הסיבות לשנויים בתלמוד ובכתבי הפוסקים שהביאו לשיבוש תורה שבעל
פה
פרק ה:
כיצד סופרת
אישה ימי נידה וימי זיבה לפי נוסח משנה תורה הנכון?
להערכה נכונה של האמור כאן, מומלץ
לקרא לפני פרק זה את הפרקים הקודמים, ולפחות את הפרק הראשון של המבוא
ופרק קצר וחשוב על גדולת רמב"ם.
(ההדגשות במאמרים, שלי, א.לוי).
תקציר
נוסח הדפוסים האחרונים בפרק ו בהלכות
איסורי ביאה במשנה תורה, שובש. צריך להבין שאין ליחס לרמב"ם שיטת ספירת ימי
נידה וימי זיבה שאין לה כל אחיזה במציאות
מחזור הווסת של האישה (1) ושלפיה תהיינה נשים זבות בניגוד להגדרת זיבה בתורה.
יוכח שיש ליחס נוסח משובש זה ל'הגהות' ו/או טעויות סופר.
נתחיל בתיאור מחזור הווסת הרגיל.
מקובל לחשוב שנשים בגיל הפריון רואות
3-7 ימי דימום וויסתי כל 28 יום בממוצע אולם אורך מחזור הווסת הממוצע הוא 29 יום
וחצי(1). אורך זה שונה מאישה לאישה לרוב הוא בין 21 ל35- יום, יש נשים שאורך
מחזורן קבוע בדיוק, לרוב יש תנודות של 1-3 ימים בין מחזור אחד לשני.
דימום חודשי זה
נקרא במשנה תורה שלפנינו: ווסת, ווסת נידה, או ימי נידה.
על דימום חודשי זה נאמר בספר ויקרא
טו,יט:
ואישה כי תהיה זבה, דם יהיה זובה
בבשרה שבעת ימים תהיה בנידתה...
אישה שראתה טיפת דם מהרחם, הראשונה
בחיה, נעשית נידה 7 ימים, בין אם ראתה רק טיפה אחת ובין אם ראתה כל שבעת הימים. כך
עולה מהלכות איסורי ביאה ו,ב בנוסח שלפנינו היום:
ב.
כיצד: כשתראה האישה דם תחילה, או כשתראה בשעת וסתה, והוא העת שקבעה לנידתה, הרי זו
נידה כל שבעת הימים, בין ראת כל שבעה בין שלא ראת אלא טיפה ראשונה בלבד; ראתה דם
ביום השמיני .הרי זה דם זיבה, מפני שהוא בלא עת נידתה.
ומה היא זבה? נאמר בספר ויקרא
טו,כה:
ואישה כי יזוב זוב דמה ימים
רבים, בלא עת נידתה, או כי תזוב על נידתה:
כל ימי זוב טומאתה, כימי
נידתה תהיה, טמאה היא.
זבה היא אישה שזבה דם בלא עת נידתה, כלומר לא בזמן הראוי לימי
הנידה, (מושג זה יובהר יותר בהמשך), או על
נידתה, כלומר מעבר לשבעת ימי הנידה.
בהלכות איסורי ביאה ו,ו [ז]
נאמר בנדון:
אישה שראת דם בימי זיבתה יום
אחד בלבד, או שני ימים זה אחר זה, נקראת זבה קטנה, ונקראת שומרת יום כנגד יום. ואם
ראת שלושה ימים זה אחר זה, הרי זו זבה גמורה, והיא הנקראת זבה גדולה, ונקראת זבה
סתם: שנאמר "ואישה כי יזוב זוב דמה ימים רבים" (ויקרא טו,כה); ומיעוט
"ימים" שניים, "רבים" שלושה.
וכיצד סופרת אישה ימי נידה
וימי זיבה?
בפרק ו בהלכה ו שבהלכות
איסורי ביאה, בנוסח משנה תורה שבדפוסים החדשים [חוץ מדפוס פרנקל ודפוס רב קאפח]
נאמר:
כל ימי האישה מיום שייקבע לה
וסת עד שתמות או עד שייעקר הווסת ליום אחר תספור לעולם שבעה מתחילת יום הווסת
ואחריהם אחד עשר [ואחריהם] שבעה ואחריהם אחד עשר; ותיזהר במניין, כדי שתדע בעת
שתראה דם, אם בימי נידה ראת, או בימי זיבה: שכל ימיה של אישה כך הן, שבעה ימי נידה
ואחד עשר ימי זיבה, אלא אם כן הפסיקה הלידה, כמו שיתבאר(2).
אולם חשבון פשוט מראה שלפי
שיטת ספירה זו, תחשב זבה אישה שלא זב 'דמה ימים רבים בלא עת נידתה' ולא זבה 'על
נידתה' בניגוד להגדרות התורה. נבחן את שיטת הספירה.
נקח, כדוגמה לבדיקת השיטה,
אישה שמחזורה סדיר, שרואה כל 28 יום 5 ימי דימום.
מראיית דם ראשונה התחילה לספור
7 ימי נידה ואחריהם 11 ימי זיבה ומיד אחריהם 7 ימי נידה ו11- ימי זיבה, לפי הכתוב
בהלכה ו הנ"ל. אחר 7 ימי הנידה ו11- ימי הזיבה, יתחילו, ביום ה19- לתחילת
הווסת, שוב 7 ימי נידה ואחריהם, ביום ה26- לתחילת הווסת, יתחילו אחד עשר ימי זיבה,
אך כיוון שאורך מחזור האישה 28 יום, תראה ביום ה29- לווסת שוב דם שהוא לפי אורך
מחזור דם נידה רגיל, אולם, לפי שיטת הספירה הנ"ל, דם זה לא יחשב דם נידה כי
ראתה אותו בתוך ימי הזיבה, לכן תחשב האישה זבה ואחרי 3 ימי דם נידה זה, תהיה זבה
גדולה למרות שדם זה הוא דם נידה רגיל, אינו דם שראתה 'בלא עת נידתה', ולא זבה 'על
נידתה' נמצא שלפי שיטת ספירה זו אישה
נחשבת זבה בניגוד להגדרת זבה בתורה.
מובן שלא יתכן ששיטת ספירה
ימי נידה וימי זבה שלפיה נשים תחשבנה נשים זבות בניגוד להגדרות התורה, תכתב על ידי
פוסק נבון כל שהוא ולכן, מקל וחומר, ברור שלא נכתבה על ידי רמב"ם.
ואכן לא הגיוני ולא הוגן ליחס לרמב"ם שיטת ספירה מופרכת
(אבסורדית) זו!(3)
אין להניח שלא יכלו, החולקים
על רמב"ם, להבין זאת, אלא סביר מאד שבהכרה ובתת הכרה שמחו ליחס לו טעויות
בולטות, כדי לערער את סמכות פסיקותיו שפגעו במעמדם ובפרנסתם. למשל: רבמ"ם
הדגיש בכל תוקף את איסור חז"ל לקבל שכר על הוראת תורה שבע"פ ועל דיינות,
אלא אם הוא שכר הבטלה הניכר(4)
ופסק שהמקבל שכר שאינו שכר הבטלה, מחלל את ה', מבזה את התורה ומכבה מאור הדת. רוב
הרבנים ואולי אף כולם חלקו על פסיקת רמב"ם זו בכל כוחם, למרות שהיא בטוי נאמן
לדעת חז"ל, כי קבלתה היתה שומטת את בסיס פרנסתם, האסורה, מהציבור. כן פסק
רמב"ם שהתנהגות אדם לפי גזירת הכוכבים (אסטרולוגיה), שהאמינו ומאמינים בה
עדיין רוב הרבנים היא עיקר עבודה זרה ואסר את השימוש בה שהיה מקובל בין כומרי
עבודה זרה כאמצעי נוח מאד לשליטה בקהל המאמינים שנהה אחר הניסתר. גם פסק זה פגע
ביכולת הרב לשלוט בקהל מאמיניו. לכן חברו, כמעט כל רבני אירופה, בדורו וגם אחריו
לפגום בסמכותו בכל דרך אפשרית. ידוע על תשובות לחכמי לוניל המיוחסות לרמב"ם
שהן מבישות בסגנונן הגס ותוכנן הלקוי. סביר מאד שנועדו להציג את פסיקת רמב"ם
כבלתי הגיונית כדי לפגום בסמכותו ולקבוע <'אין פוסקים כרמב"ם'>.
כנראה שרב אריה קרלין, מפרש
משנה תורה 'רמב"ם לעם', בהוצאת מוסד הרב קוק, לא הבחין שבהלכה ו בפרק ו
בהלכות איסורי ביאה, יש שיבוש שאין ליחסו לרמב"ם ולכן כתב על נוסח זה של הלכה
ו:
שיטת רבינו, שכל ימי האישה
מתחילת הוסת עד יומה האחרון מונה שבעה ואחד עשר יום - זה אחרי זה - אפילו לא ראתה
דם. וכל דם שהיא רואה בשבעת הימים הוא דם נידה ודם שהיא רואה בתקופת אחד עשר הימים
של אחריהם, דם זיבה הוא כמבואר בהלכה ו. וחלקו עליו רבים ודעתם, שזבה גדולה אינה חוזרת
נדותה כל זמן שלא ספרה שבעה נקיים.
כשלמדתי הלכה זו לפני שנים
רבות ברמב"ם לעם בהוצאת מוסד הרב קוק ברור היה לי שלא יתכן שזה נוסח
רמב"ם. כתבתי שיש למחוק את המילה [ואחריהם] שאחרי 'אחד עשר', כי עליה מבוססת
השיטה המופרכת של ספירת ימי נידה וימי זיבה.
כשיצאה לאור הוצאת פרנקל
למשנה תורה מצאתי, לשמחתי, שאכן נוסח כתבי יד תימן (כתי"ת) והדפוסים הראשונים
של משנה תורה לא כולל את המילה 'ואחריהם' אחרי המילים 'אחד עשר', כך:
תספור לעולם שבעה מתחילת יום
הווסת ואחריהן אחד עשר, שבעה ואחריהן אחד עשר;
ובילקוט שנויי נוסחאות שבהוצאת
פרנקל, נאמר על נוסח זה:
ואחריהן אחד עשר, שבעה ואחריהן אחד עשר. כ"ה בכתי"ת
ודפו"ר ובד"ק ובשל"ד (בקמ' ובאוקספורד ובקוי' דולג מ"אחד
עשר" עד "אחד עשר"). בכיס"א וד"ו ואחריהן שבעה וכן הוסיפו
בדפוסים חדשים בסוגרים.
לפי נוסח כת"י תימן
(כתי"ת) ודפוסים ראשונים, שלא נמצאת בהם המילה 'ואחריהם' אחר המילים 'אחד עשר', לא תתחיל
אישה לספור 7 ימי נידה מיד אחר 11 ימי זיבה, אלא רק ביום בו תראה שוב דם, וכן
הלאה. לפי נוסח זה כל אישה בעלת מחזור סדיר שאורכו מ18- יום ומעלה ורואה עד 7 ימי
דימום, אף פעם לא תהיה זבה!
זאת שיטת ספירה נכונה שתארה
המגיד משנה (מ"מ) בפירושו, בשם רמב"ן, וכתב מ"מ:
'והזהר במנין זה שכבר טעה בו
מגדולי המחברים' (=לרמב"ם). איך העלה, מ"מ, על דעתו (3) ליחס
לרמב"ם שיטת ספירת ימי נידה וימי זבה שלפיה תהיינה כל הנשים שמחזורן סדיר
כנ"ל זבות בניגוד להגדרת התורה?! ואכן יוכח שלא רמב"ם טעה, אלא שדבריו
שובשו על ידי 'מגיהים' חסרי הגינות והגיון וסופרים למיניהם.
והרי תיאור מפורט של שיטת
ספירת ימי נידה וימי זיבה, לפי נוסח כתי"ת ודפוסים ראשונים:
אישה שראתה דם בפעם הראשונה
בחייה, אפילו טיפה אחת, הרי היא נידה
שבעה ימים, גם אם לא ראתה דם ביתר שבעת הימים ולמה נקראו 'ימי נידה'? כי כל דם שתראה בהם הוא דם נידה ולא דם זבה. מיד אחר שבעת ימי הנידה תתחיל
לספור את אחד עשר ימי הזיבה, אפילו לא ראתה בהם דם כלל, ולמה נקראו ימי זיבה? שכל
דם שתראה בהם הוא דם זיבה ולא דם נידה. ראתה דם בימי זיבה אלה יום או יומיים, הרי
היא זבה קטנה ושומרת יום אחד בלא דם, וטובלת. ראתה שלושה ימים רצופים, נעשית זבה
גדולה וסופרת שבעה ימים נקיים וטובלת. ואחר אחד עשר ימי הזיבה, לא תתחיל מיד לספור שבעה ימי נידה, אלא רק
כשתראה שוב דם. ולמה נקראו הימים שאחר
אחד עשר ימי הזיבה זמן נידה? כי כל דם שתראה בהם הוא דם נידה ולא דם זיבה. חשוב
מאד להדגיש שכל עוד לא ראתה האישה דם היא בזמן
נידה, אך אינה טמאת נידה עד שתראה שוב דם ורק אז תתחיל לספור שבעה ימי נידה ומיד
אחריהם, אחד עשר ימי זיבה וכן הלאה, אלא אם הפסיקה לידה כפי שיתבאר(2). נמצא שאחד
עשר יום הוא הזמן הפחות ביותר
בין 7 ימי נידה ל7- ימי נידה שבמחזור הבא, אם אורך המחזור 18 יום. אך בדרך כלל
עוברים ימים רבים יותר שמספרם כמספר ימי המחזור, למשל 28 במחזור ממוצע ויש שבין
וסת נידה אחד לוסת הנידה הבא, עוברים חודשים למשל אם הפסיק ביניהן הריון, או בגיל
המעבר, או כשנעלם הווסת במצבי מתח או מחלה.
פלא שרב קאפח, למרות שהכיר את
נוסח כתי"ת הנכון, טען בפירושו בכל תוקף ששיטת רמב"ם היא שמראיית דם
ראשונה סופרת כל אישה שבעה ואחד עשר ואחריהם מיד שבעה ואחד עשר בזה אחר זה ברצף, אלא אם הפסיקה לידה למרות שלפיה
נשים תחשבנה זבות בניגוד להגדרת התורה. רב קאפח טען שרמב"ם נקט בשיטת ספירה
זו כי היא שיטת רב שרירא ורבנו חננאל, אך איך ייחס רב קאפח שיטה זו לרב שרירא ולרב
חננאל, שהרי גם אם נמצאת שיטה זו בדבריהם, היה צריך להבין שדבריהם שובשו, שהרי אין
ליחס להם שיטת ספירה לפיה נשים שמחזורן תקין תחשבנה זבות בניגוד להגדרת התורה.
איך נוצר השיבוש החמור בנוסח
הלכות ב-ו בפרק ו בהלכות איסורי ביאה שבדפוסי משנה תורה החדשים?
השינוי העיקרי בנוסח הדפוסים
החדשים הוא תוספת המילה 'ואחריהם' בהלכה ו שלא נמצאת בכתי"ת ובדפו"ר.
נראה שנוספה בדפוסים החדשים על פי הערה שבגליון פירוש רמב"ם למשנה ה בפרק ד
במסכת נידה בכת"י פוקוק מס' 97 שבמחלקה האורינטלית של הספריה הבודליאנית
באוקספורד. רב קאפח סבר שכת"י זה אמין מאד וכי ההערה לדעת רמב"ם, לכן
סיפחה תוך פירוש רמב"ם שבהוצאתו וכינה אותה מהדורה שניה. רב קאפח סיפח, גם
במקומות אחרים, הערות שמצא גליון הפירוש לא הבחין שהן שגויות ייחסן לרמב"ם
וסיפחן לתוך הפירוש שבהוצאתו. כך שיבש את פירוש רמב"ם למשנה במקומות רבים וכך
שיבשו גם כאן, וזה נוסח פירוש רמב"ם לפי קאפח:
...ובא בקבלה (הערה 26) שהזמן
שיהיה בין וסת לוסת, אחד עשר יום לא פחות
ולא יותר ולפיכך כל ימי האישה תמנה אותם מתחילת ראייתה את דם הנידה שבעת ימים
והם ימי נידה, ואחריהן אחד עשר יום והם נקראין ימי זיבה, ואחריהן שבעת ימים והן
נקראין ימי נידה, בין שראתה בהן דם או שלא ראתה, וכך חוזר תמיד. והוא אומרם אחד
עשר יום שבין נידה לנידה הלכה למשה מסיני. ואם גמרה האישה שבעת ימי נידה וראת דם
באחד מאחד עשר יום שאחריהן שלושה ימים רצופים, נעשת זבה.
אומנם בהערה 26 ציין רב קאפח:
מכאן ועד "והוא
אומרם" הוא נוסח מהדורה אחרונה, וכן כתב בהלכות איסורי ביאה פ"ו הל' ג
"אלא אחד עשר יום בלבד" אבל במהדורה
קמא היה "ובא בקבלה שהזמן הפחות ביותר שבין וסת נידה לוסת נידה אחד
עשר יום" וכן הוא בנדפס.
נמצא שרב קאפח הוסיף לנוסח פירוש המשנה שמיוחס
לרמב"ם את הקטע:
...ובא בקבלה שהזמן שיהיה בין
וסת לוסת, אחד עשר יום לא פחות ולא
יותר ולפיכך כל ימי האישה תמנה אותם מתחילת ראייתה את דם הנידה שבעת ימים
והם ימי נידה, ואחריהן אחד עשר יום והם נקראין ימי זיבה, ואחריהן שבעת ימים והן נקראין ימי נידה בין שראתה בהן דם או שלא ראתה,
וכך חוזר תמיד...
כיצד יכול קאפח ליחס
לרמב"ם קטע שמשתמעת ממנו שיטת ספירת ימי נידה וימי זבה, שלפיה תהיינה נשים
זבות בניגוד להגדרת התורה?!
קטע זר זה נכתב בשולי פירוש
המשנה וקאפח החדירו לתוך הפירוש בטענה המוטעית
שהוא מהדורה אחרונה של פירוש רמב"ם למשנה. סביר מאד שלפיו הוכנסה מילה זו
גם לדפוסים החדשים של משנה תורה.
תוספת המילה 'ואחריהן', בהערה
שבגליון פירוש המשנה בכת"י פוקוק 97, חייבה שיבוש נוסף באותה הערה: נוספו בה
המלים 'ולא יותר' כך:
...ובא בקבלה שהזמן שיהיה בין
וסת לוסת, אחד עשר יום לא פחות ולא
יותר
קביעה זו מחוייבת משיטת
הספירה השגוייה של 7 ואחריהם 11 ואחריהם
7 ואחריהם 11 ברציפות. אולם,
כאמור, אחר 11 ימי זיבה, לא יתחילו ימי
נידה לפני שתראה האישה שוב דם. נמצא שלפי הלכה למשה מסיני אין פחות מאחד עשר יום בין וסת לוסת,
אך יכול להיות, ובדרך כלל יש, יותר.
ואכן בפירוש המשנה עצמו לא נמצאת
המילה 'ואחריהן' ולא המלים 'ולא יותר', אלא כך כתוב בפירוש המשנה המקורי:
...ובא בקבלה שהזמן הפחות ביותר שבין וסת נידה לוסת נידה אחד עשר יום
וזה נכון! והולם את שיטת
ספירת מחזורים של 7 ימי נידה ו11- ימי זיבה, כאשר 7 ימי הנידה מתחילים, לא מיד אחר
11 ימי הזיבה, אלא רק כשרואה האישה שוב דם!
גם במשנה א בפרק ב במסכת
ערכין בנוסח המקורי שרב קאפח מכנה 'מהדורה הראשונה' היה כתוב:
הנה נתבאר כי מיום ראשון של
נידות עד יום ראשון של נידות שניה, שמונה עשר יום לא פחות מזה.
האמור בנוסח זה נכון וזה נוסח
פירוש רמב"ם למשנה שבדפוסים. אבל בהערה
בגליון פירוש המשנה, נוספו המלים 'ולא
יותר מזה', ולמרות שלפי השיקולים הנ"ל מוכח שלא יתכן שרמב"ם כתבן,
גם אם פירוש המילה 'נידות' שבעת ימי הנידה,
הרי ידוע לכל, שיש כחודש בין יום הראשון של ווסת הנידה, עד היום הראשון בו תראה
האישה שוב דם נידה. ורק במקרה הנדיר, כשאורך מחזור האישה הוא רק 18 יום, יש בין
תחילת ווסת נידה לתחילת ווסת נידה הבא רק 18 יום. אבל רב קאפח יחס הערה זו
לרמב"ם, קראה מהדורה אחרונה, צרפה לפירוש שבתרגומו וכך שיבש את נוסח
רמב"ם.
וגם אם נאמר שנידות הוא 'זמן נידה', שהם הימים בהם כל דם שתראה
יחשב דם נידה ולא דם זיבה, לא יתכנו פחות
מ18- יום בין זמן נידה לזמן נידה, שהם שבעת ימי הנידה ועוד אחד
עשר ימי הזיבה. ואם נעשתה האישה זבה גדולה ונגמרו שבעת הימים הנקיים אחרי תום 11 ימי הזיבה, יתחיל זמן הנידה רק אחרי שבעת הימים הנקיים, כלומר אחרי תום 11 ימי הזיבה ואז יהיו יותר מ18- יום, מתחילת זמן נידה קודם.
כדי לתרץ את השנויים בנוסח
ההערה, כתב רב קאפח השערה בלתי קבילה:
'ושמא בצעירותו היה סבור
כשיטת רמב"ן...ואחר כך חזר רבינו ותיקן במהדורה שלישית כלפנינו...'
כיצד יכול היה רב קאפח להעלות
השערה שרמב"ם סבר אי פעם, שאין יותר מ18- יום 'מיום ראשון של
נידות עד יום ראשון של נידות שניה', שהרי חשבון פשוט, כנ"ל, מוכיח שאין זה
נכון!(3) אלא מוכח שאת המילים 'ולא יותר מזה' בקטע:
הנה נתבאר כי מיום ראשון של
נידות עד יום ראשון של נידות שניה, שמונה עשר יום לא פחות מזה ולא יותר מזה.
לא כתב רמב"ם. כתבוהו
ה'מגיהים', לפי הערה שגויה בשולי הגליון, ויחסו לרמב"ם שכל אישה סופרת 7 ו11-
בזה אחר זה ברציפות, בין אם ראתה דם ובין אם לא ראתה, וזו שטות גמורה.
טעה רב קאפח כששילב בתרגום
רמב"ם את הקטע המשוכתב, לכן יש למחוק אותו מפירוש המשנה בתרגום רב קאפח
ולהחזיר את הנוסח המקורי:
הנה נתבאר כי מיום ראשון של
נידות עד יום ראשון של נידות שניה, שמונה עשר יום לא פחות מזה.
ולכתוב זאת גם ב'הלכה למשה
מסיני', במשנה תורה:
והלכה למשה מסיניי, שאין בין
זמן נידה לזמן נידה פחות מאחד
עשר יום
נראה שלפי הפיסקה השגויה
בהערה בכת"י פוקוק 97 וגם לפי ההערה השגויה בפירוש משנה א בפרק ב במסכת ערכין
'הוגהו' לא רק פירושי משניות אלה, אלא גם נוסח משנה תורה בהלכה ג בפרק ו בהלכות
איסורי ביאה ונכתב בהלכה:
והלכה למשה מסיניי, שאין בין
זמן נידה לזמן נידה אלא אחד עשר יום בלבד.
אולם הוכח שלא יתכן שנוסח זה
הוא לדעת חז"ל שהרי אמרו בתלמוד, בכמה מקומות ביניהם במסכת מנחות פח,ב:
...ואחד עשר יום שבין נדה
לנדה הלכה למשה מסיני: מנחות פח,ב
בלא המילים 'ולא יותר' ובלי
המילה 'בלבד'. מלים אלה אינן בגוף פירוש רמב"ם אלא הערות בשולי פירוש המשנה
שהוחדרו לתוך הפירוש על ידי מעתיקים חסרי הבנה ואחריות יש, לכן, למחוק את מה שהוסיף רב קאפח לפירוש המשניות
בנידה ובערכין, למשה מסיני ששובשה לפי הערות
שגויות ונגיע לנוסח פירוש המשנה המקורי:
והלכה למשה מסיניי, שאין בין
זמן נידה לזמן נידה פחות מאחד
עשר יום
וזה נכון בין אם זמן נידה
מתיחס לשבעת ימי דימום הווסת ובין אם זה הזמן שבו כל דם שתראה האישה יחשב דם נידה
ולא דם זיבה.
שיטת רב קאפח לכלול בפירוש רמב"ם הערות שבגליון הפירוש,
מדגימה דרך בה שובשו הרבה ספרים עתיקים על ידי מעתיקים כפי שכתב רב העליר שדבריו
צוטטו במבוא:
כמקרה הספרים בימים מקדם,
שהעתיקום עפ"י רוב הסופרים, שהיו אמני הכתב, והתורה לא היתה אומנותם כלל,
ובשביל זה "גרמו רעה לעולם" (לשון הרדב"ז ח"ב בלשונות
הרמב"ם סי' ר"ג), כי בבלי דעת גרעו והוסיפו, השמיטו והחליפו, גם הכניסו לפנים הספר הגהות שהיו כתובות
מבחוץ (עי' ב"י יו"ד בי' כ"ח וסי' ל"ג)...
וכך שיבש רב קאפח עוד מקומות
בכתבי רמב"ם כגון: היתר חביות יין שנתערבה בהן חבית יין
נסך, אין טענת דמים יש טענת פתח פתוח ועוד.
הוכח שתוספת המילה 'ואחריהן' בהלכה ו, היא טעות סופר, שהביאה
למסקנה המוטעית שלדעת רמב"ם אישה סופרת שבעה ימי נידה ואחריהם אחד עשר ימי
זיבה ואחריהם ברצף 7 ו11-,
גם אם לא ראתה שוב דם, וממשיכה לספור 7 ו11-
בזה אחר זה ברצף.
ולא יתכן שרמב"ם כתב
אבסורד כזה.
נוסף להערה השגויה לנוסח
פירוש המשנה המיוחס לרמב"ם בכת"י פוקוק 79, שובש גם הפירוש עצמו, נאמר
בו:
ואם גמרה האישה שבעת ימי נידה
וראת דם באחד (מאחד) עשר יום שאחריהן
(שלושה ימים רצופים), נעשת
זבה.
הסגרתי בסוגרים עגולים את
המילה 'מאחד' ואת המלים 'שלושה ימים רצופים' כי הסיגנון 'וראת דם באחד מאחד עשר
יום שאחריהם שלושה ימים רצופים', לא
יכול להיות סיגנון רמב"ם, כי אין רואים 'שלושה ימים' 'באחד מאחד'. כך שכל
המלים המוקפות סוגריים עגולים מיותרות וכשמסירין אותן הנוסח רהוט:
ואם גמרה האישה שבעת ימי נידה
וראת דם באחד עשר יום שאחריהן, נעשת זבה.
שיטת ספירת ימי נידה וימי
זיבה שלפי פירוש המשנה המקורי ולפי כתי"ת ודפוסים ראשונים, תואמת את השוני
המצוי באורך המחזור בין אישה לאישה וגם שנויים סבירים באורך המחזור של אותה אישה.
לפיה לא תוגדר אישה זבה אלא אם 'יזוב זוב דמה ימים רבים, בלא עת נידתה, 'או כי
תזוב על נידתה'.
כדי 'להמחיש' יותר שיטת ספירה
זו במחזור של 28 יום, נתבונן בטבלה הבאה:
תחילת וסת 7 תחילת וסת 7 תחילת
וסת 7
ימים משלימים* ימים משלימים*
בממוצע בממוצע
וסת וסת וסת
| 7 | 11 | 10 | 7 | 11 | 10 | 7 | 11
נחשבת נחשבת נחשבת
|נידה |זיבה |נידה |נידה | זיבה |נידה | נידה | זיבה
...................................................................
*מספר הימים המשלימים את השבעה ואחד עשר לעשרים ושמונה, שונה
כאשר שונה מספר הימים שמהיום התשעה עשר לתחילת המחזור האחד, ועד היום בו מתחיל
המחזור הבא אחריו. למשל: לאשה שרואה ווסת כל 35 יום יהיה מספר הימים המשלימים
17=35-18, ולאישה שרואה ווסת כל 25 יום, יהא מספרם 7=25-18, אך דינם אחד: כל דם
שתראה בימים אלה דינו כדם נידה ולא כדם זיבה.
במבוא לסידרה זו הוכן הקורא לקבל את
העובדה ההיסטורית המזעזעת שאכן נעשו שנויים מרחיקי לכת, בתלמוד, בכתבי הגאונים
בפירוש המשנה המיוחס לרמב"ם וגם במשנה תורה. והובאו לכך דוגמאות בולטות
ומוכחות בפרקים הקודמים.
כל נסיון לשחזר נוסח רמב"ם מקורי להלכות ב-ו בפרק ו
בהלכות איסורי ביאה לפי נוסחאות המשנה המקוריות, כתי"ת ודפוסים ראשונים, יראה
מרחיק לכת ביותר למי שלא הכיר את היקף ועומק השנויים המתואמים שנעשו בתלמוד,
בפירוש רמב"ם למשנה ובמשנה תורה, אך אם יראה את היתר
חביות שנתערבה בהן חבית יין נסך ישתכנע בצידקת הנתונים וההוכחות.
לצורך השחזור נסמן בסוגרים עגולים בנוסח שלפנינו קטעים הנוגדים
את דרך ספירת ימי נידה וימי זיבה לפי מקורות חז"ל ומאפיני המחזור הווסתי, או
שאינם הולמים את ההגיון שבלשון רמב"ם ודרך הרצאת דבריו.
ב. כיצד: כשתראה האישה דם תחילה, (או כשתראה בשעת וסתה, והוא
העת שקבעה לנידתה) הרי זו נידה כל שבעת הימים, בין ראת כל שבעה בין שלא ראת אלא
טיפה ראשונה בלבד; ראתה דם ביום השמיני .הרי זה דם זיבה, מפני שהוא בלא עת נידתה.
לקטע המוסגר אין משמעות גם לפי שיטת הספירה השגוייה, לפיה
סופרת אישה 7 ו11- בזה אחר זה, ברצף
מתחילת ראיית שבעת ימי נידה שראתה בפעם עד סוף ימיה וכל דם שתראה בשבעת הימים שאחר
טיפת דם ראשונה, הוא דם נידה ואחר שבעת ימי נידה אלה תתחיל לספור 11 ימי זיבה
ואחריהם בהמשכם 7 ימי נידה ואחריהם 11
ימי זיבה וכן הלאה.
לפי שיטת ספירה זו, דין כל דם
שתראה תלוי בעיתויו: אם ב11- ימי הזיבה ראתהו, הוא דם זיבה ואם ב7- ימי נידה ראתהו, הוא דם
נידה בלא כל תלות ב'שעת ויסתה'.
אך גם לשיטת כתי"ת ודפוסים ראשונים, אין מקום להזכיר את
'שעת וויסתה', כי, כאמור, מטיפת הדם הראשונה שתראה אישה בחייה, תספור שבעת ימי
נידה ואחריהם בהמשכם, אחד עשר
ימי זיבה, אך אחריהם יתחילו 7 ימי
נידה, רק כשתראה האישה שוב דם ואחריהם יתחילו מיד 11 ימי זיבה וכן הלאה.
לכן אין מקום להזכרת 'שעת ויסתה'.
ג. (וכן כל דם שתראה בתוך הימים שבין וסת נידה ווסת נידה, הרי
הוא דם זיבה.) והלכה למשה מסיניי, שאין בין זמן נידה לזמן נידה אלא אחד עשר יום
(בלבד).
האמור בפיסקה המוסגרת בהלכה ג אינו נכון, אלא אם נאמר ש'וסת
נידה' הוא הזמן שאם תראה בו
האישה דם, יחשב דם נידה ולא דם זיבה אך זה כבר נאמר בהלכה ד, ואף לא סביר שזו
משמעות 'וסת נידה', לכן יש למחוק חלק זה של ההלכה.
את החלק האחרון של הלכה ג:
והלכה למשה מסיניי, שאין בין זמן נידה לזמן נידה אלא אחד עשר
יום (בלבד).
יש לתקן על ידי הורדת המילה 'בלבד' כי נוספה לפי פירוש המשנה
ששובש לפי הערה שגוייה בשולי דף הפירוש כמוסבר, ויש לנסחה מחדש לפי פירוש המשנה
המקורי, כך:
והלכה למשה מסיני שאין בין נידה לנידה פחות מאחד עשר יום
ותשולב בהלכה ג בנוסח הסופי ונמצא שהלכה ג, כפי שהיא בדפוסים
החדשים, בטלה.
ד. (כל שבעת הימים שנקבעה לה וסת בתחילתן .הן הנקראין ימי
נידתה, בין ראת בהן דם בין לא ראת. ומפני מה נקראין ימי נידה, מפני שהן ראויין
לנידה; וכל דם שתראה בהם, דם נידה ייחשב.) [ה] וכל אחד עשר יום שאחר השבעה .הן
הנקראין ימי זיבתה, בין ראת בהן דם בין לא ראת. ולמה נקראין ימי זיבה, מפני שהן
ראויין לזיבה; וכל דם שתראה בהן, דם זיבה ייחשב. והיזהר בשני שמות אלו, שהן ימי
נידתה וימי זיבתה.
אפשר למחוק את הנמצא בין הסוגריים כי האמור בהם נמצא בהלכה ב.
ו. כל ימי האישה (מיום שייקבע לה וסת עד שתמות, או עד שייעקר
הווסת ליום אחר) תספור (לעולם) שבעה מתחילת יום הווסת ואחריהם אחד עשר ([ואחריהם])
שבעה ואחריהם אחד עשר, (ותיזהר במניין, כדי שתדע בעת שתראה דם, אם בימי נידה ראת,
או בימי זיבה: שכל ימיה של אישה כך הן, שבעה ימי נידה ואחד עשר ימי זיבה) אלא אם
כן הפסיקה הלידה, כמו שיתבאר.
יש בפיסקה המוסגרת הראשונה כמה לקויים: הסיגנון אינו תואם את
הגיון רמב"ם, נאמר בפיסקה:
כל ימי האישה מיום שייקבע לה וסת עד שתמות,
כיוון שכתב רמב"ם כל
ימי האישה', משמעו 'עד שתמות' ואין צורך להוסיף זאת (5) ואכן בבטוי דומה במשנה
תורה בהלכות ביאה יא,ג נאמר:
...וגזרו שיהיו כל ימי האישה כימי זיבתה ויהיה כל דם שתראה ספק
דם זיבות.
בלא המלים 'מיום שיקבע לה ווסת עד שתמות'.
מאותו שיקול גם המילה 'לעולם' בפיסקה 'תספור לעולם שבעה'
מיותרת שהרי כתב 'כל ימי
האישה', שמשמעו 'לעולם'!
אף המשך הפיסקה:
או עד שייעקר הווסת ליום אחר...
לא נכתב על ידי רמב"ם, כי ראינו שאין קשר בין שיטות
הספירה לבין קביעת מועד הווסת או עקירתו.
ועוד, אין רמב"ם משתמש במושג הלכתי חדש בלא להסבירו, או
לפחות לציין שיוסבר בהמשך. ומושג קביעת ווסת ועקירתה נדון רק בפרק ח, וכאן נוסף
בלא הסבר כנראה על ידי מי שלא הבין את שיטת הספירה.
ועוד ראיה שפיסקה זו אינה מקורית, בסוף ההלכה נאמר:
אלא אם כן הפסיקה הלידה,
כמו שיתבאר.
כלומר רק לידה
מפסיקה את המנין של שבעה ואחד עשר ושבעה ואחד עשר. ולא נזכר שעקירת יום הווסת ליום אחר, מפסיקה את המנין.
ועוד, לגבי השפעת הלידה על ספירת ימי נידה וימי זיבה, נאמר
בסוף ההלכה 'כמו שיתבאר', שכך נהג רמב"ם לכתוב כשהזכיר נושא שטרם ביארו, אולם
לא נאמר 'כמו שיתבאר' לגבי קביעת וסת או עקירתה, למרות שדן רמב"ם במושגים אלה
רק בפרק ח, וגם לפי זה נראה שהפיסקה 'או עד שייעקר הווסת ליום אחר...' לא נכתבה על
ידי רמב"ם.
גם הפיסקה המוסגרת השניה:
ותיזהר במניין, כדי שתדע בעת שתראה דם, אם בימי נידה ראת, או
בימי זיבה:
שכל ימיה של אישה כך הן, שבעה ימי נידה ואחד עשר ימי זיבה...
לא נכתבה על ידי רמב"ם, כי האמור בה אינו נכון! כי לא 'כל
ימיה של אישה' הם 'שבעה ימי נידה ואחד עשר ימי זיבה'. שהרי כל חודש יש לנשים
שמחזורן הממוצע 28 יום, עשרה ימים,
אחרי אחד עשר ימי הזיבה, שאינם לא ימי זיבה ולא ימי נידה אלא זמן נידה, שכל דם שתראה בו יחשב דם נידה ולא דם זיבה.
ועוד, סיגנון הפיסקה:
שכל ימיה של אישה כך הן, שבעה ימי נידה ואחד עשר ימי זיבה
אינו סיגנון רמב"ם. בתחילת ההלכה כתב 'כל ימי האישה' וכך
כתב בהלכות איסורי ביאה יא,ג נאמר שם:
...וגזרו שיהיו כל ימי
האישה כימי זיבתה...
ולא סביר שרמב"ם כתב בשתי הלכות, מרוחקות,
אותו בטוי 'כל ימי האישה', ובהלכה אחת,
כתב בראשיתה 'כל ימי האשה' ובסופה 'כל ימיה של אישה' והוסיף מילה 'של' מיותרת,
שהרי כתב רמב"ם שנמנע מ'דיבור אין צורך בו' כנ"ל.(4)
ועוד, אין מקום לאזהרה המיוחדת:
ותיזהר במניין, כדי שתדע בעת שתראה דם, אם בימי נידה ראת, או
בימי זיבה:
כי אין צורך להזהיר על שיטת ספירה של שבעה ואחד עשר שהיא פשוטה
וקלה לזכירה כי היא מתחילה כל חודש עם יום הווסת הראשון, ואפילו אם טעתה האישה פעם
אחת, היא תחזור למנין נכון בתחילת הדימום בווסת הבאה, אבל בשיטה של שבעה ואחד עשר
ואחריהם שבעה ואחד עשר ברצף במשך
חודשים ושנים, קל לטעות והטעות עלולה להמשך שנים לכן יש ליחס את האזהרה למשכתבי
ההלכה!
אם נסיר מהלכות ב-ו את כל המוסגר בסוגריים עגולים, נשנה את
מקום ההלכה למשה מסיני לגבי אחד עשר יום שבין נידה לנידה ונכתוב אותה לפי פירוש
המשנה המקורי נקבל שלוש הלכות משנה
תורה ב-ד שהאמור בהן משוחרר משיבושי הלכות ב-ו בדפוסים החדשים. הנוסח הולם את טבע מחזור הווסת של האישה, הוא
קצר ביותר משליש מנוסח הדפוסים החדשים המשובש, מובן בקלות וסביר שהוא קרוב מאד
לנוסח רמב"ם המקורי.
לצורך הבנת הלכות ב-ד נכתבה גם הלכה א, שבה לא חלו שנויים:
א. דם הנידה, ודם הזבה, ודם הקושי, ודם היולדת, ודם טוהר של
יולדת .כולו דם אחד הוא, ומן המקור הוא בא, וממעיין אחד הוא. ובזמנים בלבד הוא
שישתנה דינו, ותהיה רואה דם זו טהורה; וזו נידה, וזו זבה.
הלכה ב כוללת את האמור בהלכות ב ו-ג בנוסח הרגיל לאחר הגהתו:
ב. כיצד: כשתראה האישה דם תחילה, הרי זו נידה כל שבעת הימים
והן הנקראין ימי נידתה, בין ראת בהן דם בין לא ראת אלא טיפה ראשונה בלבד; ומפני מה
נקראין ימי נידה, מפני שהן ראויין לנידה; וכל דם שתראה בהם, דם נידה ייחשב. ראתה
דם ביום השמיני .הרי זה דם זיבה, מפני שהוא בלא עת נידתה.
[ג] וכל אחד עשר יום שאחר השבעה .הן הנקראין ימי זיבתה, בין
ראת בהן דם בין לא ראת. ולמה נקראין ימי זיבה, מפני שהן ראויין לזיבה; וכל דם
שתראה בהן, דם זיבה ייחשב. והלכה למשה מסיניי שהזמן הפחות ביותר בין זמן נידה לזמן
נידה הוא אחד עשר יום.
ד. כל ימי האישה תספור שבעה מראיית הדם תחילה ואחריהם אחד עשר,
שבעה ואחריהם אחד עשר; אלא אם כן הפסיקה הלידה, כמו שיתבאר.(2)
ויש בנוסח זה כל המידע הדרוש ומספר המילים בו 124, בעוד מספר
המלים בנוסח המשובש 208. טיפוסי שבנוסח משוכתב יש מלים מיותרות. דבר דומה יש
בהלכות חמץ ומצה ד,יב (6).
סיכום:
הוכח שלפי פירוש המשנה המקורי, לפי כתי"ת ודפוסים
ראשונים, לפי טבע מחזור האישה וההגיון הישר, ספירת ימי נידה וזיבה היא לפי הלכה ד
בנוסח המשוחזר:
ד. כל ימי האישה תספור שבעה מראיית הדם תחילה ואחריהם אחד עשר,
שבעה ואחריהם אחד עשר; אלא אם כן הפסיקה הלידה, כמו שיתבאר.
שתואם את נוסח כתי"ת והדפוסים הישנים, כמוסבר למעלה.
(1)
מקובל לחשוב שאורך המחזור הממוצע הוא 28 יום, אולם הוא 29 יום וחצי לפי:
Dictionary
of Obstetrics an Gynecology, de Gruyter 1988
אורך מחזור הווסת הממוצע כמו
אורך מחזור הלבנה, אך לא נמצא קשר בין שתי התופעות.
במאמר זה נניח שאורך המחזור
הממוצע הוא 28 יום, כמקובל על דעת הרוב. אך אין בכך לשנות את הטיעונים ומסקנותיהם.
(2)
נאמר בהלכות איסורי ביאה ז,טו שאחרי מלאות 40 יום אחר לידת זכר ושמונים אחר לידת
נקבה, מתחיל זמן שבו אם תראה האישה דם תתחיל לספור 7 ימי נידה:
הא למדת, שכל דם שתראה האישה
אחר מלאות תחילה .הוא תחילת נידתה, ואין משגיחין על וסתות שמקודם; לפיכך הרואה דם
בסוף ימי מלאות בין השמשות, הרי זו ספק נידה, שמא בלילה ראת הדם, שהוא תחילת ימי
נידתה.
(3)
אחד הפוסקים החשובים שהבין שיש ליחס טעות בכתבי רמב"ם לסופר ולא לרמב"ם,
היה החתם סופר שכתב, בראש פ"ג בחולין, על נוסח תשובה שיוחסה לרמב"ם לגבי
הלכות שחיטה ח,יד:
והמדפיס שם [כוונתו למגיה
שבשו"ת פאר הדור] כתב הגהה כאילו
רמב"ם טעה בהבנת השואלים...והוא נמשך אחר הראב"ד שגרס ברמב"ם
גבי בהמה 'ערקוב' במקום 'עקב' ויש חילוק בין בהמה לעוף. אבל תמה על עצמך איך הכחיש רמב"ם הידוע? אלא על כורחך
הגירסה הנכונה 'עקב', ובהמה ועוף שוין בזה ונוסחא מוטעית נזדמנה להשואלים וכו'.
החת"ס המליץ למי שייחס
לרמב"ם הכחשת הידוע, לתמוה על חוסר
הגיונו ושעל כורחו היה לו להבין שמדובר בטעות סופר ולא בטעות הרמב"ם!
למרות שלא היה בידי החת"ס כת"י שיאשר זאת. ויש מקומות רבים כאלה.
(4)
נראה שלמרות שברור לאדם ישר ונבון שלא יתכן לייחס לרמב"ם את נוסח הלכות ב-ו
בפרק ו בהלכות איסורי ביאה שהיו לפני המגיד משנה, נוח היה לו וליתר החולקים על
רמב"ם בנדון, לייחס פסיקה חסרת הגיון לרמב"ם, כדי לערער את סמכות פסיקתו
שפגעה בחולקים עליו שהרי כתב בהלכות תלמוד תורה, ג,ו-י:
ט. כל המשים על ליבו שיעסוק
בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה,
וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא: לפי שאסור ליהנות בדברי
תורה, בעולם הזה.
י. אמרו חכמים, כל הנהנה
מדברי תורה, נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו, לא תעשם עטרה להתגדל בהן, ולא
קורדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו, אהוב את המלאכה, ושנוא את הרבנות. וכל תורה
שאין עימה מלאכה, סופה בטילה; וסוף אדם זה, שיהא מלסטם את הברייות.
ובכך ייחס לרוב המכריע של החולקים עליו שעשו את
התורה קרדום לחפור בו:
חילול השם, ביזוי התורה,
כיבוי מאור הדת, גרימה רעה לעצמם, ולבסוף ליסטום הבריות.
כדי לדחות את דבריו בהלכות
תלמוד תורה ולהמשיך להנות מהתורה בניגוד לדעת חז"ל, חשוב היה להם לערער את
סמכותו ההלכתית ולמטרה זו ייחסו לו שגיאות הלכה שאין ליחס אפילו לאדם רגיל, שאינו
גאון דורות.
(5)
בעקרון יד' בספר המצוות הדגיש רמב"ם שהוא נמנע מדבור מיותר:
וידוע שאין הנשים דנות ולא
מעידות ולא מקריבות קרבן בידיהן ולא נלחמות במלחמת הרשות, וכל מצוה שהיא תלויה
בבית דין או בעדים או עבודה או במלחמת הרשות, לא אצטרך שאומר בה 'וזאת אין הנשים
חייבו בה', כי זה תוספת דבור אין צרך בו...
העובדה שרמב"ם נמנע
'מתוספת דבור אין צורך בו' משמשת עזר בזהוי שנויים שחלו בנוסח.
(6)
בנוסח של המשכתבים יש הרבה מלים מיותרות, למשל בהלכות חמץ ומצה ד,יב:
דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל
אדם כלל, או שאינו מאכל כל אדם כגון התריאק וכיוצא בו .אף על פי שמותר לקיימו,
אסור לאוכלו עד אחר הפסח; ואף על פי שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא, הרי זה אסור
לאוכלו.
פיסקה זו לא נכתבה על ידי
רמב"ם שלדעתו כל איסורין שבתורה אוסרין שלא במינן בנותן טעם ללא יוצא מן הכלל! (ראה תערובת חמץ בשאינו מינו בפסח) ולו רצה רמב"ם לאמר את
הכלול בהלכה משובשת זו, היה כותב
בקצרה:
דבר שנתערב בו כל שהוא חמץ,
אף שאינו מאכל אדם כלל, או שאינו מאכל כל אדם כגון התריאק וכיוצא בו אף על פי
שמותר לקיימו, אסור לאוכלו עד אחר הפסח.
והיו נחסכות 11 מתוך 40 המלים
שבהלכה המשוכתבת.