית גדולים בלא
שני עדים והתראה, שכך פסק רמב"ם:
... שאין מלקין
וממיתין, אלא לעובר ברצונו בעדים והתראה, שנאמר בנותן מזרעו למולך, "ונתתי
אני את פניי באיש ההוא" (ראה ויקרא כ,ג; ויקרא כ,ה); מפי השמועה למדו,
"ההוא" לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה. הלכות יסודי התורה ה,ה.
ואין
הבדל בין אישה לאיש לעונשין אלא בשפחה חרופה בלבד! כאמור בהלכות איסורי
ביאה יז,ג [ה]:
וכל מקום שהוא לוקה,
היא לוקה; וכל מקום שאינו לוקה, היא אינה לוקה: שאין הפרש בין אישה לאיש
לעונשין, אלא בשפחה חרופה בלבד, כמו שביארנו.(1)
ואין לאמר שהפיסקה
הזרה המורה להמית נשים, דנה בנשים שעבדו
עבודה זרה בעדים והתראה, שהרי אלה כלולות ב'כל מי שבאו עליו עדים שעבדו עבודה
זרה אחרי שהתרו בו', שהרי לעונשין דין אחד לאישה ולאיש ואין צורך לציין נשים
בבנפרד. מכאן שמדובר בנשים שלא עבדו עבודה זרה, או שעבדוה בלא עדים, או בעדים, אך
בלא התראה, שהן ניצולות כאמור בחלק הראשון בהלכה י. כי אין הבדל בין אישה לאיש
לגבי עונשין, חוץ מלגבי שפחה חרופה כנ"ל.
הרב תנחום רובינשטיין,
בפירושו למשנה תורה בהוצאת מוסד הרב קוק, הביא דברי שני גדולים שבקשו לקיים את
הפיסקה ככתבה, וכך כתב:
...וה"מיגדל
עוז" מנמק את חומר העונש בעיר הנידחת: "כדי לרדות הגדולים ולאיים עליהם
בהריגתם של אלה החביבים עליהם" ... ודעת הגאון רב חיים סולוביצ'יק (הובאה
ב"עבודת מלך") שאין בכוונת רמב"ם לומר שנשים שלא חטאו יהרגו, הרי
צידקניות הן ו'צדיקים שבתוך עיר הנידחת אינן נהרגים' כמבואר (סנהדרין קיב) - אלא
בנשים שחטאו אף הן ידובר ושלא התרו בהן וכן בקטנים שעבדו אף הם - ולא ביונקי שדיים
- שכן משמע מלשון התוספתא: קטני אנשי עיר הנידחת שהודחו עמה - נהרגין".
והחידוש הוא: אף על פי שבכל העבירות אין הקטנים בני עונשין, אבל בעיר נידחת -
גזירת הכתוב היא... ע"כ
אך אין לקבל את נימוק
ה"מיגדל עוז" ולא כל תירוץ אחר להמתת טף בידי בית דין גם אם עבדו עבודה
זרה, כי קטנים אינם בני עונשין!
ואין להיתלות בדברי חז"ל שקטנים מתים בעוון אבותיהם, כי שם מדובר בהמתת
הקטנים בידי שמיים,
לא בבית דין!
וכן אין לקבל את הדעה
שהובאה בשם ר' חיים סולוביצ'יק, שהמתת
טף שעבדו עבודה זרה בעיר הנידחת היא גזירת הכתוב, שהרי רבי אליעזר, שעל דבריו
בתוספתא הסתמך רב סולוביצ'יק, קיבל את דעת רבי עקיבה שקטני עיר הנידחת לא נהרגין, וזה לשון התוספתא:
קטני בני אנשי עיר
הנדחת שהודחו עמה אין נהרגין, רבי אליעזר
אומר נהרגין.
אמר ליה רבי עקיבה מה
אני מקיים (דברים יח) ונתן לך רחמים ורחמך והרבך אם לרחם על הגדולים, הרי כבר נאמר
(דברים טז) הכה תכה, אם לרחם על בהמתן הרי כבר נאמר (שם) ואת בהמתה לפי חרב, מה אני מקיים ונתן לך רחמים? אלו קטנים
שבתוכה. רבי אליעזר אומר אף
גדולים אין נהרגין אלא על פי עדים והתראה...
גם אם סבר רבי אליעזר,
בתחילה, שקטני עיר הנדחת שהודחו עמה,
נהרגין, קיבל את דעת רבי עקיבה שהוכיח מהכתוב שקטני עיר הנידחת לא נהרגין, והוסיף רבי אליעזר על דברי רבי עקיבה:
'אף גדולים אין
נהרגין, אלא על פי עדים והתראה'.
כלאמר לא רק קטנים שהודחו עמה אין נהרגים, אלא
אף גדולים אין נהרגין, אלא על פי עדים והתראה וברור
שגדולים כולל גם נשים וגם גברים. לכן אין לקבל את הדעה שיוחסה לרב סולוביצ'יק (2) שהמתת קטנים בעיר הנידחת היא גזירת הכתוב.
לכן לא הוגן ליחס לורב סולביצי'ק דעה חסרת יסוד זו. ועוד, בכל הלכה במשנה תורה,
שיש בה גזירת הכתוב, פירש זאת רמב"ם במקום(3).
וכן אין לקבל את הדעה
הנוספת שהובאה בשם(2) רב חיים סולוביצ'יק שמדובר בנשים שעבדו עבודה זרה בעדים בלא
התראה, כי אין הבדל בדיני עונשין בין איש לאישה, ואין להמית איש בלא עדים והתראה,
כך אין להמית אישה בלא עדים והתראה ועוד, נאמר בפירוש בתחילת הלכה י: 'כל מי
שבאו עליו שני עדים שעבד עבודה זרה אחר
שהתרו בו'. הביטוי 'כל מי' כולל איש ואישה,
ורק אם יש עדים שעבדו עבודה זרה אחר שהתרו בהם, יומתו.
נמצא שהפיסקה:
ומכין את כל נפש אדם
אשר בה לפי חרב, טף ונשים, אם הודחה כולה; ואם נמצאו העובדים רובה, מכים את כל הטף
והנשים של עובדים לפי חרב.
נוגדת את עקרונות
ההלכה: לפיה יש הבדל בעונשי עיר הנידחת
בין איש לאישה ובית דין ממיתים טף! עובדה זו היא הוכחה ניצחת שאינה מדברי רמב"ם!
ועוד, זרות הפיסקה בולטת
גם בסתירה שבין האמור בה להמית נשים שלא עבדו עבודה וטף שאינם בני עונשין, לבין
האמור בהלכה יב [ז] באותו פרק:
נכסי הצדיקים שבתוכה, והם שאר יושבי העיר שלא
הודחו עם רובה- נשרפין בכלל שללה: הואיל וישבו שם, ממונן אבד...
לפי הלכה זו נכסי הצדיקים אובדים, הואיל וישבו שם,
אבל הצדיקים עצמם 'הם שאר יושבי העיר
שלא הודחו עם רובה' לא אובדים וברור שגם
נשות המודחים שלא הודחו וכל הטף, הם
בכלל הצדיקים, כי אין אשת חוטא
נענשת בגלל בעלה, שהרי איש בחטאו יומת.
ומבחינה מוסרית צידקת נשות הגברים שהודחו אך הן לא נמשכו אחרי בעליהן, גדולה
מצידקת נשות הגברים שלא הודחו.
גם לפי סיגנון הפיסקה
לא רמב"ם כתבה, כיצד? נלך מן הקל אל הכבד:
גם מינוח הפיסקה אינו
תואם את מינוח החלק הראשון של ההלכה. בחלק הראשון נאמר 'והורגין כל אלו שעבדו בסיף', אולם בפיסקה נאמר 'ומכין את כל
נפש אדם אשר בה לפי חרב'. לא סביר
שרמב"ם ישתמש באותה הלכה במונחים שונים לאותה פעולה, עקבי וקצר יותר לכתוב 'בסיף' במקום לפי חרב.
נאמר בפיסקה 'ומכין את
כל נפש אדם אשר בה לפי חרב טף ונשים, אם הודחה כולה', אך נכון יותר להקדים את
התנאי ולכתוב 'אם הודחה כולה, מכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב, טף ונשים', כמו
במשפט העוקב 'ואם נמצאו
העובדים רובה, מכים את כל הטף והנשים של עובדים לפי חרב'.
בלא הפיסקה, הלכה י
הגיונית ונמנות בה שתי אפשרויות סבירות:
א.
'נמצאו כל העובדים מיעוטה', נסקלין.
ב.
'נמצאו רובה', הורגין כל אלה שעבדו
בסייף.
אולם בפיסקה,
שאינה מדברי רמב"ם, נמנית אפשרות שלישית
'אם הודחה כולה'. אך זו בלתי הגיונית
ובלתי מעשית, כי ניתן לברר אם העובדים מיעוטה או רובה, אך, למעשה, לא ניתן לוודא
אם הודחו כל תושבי העיר ללא יוצא מן
הכלל, או רק רובם, וכיוון שלדין (המעוות) אין זה משנה!, מספיק לאמר שאם
הודחה רובה מכין את כל הנשים והטף של עובדים לפי חרב, שהרי אם הודחה 'כולה' הודחה
'רובה', כי רובה כלול ב'כולה'.
ועוד, נאמר
בפיסקה: 'ומכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב, טף ונשים אם הודחה כולה' ואחר הוראה
זו נוספה עוד הוראה כמותה: 'ואם נמצאו העובדים רובה, מכים את
כל הטף והנשים של עובדים לפי חרב'. נמצא שבין
אם הודחה כולה ובין אם הודח
רובה, מכין את העובדים, נשותיהם וטפם לפי חרב. לכן אין מקום למילה 'ואם' בין 'הודח כולה' לבין הודחה
כולה, שהרי הדין אחד בשני המקרים!
ועוד, כידוע
נמנע רמב"ם ממילים מיותרות, על כך כתב בעקרון יד' בספר המצוות:
וידוע שאין
הנשים דנות ולא מעידות ולא מקריבות קרבן בידיהן ולא נלחמות במלחמת הרשות, וכל מצוה
שהיא תלויה בבית דין, או בעדים, או בעבודה, או במלחמת הרשות, לא אצטרך שאומר בה
וזאת אין הנשים חייבות בה, כי זה תוספת
דבור אין צרך בו...
ובראשית פרק ז
במאמר תחית המתים, כתב:
...שכל
חיבורינו אמנם הם קב ונקי. אין כוונתנו להגדיל גוף הספרים, ולא לכלות הזמן במה שלא
יביא אל תועלת. ולזה כשנפרש - לא נפרש אלא מה שצריך לפירוש ובשיעור שיובן לבד;
וכשנחבר - לא נחבר רק קיצור הענינים.
לכן, לו רצה
רמב"ם, שסגנונו מדוייק וללא מלים
מיותרות, למסור את הלכה י' עם הפיסקה המשובשת,
היה כותב לערך כך:
כשתיבקע העיר,
מיד מרבין להן בתי דינין ודנין אותם. כל מי שבאו עליו שני עדים שעבד עבודה זרה אחר
שהתרו בו, מפרישין אותו: אם נמצאו כל העובדים מיעוטה- סוקלין אותן ושאר העיר
ניצול; נמצאו רובה (ואין צריך לאמר כולה), מעלין אותן לבית דין הגדול וגומרין שם
דינם, והורגין כל אלו שעבדו בסיף ונשיהם וטפם.
והיו נחסכות 24 מלים ש'אין צורך בהן' ראה מבוא.
נמצא שמבחינה
הגיונית, הלכתית, מוסרית וסיגנונית לא יתכן שהפיסקה הנ"ל נכתבה על ידי
רמב"ם.
הטוענים
שפיסקה לקויה זו נכתבה על ידי רמב"ם מביאים ראיה מהאמור בנוסח מורה נבוכים
שלפנינו, בחלק א בפרק נד, נאמר שם:
'שיהרגו עובדי
עבודה זרה, ואפילו הם קטנים יחד עם הוריהם וסביהם.'
המילים הורים
וסבים לא נמצאות במשנה תורה. אמנם אפשר לטעון שזו לשון המתרגם מערבית, אך לאור
השיקולים הנ"ל, לא יתכן שרמב"ם כתב פיסקה זו. ואכן גם במורה נבוכים חלו
ידי ה'מגיהים'(4).
למרות ההוכחות
שלא יתכן שיומתו טף, גם אם חטאו ונשים שלא באו שני עדים שעבדו עבודה זרה אחר שהתרו
בהן, ניסו רבנים ידועים לקיים את הפיסקה המשובשת בהסתמך על מקרי המתת נשים וילדים
במקרא. נבחן, בזה אחר זה, את נסיונותיהם, אך נוכיח שנסיונות אלה לא עומדים במבחן
ההגיון ההלכתי.
המתת קורח
ועדתו. אך מובן שאין להצדיק המתת נשים שלא עבדו עבודה זרה וילדים בעיר הנידחת בבית דין של מטה, על סמך המתת קורח וכל עדתו בידי שמים!
ואשר להמתת
עכן על ידי יהושע, נאמר בספר יהושע בפרק ז:
כד. וייקח
יהושע את עכן בן זרח ואת הכסף ואת האדרת ואת לשון הזהב ואת בניו ואת בנותיו ואת
שורו ואת חמורו ואת צאנו ואת אוהלו ואת כל אשר לו, וכל ישראל, עימו, ויעלו אותם
עמק עכור.
כה. ויאמר
יהושע מה עכרתנו, יעכורך ה' ביום הזה; וירגמו אותו כל ישראל, אבן וישרפו אותם באש
ויסקלו אותם באבנים.
לפי פשט
הכתוב, נדמה ששרפו גם את בני משפחתו
של עכן, אולם כתב רד"ק את דעת חז"ל:
ורבותינו
ז"ל פירשו (תנחומא מסעי ה): וירגמו
אותו אבן - הוא לבדו, וישרפו אותם באש
- בממונו הכתוב מדבר, שכך נאמר לו מפי הגבורה: הנלכד בחרם "ישרף באש אותו
ואת כל אשר לו"
גם כל יתר
המפרשים הדגישו שרק את עכן וממונו ובהמותיו שרפו על פי ה'.
אך גם לו
המיתו את בני משפחת עכן, היה זה על פי נביא בהוראת ה', ואין ללמוד מכאן שבית דין של מטה יכול לדון למיתה
קטנים, או גדולים בלא עדים והתראה.
אולם, כאמור,
לדעת חז"ל לא הומתו בני משפחת עכן, אלא רק הוא.
ואשר להמתת
קטנים בעמלק, בעמי סיחון ועוג ובעמי כנען, היתה זו הוראה מפורשת מה' ורק לעמים אלה. שהרי במלחמה עם עובדי עבודה זרה
אחרים, אין ממיתים נשים וטף וכך נאמר בהלכות מלכים ו,ה [ד]-ו:
ה [ד]. ואם לא
השלימו, או שהשלימו ולא קיבלו שבע מצוות עושין עימהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים, ובוזזין כל ממונם וטפם; ואין הורגין אישה ולא קטן- שנאמר "רק הנשים והטף
והבהמה וכול אשר יהיה בעיר, כל שללה- תבוז לך; ואכלת את שלל אויביך, אשר נתן ה'
א-לוהיך לך. (דברים כ,יד)
ו. במה דברים
אמורים, במלחמת הרשות, שהיא עם שאר האומות. אבל
שבעה עממין ועמלק שלא השלימו, אין מניחין מהם נשמה: שנאמר "כן תעשה לכל
הערים . . .
רק, מערי
העמים . . . לא תחייה, כל נשמה" (דברים כ,טו-טז), וכן הוא אומר בעמלק
"תמחה את זכר עמלק" (דברים כה,יט).
ופלא שרבנים
חפשו להצדיק המתת קטני עיר הנידחת ונשות עיר הנידחת בלא עדות שעבדו עבודה זרה אחר
שהתרו בהן, על סמך המתת נשים וטף בידי שמיים או בהוראת ה' כמובא למעלה, במקום
להסיק שנוסח משנה תורה שלפניהם שגוי!
ושמא יטען
מישהו שכשם שנצטווינו להמית נשים וטף בעמלק ובעמי כנען, נצטווינו להמית נשים
וקטנים בעיר הנידחת! אין מקום לטיעון זה, שהרי קבעו חז"ל במשנה ד בפרק י
בסנהדרין לגבי שיפוט אנשי עיר הנידחת:
צריכין שני
עדים והתראה, לכל אחד ואחד.
וברור ש'כל
אחד ואחד' מתיחס לגדולים שלגביהם יש צורך בעדים והתראה ולא נזכרת במשנה ולא בפירוש
רמב"ם למשנה, הוראה להמית קטנים ונאמר בתלמוד בפירוש שקטני עיר
הנידחת לא נהרגים תוספתא לסנהדרין יא,א. ופסק רמב"ם בפירוש בהלכה י:
כל מי שבאו
עליו שני עדים שעבד עבודה זרה אחר שהתרו
בו, מפרישין אותו:
ואם לא באו
עדים שעבד עבודה זרה אחר שהתרו בו, אין מפרישין אותו והוא ניצול בין איש ובין
אישה! שכאמור אין הבדל בין אישה לאיש לעונשין חוץ משפחה חרופה.
ויותר מזעזע
שהיו רבנים שבקשו להצדיק את המתת הנשים שלא חטאו והטף, על סמך המתת אנשי יבש גלעד,
אנשים, נשים וטף, אחר מעשה פילגש בגבעה כמסופר בספר שופטים (כא,ח-יב).
ח. ויאמרו מי
אחד משבטי ישראל, אשר לא עלה אל ה' המצפה; והנה לא בא איש אל המחנה מיבש גלעד אל
הקהל. ט. ויתפקד העם; והנה אין שם איש מיושבי יבש גלעד. י. וישלחו שם העדה שנים
עשר אלף איש מבני החיל ויצוו אותם לאמור, לכו והכיתם את יושבי יבש גלעד לפי חרב
והנשים והטף. יא.וימצאו מיושבי יבש גלעד, ארבע מאות נערה בתולה, אשר לא ידעה איש,
למשכב זכר ויביאו אותם אל המחנה שילה, אשר בארץ כנען.
בני ישראל
היכו את יושבי יבש גלעד לפי חרב והנשים והטף...' כי לא באו למלחמה
נגד בנימין אחר מעשה פילגש בגבעה, 'כי
השבועה הגדולה הייתה, לאשר לא עלה אל ה' המצפה לאמור מות יומת' (שם).
אולם המתת
יושבי יבש גילעד אנשים, נשים וטף, על שלא עלו אל ה' המצפה להלחם בבנימין בהוראת
'העדה' היתה פשע חמור, כהמתת אנשי בנימין, נשים וטף. ולהסבר מעשה נורא זה נכתב
בסםר שופטים (כא,כה) 'בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה.' ואכן ישר
היה בעיני אנשי גבעת בנימין, לאנוס אשת איש עד מוות וישר בעיני בני שבט בנימין היה
לסרב למסור את הפושעים למשפט. וישר היה בעיני שאר השבטים להמית את בני שבט בנימין זקנים,
נשים וטף!
המתת בני שבט
בנימין זקנים, נשים וטף נוגדת כל הגיון הלכתי, לא נעשתה בהוראת נביא, אלא היתה
בטוי למצב המוסרי הנורא שהביא למעשה פילגש בגיבעה ולסרוב שבט בנימין למסור את
האשמים. וכיוון שנשבעו שאר השבטים לא לתת נשים לבני בנימין, הבינו שכך יכרת שבט
מישראל, חפשו דרכים לעקוף את שבועתם שלא לתת נשים לבני ולא העלו בדעתם שאפשר וצריך
להתיר את השבועה. וכן נשבעו שיומת מי שלא יבוא למצפה להלחם בבני בנימין וגם לשבועה
זו לא היה תוקף וכמו יפתח הגלעדי שלא פנה להתיר את נדרו המזעזע, גם הם לא פנו
להתיר שבועתם וקיימו את השבועה להמית את אנשי יבש גלעד שלא באו להלחם בבנימין.
אולם השבועה לא חלה על
הקטנים ולא על
הזקנים ולא על הנשים. ואפילו אם היה למלחמה דין מלחמת מצווה, שנשין חייבות בה. כי
אז חלה גם על הנשים שלא ידעו איש. אך אין צורך בכל זה, מעשים נוראים אלה לא נעשו
בהוראת סנהדרין או מלך כי 'בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה'. הישר בעיניו ולא הישר בעיני ה'! פסוק זה
נכתב פעמיים, פעם כהסבר למעשה פסל
מיכה ופעם כהסבר להמתת אנשי יבש גלעד. שני מעשים אלה הוסברו במקרא באותה צורה כי
שניהם העידו על השפל המוסרי הנורא של אותו דור ופרנסיו ואם כך:
היתכן לללמוד הלכה מהריגת חפים מפשע בניגוד
לתורה על סמך פסיקת זקנים אשמאים שבאותו דור מושחת?!
הוכח שכל
הטיעונים לתרץ המתת קטנים, או נשים שלא חטאו ואפילו חטאו, אך לא באו עליהן עדים,
או לא התרו בהן, מופרכים מיסודם.
היו אלה הוראות לשפוך דם נקי 'שאין מי שעלה זה על דעתו' כלשון רמב"ם בהלכות
מלווה ולווה טו,ב.
כיצד נוצר
נוסח מזעזע זה במשנה תורה? הסביר ביותר שהאמור בפיסקה נכתב בשולי גליון הלכות משנה
תורה על ידי מי שלא הבין שרבי אליעזר קבל את דעת רבי עקיבה שקטני עיר הנדחת אינם
נהרגים וסופר החדיר את הדברים לתוך דברי רמב"ם ושיבשם, כפי שנעשה בהרבה
מקומות במשנה תורה.
גדולי הדורות
הקודמים לא ידעו את ריבוי נוסחאות כתה"י והדפוסים המצויים לפנינו היום, לכן
לא ידעו שנעשו שנויים נרחבים בתלמוד, בכתבי הגאונים (ראה מבוא,
מנהג אשכנז הקדמון לפר' תא שמע) וכן בפירוש רמב"ם למשנה ובמשנה תורה והשתדלו
לקיים שינויים אלה, אך הוכח שנעשו שנויים נרחבים ומתואמים בתלמוד, בפירוש
רמב"ם למשנה ובמשנה תורה לכדי להתיר הניה מחביות יין
שהתערבה בהן חבית יין נסך ולאסור תערובת חמץ בשאינו
מינו בפסח וכן שנויים בהסבר רמב"ם תופעות מצויות טענת
דמים ופתח פתוח, חלו שגיאות חשבון והגיון בכמה מקומות, אפילו ההגהה השגויה של
רבי בצלאל אשכנזי את התוספתא של כלאיים, לפיה 'ועוד' הוא אחד מששים באמה, הועברה
לפירוש רמב"ם למשנה ולמשנה תורה טעויות חשבון.
שיבוש כתבי
רמב"ם לא פסחו גם על ספר מורה נבוכים(4). לכן ברור שהקטע במורה נבוכים שמורה
להמית טף, לא נכתב על ידי רמב"ם אל הוחדר לדבריו. וכך חדרה גם הפיסקה המשובשת
ומזעזת להלכה י בפרק ד בהלכות עבודה זרה, המורה להמית קטנים שאינן בני עונשין
ונשים שלא עבדו עבודה זרה בעיר הנידחת, או עבדו ללא עדים או ללא התראה.
אך למרות שלא
ידעו הרבנים שחלו שיבושים נרחבים בתלמוד, בכתבי הגאונים ובכתבי רמב"ם, היו
צריכים להבין שלא יתכן שלדעת חז"ל ורמב"ם יש להמית קטנים ונשים שלא באו עדים שעבדו
עבודה זרה אחרי התראה. ומקל וחומר היום
שידוע על השנויים הרבים שחדרו לכתבים עתיקים, המצדיק המתת קטני עיר הנידחת ונשים
שלא עבדו עבודה זרה, מורה פנים בתורה שלא כהלכה בצורה חמורה ביותר וגורם שהגויים-
...אשר
ישמעון, את כל החוקים האלה, ואמרו רק עם חכם ונבון, הגוי הגדול הזה. (דברים ד,ו)-
כאשר ישמעו
שלפי חוקי התורה, יש להמית בעיר הנידחת נשים שלא עבדו עבודה זרה וקטנים, יגידו:
רק עם סכל
ונבל הגוי הקטן הזה...(לשון רמב"ם בהקדמה לפרק חלק).
ולמרות שעוד
לא נמצא נוסח הלכה י הנ"ל, בלא הפיסקה הזרה המחייבת הבדל בעונש בין אישה לאיש
לגבי עבודה זרה והמתת קטנים שאינם בני עונשין, אין בכך להחליש את ההוכחה שלא יכול
להיות שרמב"ם כתב שיש להמית טף או נשים שלא הוכח שעבדו עבודה זרה בעיר
הנידחת. ואכן הובאו במבוא ובפרק טעויות
חשבון דוגמאות לטעויות ברורות בחשבון
ועוד לא מצא נוסח לא שגוי, ברור שיש לתקנן לפי החשבון או ההגיון הכללי
ו/או ההלכתי.
לסיכום: הוכח שנוסח הלכה י
בפרק ד בהלכות עבודה זרה שובש על ידי תוספת פיסקה המחייבת המתת קטני עיר הנידחת שאינן
בני עונשין ונשים שלא עבדו עבודה זרה ו/או לא עבדוה בעדים והתראה, דברים שאין הדעת
סובלתן. הנוגדים את ההגיון ההלכתי, את דיני עונשין בכלל ואת דין עונש אנשי עיר
הנידחת המפורש בראשית הלכה י, בפרט ולא יתכן שרמב"ם כתבה. לכן:
יש למחוק במשנה תורה בהלכה י בפרק ד בהלכות
עבודה זרה את הפיסקה:
ומכין את כל
נפש אדם אשר בה לפי חרב, טף ונשים, אם הודחה כולה; ואם נמצאו העובדים רובה, מכים
את כל הטף והנשים של עובדים לפי חרב.
ובפרק ד בחלק א במורה נבוכים את המודגש בפיסקה:
שיהרגו עובדי
עבודה זרה, ואפילו הם קטנים יחד עם הוריהם וסביהם.
(1)
הקביעה שאין הבדל בדיני עונשין בין איש לאישה מודגמת בפסוקי התורה בפרק יז,ב-ו
בספר דברים ברור שאין הבדל בין אישה לאיש לגבי עבודה זרה.
ב.
כי ימצא בקרבך באחד שעריך, אשר ה' א-לוהיך נותן לך: איש או אישה, אשר יעשה את הרע בעיני ה' א-לוהיך לעבור בריתו.
ג.
וילך ויעבוד אלוהים אחרים וישתחו להם ולשמש או לירח, או לכל צבא השמיים אשר לא
ציוויתי.
ד.
והוגד לך ושמעת ודרשת היטב והנה אמת נכון הדבר, נעשתה התועבה הזאת בישראל.
ה.
והוצאת את האיש ההוא או את האישה ההיא
אשר עשו את הדבר הרע הזה, אל שעריך, את
האיש, או את האישה וסקלתם באבנים, ומתו.
ו.
על פי שניים עדים, או שלושה עדים יומת המת: לא יומת על פי עד אחד.
פסוק ה מחייב
להמית 'את האיש או את האישה אשר עשו את הדבר הרע הזה'.
בפסוק ו מודגש
ש'על פי שניים עדים...יומת המת' וברור שהפסוק דן 'באיש ההוא או האישה ההיא'. וגם בהלכות עבודה זרה ג,א נראה שאין הבדל בין
אישה לאיש בעונשין שנאמר:
כל העובד
עבודה זרה ברצונו- בזדון, חייב כרת; ואם היו שם עדים והתראה, נסקל. ואם עבד בשגגה
מביא חטאת קבועה.
הבטוי 'כל העובד עבודה זרה' כולל נשים וגברים ומומת רק מי שעבד עבודה זרה אחר שהתרו בו, בין
איש בין אישה.
גם מפסוקי
התורה (דברים יג,טו-יז) הדנים בעיר הנידחת ברור שאין הבדל בין אנשים לנשים לגבי
עבודה בעיר, שנאמר:
טו. ודרשת
וחקרת ושאלת היטב; והנה אמת נכון הדבר, נעשתה התועבה הזאת בקרבך.
טז. הכה תכה
את יושבי העיר ההיא- לפי חרב: החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה, לפי חרב.
יז. ואת כל
שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לה' א-לוהיך; והייתה
תל עולם, לא תיבנה עוד.
וכמובן 'יושבי
העיר ההיא' הם נשים ואנשים.
גם במשנה
במסכת סנהדרין י,ד, נאמר:
אנשי עיר
הנידחת... צריכין שני עדים והתראה, לכל אחד ואחד.
וברור ש'אנשי
עיר הנידחת' כולל נשים ואנשים, ו'לכל אחד ואחד' משמע בין אישה ובין איש. חז"ל
הוסיפו את הצורך בהתראה כך שבלא שני עדים והתראה, לא יתחייבו גדולי עיר הנידחת
שעבדו עבודה זרה מיתה וקטנים אינם ראויים
וכך נאמר
בהלכה א בפרק ד, בדיני עיר הנדחת:
מדיחי עיר
מישראל- הרי אלו נסקלין, אף על פי שלא עבדו עבודה זרה, אלא הדיחו את יושבי עירם,
עד שעבדו אותה. ואנשי העיר המודחין נהרגין
בסיף:
והוא שעבדו עבודה זרה, או שקיבלוה עליהם
באלוה...
ומובן שהמלים
'אנשי העיר' כוללות נשים ואנשים ונפסק שנהרגים בסיף רק מי שעבד עבודה זרה, או שקיבלה עליו באלוה, וברור שנשים שוות
לגברים.
(2)
דברים רבים נאמרו בשם גדולים שלא אמרום. זכיתי להיות בקשר עם הרב משה סולוביצ'יק
זצ"ל. פעם אמרתי לו דבר שנאמר לי בשם החזו"א. אמר לי רב משה מיד,
החזו"א לא אמר זאת! והוסיף לי שהיה בקשר קבוע עם החזו"א וידע את דעתו
באותו ענין. אף הזהירני מלקבל דעות "בשם" החזו"א. כדי להראות לי עד
כמה טועים אנשים המוסרים דברים בשם גדולים, סיפר לי שנתן שעור בישיבה והבחורים
יצאו ללומדו. כעבור זמן מה בא אחד מהם ושאל על מקום שהתקשה בו.
ר' משה הסביר
לו בפרוטרוט את שאלתו והבחור חזר למקומו. כעבור עוד כמה זמן הגיע בחור אחר עם אותה
שאלה. גם לו הסביר רב משה בפרוטרוט את מה שהתקשה בו וכשסיים שאל הבחור: 'ולמה
לחברי אמרת את ההפך?!". ראה, אמר לי רב משה, בנוכחותי, באותו יום ובאותו חדר,
הפכו את דברי! הדוגמה שהביא רב משה היתה של שיבוש דבריו מחוסר הבנה, אולם נעשו גם
שנויים מכוונים בדברי גדולים, לנוחיות המשנים, כמוכח בסדרה זו.
(3)
בהלכות סנהדין יח,יב נאמר:
גזירת הכתוב היא שאין
ממיתין בית דין, ולא מלקין את האדם, בהודית פיו, אלא על פי שני עדים. וזה שהרג
יהושע עכן ודויד לגר עמלקי, בהודית פיהם- הוראת שעה הייתה, או דין מלכות היה.
ובהלכות מקוות
יא,טו [יב] נאמר:
דבר ברור
וגלוי שהטומאות והטהרות גזירת הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעת
אותן, והרי הן מכלל החוקים...
וגם אם יש
מקום לחשוב שדין מסויים הוא גזירת הכתוב, אך אינו כן, מדגיש זאת רמב"ם בהלכות
אשות כה,ה נאמר:
אבל אם היה שם
מרחץ בעיר זו שאין דרך הנשים לצאת בה ופניהם מגולות, ויש לו קרובה- אינו יכול
לטעון, שהרי הכול רואין אותה ערומה במרחץ.
ואם דרכן
להיחבא ולהתנכר אף במרחץ, ושתהיה הבת רוחצת בלילה, או בבית קטן שבמרחץ לבדה, עד
שלא תיראה ולא תיוודע- הרי זה טוען אף במומין שבגלוי: שדברים אלו דברים של טעם הם, ואינם גזירת הכתוב.
(4)
למשל, במורה נבוכים בחלק א פרק לו נאמר:
דע שאם תתבונן
בכל התורה ובכל ספרי הנביאים לא תמצא לשון חרון אף ולא לשון כעס ולא לשון קנאה אלא
כלפי עבודה זרה דוקא. ולא תמצא שנקרא אויב ה' או צר או שונא אלא עובד עבודה זרה
דוקא.
ברור שקביעה
זו אינה נכונה ודוגמאות רבות יש שבהן נזכר חרון אף, שאין להן כל קשר לעבודה זרה,
למשל:
שמות ד,יד
וייחר אף ה' במשה, ויאמר הלוא אהרון אחיך הלוי- ידעתי, כי דבר ידבר הוא; וגם הנה
הוא יוצא לקראתך, וראך ושמח בליבו.
איך להבין
קביעה כל כך לא נכונה במורה נבוכים? ברור שלא רמב"ם קבעה וכאמור, יש מקומות
רבים במשנה תורה ובפירוש המשנה שניתן להוכיח שלא רמב"ם כתבם, למשל מקומות בהם
יש שגיאות חשבון, או הקביעה ששיעור ביצה הוא בלא קליפתה בהלכות טומאת אוכלין ד,א
בניגוד לכל הגיון ולהגדרת ביצה במשנה ובהלכות שבת, מבוא
ו-פרק א בסדרה זו, או לפי קטע תלמוד שאינו להלכה כמו
בהלכות עבודה זרה הנ"ל.